ארכיון חודשי: יוני 2015


Brit-La vie Juive a Mogador

Plan de la ville

Le port est situé à la suite d'une double rangée de grands rochers qui constituaient une espèce de fortification naturelle. Entre les deux rangées de rochers, les pêcheurs dans leurs embarcations pouvaient naviguer el surveiller de loin les trois points cardinaux. C'est-à-dire Ouest, Nord el Est. I ,e port lui-même était surmonté d'un grand donjon. Cette construction se prolongeait par une grande jetée

La muraille fortifiée qui encerclait la ville était percée de deux portes dont l'une n'était pas fortifiée, car elle se trouvait face aux deux rangées de rochers dont nous avons parlé. Cette porte pouvait servir de porte de service à une tour large et spacieuse qui se trouvait à proximité, où une petite garnison pouvait loger

A une cinquantaine de mètres environ une autre tour se dressait, formant un coin enfoncé dans la ville qui était également le point de départ perpendiculaire vers le nord d'une muraille très fortifiée surmontée d'un chemin de ronde c!ui menait à une autre tour, où une nouvelle tourelle formai( un angle enfoncé dans la mer. Cette tourelle très haute à trois étages, avait aussi un accès a l'intérieur de la ville et était construite à même les rochers el la mer. A ce niveau se trouvait une rangée d'une vingtaine de logements ton( le long d'une allée pavée de pierres dures comme du granit, avec un grand portail, a droite

Appuyée à la muraille, s'ouvrait une grande porte blindée qui donnait accès au premier étage, formant lui aussi une grande allée pavée de grosses pierres, enduites d'une sorte de ciment brillant comme du silex. Cette allée était bordée du côté de la mer par les mêmes créneaux que sur le port où s'encastraient également des canons aux longs cours. Les plus vieux dataient de la Bataille de Marignan, car la date 1510 y était inscrite. Mais la plupart des autres canons ne dataient que du 18ème siècle. On dit que ces canons ont été offerts comme cadeaux au Sultan du Maroc par les derniers rois de France, et que ceux-ci se sont ainsi débarrassés de leurs plus vieux canons. Ils n'auraient donné que quelques-uns des derniers modèles de l'époque

L'allée basse, avait deux issues. L'une, l'entrée principale donnant sur la rue, l'autre, donnant accès à une cour formant le rez-de-chaussée central d'une grande bâtisse. Cette cour comprenait également plusieurs logements desservant des magasins et des bureaux, avec des portes secrètes allant au sous-sol, comme dans tous les châteaux forts, des oubliettes, des magasins d'armements etc. ainsi que des escaliers creusés dans l'épaisseur des murailles et donnant accès à l'étage supérieur que l'on pouvait atteindre également par une montée en pente douce, la Scala

Le premier étage était composé d'une grande esplanade formant l'angle de la bâtisse avec à gauche, une porte sur la grande allée (décrite plus haut) et à droite une autre allée plus petite, également garnie de canons dirigés vers l'horizon nord. D'ailleurs, toutes les tours de fortification en étaient flanquées… Le tout surmonté d'un donjon très haut (par rapport aux autres constructions de la ville) dominant l'horizon au nord, à l'ouest et au sud et d'où l'on surveillait toute la mer par des échauguettes

 La muraille continuait toujours dans la même direction : ouest, nord et est, toujours posée à même les rochers abrupts et déchiquetés, difficiles à escalader et qui formaient un rempart naturel imprenable muni du même chemin de ronde, jusqu'à une porte surmontée d'un petit donjon contenant deux logements exigus, pour les veilleurs

Cette porte s'ouvrait également sur un petit tertre dominant une crique que l'on atteignait par un petit escalier creusé à même le rocher. Poursuivant son chemin, la muraille continuait à s'enfoncer de plus en plus profondément dans la mer (la ville était construite sur une presqu'île.) Arrivait encore une grande bâtisse ayant presque la forme de la Scala, mais en plus petite. Et là, s'arrêtait le front de mer. Tout le long de cette façade, les remparts étaient blindés de plaques de fer. Cela n’empêchait pas la mer de s'engouffrer lorsque les éléments se déchaînaient dans les fondations des maisons des quartiers accolées à la muraille. Les crêtes des vagues qui venaient battre cette muraille étaient hautes de plus de vingt mètres, car, en cet endroit la muraille atteignait huit à dix mètres. Les maisons qui la surplombaient recevaient de temps en temps des paquets d'eau de mer sur les terrasses. Par temps modéré, certaines personnes debout sur la muraille péchaient à la ligne de grands et coriaces poissons. D'autres péchaient même, à partir .des fenêtres des maisons qui avaient vue sur la mer

Mogador  plan

Quand la mer se retirait, apparaissaient plusieurs petites plages protégées des vents qui soufflaient presque toute l'année. Ces plages étaient les lieux   d'ébats des enfants et même de grandes personnes, surtout de la population juive. (Je reviendrais sur cette distraction par la suite

Au niveau du premier étage de cette bâtisse, la muraille continuait jusqu'à la porte principale Bab Doukala formant encore une allée bordée du côté intérieur des garde-fous, et de l'autre côté de créneaux avec un chemin de ronde, garni de canons semblables aux autres situés sur la Scala. On descendait de cette nouvelleScala par une pente douce terminée par les bâtiments d'une petite garnison. L'entrée de la ville au-dessous de cette Scala formait une voûte ayant à gauche et à droite plusieurs pièces qui servaient de 

Siège du Caïd de cette porte avec le pouvoir de 

La fermer et de l'ouvrir à certaines heures selon ses instructions

La défendre en cas de guerre ou d'invasion par les tribus environnant la ville

Trancher les litiges commerciaux

Condamner les voleurs à la prison provisoire en cas de délits légers, voire leur appliquer la bastonnade

De prison provisoire

De bureaux des employés aux recettes de droits d'entrée etc

De logements pour la sentinelle et les veilleurs de nuit et les gardes de jour

Tout ceci dépendait du Grand Caïd, c'est à dire du Pacha gouverneur de la ville, qui était le maître absolu de la ville après le Sultan et Dieu. Depuis cette tour, la muraille continuait en direction de la Porte de Marrakech et de là jusqu'à la Porte de Bab Sbâa. Elle était flanquée de cinquante mètres en cinquante mètres de petites tours surmontées de petites tourelles. Ces deux portes quoique situées sur le front sud, n'étaient pas aussi bien fortifiées que les précédentes

Il est vrai que la ville était défendue par trois ou quatre contreforts, dont l'un sur le bord de la mer, défendait la ville du côté de la grande baie que formait la plage. L'autre, enfoui dans le sable, dont la construction semblait être plus récente, mais beaucoup plus luxueuse, était plutôt un palais qu'un contrefort

Au premier l'on donnait le nom de Bordj el Bermil, ce qui veut dire : le tonneau, car il avait la forme cylindrique de plusieurs tonneaux. De notre temps, il n'en restait que des moitiés de bloc arrondies par l'érosion. Le second, on l'appelait Dar Elsoultan (la maison du roi) ou Essaouira Elkdima, l'ancienne Mogador

Le troisième à droite de l'entrée de la ville, s'appelait Bordj el Baroud ; comme son nom l'indique, c'était le château de la poudre à canon ou à feu de guerre

Le terrain vague qui se trouvait entre ces trois forts et la route de Safi qui mène à la Porte Doukala, était impraticable. En effet, d'un côté, il y avait de l'eau de mer stagnante que l'on appelait Talbhert ce qui veut dire à peu près: "petite mer", et de l'autre côté, il y avait des fossés pour accueillir les égouts de la ville

Il était extrêmement dangereux de s'y aventurer car on ne savait où mettre le pied sans risquer d'être englouti. D'autre part, la croyance populaire, prêtait à l'air de cet endroit un pouvoir maléfique, et, qui s'y aventurait, risquait d'être frappé par les esprits. Il est possible que les émanations nauséabondes qui s'en dégageaient, agissent sur les personnes faibles de constitution et d'esprit. D'autant plus que le cimetière juif, lui-même voisinant avec les abattoirs, n'était pas loin. Ainsi toutes sortes de légendes fabriquées de toutes pièces par des conteurs publics couraient… Aussi estimait-on, que, de ce côté-là, aucun ennemi n'oserait attaquer la ville

A l'extérieur, entre la petite Scala et l'entrée de la ville Bob Doukala et sous l'allée portant les canons, il y avait une colonnade supportant le toit et formant une galerie couverte, ouverte au public. Elle servait d'une part, d'abri aux voyageurs qui se présentaient à la ville après la fermeture des portes, et, d'autre part, de dépôt pour les marchandises qui craignaient la pluie

ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים

 

סלוניקיארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

העיר סלוניקי, השוכנת לחוף מפרץ סלוניקה שבמקדוניה, הינה עיר יוונית קדומה. הרומאים שלטו בה, הביזנטים, ובעיקר האימפריה העותומאנית (1911-1430). לעניינינו חשובים תולדותיה של העיר סלוניקי בתקופה העותומאנית, בה היתה לעיר ואם בישראל.

עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), הגיעו המוני מגורשים לסלוניקי, שהיתה בעת ההיא עיר ייצור ומסחר. יהודי סלוניקי פיתחו את העיר והפכו אותה לצומת מסחרי חשוב ביותר בממלכה העותומאנית. במקביל היתה סלוניקי מרכז של תורה, ואליה נקבצו ובאו גדולי תורה שנהנו מתמיכתם של עשירי העיר. את העיר סלוניקי פקדו אסונות ופגעי טבע: שריפות, מגיפות, רעידות אדמה ועוד. החל מן המאה הי״ח, בזמן בו הממלכה העותומאנית היתה מצויה במלחמות ממזרח וממערב, החל גם מצבה של סלוניקי להדרדר והגיע לשפל.

לסלוניקי הגיעו יהודים מהונגריה, מבוואריה שבאשכנז, מספרד ופורטוגל, מאיטליה, ממרוקו, ממצרים, מארץ ישראל, ועוד. היהודים המהגרים קיימו קהילות נפרדות בסלוניקי – ״כל איש ואיש מדבר בלשון עמו… ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל, וכל קהל וקהל מפרנסים עניי לשונם… וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמה״ (שו״ת מהריב״ל).

בסלוניקי פעלו ישיבות רבות וחשובות. מראשי הישיבות המפורסמים הם: רבי יעקב בן חביב ממגורשי ספרד, ומחבר ספר ׳עין יעקב׳ על אגדות התלמוד; רבי דוד מסר ליאון שהגיע מאיטליה, ורבי יוסף טאיטאצק (עמד בראש ישיבתו כארבעים שנה). לסלוניקי נהרו תלמידים מקהילות רבות שברחבי התפוצה היהודית, ובוגרי ישיבותיה נודעו בכל העולם היהודי כגדולי תורה. נציין אחדים מהם: רבי שמואל די מדינה (מהרשד״ם); רבי שלמה אלקבץ ורבי יצחק אדרבי ועוד.

בסלוניקי פעלו דרשנים רבים שהשפיעו תורה ויראת שמים. פרי דרשותיהם יצא לאור בספרים רבים. מבין הדרשנים המפורסמים נודע רבי משה אלמושנינו, רבי משה אלבילדה, ורבי יצחק אדרבי. בסלוניקי היו מספר ספריות פרטיות חשובות (בעיקר של משפחת בנבנישתי), ששימשו את הרבנים ותלמידי החכמים גדולי העיר.

נזכיר עוד מחכמי העיר: רבי שלמה הכהן(מהרש״ך, מח״ס שו״ת מהרש״]־); רבי אברהם בן משה די בוטון (תלמיד המהרשד״ם ומח״ס ילחם משנה׳); רבי אהרן ששון; רבי חיים שבתי(המהרח״ש) – כיהן כרבה של סלוניקי כארבעים שנה; רבי שמואל חיון; רבי שבתי יונה ועוד.

י. סוריה

בתחילת הכיבוש הערבי את סוריה, בראשית המאה השביעית, הוטב מצבם של יהודי סוריה לעומת המאות הקודמות. אולם עם עליית העבאסים לשלטון, במאה השמינית, שוב סבלו יהודי סוריה מהתנכלויות וגזירות (מסים, אות קלון ודרישה להתאסלם).

במאה העשירית עלו רבים מיהודי בבל לסוריה, בה שמרו על ייחודם בקהילות נפרדות. הקהילות החשובות בסוריה היו אז: דמשק, חלב, צור, טריפולי, בעל-בק ועוד. יהודי סוריה עסקו בעיקר במלאכה, אך פעלו גם במסחר ובבנקאות.

הנהגת יהודי סוריה היתה על ידי ראשי הישיבה שבארץ ישראל. אולם במאה ה-11, בעקבות הכיבוש הסלג׳וקי, עברה הישיבה מארץ ישראל לצור, ולאחר מכן לדמשק. ראשי הישיבה כונו בשם ׳גאונים׳. נתונים על סוריה בעת ההיא מוסרים לנו הנוסעים: בנימין מטודלה ורבי יהודה אלחריזי. בתקופה הממלוכית גזרו גזירות על כל שאינם מוסלמים, עובדה שגרמה להתאסלמות (בעיקר בקרב השכבה המשכילה), ולהתפוררות הקהילות. הנותרים התרכזו מעתה בעיקר בדמשק ובחלב. בראש יהודי סוריה עמדו ׳ראשי הגולה׳, וסגן הנגיד בקהיר [על תפקיד ה׳נגיד׳ ראה עוד בסקירה על יהודי מצרים], שהוכר על ידי השלטון בסוריה.

במחלוקת הגדולה בין המקובלים בעכו לבין רבי דוד הנגיד(נכד הרמב״ם) – בסוף המאה השלוש עשרה – עמד רבי ישי, ׳ראש הגולה׳ בדמשק, בצד הסיעה המיימונית, והחרים את מתנגדי הרמב״ם. גזירות, מלחמות וגירושים תכפו על סוריה ויהודיה, עד שבסוף המאה ה- 15 חיו בה לא יותר מ- 500 משפחות.

עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), הגיעו מגורשים רבים לסוריה והקימו בה קהילות משלהם. בימי השלטון העותומאני, החלה כלכלתה של סוריה לפרוח, והעיר חלב היתה למרכז המסחר בין פרס לאירופה. בתהליך כלכלי זה היה ליהודי חלב חלק נכבד וחשוב [בראש קהילה זו עמדו לימים רבנים ממשפחת לניאדח.

רבני סוריה עמדו בקשר קבוע ורצוף עם חכמי ורבני ארץ ישראל, שהיו בעת ההיא – המאה ה-16 – מרכז התורה ליהודי העולם. הרבנים: רבי חיים ויטל ורבי משה אלשיך, חיו בסוריה שנים רבות לפני עלייתם לארץ ישראל. רבי מרדכי גלנטי ובנו רבי משה היו מרבניה הנודעים של קהילת דמשק. המשורר הגדול רבי ישראל נג׳ארה, חי אף הוא בסוריה.

במאה ה-18, שימשו בתפקיד שרי האוצר של נציב דמשק, רבי שאול פרחי ובנו רבי חיים. בסוף המאה ה-19, היגרו רבים מיהודי דמשק לביירות שבלבנון ואף לאמריקה. בתקופה זו ולאחריה פחתה הזיקה ליהדות בקרב תושביה היהודים של דמשק, בעוד שבחלב היו יהודיה חרדים לדבר ה׳. עובדה זו באה לידי ביטוי בריבוי החכמים שפעלו בעיר זו, עובדה המשתקפת היטב בערכים רבים של חכמים המופיעים באנציקלופדיה שלפניכם.

מחכמי ורבני סוריה המפורסמים: רבי שמואל לניאדו, שחי ופעל במחציתה השניה של המאה הט״ז, מפורסם פירושו לנ״ך בשם ׳כלי חמדה׳; רבי יעקב אבולעפיה – נכדו של רבי יעקב בירב; תלמידו של רבי יעקב, הוא רבי יאשיה פינטו – שכיהן כרבה של דמשק; רבי חיים הכהן – דרשן ומקובל; רבי רפאל שלמה לניאדו – נודע בספרו שו״ת ׳בית דינו של שלמה׳; רבי יצחק עטייה; רבי אברהם ענתבי; רבי אברהם דיין; רבי מרדכי עבאדי ועוד.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(שלח יג, ב-כו).

 

חטא המרגלים – הוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל.

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

  איך רבים מגדולי ישראל טעו וטועים במצוות ארץ ישראל?

 

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). קשה לנו להבין איך עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על הארץ ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לב-לג). הם הצליחו להוביל מרד עצום נגד ה': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן ל"פול על פניהם". מול העשרה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על ארץ ישראל: "טובה הארץ מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במד' יד, ו-י). אבל קולם נבלע בהמולת המרד כאשר העדה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

 

הזוהר הקדוש אומר על הביטוי "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל בגלל פחדם לאבד את הנשיאות. הכבוד הוא אחד משלושה דברים היכול להוציא את האדם מהעולם.

רבנו הרמב"ן אף מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי.

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבארץ ישראל ככתוב: "ויתורו" במשמעות של תורת היתרון. ושוב מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז).

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה". (סוטה לה ע"א).

כלומר, מראש החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. מדוע ולמה?

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר בהרחבה מדוע נשיאי וחכמי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. שאלה נוספת אותה מעלה רבנו אוה"ח הק'. מדוע לא התקיים בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". ועוד, שאלה, "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף, שזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצוות השליחות, אמורה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה היא: המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצווה, ולכן ניזקו. ועל פי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות אותה – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות… כשבאו למשה לדבר דברי רשע, "הלכו" = פרחו מהם אורות הקדושה" ע"פ רבנו האר"י הקדוש (בספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה עוד כי תצא, עמ' ס) "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה".

תשובתו השניה של אוה"ח הק': "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד כאשר גילו… לעם". על הפסוק "ולא תקיא הארץ אתכם", אומר רבנו "אוה"ח הק': "אדוני הארץ יתנו את הדין על מאיסת הארץ. ועוד, ביום פקודה, "תקיא הארץ גם את השומרים, על שלא מחו באלה שלא שמרו את המצוות". (ויקרא כ, כב). לכן לא נתפלא כאשר בהיסטוריה הקרובה היו חכמים שהסיתו נגד העלייה לארץ "בסברות כוזבות" כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא. אביו רבי בנימין היה בן דודו ותלמידו של הגר"א.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסנו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות. מצער מאוד לראות שגם בדורנו דור הגאולה, הלקחים לא הופקו על ידי רבים וטובים בעם ישראל, וכדברי רבי הלל ריבלין משקלוב (קול התור פרק ה), "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מתופסי התורה, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות". רעל "טופסי התורה" אמר הנביא ירמיה: הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב,ח) המתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

 שד"ל: מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם… " (שלח, יג, ז). לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה, ולכן לא האמינו בניצחון  על הגויים בארץ, בהם ראו אנשים ענקים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג). התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בימינו אצל אנשים "יראי ה'" המתרחקים ומתבדלים מנחלת אבותינו בארץ יהודה והשומרון בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בבית אל, דוד המלך בחברון, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיה בענתות וכו'.

הגעגועים לארץ ישראל מאז יציאת מצרים ועד הגאולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך הולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה ארץ ישראל ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה': והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ו, ו-ח). גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות כדי להתיישב בארץ הקודש, בניגוד  לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות העלייה בעבר ע"י האנגלים, הטורקים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזק'  לו, כד-כה).

רבנו חיים בן עטר  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים": "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו – הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם", רעיון אותו זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את פירושו לתורה: "באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו – פירוש –  לדירתנו"  (אוה"ח דברים ג, יג). להלן דברי חברי אוה"ח על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ"קבץ יקבץ/ משפחת יעבץ/ אל נוה מרבץ/ הר נחלתי". (שירי יעב"ץ).

רבי משה אדרעי: "והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

תיקון חטא המרגלים –

על ידי אמונה בכוחו של הקב"ה – דרך מצוות ציצית.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה. תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים, לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור". כנ"ל אצל המרגלים – הצטוו על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית לתיקון האמונה ב-ה' כדברי הכתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה …אני ה'". (שלח יד, לד-לה).

 מצוות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", "ארץ הצבי",  "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – במצוות ציצית החותמת בביטוי האמונה בה': "אני ה' אלוקיכם" – בעל כל הכוחות והיכולות לכלות את כל האויבים הקרובים והרחוקים.

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית לחיים בארץ ישראל.

הפרשת חלה {חלה מהתורה רק כשכלל ישראל נמצא בארץ}.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש, ובכך הקב"ה רומז שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת" אומר שהציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עם ישראל במדבר, והגן עליהם.

 הנסכים רומזים למי בארה של מרים. החלה רומזת למן.

הקב"ה רומז לבני ישראל שכמו שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם ע"י ענני כבוד, מן ומים, כך בארץ ישראל – יזכו/נזכה לחיות בנס המשולב בטבע.

תכלית מצוות ציצית לדעת רבנו "אור החיים" הקדוש.

"דבר אל בני ישראל… ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצת,

{א}. וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב}. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג}. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלוקיכם"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני ה' אלוקיכם". (במדבר טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצית"  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן התורה מפרטת את מצוות ציצית.

רבנו "אור החיים" הקדוש מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה – "והיה", חותם המלך המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, אנו נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם} את מצוותיו – מצוות עשה.

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורות בתקופת הקיץ כמו בגדים לא צנועים , ולא נזהרים מספיק בשמירת העיניים. בגד = בגידה. שנזכה ל"כותנות אור" במקום "כותנות עור" כרבי מאיר.

ידוע שהעיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב את שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד- מצוות עשה,  הלב דואג לי ל – "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?. הדוגמאות הן רבות ובפרט בתחומים הקשורים במראות הקיץ הלא צנועים עליהם רומז הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם… והייתם קדושים…". 

ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו בטרם מעשה, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון וגם תרמה לו חלק נכבד מרכושה העצום.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא, וגם כאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות. (רעיא מהימנא)

מצוות ציצית בפנימיות התורה:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "כל הזריז במצוה זו – ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגד ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים".

 ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמשה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במלה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת יעקב: "עם לבן גרתי =613   ,ו-תרי"ג מצוות קיימתי".

רבי מאיר בעל הנס אומר: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד…". המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת בתפילה, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים – דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

"אראנו נפלאות" – החלום ופשרו:

רבי מאיר בעל הנס מבשר בחלום למו"ר אבי זצ"ל,

על פתיחת שערי העלייה לארץ ישראל

זוכר אני את הורי ע"ה שעלו לארץ כמשפחה ברוכת ילדים ושתי סבתות אשר עזבו את רכושם במרוקו: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ המובטחת.

באותן השנים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה רשמית דבר שהקשה על העולים ושליחי העלייה.

זוכר אני את מו"ר אבי זצ"ל המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, הפקיד מוחמד, החליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אראק, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו". כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים בהגיע הוד מעלת אוהב המחיה, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות כתחליף בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה לגימת אראק ללגימת בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל שנת תשכ"ג – 1963. מו"ר אבי זצ"ל מספר שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל וחכמיה. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון, שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה/ לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה". בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, ושוב רואה בחלומו את שערי ירושלים בכיוון הציון של רבי מאיר בטבריה, אבל הפעם – פתוחים, ומיד התעורר.

  פשר החלום: זו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליח העלייה שבישרו להם שאכן נפתחו השערים לתקופה קצרה, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". נרשמו מיד, ותוך ימים היינו על המטוס.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום  י"ד באייר – יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה ובראשם רבי מאיר. זכיתי לפרסם מאמרים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל. הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים "בנים של הקב"ה ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א. על כך ראה בהרחבה בדברי הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה בספרו "זרע יעקב", וכן בספרי.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

Shamir240298@gmail.com     0523-240-298

לע"נ: הזקן הכשר סעיד ביטון ז"ל שהלך לעולמו השבוע.   לע"נ: הזקן הכשר מרדכי פורטל ז"ל.

לע"נ" אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. מו"ר אביו סבא קדישא רבי מסעוד בן אסתר ע"ה. המלוב"ן סבא רבא רבי מסעוד ע"ה. לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. נחמה טמסות ע"ה.

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי-חיים בנטוב

 

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי- 1545 – 1619 ?וידאל

חיים בנטוב

ההשגחה האלוקית

בצד עיקר האמונה, מובלט אצלו עיקר אחר: ההשגחה האלוקית, רעיון העומד כציר במרכז השקפת־עולמו. על בסים רעיון זה של השגחת ה׳ הוא מפרש פרטים רבים במגילת אסתר ומגילת רות. כך, למשל, הצורך להודיענו שאחשורוש מלך על מאה ועשרים מדינה:

בתחלת העיון יראה שלא יצטרך זה כלל? הרצו
ן בזה להגדלת הנס… כי הוא מושל בכל הארץ… ואם יאבד… היהודים אין בזה כלום… ועכ״ז נמלטו… אין זה כי אם השגחה גמורה… ועוד… ספר… הריגת ושתי כי לא נחשוב כי הצלת היהודים… סבתה אסתר כי יהודית היא והיתה אשתו והתחננה לפניו על זאת, לזה ספר איך הרג את ושתי… שלא היתה האשה חשובה בעיניו לכלום ועכ״ז בסבת אסתר הרג את אהובו המן… אין זה באהבת אסתר כי אם השגחת אלוק ממעל ״.

ולהלן הוא אומר:

ועוד בהיות אשה ואין לה גבורת אנשים… והיות התשועה ע״י אשה, עד ממהר על היות בהשגחה גמורה… להראות איך השי״ת בחר לו אמצעיים חלושים בין מרדכי להיותו ימיני ויתר החולשות, בין באסתר להיותה אשה ועצובת רוח ויתרם, כדי שלא ייחמו גאולתם לטבעם ולרוחם שהרי חלשים שבחלשים היו אלא לאהבת ה׳ אותם.

וכך הוא מבליט את רעיון ההשגחה גם במגילת רות: ״יאמר הכתוב מיתת אלימלך היתד. בהשגחה״81; ״שבדרך השגחה הסיטו הקב״ה (לבועז) והביאו מבית לחם… גם לרות הסיטה והביאה לשדה בעז״ 82. ולהלן הוא אומר:

ומהפלא כי תמצא זו המגלה מכוונת כנגד מגלת אסתר כי כאשר שם הנם ההוא ואותה הגאולה היה על ידי נשים כן הגאולה אשר תצמח בע״ה (בעזרת האל) מדוד באה על ידי נשים כאשר ראינו הנה. גם כאשר היתד, שם אסתר יתומה גם פה עובד יתום ואין עוזר לו… ומד,סבה אשר ביארתי שם (במגילת אסתר, כדי להבליט ההשגחה) לזר, יתבאר הנה גם כן.

כיוון שזהו רעיון מרכזי אצלו, נותן דעתו בו לפרטיו, לבדוק את דרכי ההשגחה: ״האל יתברך נוהג בדבר שישלימהו הטבע יניחהו לטבעו ואינו משנה הטבע, אבל כשיש דבר ששפל יותר ולא ישלימהו טבעו ישגיח עליו בעין החמלה הרבה ממה שהיה ראוי״.

השגחה על רבים מול השגחה על יחיד

״ידוע שאינה שוד, ההשגחה אשר על אחד כהשגחה אשר על מרובים כי יותר תחול על מספר מרובה ולזה אין אומרים קדיש וקדושה אלא בעשרה״ — ולפיו, השראת שכינה היא השגחת האל.

ההשגחה בפי יתרון האנשים

כך הוא אומר בתהילים עג: ״כי ההשגחה כפי יתרון האנשים כדברי הרב המורה״. ובמקום אחר :הוא אומר: ״שכפי ההשגה כן תהיה ההשגחה״— כלומר, ככל שהאדם מגיע לשלמות עיונית יותר, כן!הוא !מוכן יותר להשגחה. בפירושו לתורד, פרשת תזריע מביא את מאמרי חז״ל השונים על הנגעים, ׳ואומר:

יש סברות בענין הנגעים כת אומרת שהם בטבע וכת אומרת שהם בהשגחה… אבל באמור יובן כי הנגעים השגחיים בעצם אינם אלא לישראל, ואומות העולם לא היו ראויים להשגיח בהם לייסרם. על דרך ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ הנה עין ה׳ אל יריאיו (ממכון שבתו כלומר באמצעות מערכת השמים שהיא מכון שבתו, אבל ליריאיו משגיח בעינא פקיחא השגחה פרטית) אבל (הנגעים) הטבעיים הנה הנם בעצם לאומות !העולם האוכלים בשר השקץ והעכבר ׳ולא לישראל כלל.

ואנחנו נאמר דעת גי. כי לכל יש סבות טבעיות. אבל לאיש היהודי כיון שהש״י הניח הטבע על מכונו ומנהגו, הגו בהשגחה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

יהודים_באטלס_010

פרי מאמצים

בתאריך 1.3.55 כתב אלי מר שרגאי ז"ל ראש מחלקת העליה בתקופה ההיא :

רשמתי לפני תוכן מכתבך, ביחוד הבעיה שעוררת בקשר לעליית אנשי הכפרים. כל העניינים משמשים עכשיו חומר לדיון במוסד לתיאום. אני מקווה דאחרי ההסכם עם הג'וינט והקהילות שמקבלים על עצמם את הטיפול במקרים סוציאליים, לא תהיינה הפרעות להעלאת 33 הכפרים אשר הוחלא עליהם.

אשמח לשמוע על פעולותיך – שרגאי.

ברוח זו כותב אלי גם לוי אשכול ז"ל – שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות :

הריני מאשר קבלת מכתבך מיום 9.3.55 בעניין יהודי הכפרים בהרי האטלס. בקשר לפעולות הסעד בין יהודים אלה, להשאיר טיפול בידי הג'וינט. בשאלת ההתיישבות אין כרגע מה להוסיף.

נעשים עתה מאמצים להגדיל מספר הבתים הנבנים, והשנה יתווספו כ-300 בתים.

יתכן לקראת האביב הבא נוכל לקבל אנשים מן האניה ישר לבתים, ומוטב עתה להתאפק ובמקום חהעביר עולים למחנות מעבר, להעבירם באביב ישר לבתים. כפי שנודע לי בינתיים ביקר אצלכם ד"ר ג. יוספטל, ואני מקווה כי העניינים הכספיים יבוררו עמו במקום.

אשמח לשמוע על המתרחש

לוי אשכול – שר האוצר.

 

קשיים מבית.

ערב ההפלגה

ב' בשבט תשט"ו 25.1.55

כבר בשעה 12.00 בצהרים החלו העולים ומלוויהם להתאסף בנמל בקזבלנקה. קבוצות קבוצות אצו ורצו במגרש שברחוב אנגליז. תחילה היה מתוכנן שהעולים יעלו על האניה בשעה 2.00 אחר הצהרים אך חלו עיכובים ואי סדרים וההפלגה נקבעה לשעה 5.00.

הגעתי דקות ספורות לפני ההפלגה, הספקתי להיפגש עם אנשי איית בוגמאז עם יעקב יפרח מאיית עבאס והרב בן ישעיה אשר עמדו להפליג באניה זו. הרב בן ישעיה בשיחתן אתי נראה אדיב למראית עין, אך כולו היה מלא זעם ורוגז ודברי הסתה נגד תנועת המושבים. נראה כי מאן דהו הכין אותו להתקפה זו.

ה' בשבט תשט"ו 28.1.55

מר יערי, נציג " הפועל המזרחי, הבטיח לי, זו הפעם השנייה, לקיים פגישה לשם בירור ומניעת אי הבנות בינינו. גם הפעם, כדרכו, לא קיים הבטחתו ולא הופיע.

בירור בפני הרב הדיין במראכש

ט"ז באדר תשט"ו 10.3.55

יצאתי לדמנאת על מנת לברר אם האנשים יהיו מוכנים לעליה ב-30 במרס. התברר לי כי הם לא יספיקו לסיים הכנותיהם עד לתאריך זה . נמסר לי גם שמר חיים מויאל שליח " הפועל המזרחי ", קיים שיחות עם אנשי הארגון שלנו והסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ואת גרינקר, ולהצטרף " להפועל המזרחי ".

הדבר הגיע לבירור בפני הדיין רבי מכלוף אבוחצירא במראכש. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים האשים הדיין את ח. מויאל בפעולת הסתה. גם לאחר פסק הדין צלצל ח. מויאל שלוש פעימים לדמנאת וביקש להיפגש עם אנשי הארגון שוב כדי להשפיע עליהם להצטרף " להפועל המזרחי ".

משהתרחבו פעולות חתירה אלה שלחתי מכתב למשרד העליה בקזבלנקה, והעתקים ללוי אשכול, ש. ז. שרגאי, א. ציגל ולתנועת המושבים. להלן המכתב :

לכבוד משרד העליה

קזבלנקה

א.נ.

 

                    הנדון : הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים על ידי מר חיים מויאל – שליח "            

                    הפועל המזרחי.

לאחר שנתקלתי במעשיו של חיים מויאל בשטח העליה, כאן במרוקו, החלטתי להביא הדברים לידיעתכם ולדרוש בירור מיידי.

1 – כאשר הגיעו לקזבלנקה אנשי הכפרים איית עבאס ואיית בוגמאז שאיפלתי בארגונם ובסידורי עלייתם, אספו אותם מר חיים מויאל והרב בן ישעיה ( מנהל המחנה ), הסיתו אותם נגד תנועת המושבים ודרשו מהם להצטרף להפועל המזרחי. הם אף איימו בסנקציות נגד המסרבים. באותם הימים שהה כאן מר יערי, חבר המרכז החקלאי של הפועל המזרחי בארץ.

קראתי למר יערי ולמר מויאל ואמרתי להם בין היתר : " את אנשי איית בוגמאז לא הצלחתם לפתות על אף מאמציכם. אשר לאנשי איית עבאס אני תובע מכם לאמר להם בנוכחותי את אותם הדברים שאני בעצמי אמרתי להם לפני בואכם למחנה ולפני שידעתם על קיומם בכלל והוא : כי הברירה בידם לבחור כרצונם במי ובמה יבחרו.

2 – לפני שבועיים הופיע מר מויאל במראכש, אסף את אנשי הכפרים שחנו בעיר וניסה בדרכים לגמרי לא הגונות, להשפיע עליהם לעזוב את תנועת המושבים, ואף נעזר על ידי רבנים שונים – ולא הצליח.

3 – כיודע לכם נמצאת בידי רשימה של עשרות כפרים יהודיים אשר פנו אלי בכתב ובעל פה וביקשו ממני לבוא אליהם בכדי לרשום אותם לעליה כפי שעשיתי בכפרים אחרים. מטעמים אובייקטיבים שהזן גרמם הפסקתי הרישום בכפרים נספים עד אשר נגמור סידורי נעליה של הכפרים שנרשמו כבר.

זו הייתה גם דעתו של משרד העליה. ואילו מר מויאל הרשה לעצמו לנסוע לחלק מאותם הכפרים, לרשום אותם והבטיח להם עליה מיידית, ואף החל בסידור תיקים מפורטים לכל המשפחה.

4 – זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג ( ממי ? ) את רשימת חברי הארגון שאורגן על ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל אנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו להפועל המזרחי, וכאשר לא הצליח במלאכתו זו גייס לעזרתו כמה רבנים.

כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין רבי מכלוף אבו-חצירה במראכש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון : " מה לך במראכש ובדמנאת ? הרי שדה פעולה גדול ורחב לפניך, מכנאס, פאס, צפרו מידלת וכו….

ולמה לך להשיג את גבולו של מר גרינקר וחלל על ידי כך את שם מדינת ישראל ? ואשר לעצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור להפועל המזרחי. כל זה לא הניח עדיין את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית האנשים.

ב-10.3.55 טלפן שלוש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור. הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל.

לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בענין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לענייני עליה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל זמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני הזולת "

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

פאס -שער הקסבה

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

בינתיים התאסף המון מוסלמי, והמוסלם התלונן בפניהם שהיהודי הציק לו, וכתגובה תקפו ההמונים את היהודי במקלות ובאבנים. הוא ניצל הודות למטבעות שנתן לתוקפים, וברח. מוסלמים רדפו אחריו. יהודים שחזרו לבתיהם הותקפו.

אחד מהם אדם נכבד בשם אברהם אלאלוף שלא יכול היה לברוח הוכה, נפל ונדרס. התוקפים יחד עם בעלי החנויות הסמוכות הביאו עצים, שפכו עליו נפט ושרפוהו. מפחד התנפלות על המללאח לשם שוד ורצח, ננעלו שעריו.

הפחד גרם לשלושים נשים בהריון להפיל פרי בטנן. במשך הלילה איש לא העז לצאת לרחוב, ורק בבוקר נמצאה גופתו, חציה שרופה וחציה נטרפה על ידי כלבים. יהודי בעל מעמד הופיע בארמון הסולטאן למחרת, ותבע שייעשה צדק.

התשובה שניתנה לו שאין לו ממה לחשוש. יהודי פאס חשים בפחד מפני התקפה על המללאח. המוסלמים נעשו יותר אלימים כי ראו שאין נענשים על פשעיהם.

מסקנת הכתב כי אירוע זה משמש אור אדום למה שעלול לקרות אם החסות שיהודים נהנים ממנה תוסר. ממשלת ספרד כבר הסירה את החסות, ומהומה זו היא התוצאה הראשונה שלה. התברר שהסולטאן קיבל מיד מידע על האירוע, ופקד על מאסר האשמים והעדים לרצח שלא מנעו זאת.

ננקטו צעדים להגנת המללאח, וכדי להבטיח זאת הוחלף המושל הצבאי. משפחת הנרצח קיבלה שמונים לי"ש פיצויים. דרומונד האי תבע בשם בריטניה הענשת הרוצחים, וכי הסולטאן הבטיח מילוי הבקשות.

דיון בפרלמנט הבריטי

ב – 20 בפברואר 1880 פירסם הג'יואיש כרוניקל פרטים נוספים : חבר הפרלמנט היהודי מרג'נט סיימון שאל את תת שר הפנים הבריטי שאלות אלה :

א. האם התקבל דיווח רשמי בקשר למהומות נגד היהודים בפאס, כשרבים נפצעו אנושות, וזקן בן 70 נרצח וגופתו נשרפה על ידי ההמון.

ב. האם ניתנו הוראות לנציג הקונסולרי בקשר לאירוע זה.

ג. האם נוכח הסכנות הנשקפות לבלתי מוסלמים במרוקו, נוטה הממשלה להמשיך את החסות הקונסולרית שהוענקה להם עד עתה.

תשובת השר הייתה שפרטי האירוע נמסרו לממשלת הוד מלכותה, ודרומונד האי קיבל הוראה למחות בפני הוזיר. נוסח המחאה אושר על ידי הממשלה, וכי על הנושא החסות מתנהל דיון אצל הממשלות ביניהן בריטניה.

חבר הפרלמנט הנ"ל נפגש עם שר החוץ הלורד גרנויל יחד עם ועד שליחי הקהילות ו אגודת אחים ודנו בנושא זה, בין מצוקות אחרות של יהודי מרוקו, וכן על בעיית החסות.

התאסלמות יהודים מרצון.

 

בימי שלטון בני מרין.  

מייסד שלטון בני מרין, שושלת ברברית, יוסף אבן יעקב – שלט בין השנים 1269 – 1286 – ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזר ליהדות. למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעובר על איסור זה דינו מוות.

החוזרים ליהדות נאלצו לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשעברו ליד מסגד. נוהג זה נשאר עד תחילת החסות של צרפת בשנת 1912. יהודים שהתאסלמו בעבר ונשארו כאלה, היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם.

אלה נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים, ולא התערבו בנישואין עם מוסלמים. למרות שהם התפללו במסגדים ולימדו את בניהם את הקוראן – לפי עבד אלואחד אלמראכשי בספרו " אלמעגז פי תכליץ אכבאר אלמגרב 

היהודים שהתאסלמו היו מכונים " מוהג'רון – מהגרים . רבים מהם חיו בפאס בעת גזירת המייחדים, התאסלמו למראית עין, ולא עזבו את המקום. הם אומנם הורשו לחזור ליהדות בראשית השושלת של בני מרין – החל ב – 1269 – 1465. כשרצו להתחיל בסדר התפילות וקריאת התורה ברשות, היה מחסור בספרי תורה.

כשההפליות כלפי היהודים החלו שוב, היו מהם שחזרו מרצונם לדת האסלאם. אלה לא התקבלו על ידי המוסלמים הוותיקים. הם היו בדרך כלל סוחרים מצליחים, מילאו תפקידים במערכת הממשל, כמו שליחים ודיפלומטים למדינות אירופה כנציגי הסולטאנים, ויהודים ומוסלמים כאחד חששו מתחרותם.

התאסלמות יהודים מרצון.

היו יהודים בודדים שהתאסלמותם נבעה מהסיבה ששוכנעו בצדקת האמונה המוסלמית לעומת היהודית. ביניהם נזכיר את שני האישים כדלקמן :

שאול בן יחייא אלמגרבי 1125 – 1175 שהתאסלם בשנת 1163, חיבר ספר בשם " אפהאם אליהוד – השתקת היהודים.

בתקופת שלטון בני מרין במאה ה- 14 היה יהודי שהתאסלם, בשם עבד אלחק אלאסלאמי וחי בעיר סבטה בצפונה של מרוקו, הוא היה בעל קשרים עם נכבדי המדינה, וכת בחיבור נגד היהודים.

לעומת קודמו, הוא לא היה משכיל. שש עשרה שנים לאחר שהתאסלם עם משפחתו, כתב חיבור נגד היהודים ונגד התנ"ך. הוא חזר על תוכנם של כתבי הפולמוס המוסלמיים נגד היהודים. נגד סיפורי התועבה במקרה כמו לוט ובנותיו, יהודה ותמר.

האשמה על זיוף של כתבי הקודש, בין השאר חזר על טענות קראיות, ביניהן שהיהודים הוסיפו על המקרא דינים ותפילות שבדו מלבם, הדלקת נרות בליל שבת ועירוב להתרת טלטול בשבת. לדעתו, ספר התורה הוא זיוף.

טען שהיהודים נוהגים כעובדי אלילים, ודרש לבטל מספרי היהודים את דברי הכפירה. באשר למעמדם תחת שלטון המוסלמים תבע לבטל את מס הגולגולת, שתמורתו זכאים היהודים לחסות שמבטיחה להם ביטחון חיים, שמירת רכושם ורשות לקיים את מצוות דתם.

הטרילוגיה התטואנית

 

לאן אנחנו הולכים אימא?

לארץ.

לישראל.

שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,

למה אימא?

כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.

ומתי ניסע?

עוד מעט,

עוד חודש?

עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.

אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.

מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.

תֶטוַּאן 1868

תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.

תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

הדורות שקדמו לאבי

כדי לתהות על קנקנו של אבא, לעמוד על אופיו ואישיותו, חובה עלי להתייחס לרקע המשפחתי שבו גדל, ולא ייפלא הדבר, אם אפליג בדברי אל הדורות שקדמו לאבי.

אבא היה נצר למשפחה ענפה של חכמים ומקובלים, שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מופת הדור, רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שהתפרסם במרוקו בתור גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות. משפחת אזולאי ישבה בעיר פאס שבמרוקו, ומשם התפצלה, וחלק ממנה עבר למרקאש.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שנשאר בפאס בגלל התנאים הקשים ששררו בעת ההיא, החיש החלטתו ועלה לארץ ישראל. תחילה עלה לירושלים, ואחרי כן לחברון. נינו של רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, רבי יצחק זרחיה אזולאי, הוא אביו של רבי יוסף דוד אזולאי, החיד״א. השניים שעברו למרקאש היו: רבי אברהם בן ישראל ורבי אברהם בן מוסא, שניהם ילידי 1660.

רבי אברהם בן ישראל, הוא רבי אברהם השלישי, וכן רבי אברהם בן מוסא היו גדולים בתורת הנסתר והנגלה, כתבו פירושים לתורה, לתלמוד ולספרי הקבלה. שמם נודע בשערים, כפי שמעיד עליהם החיד״א, מפי רבי חיים אבן עטאר, זצ״ל.

הקצר היריעה למנות את המקובלים האלה ולספר עליהם, אומר הסופר, רבי משה בן בנו של רבי אברהם בן מוסא. יש לציין, כי רבי יעקב אבן צור יעב׳׳ץ היה גם הוא בין הרבנים שפעלו באותה תקופה. אבא נשא כמה שמות: משה, אבנר, עקיבא. היו אף שכינוהו אבו־דאוד ומוגרבי.

כל השמות הללו, על שום מה?

מוגרבי משמעו"מגרב״, שם כולל לארצות אפריקה הצפונית – תוניס, אלג׳יר, טריפולי, מרוקו ומצרים. הריכוז הגדול של היהודים המוגרבים היה במרוקו; הלקם התרכז במרכז המדינה, וחלקם בדרום המדינה, על שתי שלוחות: המערבית ובה מרקאש, והמזרחית – היא מחוז תאפילאלת. באזור זה יש מאות כפרים ועיירות, שהיו מאוכלסים ביהודים. דרום המדינה, ובעיקר מרקאש, שימש מרכז כלכלי ומדיני חשוב מאוד; חלק מהמתיישבים עסקו במסחר ובמלאכה, וחלק הגו בתורה ובקבלה. התפשטות הקבלה נעשתה לחלק חשוב בחוכמתם של רבני מרוקו.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באזור זה היה מרקאש, בדרום מערב מרוקו, שכן, גדולי ההלכה התיישבו בעיר זו.

בקהילה במרקאש חי רבי אברהם אזולאי השלישי, שנודע כמקובל. הרב אברהם אזולאי ורבנים אחרים אתו עסקו בתורה, בפרשנות המקרא וגם בדרך הסוד. היו רבנים שחיברו פירושים גם בדרך הגימטרית. במאות ה־19-17 הייתה פעילות רוחנית ותרבותית, שהצטמצמה רק לחוגים של חכמים ומשכילים. יחסם של יהודי המגרב לארץ ישראל היה מיוחד, כי חלק מיהודי מגרב היו בארץ ישראל וחזרו למגרב. העלייה של המוגרבים החלה עוד בשנת 1740.

 בראשה עמד רבי חיים אבן עטאר, רב גדול ובעל השפעה רבה. נלוו אליו עשרות משפחות; מאז היו מספר עליות נוספות אך בודדות. בשנת 1906 הגיעה עלייה ממגרב, ובה חבורה גדולה של רבנים ותלמידים. הם יישבו את ערי החוף, אך נמנע מהם להגיע לירושלים, בשל העדה הספרדית ששלטה בעיר העתיקה. זו נתמכה בכספי החלוקה ולא רצתה לשתף בהם עדות נוספות. עם עלייה זו, של שנת 1906, נמנה סבי, הרב דוד אזולאי בן משה, נצר לרב חיד״א, וכן סבתי, אם אבי, סוליקה אזולאי לבית חיים אמזלג, מהעיר מרקאש. הם התיישבו בעיר יפו, שהייתה אז ריקה מיישוב יהודי. הרב דוד אזולאי הוא לא הראשון במשפחתו שזכה במצווה של יישוב הארץ; גם זרחיה אזולאי זכה במצווה זו – הוא עלה ארצה לקיים בה את מצוות יישוב הארץ. זרחיה, מתושבי מרקאש, עלה לעיר הקודש והתיישב בירושלים; הוא החל בדין ודברים בקשר לעדת המערבים בצפת.

״אזולאים״ –

ספרדים ואשכנזים

את ראשיתה של המשפחה לא נדע. יש גרסאות שונות המתייחסות למקור השם ״אזולאי״. החיד״א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כותב בספרו ״שם הגדולים״, כי ״מגידי אמת״ אומרים שראשי התיבות של השם אזולאי הם: ״אישה זונה וחללה לא יקחו״, משמע: חוטר מגזע הכוהנים הם. לפני כ־400 שנה עלה הרב אברהם אזולאי לירושלים; למרות שרוב בני דורו עלו בדרך היבשה, הוא, שהיה בעל אמונה ואומץ לב, וכנראה גם בעל יכולת כספית, עלה בדרך הים.

החיד״א, שהיה מיוצאי חלציו, נולד בשנת תפ״ד (1724), ולא זו בלבד שהיה ״צבר״, אלא שזכה להיוולד בירושלים, ואף להביא דבר עיר הקודש אל קהילות ישראל בגולה. במהירה נפוץ שמע חוכמתו וידיעותיו בתורה ובקבלה בכל קהילות ישראל. כאשר השתקע בליוורנו שבאיטליה, בין היתר גם כדי להסתייע בבתי הדפוס שבהם נשתבחה עיר זו, לצורך הדפסת ספריו, שלחו אליו קהילות רבות, ובהן גם קהילת צפת, שליחים, ואלה ביקשוהו שיכהן כרב בקהילתם, אלא שהחיד״א צנוע היה. הוא ברח מן הכבוד וסירב לכולם. בליוורנו, בשנת תקס״ו(1806), נפטר. החיד״א נערץ היה על קהילות ישראל באשר הן, ובתולדות משפחתו אפשר לראות סמל לאחדותו של העם היהודי.

בת נצר לרב חיד״א התחתנה עם בן למשפחת מנדלבאום; ובן זה, מתוך הערצה ודבקות בחמיו, שינה את שמו לאזולאי; ומאז יש אזולאים אשכנזים. עם צאצאי ״החיד״א״ נמנים רבים ששילבו במסורת המשפחה את מצוות יישוב ארץ ישראל עם לימוד התורה והפצתה. בהם היה ר׳ משה אזולאי, שנסע לצפון אפריקה להיות שליח, ולאחר שנשא אישה נולד בנו דוד אזולאי, הלוא הוא אביו של עקיבא אזולאי.

המניע לשוב לציון

המניע לעלייתו של סבי לארץ ישראל, מלבד מצוות העלייה לארץ ישראל והרצון לחונן עפרה, היה גם תחושת הגאולה.

את הזיקה לארץ ישראל ינק סבי, הרב דוד אזולאי, מאותם שורשים שינקו אבותיו: מהתורה, מהפיוטים, מההלכה, מהתפילות, מהמנהגים ומאורח החיים היהודי, שהזכירו לסבי ולכל יהודי את הקשר עם מולדתו, והגבירו את התקווה לשוב אליה. השאיפה לשוב לציון ולחזות בבניין ירושלים התחזקה עם העמקת הדת. היהודים בני מגרב ראו ביישוב בציון יישוב השומר על הגחלת עד בוא הגאולה.

שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה

באדיבותו של מר נהוראי מאיר שטרית

הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.

אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת ק־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.

הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!

מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.

״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.

״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.

באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.

״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:

״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.

כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שתייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.

״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.

״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־ עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כסי שנהוג אצלכם היהודים״.

וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.

״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.

בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.

מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל ירע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.

מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.

תורת אמך ◆ פרשת שלח לך◆ לאור חכמי מרוקו

תורת אמך

 ◆ פרשת שלח לך◆ לאור חכמי מרוקו ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין     

 

וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה (יג, ג).

כוונת משה היתה לומר למרגלים, כיוון שכל מעשה ה' לכם תפלים, ואתם חושבים המדבר הזה כפארן מלשון סובין. והאמת שהיה להם המדבר הזה כשדה הלבן בלי אילנות, והוא תפל להם מבלי מלח, כי היה חשוב בעיניהם כסובין. על כן צוהו השם יתברך 'על פי ה' ישלחם, ויאמר להם כדברים האלה דרך רמז, אולי יתעוררו (מלל אברהם אנקווא).

אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז).

רש"י ז"ל פירש: התפלל עליו משה, י"ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד:), ויש להקשות למה התפלל על יהושע בלבד ומדוע לא על כלב? ונראה לפי שיהושע בא מיוסף, ועליו נאמר (בראשית לז, ב), ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וחשש משה  שמא גם הוא יכשל בדיבה ויתפתה לעצת המרגלים, לכן התפלל עליו במיוחד כדי להינצל מזה. ועוד חשש משה רבנו ע"ה, שמא ישתדלו המרגלים לפתות את יהושע שהוא תלמידו, לכן הקדים רפואה למכה והתפלל עליו (תהילתו בפי לר"י פרץ זלה"ה).

 

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי (יד, כד).

איתא במדרש (רבה ח, ט), כתיב (בתהלים קנח, ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. איזה שייכות יש זה עם זה, וכן איזה צורך יש להביא ראיה מן הפסוק אשריך. אלא חכמינו ז"ל הקשו למה לא זכה יהושע שהתורה תכתוב עליו כמו על כלב, ותירצו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד:), וכאן יהושע אין לנו מעשה של חסד או טובה עמו, כי תפלת משה רבינו ע"ה שהוסיף אות אחת על שמו לומר י"ה יושיעך מעצת מרגלים, תפלה זו הגנה עליו, ובגלל זה לא הלך בעצת רשעים. אבל כלב, משה לא לא התפלל עליו, ועם כל זה לא הלך בעצת מרגלים, לכן התורה כתבה עליו 'ועבדי כלב'. והטעם שאמר ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עימו, ולא רצון של המרגלים. וזה יובן עם מה שאמרנו – יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (ברכות ח), והקב"ה נתן לכלב מלבד טובות העוה"ב נתן לו טובות הוה"ז והיא עיר חברון, דכתיב (שופטים א, כ), ויתנו לכלב את חברון. (מאור חיים מרבו חיים בן עטר זלה"ה).

 

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה  (יג, כז).

שמעתי משם מור חמי הרב הקדוש בנש"ק כמוהר"ר משה פינטו זלה"ה זיע"א פירש בזה דרך נושא על פי משרז"ל דבשעה שנוצרה הטיפה ברחם האשה נוטל אותה המלאך הממונה על ההריון ומוליכה לפני הקיבה ואומר לו חכם או טפש חלש או גבור עשיר או עני וכן בשעה שרוצה לבא לזה העולם מוליכה לגן עדן ולגיהנם ומראה לה מקומה בגן עדן אם תהיה צדקת ומקומה בגיהנם אם תהיה רשעה חס ושלום ובשעת פטירת האדם ב"מ עומד עליו אותו המלאך בעצמו כיצד היית אם היה צדיק אוחזו בידו ומוליכו לגן עדן ואם לאו ב"מ מוסר אותו ביד הקליפות רח"ל ומוליכין אותו לגיהנום ב"מ וזה שכתוב תורתינו הקדושה ויספרו נפש רוח נשמה של צדיק לו לאותו מלאך ויאמרו באנו אל הארץ הזה ועשינו כאשר שלחתנו וצוותנו ושמא תאמר הרי אנו אוכלין שכרינו בעולם הזה לזה אמר ואף זבת חלב ודבש היא נשמתו בזה העולם ואכלנו ושבענו והותרנו בזה העולם זה פריה דוקא אבל קיימת לו לעולם הבא ודפח"ח שפירש ולדידי אני הפעוט נראה לדעתי לפרש על פי רז"ל מ"א בגמרא שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא או לא נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ופירש מהרש"א ע"ה נמנו לשון מנין פירוש חשבו מצות עשה הם רמ"ח ומצות לא תעשה הם שס"ה נמצא ההפסד מרובה על הריוח אם כן נח לו שלא נברא והקשו המפרשים היכי דמי הקב"ה יברא אדם לרעה חס ושלום כיון שההפסד מרובה על הריוח מה יועיל בביאתו? ותירצו על ידי לימוד התורה נוח לו שנברא טעם הראשון התורה מצילתו מן החטא ולא יעבור על שס"ה לא תעשה ועוד בכל דין והלכה שלומד כאלו קיים אותה המצוה כי זאת התורה לעולה כל הקורא פירוש עולה וכו' ועל פי זה פירש הרב "ארץ חמדה" כל הקורא תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא והוא מבואר.

וזהו בשעת פטירתו של אדם ויספרו לו לאדם פירוש מנין המצות והעבירות ומצאו כי קיים המצות ולא עשה עבירות ואז ויאמרו לו לאדם פירוש הגדילו אותו מלשון ה' האמירך היום ואז ויאמרו נפש רוח נשמה להקב"ה ישתבח שמו לעד נח לנו שנבראנו וכדין באנו אל הארץ אשר שלחתנו ועוד יש לנו טובה אחרת וגם זבת חלב ודבש היא, פירוש למדנו תורה שהיא דבש וחלב תחת לשונו אז מראין לו שכרו כמו כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי וזה פריה של עולם הבא ונפשם שבעה והם ישנים.

ויתפרש לפי עניות דעתי על פי זה אם פגע בך האי מנוול שהוא יצר הרע ויאמר לך נח לך שלא נבראת כי ההפסד מרובה על הריוח יעסוק בתורה והתורה אגוני מגינה ואצולי מצלה מן החטא ועוד כמ"ש כל הקורא פירוש עולה וכו’ ואם לאו יזכור לו יום המיתה פירוש יום המיתה מחשבין המצות והעבירות וכשמוצאים המצות יתרים אז נח לו שנברא.

 

מעשה רב: לשון הרע
א. היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע,  וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז   שאין  כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

  • כאשר ביקר בארץ ישראל הצדיק בבא סאלי זיע"א, הלך לביתם של הרבנים כדי להתברך מהם, והגיע לביתו של רב אחד גדול ומפורסם, ולאחר שעמדו להיפרד הצדיק לא ביקש מאתו רב להתברך כפי שנהג בבית הרבנים, וכשנשאל על כך השיב, שהרגיש בדבריו שדיבר איזה דיבור שיש בו לשון הרע, וכיון שכן מה תועלת תהיה ברכה של מי שאינו נזהר לדבר לשון הרע (פקודת אלעזר עמ' מח).
  • הרה"צ רבי לוי נחמני זצ"ל, באחד האסיפות דיבר הרע על חשיבות שמירת הלשון ולימוד ההלכות, ואז שאל הרב למרות שרואים אנו ריבוי הלומדים בספרי מרן החפץ חיים זצ"ל הלכות שמירת הלשון, ובכל זאת עדין לא מצליחים לשמור דיו על שמירת הפה, מה שורש הפתרון?

הרב הביא את הפסוק בתהלים (לט, ב), אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני'. ביאור שענין לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנאה, תאוה, כבוד, השוכנים בלב. אז מתפרסים הם על דל הלשון, על מנת לתת ביטוי לרגשות אלו אם יבדוק האדם את עצמו יראה שהם מתוצאה מאבות נזיקין אלו. ואז הסביר הרב את הפסוק. 'אמרתי אשמרה דרכי' – תיקון המידות. 'מחטוא בלשוני' – שכן ע"י כך לא אגיע לענייני לשון הרע (הוא היה אומר עמ' 46).

  • בעיר ארפוד אשר במרוקו כיהן כמרא דאתרא הצדיק בבא סאלי זלה"ה, באחד הימים קם אחד והחציף ולעג לצדיק, אחד השומעים טרם תפלת השחר, נגש לצדיק לספר את אשר נאמר, השיבו כל אחד יכול לומר לי בפני מה שהוא חושב, ולא אקפיד עליו, אתה שבאתה לספר לי לשון הרע, חצוף אתה…. (אביר יעקב עמ' 323).

 

שבת שלום הרב אברהם אסולין

 

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

 

 

מפטיר והפטרת שלח לך-קריאת התורה ראשון פרשת שלח לך

 

איתמר מלכא

מפטיר והפטרת שלח לך

 

 

קריאת התורה ראשון פרשת שלח לך בנוסח מרוקו

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר