להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי- 1545 – 1619 ?

חיים בנטוב

ההשגחה האלוקית

בצד עיקר האמונה, מובלט אצלו עיקר אחר: ההשגחה האלוקית, רעיון העומד כציר במרכז השקפת־עולמו. על בסים רעיון זה של השגחת ה׳ הוא מפרש פרטים רבים במגילת אסתר ומגילת רות. כך, למשל, הצורך להודיענו שאחשורוש מלך על מאה ועשרים מדינה:

בתחלת העיון יראה שלא יצטרך זה כלל? הרצו
ן בזה להגדלת הנס… כי הוא מושל בכל הארץ… ואם יאבד… היהודים אין בזה כלום… ועכ״ז נמלטו… אין זה כי אם השגחה גמורה… ועוד… ספר… הריגת ושתי כי לא נחשוב כי הצלת היהודים… סבתה אסתר כי יהודית היא והיתה אשתו והתחננה לפניו על זאת, לזה ספר איך הרג את ושתי… שלא היתה האשה חשובה בעיניו לכלום ועכ״ז בסבת אסתר הרג את אהובו המן… אין זה באהבת אסתר כי אם השגחת אלוק ממעל ״.

ולהלן הוא אומר:

ועוד בהיות אשה ואין לה גבורת אנשים… והיות התשועה ע״י אשה, עד ממהר על היות בהשגחה גמורה… להראות איך השי״ת בחר לו אמצעיים חלושים בין מרדכי להיותו ימיני ויתר החולשות, בין באסתר להיותה אשה ועצובת רוח ויתרם, כדי שלא ייחמו גאולתם לטבעם ולרוחם שהרי חלשים שבחלשים היו אלא לאהבת ה׳ אותם.

וכך הוא מבליט את רעיון ההשגחה גם במגילת רות: ״יאמר הכתוב מיתת אלימלך היתד. בהשגחה״⁸¹; ״שבדרך השגחה הסיטו הקב״ה (לבועז) והביאו מבית לחם… גם לרות הסיטה והביאה לשדה בעז״ ⁸². ולהלן הוא אומר:

ומהפלא כי תמצא זו המגלה מכוונת כנגד מגלת אסתר כי כאשר שם הנם ההוא ואותה הגאולה היה על ידי נשים כן הגאולה אשר תצמח בע״ה (בעזרת האל) מדוד באה על ידי נשים כאשר ראינו הנה. גם כאשר היתד, שם אסתר יתומה גם פה עובד יתום ואין עוזר לו… ומד,סבה אשר ביארתי שם (במגילת אסתר, כדי להבליט ההשגחה) לזר, יתבאר הנה גם כן.

כיוון שזהו רעיון מרכזי אצלו, נותן דעתו בו לפרטיו, לבדוק את דרכי ההשגחה: ״האל יתברך נוהג בדבר שישלימהו הטבע יניחהו לטבעו ואינו משנה הטבע, אבל כשיש דבר ששפל יותר ולא ישלימהו טבעו ישגיח עליו בעין החמלה הרבה ממה שהיה ראוי״.

השגחה על רבים מול השגחה על יחיד

״ידוע שאינה שוד, ההשגחה אשר על אחד כהשגחה אשר על מרובים כי יותר תחול על מספר מרובה ולזה אין אומרים קדיש וקדושה אלא בעשרה״ — ולפיו, השראת שכינה היא השגחת האל.

ההשגחה בפי יתרון האנשים

כך הוא אומר בתהילים עג: ״כי ההשגחה כפי יתרון האנשים כדברי הרב המורה״. ובמקום אחר :הוא אומר: ״שכפי ההשגה כן תהיה ההשגחה״— כלומר, ככל שהאדם מגיע לשלמות עיונית יותר, כן!הוא !מוכן יותר להשגחה. בפירושו לתורד, פרשת תזריע מביא את מאמרי חז״ל השונים על הנגעים, ׳ואומר:

יש סברות בענין הנגעים כת אומרת שהם בטבע וכת אומרת שהם בהשגחה… אבל באמור יובן כי הנגעים השגחיים בעצם אינם אלא לישראל, ואומות העולם לא היו ראויים להשגיח בהם לייסרם. על דרך ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ הנה עין ה׳ אל יריאיו (ממכון שבתו כלומר באמצעות מערכת השמים שהיא מכון שבתו, אבל ליריאיו משגיח בעינא פקיחא השגחה פרטית) אבל (הנגעים) הטבעיים הנה הנם בעצם לאומות !העולם האוכלים בשר השקץ והעכבר ׳ולא לישראל כלל.

ואנחנו נאמר דעת גי. כי לכל יש סבות טבעיות. אבל לאיש היהודי כיון שהש״י הניח הטבע על מכונו ומנהגו, הגו בהשגחה.

פרי מאמצים

בתאריך 1.3.55 כתב אלי מר שרגאי ז"ל ראש מחלקת העליה בתקופה ההיא :

רשמתי לפני תוכן מכתבך, ביחוד הבעיה שעוררת בקשר לעליית אנשי הכפרים. כל העניינים משמשים עכשיו חומר לדיון במוסד לתיאום. אני מקווה דאחרי ההסכם עם הג'וינט והקהילות שמקבלים על עצמם את הטיפול במקרים סוציאליים, לא תהיינה הפרעות להעלאת 33 הכפרים אשר הוחלא עליהם.

אשמח לשמוע על פעולותיך – שרגאי.

ברוח זו כותב אלי גם לוי אשכול ז"ל – שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות :

הריני מאשר קבלת מכתבך מיום 9.3.55 בעניין יהודי הכפרים בהרי האטלס. בקשר לפעולות הסעד בין יהודים אלה, להשאיר טיפול בידי הג'וינט. בשאלת ההתיישבות אין כרגע מה להוסיף.

נעשים עתה מאמצים להגדיל מספר הבתים הנבנים, והשנה יתווספו כ-300 בתים.

יתכן לקראת האביב הבא נוכל לקבל אנשים מן האניה ישר לבתים, ומוטב עתה להתאפק ובמקום חהעביר עולים למחנות מעבר, להעבירם באביב ישר לבתים. כפי שנודע לי בינתיים ביקר אצלכם ד"ר ג. יוספטל, ואני מקווה כי העניינים הכספיים יבוררו עמו במקום.

אשמח לשמוע על המתרחש

לוי אשכול – שר האוצר.

קשיים מבית.

ערב ההפלגה

ב' בשבט תשט"ו 25.1.55

כבר בשעה 12.00 בצהרים החלו העולים ומלוויהם להתאסף בנמל בקזבלנקה. קבוצות קבוצות אצו ורצו במגרש שברחוב אנגליז. תחילה היה מתוכנן שהעולים יעלו על האניה בשעה 2.00 אחר הצהרים אך חלו עיכובים ואי סדרים וההפלגה נקבעה לשעה 5.00.

הגעתי דקות ספורות לפני ההפלגה, הספקתי להיפגש עם אנשי איית בוגמאז עם יעקב יפרח מאיית עבאס והרב בן ישעיה אשר עמדו להפליג באניה זו. הרב בן ישעיה בשיחתן אתי נראה אדיב למראית עין, אך כולו היה מלא זעם ורוגז ודברי הסתה נגד תנועת המושבים. נראה כי מאן דהו הכין אותו להתקפה זו.

ה' בשבט תשט"ו 28.1.55

מר יערי, נציג " הפועל המזרחי, הבטיח לי, זו הפעם השנייה, לקיים פגישה לשם בירור ומניעת אי הבנות בינינו. גם הפעם, כדרכו, לא קיים הבטחתו ולא הופיע.

בירור בפני הרב הדיין במראכש

ט"ז באדר תשט"ו 10.3.55

יצאתי לדמנאת על מנת לברר אם האנשים יהיו מוכנים לעליה ב-30 במרס. התברר לי כי הם לא יספיקו לסיים הכנותיהם עד לתאריך זה . נמסר לי גם שמר חיים מויאל שליח " הפועל המזרחי ", קיים שיחות עם אנשי הארגון שלנו והסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ואת גרינקר, ולהצטרף " להפועל המזרחי ".

הדבר הגיע לבירור בפני הדיין רבי מכלוף אבוחצירא במראכש. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים האשים הדיין את ח. מויאל בפעולת הסתה. גם לאחר פסק הדין צלצל ח. מויאל שלוש פעימים לדמנאת וביקש להיפגש עם אנשי הארגון שוב כדי להשפיע עליהם להצטרף " להפועל המזרחי ".

משהתרחבו פעולות חתירה אלה שלחתי מכתב למשרד העליה בקזבלנקה, והעתקים ללוי אשכול, ש. ז. שרגאי, א. ציגל ולתנועת המושבים. להלן המכתב :

לכבוד משרד העליה

קזבלנקה

א.נ.

                    הנדון : הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים על ידי מר חיים מויאל – שליח "            

                    הפועל המזרחי.

לאחר שנתקלתי במעשיו של חיים מויאל בשטח העליה, כאן במרוקו, החלטתי להביא הדברים לידיעתכם ולדרוש בירור מיידי.

1 – כאשר הגיעו לקזבלנקה אנשי הכפרים איית עבאס ואיית בוגמאז שאיפלתי בארגונם ובסידורי עלייתם, אספו אותם מר חיים מויאל והרב בן ישעיה ( מנהל המחנה ), הסיתו אותם נגד תנועת המושבים ודרשו מהם להצטרף להפועל המזרחי. הם אף איימו בסנקציות נגד המסרבים. באותם הימים שהה כאן מר יערי, חבר המרכז החקלאי של הפועל המזרחי בארץ.

קראתי למר יערי ולמר מויאל ואמרתי להם בין היתר : " את אנשי איית בוגמאז לא הצלחתם לפתות על אף מאמציכם. אשר לאנשי איית עבאס אני תובע מכם לאמר להם בנוכחותי את אותם הדברים שאני בעצמי אמרתי להם לפני בואכם למחנה ולפני שידעתם על קיומם בכלל והוא : כי הברירה בידם לבחור כרצונם במי ובמה יבחרו.

2 – לפני שבועיים הופיע מר מויאל במראכש, אסף את אנשי הכפרים שחנו בעיר וניסה בדרכים לגמרי לא הגונות, להשפיע עליהם לעזוב את תנועת המושבים, ואף נעזר על ידי רבנים שונים – ולא הצליח.

3 – כיודע לכם נמצאת בידי רשימה של עשרות כפרים יהודיים אשר פנו אלי בכתב ובעל פה וביקשו ממני לבוא אליהם בכדי לרשום אותם לעליה כפי שעשיתי בכפרים אחרים. מטעמים אובייקטיבים שהזן גרמם הפסקתי הרישום בכפרים נספים עד אשר נגמור סידורי נעליה של הכפרים שנרשמו כבר.

זו הייתה גם דעתו של משרד העליה. ואילו מר מויאל הרשה לעצמו לנסוע לחלק מאותם הכפרים, לרשום אותם והבטיח להם עליה מיידית, ואף החל בסידור תיקים מפורטים לכל המשפחה.

4 – זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג ( ממי ? ) את רשימת חברי הארגון שאורגן על ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל אנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו להפועל המזרחי, וכאשר לא הצליח במלאכתו זו גייס לעזרתו כמה רבנים.

כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין רבי מכלוף אבו-חצירה במראכש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון : " מה לך במראכש ובדמנאת ? הרי שדה פעולה גדול ורחב לפניך, מכנאס, פאס, צפרו מידלת וכו….

ולמה לך להשיג את גבולו של מר גרינקר וחלל על ידי כך את שם מדינת ישראל ? ואשר לעצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור להפועל המזרחי. כל זה לא הניח עדיין את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית האנשים.

ב-10.3.55 טלפן שלוש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור. הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל.

לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בענין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לענייני עליה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל זמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני הזולת "

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

בינתיים התאסף המון מוסלמי, והמוסלם התלונן בפניהם שהיהודי הציק לו, וכתגובה תקפו ההמונים את היהודי במקלות ובאבנים. הוא ניצל הודות למטבעות שנתן לתוקפים, וברח. מוסלמים רדפו אחריו. יהודים שחזרו לבתיהם הותקפו.

אחד מהם אדם נכבד בשם אברהם אלאלוף שלא יכול היה לברוח הוכה, נפל ונדרס. התוקפים יחד עם בעלי החנויות הסמוכות הביאו עצים, שפכו עליו נפט ושרפוהו. מפחד התנפלות על המללאח לשם שוד ורצח, ננעלו שעריו.

הפחד גרם לשלושים נשים בהריון להפיל פרי בטנן. במשך הלילה איש לא העז לצאת לרחוב, ורק בבוקר נמצאה גופתו, חציה שרופה וחציה נטרפה על ידי כלבים. יהודי בעל מעמד הופיע בארמון הסולטאן למחרת, ותבע שייעשה צדק.

התשובה שניתנה לו שאין לו ממה לחשוש. יהודי פאס חשים בפחד מפני התקפה על המללאח. המוסלמים נעשו יותר אלימים כי ראו שאין נענשים על פשעיהם.

מסקנת הכתב כי אירוע זה משמש אור אדום למה שעלול לקרות אם החסות שיהודים נהנים ממנה תוסר. ממשלת ספרד כבר הסירה את החסות, ומהומה זו היא התוצאה הראשונה שלה. התברר שהסולטאן קיבל מיד מידע על האירוע, ופקד על מאסר האשמים והעדים לרצח שלא מנעו זאת.

ננקטו צעדים להגנת המללאח, וכדי להבטיח זאת הוחלף המושל הצבאי. משפחת הנרצח קיבלה שמונים לי"ש פיצויים. דרומונד האי תבע בשם בריטניה הענשת הרוצחים, וכי הסולטאן הבטיח מילוי הבקשות.

דיון בפרלמנט הבריטי

ב – 20 בפברואר 1880 פירסם הג'יואיש כרוניקל פרטים נוספים : חבר הפרלמנט היהודי מרג'נט סיימון שאל את תת שר הפנים הבריטי שאלות אלה :

א. האם התקבל דיווח רשמי בקשר למהומות נגד היהודים בפאס, כשרבים נפצעו אנושות, וזקן בן 70 נרצח וגופתו נשרפה על ידי ההמון.

ב. האם ניתנו הוראות לנציג הקונסולרי בקשר לאירוע זה.

ג. האם נוכח הסכנות הנשקפות לבלתי מוסלמים במרוקו, נוטה הממשלה להמשיך את החסות הקונסולרית שהוענקה להם עד עתה.

תשובת השר הייתה שפרטי האירוע נמסרו לממשלת הוד מלכותה, ודרומונד האי קיבל הוראה למחות בפני הוזיר. נוסח המחאה אושר על ידי הממשלה, וכי על הנושא החסות מתנהל דיון אצל הממשלות ביניהן בריטניה.

חבר הפרלמנט הנ"ל נפגש עם שר החוץ הלורד גרנויל יחד עם ועד שליחי הקהילות ו אגודת אחים ודנו בנושא זה, בין מצוקות אחרות של יהודי מרוקו, וכן על בעיית החסות.

בימי שלטון בני מרין.  

מייסד שלטון בני מרין, שושלת ברברית, יוסף אבן יעקב – שלט בין השנים 1269 – 1286 – ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזר ליהדות. למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעובר על איסור זה דינו מוות.

החוזרים ליהדות נאלצו לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשעברו ליד מסגד. נוהג זה נשאר עד תחילת החסות של צרפת בשנת 1912. יהודים שהתאסלמו בעבר ונשארו כאלה, היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם.

אלה נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים, ולא התערבו בנישואין עם מוסלמים. למרות שהם התפללו במסגדים ולימדו את בניהם את הקוראן – לפי עבד אלואחד אלמראכשי בספרו " אלמעגז פי תכליץ אכבאר אלמגרב 

היהודים שהתאסלמו היו מכונים " מוהג'רון – מהגרים . רבים מהם חיו בפאס בעת גזירת המייחדים, התאסלמו למראית עין, ולא עזבו את המקום. הם אומנם הורשו לחזור ליהדות בראשית השושלת של בני מרין – החל ב – 1269 – 1465. כשרצו להתחיל בסדר התפילות וקריאת התורה ברשות, היה מחסור בספרי תורה.

כשההפליות כלפי היהודים החלו שוב, היו מהם שחזרו מרצונם לדת האסלאם. אלה לא התקבלו על ידי המוסלמים הוותיקים. הם היו בדרך כלל סוחרים מצליחים, מילאו תפקידים במערכת הממשל, כמו שליחים ודיפלומטים למדינות אירופה כנציגי הסולטאנים, ויהודים ומוסלמים כאחד חששו מתחרותם.

התאסלמות יהודים מרצון.

היו יהודים בודדים שהתאסלמותם נבעה מהסיבה ששוכנעו בצדקת האמונה המוסלמית לעומת היהודית. ביניהם נזכיר את שני האישים כדלקמן :

שאול בן יחייא אלמגרבי 1125 – 1175 שהתאסלם בשנת 1163, חיבר ספר בשם " אפהאם אליהוד – השתקת היהודים.

בתקופת שלטון בני מרין במאה ה- 14 היה יהודי שהתאסלם, בשם עבד אלחק אלאסלאמי וחי בעיר סבטה בצפונה של מרוקו, הוא היה בעל קשרים עם נכבדי המדינה, וכת בחיבור נגד היהודים.

לעומת קודמו, הוא לא היה משכיל. שש עשרה שנים לאחר שהתאסלם עם משפחתו, כתב חיבור נגד היהודים ונגד התנ"ך. הוא חזר על תוכנם של כתבי הפולמוס המוסלמיים נגד היהודים. נגד סיפורי התועבה במקרה כמו לוט ובנותיו, יהודה ותמר.

האשמה על זיוף של כתבי הקודש, בין השאר חזר על טענות קראיות, ביניהן שהיהודים הוסיפו על המקרא דינים ותפילות שבדו מלבם, הדלקת נרות בליל שבת ועירוב להתרת טלטול בשבת. לדעתו, ספר התורה הוא זיוף.

טען שהיהודים נוהגים כעובדי אלילים, ודרש לבטל מספרי היהודים את דברי הכפירה. באשר למעמדם תחת שלטון המוסלמים תבע לבטל את מס הגולגולת, שתמורתו זכאים היהודים לחסות שמבטיחה להם ביטחון חיים, שמירת רכושם ורשות לקיים את מצוות דתם.

לאן אנחנו הולכים אימא?

לארץ.

לישראל.

שש… אל תאמר את השם הזה, אסור לומר את המילה הזאת,

למה אימא?

כשנגיע לשם אומר לך למה, כאן שוטר יכול לעצור אותנו אם נאמר את המילה הזאת.

ומתי ניסע?

עוד מעט,

עוד חודש?

עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה, ברגע שאביך יגמור את העניינים שלו כאן.

אבל למה הוא אומר לי שהוא רוצה לנסוע לקנדה או לוונצואלה.

מכאן, בני, מכאן רק לארץ, מספיק עם הגלות, היא הייתה מספיק ארוכה, מכאן, בני, אני אומרת לך, ולא משנה מה אביך יאמר, אנחנו נוסעים לארץ, זו ארצנו.

תֶטוַּאן 1868

תרשום תרשום נכדי, אין לי הרבה זמן לחיות, אתה יודע, וזה חשוב שמישהו ירשום את מה שקרה אז, בשנת 1868, אני זוכר את הכול כאילו זה היה אתמול, הייתי בן שלוש-עשרה אז, תרשום, כי הרי אתה יודע לכתוב בספרדית יפה, ספרדית של משכילים, השפה שלי כבר התערבבה עם הפורטוגזית של ברזיל, ובכל מקרה בזמני עדיין לא ממש לימדו ספרדית באליאנסה, זה היה יותר מאוחר, תרשום כדי שמישהו יזכור, זה היה החורף הכי קשה שנפל על החוּדֶרִיָה בתטואן, זו הייתה השנה הכי קשה, זה היה ארבע שנים אחרי שהספרדים עזבו את העיר, וגם אז לא היה קל, כשהספרדים נכנסו הערבים בזזו את בתינו כאילו אנחנו היינו אשמים במפלתם, ולא חוסר היכולת של השולטן שלהם, אולי אז עדיין היה גם השולטן שלנו, לא אני לא מדבר על הספרדים של פרנקו, אני מדבר על אלה שבאו לתטואן ב1860-, הרבה לפני שנולדת, בני, מימון, נכדי שאת שמי אתה נושא, אלה היו אחרים, הם התפעלו מן החודיאוס האלה שמדברים אתם בשפה של סרוונטס, וכאשר היה רעב הספרדים מבורגוס שלחו לנו כסף, אתה יודע, כאילו פגשו בן-דוד זקן, טוב, לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר היום, אלא על עייש ועל לסחן, אתה לא יודע מי הם? אולי שמעת עליהם, אבל שני הפושעים האלה, ואפילו רק שמותיהם הפכו להיות החרדה של העיר משך שנתיים, זה החל אחרי סוכות כשאברהם פריינטה, אתה מכיר את בנו בטח, יעקב פריינטה, זה שהתחתן עם סולטנה, ומואיס אזולאי יצאו כהרגלם לטנגייר, באמצע הדרך חיכה להם מישהו ודקר אותם פריינטה מת במקום ואזולאי שהיה בתקופה מסוימת הנציג הדיפלומטי של צרפת באזור נפצע קשה. זו הייתה רק ההתחלה כי כבר כמה ימים מאוחר יותר נפלו פנחס אזולאי ובנו, ואתה כמובן יודע שאז כמו היום היה אסור לנו להחזיק נשק או להתגונן, אז כל החשובים היהודים של העיר הלכו לדבר עם כל החשובים של האזור, אם זה היה הספרדים או הצרפתים, או הלכו לאנגלים, הדייר שמילל מאוסטריה פשוט הטיח את כל האשמה ביהודים, ואמר להם שאם הם לא היו יוצאים מפתח החודריה שלהם על מנת להתקיים, ולא היו פורצים את הגבולות שהיו קיימים מזמן אז זה לא היה קורה להם, בכלל אולי אפשר לומר שאם הם לא היו קיימים אז הם לא היו נהרגים, אבל הדברים לא היו כל-כך פשוטים, התברר שהאיש הזה, הפושע, עייש זכה לתמיכה של הפשה הקודם של העיר, זה ראש העיר, שהודח מתפקידו על ידי השולטן, והוא השתמש ביהודים על מנת לנגח את הפשה החדש, אבל היהודים, שהיו חסרי אונים וחסרי יכולת להתגונן הם אלה שסבלו, הניסיון שלהם לבנות מחוץ לחודריה, נתקל ביותר ויותר קשיים, והיה זה הנציג הדגול של צרפת שבפני הערבים אמר, שהיהודים, על אף התרבותם הטבעית צריכים להישאר איפה שהם, ושהם רק אורחים באדמת הערבים, לא שכל הערבים קנו את הרעיונות האלה, אבל הבעיות הקשות האלה הן שהביאו אותי לנסוע לברזיל לעבוד, הייתי נוסע לשנתיים שלוש וחוזר לכמה חודשים למשפחתי, לאביך ולשאר הילדים כפי שאתה יודע, חוץ מזה שהיה עוני גדול ולא הייתה עבודה, ההריגות נמשכו ואנשים פחדו לצאת.

תרשום תרשום, אחר- כך אתה תשכח, תשמע מה שאני אומר, מהר מאוד שוכחים דברים כאלה, ואני יודע שזה לא כל-כך מעניין אותך, אבל זה יעניין את הנכד שלך, כן, כאשר כבר כל היהודים יעזבו את תטואן וזה לא רחוק היום, כשהספרדים יעזבו, והם יעזבו עוד עשר או עוד עשרים שנה, ואולי גם סוף סוף תקום מדינת ישראל, אז כולם ילכו, אז תרשום למען נכדך, מה שקרה הוא שההריגות נמשכו והיו עשרים וחמישה הרוגים בחודש אחד, והיהודים פשוט פחדו לצאת מבתיהם לעבד את שדותיהם, ומצבם הכלכלי שהיה בכי רע, רק הלך והתדרדר, נוסף לכך הוגבלה התנועה של היהודים ונאסר עליהם לצאת מִבַּאב אַמְבַּקַר, שהיה השער החשוב ביותר שהוביל לאדמותיהם, הדבר גרם להם להיות עניים עוד יותר, כל הבתים שאתה רואה כאן, הבית בו אתה גר לא היו קיימים, הרחובות היו בוץ, והמצב באליאנסה, הבית- ספר שבו תלמד, ושעליו היה תלוי כל העתיד שלנו היה גם הוא במשבר כלכלי, משבר שיימשך תמיד, אבל לא היה מי שיתרום וגם התלמידים היו עניים מאוד ולא יכלו לשלם אז בעד לימודיהם, איני יודע אם המצב הסתבך, אפשר לומר, אך הוא הסתבך לטובתנו, כי העייש הזה עשה טעות והרג שמונה ערבים, או אולי זו לא הייתה טעות, הוא פשוט רצה לשתק את החיים בתטואן, אומרים גם ששלושה שוטרים ראו אותם בדרכם לבצע פשע ולא עצרו אותם, וכששאלו אותם למה הם אמרו "לא אמרו לנו לעצור אותם אז לא עצרנו אותם", מואיסֶס אזולאי שהיה פצוע ביקש את עזרת הצרפתים בטענה שהוא נציג שלהם בתטואן ועליהם לגונן עליו, אך הצרפתים, כדרכם, התנערו מן העניין, בטענה שתפקידו נגמר מזמן, והם לא חייבים לו כלום, זה היה כבר ההרג הגדול ביותר שזכר רבי יצחק בן וַולִיד, הוא מת שנתיים מאוחר יותר בגיל מאה או יותר, מאז ההריגות של 1790, ואם כל זה לא היה מספיק הרי שהכולרה חזר, היה זה חורף נעים מאוד, אפילו חם, אתה יודע שהחורפים כאן קלים בדרך כלל, אבל זה היה חורף שכמעט ולא הרגישו שהוא הגיע, והכולרה הכה בעשרות יהודים, אולי הייתה אז כאן הקהילה הגדולה ביותר שהייתה כאן, שבעת אלפים יהודים, זה היה קצת לפני ההגירות הגדולות, לארגנטינה, לאלג׳יר, לאורן, לספרד, לוונצואלה בעיקר, וגם לברזיל, לכל מקום בו הייתה עבודה, וביום ראשון, שבוע לפני חנוכה בדיוק, יצאו היהודים כהרגלם לקבור את המתים של הכולרה בשבת ואז הגיעו עייש ולסחן והרגו עשרה יהודים בבית-הקברות, זה כבר היה יותר מדי בכל קנה-מידה, אחר-כך גם נהרג בן-דודי יעקב סֶרְפַתִּי, וגם אחי משה בן זמרה נפצע באחת ההיתקלויות האלה אבל הוא נפצע קל והצליח לברוח, כי הם למדו לנסוע בשיירות, כמה צעדים אחד מן השני, אנשים באו והלכו, נסעו לטנגייר ודיברו, והיה זה רק לפני פסח שהשולטן שלח כמה חיילים להרוג את עייש, אחרי שמישהו הציע לתת סכום כסף גדול על ראשו, אבל במיוחד אחרי שהוא הרג עוד עשרה ערבים, וזה, בני היה החורף הכי קשה בחיינו כאן, עד שנת הכולרה הגדולה שבה מתו כמעט חצי מאנשי העיר, אבל על זה אני אספר לך מחר, אני עייף מאוד היום, אני כמעט בן מאה וזה גיל שקצת עייפים, ואתה תרשום את הדברים, כי אני באמת שואל את עצמי, אחרי שאני אמות, מי יזכור את זה, מי יזכור את כל מה שאני זוכר, מה יקרה לזיכרון שלי כשאמות, מימון, מיִמוֹנְסיִטוֹ, מה יקרה לזיכרון, מה יקרה לכל הדברים שקרו לנו בתטואן, ואת מי זה יעניין…

קישור לרכישת הספר

http://www.bookdepository.com/Tetouan-Trylogy-Mois-Benarroch/9781409208310?&a_aid=FREESHIPBOOK&a_bid=b7d3496f

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

הדורות שקדמו לאבי

כדי לתהות על קנקנו של אבא, לעמוד על אופיו ואישיותו, חובה עלי להתייחס לרקע המשפחתי שבו גדל, ולא ייפלא הדבר, אם אפליג בדברי אל הדורות שקדמו לאבי.

אבא היה נצר למשפחה ענפה של חכמים ומקובלים, שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מופת הדור, רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שהתפרסם במרוקו בתור גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות. משפחת אזולאי ישבה בעיר פאס שבמרוקו, ומשם התפצלה, וחלק ממנה עבר למרקאש.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שנשאר בפאס בגלל התנאים הקשים ששררו בעת ההיא, החיש החלטתו ועלה לארץ ישראל. תחילה עלה לירושלים, ואחרי כן לחברון. נינו של רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, רבי יצחק זרחיה אזולאי, הוא אביו של רבי יוסף דוד אזולאי, החיד״א. השניים שעברו למרקאש היו: רבי אברהם בן ישראל ורבי אברהם בן מוסא, שניהם ילידי 1660.

רבי אברהם בן ישראל, הוא רבי אברהם השלישי, וכן רבי אברהם בן מוסא היו גדולים בתורת הנסתר והנגלה, כתבו פירושים לתורה, לתלמוד ולספרי הקבלה. שמם נודע בשערים, כפי שמעיד עליהם החיד״א, מפי רבי חיים אבן עטאר, זצ״ל.

הקצר היריעה למנות את המקובלים האלה ולספר עליהם, אומר הסופר, רבי משה בן בנו של רבי אברהם בן מוסא. יש לציין, כי רבי יעקב אבן צור יעב׳׳ץ היה גם הוא בין הרבנים שפעלו באותה תקופה. אבא נשא כמה שמות: משה, אבנר, עקיבא. היו אף שכינוהו אבו־דאוד ומוגרבי.

כל השמות הללו, על שום מה?

מוגרבי משמעו"מגרב״, שם כולל לארצות אפריקה הצפונית – תוניס, אלג׳יר, טריפולי, מרוקו ומצרים. הריכוז הגדול של היהודים המוגרבים היה במרוקו; הלקם התרכז במרכז המדינה, וחלקם בדרום המדינה, על שתי שלוחות: המערבית ובה מרקאש, והמזרחית – היא מחוז תאפילאלת. באזור זה יש מאות כפרים ועיירות, שהיו מאוכלסים ביהודים. דרום המדינה, ובעיקר מרקאש, שימש מרכז כלכלי ומדיני חשוב מאוד; חלק מהמתיישבים עסקו במסחר ובמלאכה, וחלק הגו בתורה ובקבלה. התפשטות הקבלה נעשתה לחלק חשוב בחוכמתם של רבני מרוקו.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באזור זה היה מרקאש, בדרום מערב מרוקו, שכן, גדולי ההלכה התיישבו בעיר זו.

בקהילה במרקאש חי רבי אברהם אזולאי השלישי, שנודע כמקובל. הרב אברהם אזולאי ורבנים אחרים אתו עסקו בתורה, בפרשנות המקרא וגם בדרך הסוד. היו רבנים שחיברו פירושים גם בדרך הגימטרית. במאות ה־19-17 הייתה פעילות רוחנית ותרבותית, שהצטמצמה רק לחוגים של חכמים ומשכילים. יחסם של יהודי המגרב לארץ ישראל היה מיוחד, כי חלק מיהודי מגרב היו בארץ ישראל וחזרו למגרב. העלייה של המוגרבים החלה עוד בשנת 1740.

 בראשה עמד רבי חיים אבן עטאר, רב גדול ובעל השפעה רבה. נלוו אליו עשרות משפחות; מאז היו מספר עליות נוספות אך בודדות. בשנת 1906 הגיעה עלייה ממגרב, ובה חבורה גדולה של רבנים ותלמידים. הם יישבו את ערי החוף, אך נמנע מהם להגיע לירושלים, בשל העדה הספרדית ששלטה בעיר העתיקה. זו נתמכה בכספי החלוקה ולא רצתה לשתף בהם עדות נוספות. עם עלייה זו, של שנת 1906, נמנה סבי, הרב דוד אזולאי בן משה, נצר לרב חיד״א, וכן סבתי, אם אבי, סוליקה אזולאי לבית חיים אמזלג, מהעיר מרקאש. הם התיישבו בעיר יפו, שהייתה אז ריקה מיישוב יהודי. הרב דוד אזולאי הוא לא הראשון במשפחתו שזכה במצווה של יישוב הארץ; גם זרחיה אזולאי זכה במצווה זו – הוא עלה ארצה לקיים בה את מצוות יישוב הארץ. זרחיה, מתושבי מרקאש, עלה לעיר הקודש והתיישב בירושלים; הוא החל בדין ודברים בקשר לעדת המערבים בצפת.

״אזולאים״ –

ספרדים ואשכנזים

את ראשיתה של המשפחה לא נדע. יש גרסאות שונות המתייחסות למקור השם ״אזולאי״. החיד״א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כותב בספרו ״שם הגדולים״, כי ״מגידי אמת״ אומרים שראשי התיבות של השם אזולאי הם: ״אישה זונה וחללה לא יקחו״, משמע: חוטר מגזע הכוהנים הם. לפני כ־400 שנה עלה הרב אברהם אזולאי לירושלים; למרות שרוב בני דורו עלו בדרך היבשה, הוא, שהיה בעל אמונה ואומץ לב, וכנראה גם בעל יכולת כספית, עלה בדרך הים.

החיד״א, שהיה מיוצאי חלציו, נולד בשנת תפ״ד (1724), ולא זו בלבד שהיה ״צבר״, אלא שזכה להיוולד בירושלים, ואף להביא דבר עיר הקודש אל קהילות ישראל בגולה. במהירה נפוץ שמע חוכמתו וידיעותיו בתורה ובקבלה בכל קהילות ישראל. כאשר השתקע בליוורנו שבאיטליה, בין היתר גם כדי להסתייע בבתי הדפוס שבהם נשתבחה עיר זו, לצורך הדפסת ספריו, שלחו אליו קהילות רבות, ובהן גם קהילת צפת, שליחים, ואלה ביקשוהו שיכהן כרב בקהילתם, אלא שהחיד״א צנוע היה. הוא ברח מן הכבוד וסירב לכולם. בליוורנו, בשנת תקס״ו(1806), נפטר. החיד״א נערץ היה על קהילות ישראל באשר הן, ובתולדות משפחתו אפשר לראות סמל לאחדותו של העם היהודי.

בת נצר לרב חיד״א התחתנה עם בן למשפחת מנדלבאום; ובן זה, מתוך הערצה ודבקות בחמיו, שינה את שמו לאזולאי; ומאז יש אזולאים אשכנזים. עם צאצאי ״החיד״א״ נמנים רבים ששילבו במסורת המשפחה את מצוות יישוב ארץ ישראל עם לימוד התורה והפצתה. בהם היה ר׳ משה אזולאי, שנסע לצפון אפריקה להיות שליח, ולאחר שנשא אישה נולד בנו דוד אזולאי, הלוא הוא אביו של עקיבא אזולאי.

המניע לשוב לציון

המניע לעלייתו של סבי לארץ ישראל, מלבד מצוות העלייה לארץ ישראל והרצון לחונן עפרה, היה גם תחושת הגאולה.

את הזיקה לארץ ישראל ינק סבי, הרב דוד אזולאי, מאותם שורשים שינקו אבותיו: מהתורה, מהפיוטים, מההלכה, מהתפילות, מהמנהגים ומאורח החיים היהודי, שהזכירו לסבי ולכל יהודי את הקשר עם מולדתו, והגבירו את התקווה לשוב אליה. השאיפה לשוב לציון ולחזות בבניין ירושלים התחזקה עם העמקת הדת. היהודים בני מגרב ראו ביישוב בציון יישוב השומר על הגחלת עד בוא הגאולה.

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה

באדיבותו של מר נהוראי מאיר שטרית

הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.

אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת ק־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.

הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!

מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.

״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.

״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.

באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.

״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:

״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.

כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שתייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.

״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.

״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־ עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כסי שנהוג אצלכם היהודים״.

וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.

״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.

בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.

מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל ירע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.

מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.

תורת אמך

 ◆ פרשת שלח לך◆ לאור חכמי מרוקו ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין     

וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה (יג, ג).

כוונת משה היתה לומר למרגלים, כיוון שכל מעשה ה' לכם תפלים, ואתם חושבים המדבר הזה כפארן מלשון סובין. והאמת שהיה להם המדבר הזה כשדה הלבן בלי אילנות, והוא תפל להם מבלי מלח, כי היה חשוב בעיניהם כסובין. על כן צוהו השם יתברך 'על פי ה' ישלחם, ויאמר להם כדברים האלה דרך רמז, אולי יתעוררו (מלל אברהם אנקווא).

אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז).

רש"י ז"ל פירש: התפלל עליו משה, י"ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד:), ויש להקשות למה התפלל על יהושע בלבד ומדוע לא על כלב? ונראה לפי שיהושע בא מיוסף, ועליו נאמר (בראשית לז, ב), ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, וחשש משה  שמא גם הוא יכשל בדיבה ויתפתה לעצת המרגלים, לכן התפלל עליו במיוחד כדי להינצל מזה. ועוד חשש משה רבנו ע"ה, שמא ישתדלו המרגלים לפתות את יהושע שהוא תלמידו, לכן הקדים רפואה למכה והתפלל עליו (תהילתו בפי לר"י פרץ זלה"ה).

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי (יד, כד).

איתא במדרש (רבה ח, ט), כתיב (בתהלים קנח, ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. איזה שייכות יש זה עם זה, וכן איזה צורך יש להביא ראיה מן הפסוק אשריך. אלא חכמינו ז"ל הקשו למה לא זכה יהושע שהתורה תכתוב עליו כמו על כלב, ותירצו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (ברכות לד:), וכאן יהושע אין לנו מעשה של חסד או טובה עמו, כי תפלת משה רבינו ע"ה שהוסיף אות אחת על שמו לומר י"ה יושיעך מעצת מרגלים, תפלה זו הגנה עליו, ובגלל זה לא הלך בעצת רשעים. אבל כלב, משה לא לא התפלל עליו, ועם כל זה לא הלך בעצת מרגלים, לכן התורה כתבה עליו 'ועבדי כלב'. והטעם שאמר ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עימו, ולא רצון של המרגלים. וזה יובן עם מה שאמרנו – יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא (ברכות ח), והקב"ה נתן לכלב מלבד טובות העוה"ב נתן לו טובות הוה"ז והיא עיר חברון, דכתיב (שופטים א, כ), ויתנו לכלב את חברון. (מאור חיים מרבו חיים בן עטר זלה"ה).

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה  (יג, כז).

שמעתי משם מור חמי הרב הקדוש בנש"ק כמוהר"ר משה פינטו זלה"ה זיע"א פירש בזה דרך נושא על פי משרז"ל דבשעה שנוצרה הטיפה ברחם האשה נוטל אותה המלאך הממונה על ההריון ומוליכה לפני הקיבה ואומר לו חכם או טפש חלש או גבור עשיר או עני וכן בשעה שרוצה לבא לזה העולם מוליכה לגן עדן ולגיהנם ומראה לה מקומה בגן עדן אם תהיה צדקת ומקומה בגיהנם אם תהיה רשעה חס ושלום ובשעת פטירת האדם ב"מ עומד עליו אותו המלאך בעצמו כיצד היית אם היה צדיק אוחזו בידו ומוליכו לגן עדן ואם לאו ב"מ מוסר אותו ביד הקליפות רח"ל ומוליכין אותו לגיהנום ב"מ וזה שכתוב תורתינו הקדושה ויספרו נפש רוח נשמה של צדיק לו לאותו מלאך ויאמרו באנו אל הארץ הזה ועשינו כאשר שלחתנו וצוותנו ושמא תאמר הרי אנו אוכלין שכרינו בעולם הזה לזה אמר ואף זבת חלב ודבש היא נשמתו בזה העולם ואכלנו ושבענו והותרנו בזה העולם זה פריה דוקא אבל קיימת לו לעולם הבא ודפח"ח שפירש ולדידי אני הפעוט נראה לדעתי לפרש על פי רז"ל מ"א בגמרא שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא או לא נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ופירש מהרש"א ע"ה נמנו לשון מנין פירוש חשבו מצות עשה הם רמ"ח ומצות לא תעשה הם שס"ה נמצא ההפסד מרובה על הריוח אם כן נח לו שלא נברא והקשו המפרשים היכי דמי הקב"ה יברא אדם לרעה חס ושלום כיון שההפסד מרובה על הריוח מה יועיל בביאתו? ותירצו על ידי לימוד התורה נוח לו שנברא טעם הראשון התורה מצילתו מן החטא ולא יעבור על שס"ה לא תעשה ועוד בכל דין והלכה שלומד כאלו קיים אותה המצוה כי זאת התורה לעולה כל הקורא פירוש עולה וכו' ועל פי זה פירש הרב "ארץ חמדה" כל הקורא תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא והוא מבואר.

וזהו בשעת פטירתו של אדם ויספרו לו לאדם פירוש מנין המצות והעבירות ומצאו כי קיים המצות ולא עשה עבירות ואז ויאמרו לו לאדם פירוש הגדילו אותו מלשון ה' האמירך היום ואז ויאמרו נפש רוח נשמה להקב"ה ישתבח שמו לעד נח לנו שנבראנו וכדין באנו אל הארץ אשר שלחתנו ועוד יש לנו טובה אחרת וגם זבת חלב ודבש היא, פירוש למדנו תורה שהיא דבש וחלב תחת לשונו אז מראין לו שכרו כמו כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי וזה פריה של עולם הבא ונפשם שבעה והם ישנים.

ויתפרש לפי עניות דעתי על פי זה אם פגע בך האי מנוול שהוא יצר הרע ויאמר לך נח לך שלא נבראת כי ההפסד מרובה על הריוח יעסוק בתורה והתורה אגוני מגינה ואצולי מצלה מן החטא ועוד כמ"ש כל הקורא פירוש עולה וכו’ ואם לאו יזכור לו יום המיתה פירוש יום המיתה מחשבין המצות והעבירות וכשמוצאים המצות יתרים אז נח לו שנברא.

מעשה רב: לשון הרע
א. היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע,  וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז   שאין  כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

• כאשר ביקר בארץ ישראל הצדיק בבא סאלי זיע"א, הלך לביתם של הרבנים כדי להתברך מהם, והגיע לביתו של רב אחד גדול ומפורסם, ולאחר שעמדו להיפרד הצדיק לא ביקש מאתו רב להתברך כפי שנהג בבית הרבנים, וכשנשאל על כך השיב, שהרגיש בדבריו שדיבר איזה דיבור שיש בו לשון הרע, וכיון שכן מה תועלת תהיה ברכה של מי שאינו נזהר לדבר לשון הרע (פקודת אלעזר עמ' מח).
• הרה"צ רבי לוי נחמני זצ"ל, באחד האסיפות דיבר הרע על חשיבות שמירת הלשון ולימוד ההלכות, ואז שאל הרב למרות שרואים אנו ריבוי הלומדים בספרי מרן החפץ חיים זצ"ל הלכות שמירת הלשון, ובכל זאת עדין לא מצליחים לשמור דיו על שמירת הפה, מה שורש הפתרון?

הרב הביא את הפסוק בתהלים (לט, ב), אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני'. ביאור שענין לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנאה, תאוה, כבוד, השוכנים בלב. אז מתפרסים הם על דל הלשון, על מנת לתת ביטוי לרגשות אלו אם יבדוק האדם את עצמו יראה שהם מתוצאה מאבות נזיקין אלו. ואז הסביר הרב את הפסוק. 'אמרתי אשמרה דרכי' – תיקון המידות. 'מחטוא בלשוני' – שכן ע"י כך לא אגיע לענייני לשון הרע (הוא היה אומר עמ' 46).

• בעיר ארפוד אשר במרוקו כיהן כמרא דאתרא הצדיק בבא סאלי זלה"ה, באחד הימים קם אחד והחציף ולעג לצדיק, אחד השומעים טרם תפלת השחר, נגש לצדיק לספר את אשר נאמר, השיבו כל אחד יכול לומר לי בפני מה שהוא חושב, ולא אקפיד עליו, אתה שבאתה לספר לי לשון הרע, חצוף אתה…. (אביר יעקב עמ' 323).

שבת שלום הרב אברהם אסולין

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

ב־1854 עלה רבי דוד בן שמעון(הרדב״ש) מרבט לירושלים, ובעקבותיו עלו חלק מתלמידיו. הרדב״ש היה ממייסדי שכונת מחנה ישראל ובוניה, כפי שפורט לעיל.

בטבריה התיישבו מערבים מדורי דורות. רבים אחרים התיישבו בשנים 1858-1850, כפי שמעיד גם מכתבה של משפחת בן קיקי מטבריה משנת 1919.

בשנת 1856 עלה לטבריה ממקנאס רב מערבי נודע, רבי רפאל אוחנה, וכתב בה את ספרו ״טובת מראה״.

בשנת 1862 עלתה ממקנאס משפחת טולידאנו, ואחד מבניה, רבי יעקב משה טולידאנו, היה חוקר וסופר(״נר המערב״ על תולדות יהודי מרוקו) ושימש רב ראשי לתל אביב־יפו ושר הדתות.

ב־1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יריה וב־1912 נכנסו למרוקו, והעלייה לארץ ישראל מארצות אלו הלכה וגברה. תרמו לכך תקוות הגאולה, מצוות העלייה ויישוב הארץ וכן התסיסה הפוליטית והכלכלית. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 התחזק זרם העלייה. לעומת שנות ה־40 של המאה ה־19, תקופה שבה ישבו בארץ יהודים לא רבים מצפון אפריקה, הרי בשנות ה־50 וה־60 למאה זו עלו כבר אלפים, בעיקר עם עלייתו של הרדב״ש.

ב־1860, לאחר שחויבה מרוקו בפיצויי מלחמה לספרד, גבר הלחץ על יהודי מרוקו. עיתון ״המגיד״ כותב באותה עת: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה … ברחו משם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי משען לחם״.

ב־1909 מונה אברהם אלמליח 2,200 מערבים בירושלים לעומת כלל האוכלוסייה היהודית של 12,000 נפש. בתקופת המנדט עלו כאלף יהודים ממרוקו, ביניהם גם יהודים בעלי הון ובעלי מקצועות. הם עלו מתוך מניעים דתיים ומשיחיים, וחלק מהצעירים עלו גם מתוך אידאל חלוצי. מספר היהודים שישבו במרוקו ב־1919 היה מאה אלף נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם הצהרת בלפור והכרה בזכות היהודים לעלות לארץ ישראל שנקבעה בוועידת סן רמו, התגברה עליית היהודים ממרוקו. מאתיים וארבעים עולים הגיעו מפאס לירושלים, ורבים אחרים ניסו להגיע לארץ בגלוי ובהסתר אך נדחו או גורשו.

בשנת 1928 מסרה ממשלת המנדט שרוב העולים שגורשו היו מארצות אסיה ואפריקה. בשנות ה־40, במסגרת מבצעי ההעפלה, גויסו שתי ספינות, ״יהודה הלוי״ ו״שיבת ציון״, לשם העלאת יהודי צפון אפריקה, שהיו להם רצון עז והתלהבות לעלות לארץ ישראל מטעמים משיחיים וחלוציים. במאי 1947 הפליגו ב״יהודה הלוי״ 392 עולים, מרביתם ממרוקו, אך האנגלים השתלטו על הספינה והגלו את הנוסעים למחנות בקפריסין. ביולי אותה שנה הגיעה לנמל חיפה הספינה ״שיבת ציון״ ועל סיפונה 430 נפש. גם את הספינה הזו עיכבו האנגלים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. בתקופה זו, בסוף שנות ה־40, ישבו במרוקו כ־230,000 יהודים.

בשנים 1955, 1956, 1960 ו־1962 ועם קבלת העצמאות של ארצות צפון אפריקה והאירועים הקשורים לכך, הייתה עלייה המונית. עלייה זו תרמה לגידול ניכר של האוכלוסייה בארץ ויישבה עשרות יישובי ספר חקלאיים ועיירות פיתוח ברחבי הארץ

פרק שני

קליטת בני תורה ממרוקו בישיבות ליטאיות לאחר השואה

א. ״אוצר התורה״ במרוקו

בשנת 1947 החל לפעול במרוקו ״אוצר התורה״ – ארגון יהודי ספרדי שמרכזו בניו־יורק, אשר דגל ב״תורה עם דרך ארץ״ ושאף ללמד יהדות והשכלה כללית. הוגה הרעיון היה יוסף שמאע, יהודי ממוצא סורי שחי בירושלים. שמאע, שהגה בהקמת הארגון מאז 1942, גייס לרעיון זה יהודי נוסף ממוצא סורי, מר יצחק שלום, איש עסקים ונדבן ידוע שחי בניו־יורק. שלום הוא שהקים למעשה את הארגון ותרם לו את המימון הראשוני. להקמת ״אוצר התורה״ קדמה פעילות ציבורית במסגרת הוועדה להצלת ״המיליון האבוד״. ועדה זו הוקמה בניו־יורק בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יצחק שלום ויהודים נוספים ממוצא מזרחי, שחששו מהתפוררות האומה היהודית בארצות המזרח. ״אוצר התורה״ הוקם כדי לתת פתרון חינוכי להמשך הקיום היהודי במזרח, על ידי יזמים יוצאי ארצות המזרח, שסברו כי אין מי שיעזור ליהדות הזו. יהודי אירופה היו רחוקים מהם, ולאחר השואה נרתמו ארגונים רבים לפעולות ההצלה באירופה. אנשי ״אוצר התורה״ אמנם התרכזו בנושאים הקשורים לחינוך הדתי, אך ראו את פעולותיהם בהקשר רחב יותר, ככוח עזר יחיד הפועל למען שיפור מצבם הסוציאלי של היהודים והעלאת רמתם הכללית. מלבד יצחק שלום ושאר התורמים נרתם למשימה גם ארגון הג׳ויינט וביצע פעילות רחבת היקף יחד עם ״אוצר התורה״ בהתאם למטרות שהוגדרו. תחילה נוהל הארגון מארץ־ישראל על ידי יוסף שמאע, ומבין ארצות צפון אפריקה נבחרה מרוקו לארץ שבה תתחיל העבודה.

תחילה יצא למרוקו בשם ״אוצר התורה״ הרב אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת ״מיר״ בניו־יורק, ממקימי ״ועד ההצלה״ היהודי שהוקם לאחר השואה, ולימים נשיא ״אגודת ישראל״ הבינלאומית. אליו הצטרף הרב רפאל עבו, מחניכי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים (ראו נספח א). ביקורם של הרב קלמנוביץ והרב עבו במרוקו הביא להתעוררות בקרב היהודים שחיו בה. רבים התלהבו מרעיון ״החזרת עטרה ליושנה״ והיו מוכנים לתרום מכספם ומזמנם לקידום רעיון זה, שכן יהדות מרוקו נשארה דתית ביסודה למרות פעילות ״אליאנס״ והשפעות המודרניזציה. כמחצית מהילדים בגיל חינוך נמצאו במסגרות של מוסדות ״אליאנס״, ובמוסדות החינוך הממשלתיים. חלק קטן מן המחצית השנייה – ביקר בבתי חינוך מסורתיים מסודרים כמוסדות ״אם הבנים״, ואילו הרוב קיבל את חינוכו ב״חדרים״ פרטיים בצפיפות ובעוני, ורבים שוטטו ברחובות ללא כל מסגרת חינוכית.

ברוב הקהילות נוסדו ועדים של ״אוצר התורה״ והג׳ויינט החל לפרוש את מוסדותיו בכל רחבי מרוקו. נפתחו בתי ספר יסודיים בערים הגדולות – קזבלנקה, טנג׳יר, פאז, מקנאס, מארקש, מוגדור ורבאט. כמו כן נשלחו מורים לקהילות המרוחקות שבדרום מרוקו והוטל עליהם לשמש גם כחזנים ושוחטים. ״אוצר התורה״ פרש חסותו על מוסדות ״אם הבנים״ הוותיקים, ואלה אוחדו עם מוסדות ״אוצר התורה״ שהיה מעתה אחראי על מימונם השוטף של כל המוסדות. תוכנית הלימודים של ״אוצר התורה״ כללה עתה גם מקצועות מודרניים כגון: עברית מודרנית, צרפתית ותנ״ך, בהוראה של מורי ״אליאנס״.

בשנת 1950, שלוש שנים לאחר תחילת פעולתה, למדו בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־4,000 תלמידים בני שש עד שמונה־עשרה (סמוך לשנה זו החלה גם רשת חב״ד מחצר הרבי מלובנניץ׳ לפרוש את רשת פעולתה במרוקו). בשנת 1960 כבר היו רשומים בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־6,560 תלמידים ותלמידות, שלמדו ב־32 בתי ספר ב־16 ערים וכפרים. באותה שנה למדו ב״אליאנס״ 33,000 תלמידים ב־ 83 בתי ספר ברחבי מרוקו.

הערת המחבר :     בשנת 1954 למדו ברשת חב״ד כ־3,200 ילדים ובני נוער במסגרות השונות בערים ובפנים הארץ. הרשת מומנה על ידי ארגון הג׳ויינט. ראו ירון צור (2001). עמי 207-206.

משכיל שיר הידידות

שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה

לרבי משה אבן צור

יוסף גבאי

הוצאת :

אורות יהדות המגרב

ג. מעגל היחיד והחברה:

במעגל זה נמצא שירי ידידות שנכתבו לכבודם של אישים.

שירים אלה נועדו לשבח את האיש שלכבודו נכתב השיר, ובשיר משבחים המשוררים את תרומתו ומעשיו למען הקהילה. בשירים אלו הציגו המשוררים אנשי מופת כדי שיהיו דוגמה לרבים. שירי השבח, שנחשבו בספרד לשירי חול מובהקים, מוצאים את דרכם בצפון אפריקה אל בין כותלי בית הכנסת. כך נכתבו פיוטים לעולים לתורה לכוהן, ללוי, לחכם או לשד״ר. יעב״ץ כתב פיוטים לעולים לתורה ובראשם כתב ׳פיוטים לכבוד העולים לתורה בכל עת וזמן שיהיה׳, וכן לאנשים נכבדים בקהילה, כמו הפיוט שתחילתו ׳אחינו אתה מבחר עדתנו׳ ובכותרתו נכתב ׳לשר וגדול ונגיד׳. ר׳ דוד חסין ייחד מדור מיוחד לכבודם של אנשים שונים וקרא לו ׳יקרא דחיי׳. בראש מדור זה כתב שני פיוטים, האחד לכבוד ר׳ משה שפירא שליח מצפת, והשני לכבוד ר׳ עמרם דיוואן שליח חברון.

ד. מעגל חיי האדם:

במעגל זה נכללים פיוטים שנתחברו לרגל אירועים הקשורים לחייו של האדם, החל בפיוטים הקשורים בברית מילה וכלה בקינות על מותם של קרובי משפחה, או לרגל מותם של חכמים ואנשי ציבור. בפיוטי ברית מילה מתפללים הפייטנים למען היילוד, ומבקשים שיגדל לתורה ולמצוות, שיזכה למידות טובות וכוי. פיוטים כאלה כתבו פייטנים שונים. כך למשל כתב ר׳ דוד חסין פיוט שזכה לתפוצה רבה, הלא הוא ׳אערוך מהלל ניבי׳, ובו שיקע מן המקרא ומרמזי מדרש שתוכנם שבח המילה. לרגל נישואיו של אדם מישראל נתחברו פיוטים לחתן ולכלה. בסוגה זה של השירה ממשיכים פייטני צפון אפריקה את מסורת ספרד. הם מפייטים בשבח החתן והכלה ומתארים את יופיים וחוכמתם. פיוטים פרי עטו של יעב״ץ נמצאים ב׳עת לכל חפץ׳. בכותרת אחד הפיוטים נכתב ׳להולכת כלה׳ ותחילתו:

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאיֹד יְקָרָה / עָלַיִךְ הֵן תִּיטוֹף מִלָתִּי

 במעגל חיי האדם נכללים גם שירי קינה אישיים שכתבו פייטני צפון אפריקה. סוגה זו של שירים היא אחד מהסוגים הקדומים והנפוצים בשירת החול בספרד. מירסקי מבדיל בין קינות אישיות משפחתיות שנכתבו לרגל מותם של קרובי משפחה, כמו אלה של ר׳ שמואל הנגיד שכתב תשעה עשר שירים על מות אחיו הבכור, לבין הקינות שנכתבו על ידידים ועל אנשי מעשה וחוכמה, כמו הקינות שכתב רשב״ג על מותו של רב האי גאון, והקינות על מות יקותיאל.

פייטני צפון אפריקה המשיכו במסורת זו של כתיבת קינות אישיות. הם כתבו על בני משפחה שנפטרו וגם על ידידים ומנהיגי קהילות. יעב״ץ כתב במדור ׳עת ספוד׳ שמונים ושלוש קינות, חלקן קשור לטרגדיות משפחתיות, כמו לנפטר בלי בנים, או לנפטר בחיי אם ואחים. קינות אחרות נכתבו לרגל מותם של אנשי מעשה, כמו לרגל מותו של מנחם סירירו זלה״ה, שקונן עליו יעב״ץ קינות לכל שבעת ימי אבלו. קינות לכל ימי האבל, הוא כתב גם על וידאל הצרפתי. על מותו של יהודה בן עטר כתב קינה, ולאחריה הוא מתאר כי נגלה אליו בחלום חכם אחד ׳ויאמר לי האם בקינות כאלה ראוי להספיד אדם גדול כזה? ואען ואומר ובאיזה קינות ראוי להספידו? ויהי כמשיב: היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי דברי החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוקי זהב (פסוקים שסיומם המילה זהב) ותחילתה:

לֵב עַמִי יִכְאַב בִּצִירָיו / עַל מוֹת אִישׁ מִבְחַר יֵקִּירָיו.

כאמור, יעב״ץ כתב קינות גם על קרובי משפחה, וכך קונן על מות דודו משה אבן צור, הלא הוא משה אבן צור הרביעי, שנפטר בשנת התס״ו(1706), וכן קונן על בן דודו יהודה אבן צור, שנשרף על קידוש ה׳ בשנת התע״ב (1712).

גם רמב״ץ כתב קינות וכלל אותן בחלק הנקרא ׳זכר לחורבן׳, ובכללן קינות על מותם של חכמים ידועי שם כמו שמואל הצרפתי ומשה הכהן. בסוף חלק זה נמצאת קינה שכתב על מות אשתו הראשונה וכך קונן עליה:

אֶקְרַע סְגוֹר לִבִּי בְּאַנְחָתִי / עַל נְוֵת בֵּיתִי מְשׂוֹשׂ שִׂמְחָתִי

מֵאַהֲבַּת נָשִׁים נִפְלְאַתָה / אַהֲבָתֵךְ לִי וְגַם נָעַמְתְּ

 אחריהם כתב ר׳ דוד חסין קינות רבות וקרא להן ׳יקרא דשכבי׳, ובהן קינה על מות רבו ר׳ מרדכי ברדוגו ותחילתה: פנה בעוד יום / רכב ישראל אבי. קינה משפחתית הוא כתב על מותם של בתו וחתנו שנפטרו בתוך שנה לנשואיהם וקונן בה על שניהם:

לבי כמו ימים נוהם / לחסרון ריעים נדדו

 הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו

קינה אחרת הוא כתב בארמית על רעב גדול שהיה בשנים תק״ם־תקמ״א (1780-1781), ובו מתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב. בסוף חלק זה הוא כלל קינות לנשים, כמו זו על אשת החכם השלם יקותיאל בירדוגו שמתה בשעת לידה. ׳כחמישים משיריו הם שירי קינה והתאריכים הנזכרים בכתובות המלוות קינות שונות, מלמדים כי נכתבו לאורך שנות יצירתו׳.

ניתן לסכם ולומר כי פייטני צפון אפריקה כתבו קינות לאומיות, קינות משפחתיות וקינות לרגל מאורעות שונים בחיי הקהילה, הן על אנשים שהיו קרובים אליהם והן על חשובי קהל, או על מותם ללא עת של אנשים מבני הקהילה. כאמור, ארבעה הם מעגלי השירה.