קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

ניתן לזהות כאן תו יסוד של התנהגות ההמון המוסלמי כלפי המיעוט היהודי בעתות של משבר בשלטון. תקופה של ״בין מלכויות״, עת מרד או אפילו פטירתו של הסולטאן, היתה לעתים קרובות שעה קשה ליהודים. הגנתם הפיסית הובטחה בחברה המקומית מתוקף יחסי החסות שלהם עם השליט. ירידתו מכס השלטון, התרופפות הסדר הציבורי והעדר בהירות באשר למהות מגינם של היהודים קרצה תדירות ליסודות שונים בחברה לקום ולתת פורקן ליצרי אלימות ותאוות שלל. החשיפה לפגיעות בנסיבות כאלה היתה חלק בלתי נפרד מהוויית המיעוט, ולפיכך נמדדה עוצמתו של שליט, בין היתר, במידת הביטחון של היהודים תחת שלטונו. בין הגורמים העשויים לפרש את ההתנהגות של המוסלמים בשעה זו פעל, ככל הנראה, גם דפוס התנהגות עתיק יומין זה. ואולם, לצדו מילאו תפקיד גורמים אחרים וחדשים, כגון ההסתה של אנשי מסדר הליגיונרים. כאן נחשפת היכולת של היסוד החדש בחברה המקומית, המתיישבים האירופים, ללבות סכסוך בין המקומיים, להשתמש בתכסיסים שישרתו את עניינם, אם כדי לפגוע בצד אחד בלבד ואם כדי לבסס את שליטתם בעזרת העיקרון הפרד ומשול. אין תימה שלמרות התפקיד הברור שמילאו מוסלמים בהתקפות על היהודים, עיקר טענות היהודים הופנו כלפי המתיישבים והשלטונות הצרפתיים. המוסלמים נתפשו כמכשיר בידי חורשי רע אנטישמים ופקידים שהזדהו עם שלטון וישי.

בעיני היהודים התנהגות המוסלמים בתקופת וישי, לפני התקריות, עוררה דווקא הערכה. ראשית, שמו של הסולטאן מחמד החמישי יצא לפניו כמי שעמד נגד השלטונות הצרפתיים והקשה עליהם לרדוף את היהודים כרצונם. שנית, האוכלוסייה המוסלמית בכללותה לא התפתתה לנצל את שעת הכושר הנוחה לערוך פרעות ביהודים. ״צריך לשבח את האיפוק של האוכלוסייה המוסלמית, אשר בתקופת וישי נמנעה ברובה מלהטות אוזן לתעמולה היומיומית ברדיו, בעיתונות ובשיחות אישיות, שתוכנה היה הסתה לרדיפת היהודים. המוסלמים הטובים ידעו שהסובלנות היא צו הקוראן והשולטנים הפגינו תמיד יחס של כבוד ליהודים״ – כתב מחבר הדו״ח שהפנה קודם לכן אצבע מאשימה כלפי אנשי מסדר הליגיונרים הצרפתים.

צרפת גילתה בתקופת וישי את פניה המכוערים ואילו המוסלמים גילו דווקא פנים מעוררי אמון. ואולם השתתפותם של מוסלמים עתה בהתקפות על היהודים פגעה בתחושת הביטחון ששררה בין שני היסודות הילידיים בחברה המקומית. למעשה, בדיווחים היהודיים על התקריות בקזבלנקה מופיעים המוסלמים בשני פנים הסותרים זה את זה: בפורעים מצד אחד, וכמשתדלים לטובת היהודים מצד אחר. מונחת לפנינו עדותו של מ״א על מה שאירע לו ולחבריו באותם ימים בקזבלנקה. מתברר כי לשמע ההפגזה האמריקנית מן הים ב־8 בנובמבר באו הן משפחות יהודיות והן ערביות למצוא מקלט באחד מבתי־הכנסת, מן הסתם כדי ליהנות מחסותו של הקדוש המקומי רבי אליהו, שעל־שמו נקרא בית־התפילה. כן מצאו יהודים ומוסלמים מקלט במשרדי הקהילה הסמוכים. לאחר מכן התפנו משם, אך ב־11 בחודש שוב היו משרדי הקהילה למקום מקלט, הפעם ליהודים בלבד. בעדותו של מ״א מופיעים מוסלמים רבים: המושל המקומי(ח׳ליפה), שוטרים (מוח׳זינים) וחיילים, סתם פורעים וכן מוסלמים שלא השתתפו בתקריות. המושל המקומי מצטייר כמי שהתקשה להתמודד עם האירועים ולא ידע עם מי להזדהות.

אחדים מהמוח׳זינים והחיילים מצטיירים כנוגשים הנתונים להשפעת השוטרים הצרפתים ומאמינים בשמועות כאילו יש ליהודים נשק והם ניסו לתקוף בעזרתו צרפתים וערבים כאחד. חשוב לציין ששמועות כאלו ניזונו אולי ממה שאירע באמת באלג׳יר, עיר אחרת שבה נחתו כוחות בעלות־הברית במסגרת ״מבצע לפיד״. מחתרת שרובה יהודית השתלטה שם על המתקנים החשובים וסייעה כך לפלישה מן הים. מעשה נועז זה, הרמת הראש מצדם של היהודים, קומם כמובן את נציגי השלטון הצרפתי והדיו ליבו מן הסתם חשדות נגד היהודים בערים מרכזיות אחרות בצפון אפריקה. אותו מעשה תרם אולי ליחס הנוקשה שזכו לו בקזבלנקה. הצרפתים יכלו לצפות להבנה מצד המוסלמים ולתגובה הנוקשה על הרמת הראש של היהודים. אנשי המיעוט היהודי נחשבו על־פי ההלכה והמנהג המקומי בני חסות החייבים בכניעות מוחלטת למוסלמים (ד׳ימים). התנהגותם בפועל היתה צריכה לשקף את מעמדם כנתונים למרות המוסלמים. דא עקא שהמציאות תחת שלטון הצרפתים טרפה את קלפיה של תמונה חברתית זו והיהודים, כפי שנראה בהמשך, ניצלו תקופה זו להתקדמות מהירה יותר מן המוסלמים. הד לכך ניתן למצוא אף בתיאור שהבאנו למעלה על בוא האמריקנים. המחבר השתייך ככל הנראה לחוג המתמערבים, היהודים המקומיים שאימצו את התרבות הצרפתית והתערו בה. כדאי לשים לב שהוא ייחד את המונח ״ילידים״ למוסלמים בלבד, ושיקף בכך נטייה רווחת בקרב היהודים למתוח קווים מבדילים בינם לבין המוסלמים ולהסתייג משיוכם למעמד הילידי, שהיה בעיני האירופים מעמדם של כל המקומיים.

\

3

־ קום בני, קום,

• מוקדם, מוקדם מאוד, עדיין חושך,
• אנחנו יוצאים, בני,
• לאן, לים, בשעה כזאת?
• לים אחר, בני.
• אה!… זהו, אנחנו נוסעים­
• אבל, אימא לא אמרתי שלום לבן-דודי דוד, לא אמרתי שלום לחברי מַרְקוֹס, לא אמרתי שלום לִדְרִיס, בעל המכולת,
• אני מאוד מקווה שאיש אינו יודע,
• אם אני לא יודע אז איך מישהו יידע.

המכתב הראשון של המאה העשרים

סאו פאולו 1.1.1900

קוֹטִי היקרה:

המאה העשרים התחילה. מזג האוויר כאן נעים מאוד בתקופה זו כידוע לך ואני מקווה שבחודש נובמבר אוכל שוב לנסוע לתטואן. כריתת העצים אמנם מביאה פרנסה לא רעה, אך אני לא ממש מתעשר מן העניין, חוץ מזה שהעבודה היא במקומות שיש בהם הרבה יתושים וביצות, וכך קרה שהייתי חולה שבועיים עם חום גבוה, מה שגם לא עזר במיוחד להכנסות שלי. אני שולח לך מאה חמישים פרנקים ואני מקווה שהם יספיקו לך עד פסח. אז אוכל לשלוח לך עוד כספים. שמחתי לשמוע שאחי דוד נסע לאוראן ושהוא עושה שם חיל, אולי אם היה בא לכאן היינו יכולים להקים חברה לכריתת עצים במשותף, אבל אני לא בטוח שכל-כך קל להתפרנס מזה, מצד שני קיבלתי מכתב ממואיס חַדְשְׁוֵּאל מקראקס, הוא אומר שיש שם קהילה תטואנית גדולה, ושגם שם יש עבודה, גם כאן יש כפי שאת יודעת לא מעט תטואנים, אבל כנראה לא כמו בקראקס.

אני מקווה שבקרוב תשלחי לי את החדשות הטובות על לידת הבן החדש, או הבת, חבל שאני לא יכול להיות שם לברית-המילה, חבל מאוד, אבל כפי שאת יודעת הנסיעה ארוכה וכרוכה בסיכונים רבים, ואת הרי לא רוצה לעזוב את תטואן, אני מקווה שאוכל לעשות מספיק כסף ושתהיה מספיק עבודה כדי להתפרנס שם. יש שמועות שהצרפתים מתכוונים לכבוש גם את מרוקו, אז אולי זה דווקא יביא פרנסה, ואולי אפילו הספרדים יתפתו להיכנס שוב לצפון, ואז תהיה לנו פריחה כמו שהייתה בשנות השישים, אבל זה רק ספקולציות וחוץ מזה אם ייכנסו שוב רק לשנתיים, זה גם לא יקדם את העניין מספיק. מה שלום מואיס, הבן הנחמד, האם הוא כבר הולך לאֵלִיאַנְסָה, הוא בטח כבר הולך, הוא בן שש, אני בטוח שהוא יהיה מבריק בלימודים. תמסרי חיבוקים חמים לאמי סולטנה ולכל המשפחה, במיוחד לאחי משה אם הוא יבוא לבקר, אך אכתוב לו כמובן גם לאוראן, מקווה שהכסף יגיע אלייך בהקדם,

מימון

לעתים יצרו הקהילות הוותיקות מסגרת לשיתוף פעולה בינן לבין קהילות אחרות. התחום החשוב שבו התברר הצורך לשיתוף הוא תחום המסים.

הקהלת הוותיקה בתמזגראן –  Mazagranסמוכה למוסתגאנים – Mostaganem ערכה עם קהילה בעיר סמוכה הסכם שהתקיים זמן רב, שכל מי שיעבור לגור מעיר אחת לעיר השנייה, ימשיך לשלם את המסים לעיר שאותה עזב. לעומת זאת מי שיבוא מארץ רחוקה, כלומר מעיר אחרת שאין עמה הסכם, ישלם את המס בעיר שאליה עבר להתגורר. גם הסכם זה קדום וקיבלוהו אבותיהם של התושבים הגרים בקהילה בזמן הרשב׳׳ץ. מכאן שגם תקנה זו נתקנה לפני שנת 1391.

Mostaganem (Arabic: مستغانم‎) is a port city in and capital of Mostaganem province, in the northwest of Algeria. The city, founded in the 11th century lies on the Gulf of Arzew, Mediterranean Sea and is 72 km ENE of Oran.It has 145,696 inhabitants as of the 2008 census.

The city was founded in the 11th century as Murustage but has origins going back to Punic and Roman times.In1516itwascaptured by the Ottoman admiral Barbarossa and became a centre for Mediterranean sea corsairs, as well as a commercial port. By 1700 it had come under Ottoman rule and in 1833 the city was taken by France and a garrison established. Algeria became independent in 1962.

קהילות ותיקות אחרות הצליחו לתקן תקנות בתחומים אחרים ובעיקר במטרה לסתום ולגדור פרצות בחיי החברה והמשפחה. קהילת קונסטאנטינה התקינה תקנה קדומה הבאה להסמיך את הקידושין לנישואין, שלא יקדש אדם כי אם בשעת נישואין, ואם קדש שלא בשעת נישואין לא יהיו קידושיו קידושין. תקנה קדומה זו באה לפתור אחת הבעיות הקשות שהתעוררו לגבי נשים או נערות, שגבר קידשן בפרוטה או בשווה פרוטה, ולעתים אף בערמה או שלא מתוך כוונה רצינית, ולאחר מכן יכול היה להיעלם ולהשאיר את האשה עגונה. כתוצאה מכך יכול היה הגבר לסחוט כספים מן האשה ומשפחתה תמורת הגט שנדרש ממנו לתת לה על מנת למנוע את עיגונה בגלל חומרת ספק קידושין. לכן התקינו שהקידושין יהיו צמודים לנישואין, כלומר לתחילת חיי האישות, ועל־ידי כך להפסיק את מעשי הסחיטה . קהילת תנס, שאף היא קהילה ותיקה, הוצרכה גם היא למנוע קלות ראש וזלזול בקידושין הפוגעים באשה. לכן תוקנה הסכמה קדומה שלא יקדש אדם אשה, אלא מדעת חבר עיר וזקני הקהל. כלומר, הקידושין חייבים להיערך בנוכחות מנהיגי הקהל או בידיעתם ואם לא יעשה כן — הקידושין בטלים .

מנהג מימי קדם שהיה מקובל בתונם, שכוחו למעשה ככוחה של תקנה, בא גם הוא להגן על האשה ולמנוע ממנה כפיית גירושין על ידי הבעל. המנהג קבע שכל המגרש אשה שלא מדעתה מענישין אותו ממון, כלומר קונסים אותו ״.

התקנות שהובאו לעיל, הן בוודאי רק חלק קטן מן התקנות שתיקנו התושבים הקדומים, אולם כיוון שלא נשארה לנו ספרות שכתבוה התושבים הוותיקים, לפגי שנת קנ״א ולאחריה, נשכחו ואבדו מרבית התקנות.

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

אולם חוקים אלו לא נאכפו, כפי שמתברר מתלונותיהם של אנשי הכהונה נגד ז'ואן הראשון בשנת 1427. אחדים מבני משפחת אברבנאל, שהיגרו באותם הימים מספרד לפורטוגל, התיישבו, אפוא, בארץ החדשה בזמן שאכלימה החברתי היה עוין ליהודים. אלא שהמדיניות שהייתה נהוגה על ידי ממשלתה עדיין פרו יהודית בעיקרה, באופן שלא נשללו מן היהודים הזדמנויות לפעילות מסחרית וכספית.

יש סימנים לדבר שכבר בתחילת המאה ה-15 היו בני משפחת אברבנאל פעילים בסחרה של פורטוגל, ואפשר להניח שדון יהודה, אביו של דון יצחק, בנו של ה contador mayor של קסטיליה, לא התקשה ביותר לעלות מעלה מעלה בעסקיו ובקשריו עם אנשי החצר.

אף על פי כן המדיניות שננקטה כלפי יהודי פורטוגל בשנת לידתו של דון יצחק, היה בה כדי לעורר בהם דאגה רצינית לעתידם. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1433, מת ז'ואן הראשון, והניח את כס המלוכה לבנו בכורו, דארטה. זה האחרון, שלא התחשב באצילים כאביו, שינה מדיניותו כלפיהם תכלית שינוי.

הואיל ודלות נכסיו של הכתר הייתה לצנינים בעיניו, ביקש דרכים ואמצעים לפדות את מורשת המלוכה. במאבקו עם האצולה זקוק היה לתמיכתו של הקורטס, שבו היו מיוצגים גם הערים ואנשי הכהונה, ומכאן תשומת הלב שהקדיש לתלונותיהם של היהודים ומדיניותי האנטי יהודית הגלויה.המגפה שפגעה בארץ בתקופת מלכותו, ומלחמה כושלת שניהל באפריקה, רק הגבירו את אי סובלנותו כלפי היהודים.

אבל פעלים אלו גם קיצרו את ימיו של המלך. הוא מת בשנת 1438, כקורבן המגפה, בלא שעלה בידו להגשים אפילו אחת מתוכניותיו או להוציא לפועל אחד מסעיפי מדיניותו.

 דון יצחק נולד בשנה שקדמה למותו לש דוארטה, ומאותה שנה מצויה לנו התעודה הראשונה הנוגעת למעמדו של דון יהודה בפורטוגל. באותה שנה שיגר דוארטה את חיל המשלוח ביש המזל שלו לטנג'ר, שכיבושה נחשב, מ-1418 ואילך, ליעד הראשון של מדיניות ההתפשטות של פורטוגל.

עם מנהיגיו של חיל זה נמנה האינפאנטֶה פרננדו, ראש מסדר בנדיקטוס הקדוש מאַוויס ואחד מחמשת בניו המפורסמים של ז'ואן. קודם יציאתו למשימה, שממנה לא חזר, הוא מת בכלא של האויב, הכין דון פרננדו צוואה, שבה פקד לפרוע חוב של 97.100 רֶאים – reiz – לדון יהודה אברבנאל. אין לקבוע בוודאות שדון יהודה היה גזברו של האינפאנטה, כפי שטענו כמה מן הביוגרפים של אברבנאל, או ששירת אותו בדרך אחרת בעסקי הכספים שלו.

על כל פנים, בשנת לידתו של יצחק אברבנאל היה אביו, דון יהודה, מרבי ההון של פורטוגל וקיים קשרים ישירים עם בית המלוכה כפי שאמר דון יצחק על עצמו באחד מכתביו, " מנעוריו גדל בעושר ובכבוד ".

אולם ילדותו של דון יצחק לא הייתה נקייה לגמרי מן התעוקה של אווירה אנטי יהודית. כל עוד היה אלפונסו החמישי קטן הייתה העוצרות בידי אחיו של דוארטה, דון פדרו. זה האחרון, שליט נמרץ ופיקח היה שותף להשקפתו של המלך על הצורך בצמצום סמכויותיהם של האצילים, ומאחר שכדי להשיג מטרה זו נזקק לעזרת העם, לא יכול היה להיות מתומכי היהודים.

כעוצר לא היה דון פדרו חזק במידה שאפשר היה לו לממש את מדיניותו כלפי האצולה, ולפיכך לא הייתה לו סיבה להרחיב את הצעדים שנקט דוארטה נגד היהודים. אולם על מגמת מדיניותו של דון פדרו עומדים אנו בבירור מתוך " התקנות של אלפונסו החמישי ", קובץ חוקים שנערך בהדרכתו של העוצר ושנכללו בו רוב החוקים האנטי יהודיים שנחקקו בפורטוגל בימי המלכים הקודמים. אפשר להניח בוודאות שרבים מחוקים אלה לא נאכפו, אך כמו כן אין ספק שהרבה מהם הוצאו לפועל.

ילדותו של דון יצחק עברה עליו, אפוא, בצל משטר שכיבד בדרך כלל את צווי דוארטה נגד היהודים, צווים שהדגישו והעמיקו את ההבדלים בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. על כל פנים ברור, שבימי שלטונו של דון פדרו לא הוקלו ההגבלות, שצמצמו את זכויות היהודים להימצא מחוץ לשכונתם – ה- Jud aria -.

וכך, מידי ערב, כשפעמוני הכנסייה צלצלו לתפילה , ידע הילד ששכונות היהודים צריכות להיסגר, שעונשים כבדים יוטלו על היהודים שימצאו במקרה מחוץ להן אחרי השקיעה, ושפרט לכמה יהודים מיוחדים, שאביו היה אולי אחד מהם, לא הורשה שום יהודי לעבור בשערים, שזקיפים הוצבו בהם כדי להבטיח את קיום החוק.

ואולם דעתו של רצון העם לא נחה ממדיניותו הקשוחה אך המרוסנת של פדרו, והאיבה הגוברת ליהודים במשך כל אותה תקופה ביקשה לה פורקן במעשי אלימות. בשנת 1449, כשהיה דון צחק בן שתיים עשרה, התרחשה בליסבון, עיר מגוריו, ההתפרצות הגדולה הראשונה נגד יהודי פורטוגל. אספסוף פרוע, שנכסף לשוד ורצח, ניסה לתקוף את שלוש הקהילות היהודיות של העיר, אך הואיל ומצא שהן מבוצרות ומוגנות היטב, תופעה שלא הייתה בלתי מצויה בחצי האי האיברי נסוג אחור כדי להיערך להתקפה מחודשת.

מצב היהודים נראה תלוי בשערה, והעיר כולה נסערה עד כדי כך שמזכיר המדינה םנה אל אלפונסו שנמצא באותה שעה באֶוורה, בבקשה שיחזור לעיר הבירה. אלפונסו חזר, אבל המתיחות לא פחתה, ולא עוד אלא שלבשה צורת התקוממות נגד המלך. הצעדים הנמרצים שנקט אלפונסו לדיכויה של תנועת המרד בעיר, והעונש החמור שהטיל על המתפרעים, שכנעו לבסוף את יושבי ליסבון שמנוי וגמור עם המלך להגן על היהודים בכל הכוח העומד לרשותו.

הניסיון להשמיד את קהילת יהודי ליסבון נעשה בזמן של תהפוכה מדינית. הייתה זו שנה שבה הגיע לשיאו המאבק בין אלפונסו החמישי ודודו, דון פדרו. מי שפתח באותו מאבק היה אלפונסו, הרוזן של בארסֶלוס ובנו הלא חוקי של ז'ואן הראשון, שביקש לתפוס את מקום אחיו החורג, דון פדרו, כבעל ההשפעה המדינית המכרעת בחצר המלוכה. לשאיפה אישית זו נתווסף מניע מדיני, שמבחינה היסטורית נודעה לו חשיבות מיוחדת.

בעוד שדון פדרו צידד במדיניותו של דוארטה, ששאפה להגביל את כוחם של האצילים, דגל הרוזן של בארסֶלוס בעיקרון הפידואלי, והתנגד נמרצות למדיניותו של דון פדרו, ב 1442, תואר של דוכס ונוסף על כך את אחוזת בראגאנצה. אך דעתו של הרוזן לא נתקררה על ידי כך, וכדומה לאצילים אחרים ציפה בדאגה למועד שבו יגיע המלך לפרקו. ב 1447, כנשא אלפונסו החמישי לאישה את אליזבת, בתו של דון פדרו, הפכה דאגתו של הדוכס לבהלה.

עכשיו שם לו למטרה להרוג את דון פדרו בטרם יצליח העוצר להשפיע על המלך, שיסייע לו במדיניותו נגד האצולה. מטרה זו הושגה במלואה. לאחר שערער אלפונסו את אמונו של המלך בדון פדרו, הוכרז זה האחרון כבוגד במלכות ונהרג בתגרה עם חילות המלך.

הייתה זו שנת 1449, שנת הפרעות ביהודי ליסבון, שבה מצא דון פדרו את מותו בשדה הקרב. ממאורע הטיל צל כבד על ההיסטוריה העתידה של פורטוגל, והייתה לו השפעה מכרעת על גורלם של היהודים באותה ארץ. במשך יותר משלושים שנה אחר 1449 היה בית בראגאנצה בעל השפעה המרובה ביותר בפורטוגל. כשהוכרע באופן זה המאבק הפנימי בממלכה. לא היה אברבנאל הצעיר יכול לשער, שעלייתו ונפילתו שלו בפורטוגל תהיינה קשורות ללא הפרד בעלייתם של ונפילתם של בני בראגאנצה.

בין המצרים 

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה),בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

262 – בוס פום, תנסא פום

נשק פה אחד, תשכח פה שני.

קל למצוא אהבה שאין לנו, מאשר להתפטר מזו שיש לנו

יש רק סוג אחד של אהבה, אבל יש העתקות שונות.

נאמנות נשיכות אשתך מנשיקות אשת חברן. (שלום עליכם, מנחם מנדל)

263            קדּ בני-יעזבני.

בגיל בני – ואני חושקת בו.

אוהבת אישה בחור מסכן, מזקן עשיר. רות רבה פרק ו'

264            בנת עמי כּחלי עיניך,

אידא מא ציבת־שי, נרג'ע ליךּ.

בת-דוד! שימי כחל לעיניך,

אם לא אמצא(אחרת), אשוב אליך.

265            זוואג׳ אל־עשק – נדאמא,

אוו יב׳ללי אולאדו יתאמא.

על נישואי חשק מתחרטים, או משאירים בנים יתומים.

הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי)

 הנישואין והחרטה באים בזה אחר זה (פניני ספרד סח')

המתחתנת ללא אהבה בוגדת על-ידי אהבה.(91

במקום בו נישואין ללא אהבה, שם אהבה ללא נישואין. (בנימין פרנקלין).

 266 תכּלמ־לי ב־כּלאם אל־מחבוב, וואב׳א יכון כּדוב.

דבר אלי דברי ידידות, גם אם שקר הם.

267 –  אל־פרקא תבררד אל־מחבא

הפרידה מקררת האהבה

פרידה ארוכה אויבת האהבה. (זה לעומת זה)

 האבל על אשה מתה, לא יותר מפתח ביתה..!.)

פרק

יופי, נדוניה ומוהר

268 – זינת אל־ב׳יאל, אחדי עליהא כּתר מן אל־מאל.

יפת-תואר, שמור עליה יותר מאוצר.

מי שיש לו אשה נאה, זקוק להרבה עינים. (זה לעומת זה 2342)

אשה יפה לך, השגח עליה בשבע עינים. (שם).

 מי שיש לו אשה יפעת-אפיים, צריך שתהיינה לו יותר משתי עינים. (וולך, משלי-עם).

אשה הגונה ־ מטמון נסתר; המוציא אותה יעשה טוב אם לא יתגאה בה. שם)

בבוקר אני שוקל אם צריך לצלצל ולהודות לז׳אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שיכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חוויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מילה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מיטתי, מגיע שאני אקח עכשיו את הסיכון. אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים את השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.

אני: (מכחכח) זה דודו.

 היא: מי?

אני: דודו. דודו…

היא: (באדישות) כן. מה נשמע?

אני: בסדר. בסדר גמור… אחרי לילה כזה?

היא: לא שומעת. אחרי מה?

אני: הלילה. היא: מה קרה?

אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת היתה הפתעה מתוקה.

היא: הפתעה?

אני: בחלום לא היתה לי חוויה כזאת. אני רוצה להודות לך…

היא: להודות לי? על מה?

אני: כל מה שקרה בינינו.

היא: בינינו?

אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה…

היא: התחלת לדבר, אז תגמור.

אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר.

היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.

אני: כרצונך.

היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.

אני: היה לי טוב איתך, ואני רוצה לומר תודה…

היא: היה טוב לך איתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?

אני: (נבוך) אז מי אני?

היא: זה לא אתה.

אני: זה אני.

היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?

אני: איתך!…

היא: החוצפה הזאת! תתבייש לך. אני סוגרת את הטלפון.

 טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד, ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה או אחרת:? היה לי טוב איתן… כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להיטפל. צלצלתי שוב.

זה אני שוב, אמרתי.

אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.

אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת.

היא: אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?

אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.

היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשיו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.

אני: זה גם מה שאני רוצה… זה מה ש­…

היא: אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אישה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק, שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כישלון! מה אפשר לעשות? דון ז׳ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב, ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סיבה למישהו לזלזל בו.

בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה. הרי לא ייתכן שאישה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחרת היא לא מכירה אותך. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החוויה המופלאה של אישה שפורצת ישר לתוך המיטה שלך אולי לא היתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: ״אלוהים איזה חלום נורא״, אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.

בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז׳אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע, להפתעתי, את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף על הבושה שלי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק.

תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת. בזמן אחר מי יודע, אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים. אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו… חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כישלון. היה לי על מה לבנות. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי איתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.

ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה עניין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי, לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה. לא חלמת?

ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד. אשתך?

היא שכבה לצדי, כששנינו את ואני עשינו אהבה. אשתך היתה שם?

היא קמה מהשינה והדליקה את האור. אלוהים! היא ראתה? במו עיניה. ומה היא אמרה?

״איזה חלום נורא״, היא צעקה וכיבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.

היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!

 היא אמרה וניתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה. אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר, סוקר את התמונות שלה, חוקר בעיקר את העיניים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר. אחר כך אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון עצום בגודלו ונדמה לי שאני רואה עליו את פניה המחייכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צווארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, ליקקתי וליקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עייף לתוך באר עמוקה של שינה מתוקה, כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשיו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז׳אנין איננה. ליד המיטה על הרצפה מצאתי את סיכת השיער שלה עם שושן אדום.

קט

ידידיי החה״ש, כהה״ר יעיס מלבא, ישצ"ו שלום שלום.

בזה השבוע התבוננתי בשאר החדושים, ואודיעך דעתי בהם. א' סו״ף מקץ ע״פ גם עתה כדבריכם וכו', כתב וז״ל: וקשה, והלא אינו כדבריהם, שהם אמרו ומת, והוא אמר יהיה לי עבד? ושמעתי, שר״ל גם עתה נגדיל עמכם חסד, וכדבריכם אשר אמרתם על עצמכם, וגם אנחנו נהיה לעבדים, כן נעשה לאשר נמצא הגביע בידו, ואתם תהיו נקיים, ונכון, עכ״ל. דע ידידי, כי פי׳ זה, פי׳ אותו רשב״ם ז״ל ע״ש, ולדעתי המעט נר׳ עוד לפרש בדרך חורפא ע״פ מה שספר לי החכם כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו, שיש משפט, באיזה ממלכות, שהמתחייב מיתה, והוא איש חשוב, מוסרים אותו להיות עבד לעבד אחר, וקלון זה במקום מיתה עומד אצלם, ע״כ.

וא״כ נוכל לומר, שהשבטים נסתפקו אם מנהג זה נוהג במצרים, ולכן דברו לצדדין עם עבד יוסף, ואמרו לו, אשר ימצא אתו, או יהיה מעבדיך, אם יש לכם מנהג זה, או ומת, .וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, דהיינו ליוסף, והשיב העבד, גם עתה נעשה עמכם חסד, וכדבריכם הראשונים כן הוא, דהיינו האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, דהיינו עבד לעבד, ואתם תהיו נקיים, וזהו החסד, ויוסף הוסיף עוד להתחסד, ואמר, האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, ולא לעבדי, ואתם עלו לשלום וכוי. ע״כ.

ב.         כתב וז״ל, ויגש אליו יהודה ויאמר ב״י אדוני, ב׳ במסרה, הכא, ואידך, כי בי ירבו ימיך, כי

יהודה אמר ליוסף, ישב נא עבדך תחת הנער עבד וכו', כי אנכי גבור, ואלחם מלחמותיו, ולא תפול ביד אויב, ורק ירבו ימיך, עכ״ל. והנה מעולם לא שמעתי ולא ראיתי מסורה כזו, כי אלף אלפי ב״י איכא בתנ״ך, ואי אפשר לאגדם כאחד, ומ״מ היא פרפרת, ואפשר עוד לפרש בה, ע״פ מ״ש במדרש, שאמר יהודה ליוסף, אם ירצה לחיות יקח אותו תחת הנער, ואם לאו ישלוף חרבו ויהרגהו, וזה שאמר בי אדוני תקיים העבדות, כי בי ירבו ימיך. ע״כ.

ג.          ע״פ העוד אבי חי, כתב וז״ל, וקשה והלא כבר שאלם השלום אביכם וכוי, והשיבו, עודנו חי?

ואפשר דתמוהי מתמה, העודנו חי ולא מת מצער פרידתי, עכ״ל. פי׳ זה נמצא בספורנו שם, ע״ש. ועוד אפשר לו׳ דפי׳ חי בריא, דהיינו העודנו בריא וחזק כמו שהנחתיו, כמו עד חיותם (יהושע ה'). !שוב ראיתי שכן פי׳ אבא מארי זיע״א בגליון החומש, ושמחתי].

ד. כי כמוך כפרעה, כתב וז״ל, אין כי נתינת טעם, אלא כמו אשר, כלו׳ אשר אתה חשוב בעיני כפרעה, עכ״ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל, ע״ש. ואפשר עוד שהוא נתינת טעם, כי אפשר שפרעה היה אוהב את העברים מימי אברהם, שראה שה׳ עמהם, ולכן אמר

יהודה, הטעם שנגשתי לדבר עמך בלי מורא, מפני שוודאי כמוך כפרעה אוהב את העברים.

ה. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, ויגשו, כתב וז"ל,  והלא לפניו היו עמלדים? ואפש־ שנסיגו אחור מפני הבושה, עכ־ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל ע״ ש. ואפשר עוד, כי יוסף אמר הוציאו כל איש מעלי, וחשבו עבדיו שגם על יהודה ואחיו אמר. והתחילו להוציאם, עד שאמר להם חוץ מאלו, ואז רפו מהם, ונשארו עומדים במקום שרפו מהם, והתחיל לדבר עמהם העוד אבי חי וכו', וכאשר רצה לדבר עמהם מענין המכירה, אמר גשו נא אלי, כי רצה לדבר בלחש, כדי שלא ישמע אדם, רק הם לבדם, ולא יודע הדבר כי בוגדים באחוה הם ח״ו, ע״כ.

ו.          וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, כתב וז״ל, לשום

לכם שארית בארץ, זכרון בארץ, שלא יכלה זרעם מהרעב, ולהחיות לכם בריוח, עכ״ל. ואפשר עוד, כי יוסף היה יודע שעתידים המצרים וגם יושבי כנען למכור אדמתם מפני הרעב, ולכן אמר לאחיו לשום לכם שארית בארץ ממש, שהבתים והאדמה שיש להם בארץ כנען ישארו שלהם, ולהחיות לכם, ותשארו אתם ואדמתכם וכספכם לפליטה גדולה.

ז.          ויקרבו ימי ישראל למות, כתב וז״ל, וכי הימים מתים? וכן גבי דוד? ואפשר ע״פ מ״ש רז״ל,

יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ישראל למות, ויקרב דוד למות, עכ״ל. והנה דבר זה ערוך מאתמול במדרש ריש פ׳ ויחי, ע״ש ובמתנות כהונה שם. והנה לדעתי המעט נר׳, דמ״ש רז״ל יעקב אבינו לא מת, הוא משל יעל זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדין חי, כמ״ש ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשד מספרים הבאים משם, ופי׳ ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, והרבה, ע״כ.

ח.         ועשית עמדי חסד ואמת, כתב וז׳׳ל, ב׳ במסורה, הכא, ואידך חסד ואמת מן ינצרוהו, לומר שאם

בניו לא יעשו חסד ביניהם, מי יעשה חסד עמהם, שחסד האומות חטאת הוא, כי תחתיו רמיה, עכ״ל. ואני העני, עשיתי זה ימים מסורה של ז׳ פסוקי׳ חסד ואמת, השנים הגז׳, ועוד, חסד ואמת יצרו מלך (משלי ך׳), חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג׳), חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פ״ט), שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת (ש״ב ט״ו), והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת (יהושע ב׳), ויתקשרו כלם, ע״פ מ״ש רש״י ז״ל, ויקרא לבנו ליוסף למי שהיה יכולת בידו לעשות, ע״ש. וזה שאמר יעקב, ועשית עמדי חסד ואמת, והטעם שאני מצוד. רק אותך, כי בלעדך, חסד ואמת מן עצרוהו ? כי אחיד אין בידם יכולת, ועוד כי אתה מלך וצריך שמירה, וחסד ואמת יצרו מלך, וגם בזכות זה, גם בניך יעשו עמך חסד ואמת, ואל יעזבוך במצרים. ועוד אמרו רז״ל, שיעקב רמז לו שגם הוא יצוד. בניו להעלות עצמותיו, ויצוה גם אחיו לצות בניהם להעלות עצמותם, וכן עשה, כמ״ש וישבע יוסף וכר, והעליתם את עצמותי מזה אתכם, אתכם דייקא, דהיינו עם עצמותיכם, כמ״ש במדרש סו״פ ויחי, וזה שאמר שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת, וישראל הבטיחוהו לקיים שבועתו, וזה שאמר והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת. וגם !ועולם הנשמות, הסד ואמת יקדמו פניך, דהיינו שהבטיחו על העוה״ז והעוה״ב, ועליית

עצמותיו, ע״כ. ט. לישועתך קויתי ה׳, כתב וז״ל, המקרא הזה קשה ההתקשרות, וגם לבדו קשה להבין מה מקום לתפלה זו רק בדן ? ושמעתי, כי לישועתך, היא לנוכח דן, שאמר לו, לישועתך אתה דן בני, קויתי ה׳ שיושיעך, עכ״ל. והנה פי׳ זה הוא פי׳ הראב״ע ז״ל, ע״ש. ולדעתי אפשר לומר, שיעקב באותה שעה, הרגיש בעצמו מרוב אפיסת כחתיו, שנשמתו קרבה לצאת מהר, לכן התפלל לה׳ שיושיעהו מן המות להמתין לו רגעים אחדים עד שיגמור לברך את כלם, ולצותם על מקום הקבורה, ע״ב." זהו הנר׳ לע״ד בכל החדושי׳ הנז', ושלום.

אני היו״ם ס״ט

וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.

משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.

הרב יעקב משה טולידאנו

בטרם נחל לדבר מתולדות הרבנים וגדולי הדורות שחיו במרוקו בתקופה הזאת, מדור גירוש ספרד והלאה, מוצאים אנו לנכון חהציג זכרון שמות משפחות יהודי מרוקו שחיו אז. בזה אפשר להכיר גם את אותם המשפחות צאצאי המגורשים מספרד שנושבו במרוקו ושהיו לרוח החיה בכח ענייני הקהלות מני אז והלאה בכל ימי התקופה הזאת.

למשפחות הספרדיות ביחוד אלה שהצטיינו בפעולתם בתורה ובחכמה בדורות אחדים, נתנו יהודי מרוקו כבוד ויקר מאד ולהם ניתן תמיד זכות הקדימה בשררות ובמשרות ציבוריות בכל ערי מרוקו הגדולות, פאס, מארוקה, מכנאס, טאנג'יר, ראבאט, סאלי, תיטואן, מוגאדור ועוד, עד למפרץ גיברלטר.

הרבה מהמשפחות הספרדיות ההם ידעו גם המה להוקיר  את ערכם ולתחבר על פני העם, הם שמרו גם טהרת הגזע והמשפחה לבלתי התחתן במשפחות לא מיוחסות, ודור דור כתבו זכרון יחושם ועוד עד היום הזה נשמר אצלם סדר היחש לכמה דורות.

את סדר היחש שלהם כותבים הם ברוב פאר והדר בה " כתובה " שכותב החתן ןהכלה, ושני הצדדים החתן והכלה מזכירים שם בהכתובה את יחושם. מהמשפחות המיוחסות היותר מפורסמות בין יהודי מרוקו ושפעולתם נכרת עוד עד כה.

נודעות ביותר משפחות האלה, אבן דנאן, הצרפתי, אבן צור, טולידאנו, בערדוגו, מימראן, סירירו, אבן זמרה, בן עטר, אלמושנינו, אלבאז, עמאר, ביבאס, נהון, קירקוס, בן אלכאלץ – כהנים, סקילי – כהנים, ויתר המשפחות, אלה שפעלו בזמן מן הזמנים ואלה שלא פעלו – אולא נדע אם פעלו – מאומה בספרות יהודי מרוקו אותם בכלל הננו מציגים את שמותיהם בפי מה שיכולנו לדעת.

אבודרהם, אבוהב, אבורביע, אבזארדיל, אבי חצירא, אביכזור, אביצרור, אביקציץ, אבירג'יל, אברכיך, אברבנאל, אבילא די אבילא, אג'ווילום, בן אגורייאן, אדארוקי, אזרדאב, אזולאי, בן אריאול, אזנקוט, אזאגורי, אזאווי, אזנאתי, אזראר, בן אחרפי, אטיג'אר, אינביטו, אכסאס, אלבו, אלבאז, אל בדנג'ני – לויים, בן אליד, אלבראהניץ, אלמושנינו, אלשיך, בן אלישע, אלכחאל, אלחדאד – כהנים, אלעג'ימי, אלכיים, אלקבץ, אלמאליח, אלמדאדסי, אלנקאר, אלשקאר, אלפאסי, אלקאיים, אלקארוג'י, אלקלעי, בן אמוזג, אמזלג, בן אמלאל, אמיגו, אמסילי, אמסלם, אנהורי, בן אנקאב, אנפוי, אסאיזל, אסיאו, אסולין, בן אספאג', אסודרי, אסבאג, בן אסוגייאר, אסקורא, אפלאלו, אפרייאט, אמייאג, אצבאן, אצראף, בן אקדר, בן אקרקאב, ארוליו, ארובאש, אראגוניץ, ארוואח, ארוואץ, ארוימי, אראג'יל, אנקאווה.

באנון, בהתית, בהלול, בודוך, בואינוש אומברי או אונבריש, בירג'יל, בוזאגלו או אבוזאגלו, בונו, בואינו, בוסידאן, בוחבוט, בונאן, בוטבול גם אביטבול, בוחזיזא, בן בועמוד, בונפאד, בועאש, בוגזלא, בושכילא, בטאן ( חללים ) בטאנג' או בטאש, בירדוגו, ביבאס, ביטין, ביבי, בילידו, ביגה, די בלאניש, בלאנסי, בנבנישתי, בקיש, ברוכאל, ברג'ילון, בר ששת, בן ברוך, בן באהא.

גאביזון, גאגין, גארסון, גבאי, בן ג'גמיס, גדליה, בן גדעלו הלוי, בן גאושאש, בן ג'ו, בן גוזי, ג'ייאן גם אלג'ייאני, בן ג'יקיטו, גיגי, דיקאטיליא, ג'לקין, בן גנון, גריגוטא, גרשון, בן ג'אקו.

דאסה, דונזיל, דוסייא, בן דוד וחיון, בן דודו ויוסף, בן דודו, בן דודון,דונדון המכונה דנון, בן דלוש, בן דלאך, אבן דנאן, דיין, בן דן, דאנינו גם דאנינוס, דרמון.

בן אל-האכוז, בן הרוש, השוחמי.

ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין

זאברו גם זאברה, בן זאזון, בן זבולון, בן זיזא, בן זכרי\ בן שמירו, גם בן זמרה, בן זנו, בן זקן, בן זרי, בן זרזאר, זריהן.

חאג'יג גם חאג'יז, בן אלחאג', בן חביב, חג'ואל, חדידה, בן ותא, חימי, אבן חיים, בן אלחזאן, חליואה, חלובה, בן אלחכים, בן חמו, בן חמיים, בן חמרון, בן חנון, חסאן, בן חסון, בן חסין, חקון, חקוק, חראר, חרוש, בן חרמון, בן חרובי, בן חרבון, בן חאכו.

טאפיירו, בן טאטא, טאריגאנו, טנגי, טיטצק, אולידאנו, טובי, טוב עולם, בן טולילא, בן טובו – לויים, בן טאיל, אטורקי, טינדירא, טריגו, בן אטנפצי, טשטיאל.

אבן יולי – לויים, לויים, בן יונס, אבן יחייא, בן יחיאל, ילוז, בן ימין, יפלח, בן יפנזי, יפרח, בן ישראל, בן יתאח.

כאלץ או אלכלאץ – כהנים, כלפון, בן כמון,בן כסוס – חללים, אלכסלאסי, בן כעבאלו, בן אל כאפרי, אל כרחט, אל כרסאני.

לארידו, לאלטאד, בן לאהון, לאדירו, לאמאר, בן לביא, לגראבלי, בן לדג'אם, לובאטון, לוגאשי, לואל, די-לויה, בן לזראע, בן ליחסן, בו לחדב או אלחדב, לוברושה, בן לילתי, ליריאה, לארמה, בן לכרויף, למהדי, למדיוני, לנייאדו, בן לקובי.

מאימראן, בן אל מאלקי, מאמאן, בן מרקוש, בן מגירץ, בן מגירא, מויאל, מונסניגו, בן מוסא, מורטירא, בן מוריג'ון, בן מורינו, בן מזור, מחפוטא, מטראני, בן מיירא, מינרא, בן מכיר, בן מלך, בן מלכה, בן מלול, בן ממון, מנסאנו, מגדיל, בן מסנות, בן מציבח, מריגן, בן מר יוסף, בן מראגי, מר עלי, בן מרגי, מרציאנו, בן משיח, משיש או משאש, משקל, מתתיה.

בן נאים, נבארו, בן נגאר, נגרי, בן נגמיש, נהון, בן נונו, בן גונה, נחמיאש, נחמני, בן נחמן, נעמייאש, בן נעים כהן המכונה נהוראי, נצאם, בן נחמיה.

סאמגאנו – כהנים, בן סאמון, סבעון, הסבעוני, סורייאני, בן סוסאן – לווים, בן סוסי, בן סונבאל, סוטו, בן סחיג, סירירו, די סילוה, סיסו, סידי קארו הלוי, בן סיניור, בן סבורי, בן סמחון, סעדון, סקילי – כהנים, בלאמה, סנאניץ.

עבו, בן עבד אללאה, בן עבד אלחאק, בן עברים, עוזיאל, בן עולייל, בן עולו, עובדיה, בן אל עופיר, בן עזרא, בן עזראן, עטיאה, בן עטייא, בן עטר, בן עיישן, בן עיסי, בן עלאל, אלעלוף, בן אלעלושין, עלוש, עלון, עמנואל, בן עמארה, עמאר, בן עמרם, עמיאל, בן עמור, ענקונינא, לענקארי, אלעסרי, בן עקיקא, עראמה.

פארטאני, פאראח, פאיון, פאלקון, פאלקאר או פולגאר, פאריינטי, בן פגין, פאראגי, פדאווניל, פוינקינוס, בן אלפזוואטי, פוזיאילי, פרסאדו, פונין, די פוני, פורטאל, בן פורת, בן פחימה, בן פחימאת, פינטאדו, בן אלפירסי, בן פישי, פיסו, פימיינטא, םינטו, פיירו, פציצה, פרץ, פקראנקו, בן פרג, בן פרחון, פריסייאדו בן אל פשתן, פאליאני.

צבע, צבאח, צדוק, אבן צור, בן צולטאן, בן צפת הלוי, צירוליה, צרפתי, הצרפתי, בן אצראקא, צרויה.קארו, קאלהיראנו, קאסטרו, די קאשטרו, קאלדירון, קאלבו, קאביסה, קארטוזו או קרדוזו, קבאליירו, קאדוס, קדוש, קורייאט, אל קונקי, בן קוטא, קורקוס, קרסיינטי, קורייאל, די קואילייאר, קטן, בן קיקי, קמחי, בן קנדיל, אל קצבי, בן קריקוב, קריאדו, קשטיאל.

בן ראש, בן רבוח, רביבי, ריינו, רואיף, רוגאליש, רושליו, רוגריגיז.

בן שבת הלוי, אשבילי ( מן שביליא ), אשרקי, בן אשומר, שושנא, בן שושין, בן שושן, בן שטון – לךויים, שטרית, בן אשיך, בן שלום, בן שלוש, בן שלוחא, שניאור, בן שמלון, בן שמעון, בן שמחון, בן שמנון, בן שמול או בן שמואל, בן שענאן, בן שעלון, בן שפט, בן שפורט המכונה בן בריהמאת, בן שקרון – לויים, שרביט, ששפורטאש, בן ששון.

בן תאבית, בן תאזי, בן תאבו, בן תאבולית, בן תגידה, בן תיזטת, אתרוגמאן.

רוב זכרון המשפחות האלו העתקתי מסדר גיטין כתב יד מרבי יעקב בן צור שחיבר בפאס בע" הת"ס, ונדפסו בכמה שיבושים בשו"ת זכות אבות מק"י קורייאט. במקצוע זה של חקירת שמות משפחות בני ספרד, מקצוע שעוד לא נחקר עד הנה, עסק באמונה החכם הגדול ר"ש רוזאניש בספרו " דברי ימי ישראל בתורגמה צד 146 ואילך במה שנוגע למשפחות הספרדים שבטורקיה וסוריה, אכן רוב משפחות יהודי מרוקו, הנזכרים פה, לא באו שם, ויש לחקור כזה לענות בם.