4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
4 – דרכיה דרכי נועם – עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח
דין התורה הוא ״דרכי – נועם״ לעומת דיני הגויים שהם ״דרכי חושך״. וראוי לנדות מי שנזקק לערכאות של גויים. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אדרבי מחכמי שאלוניקי (נפטר שמ״ד 1584) בהקשר לרצונו של יהודי למנוע ירושה מבני אחיו מכח הסתמכות על דיני התורכים. ר׳ יצחק קורא לו רשע, כי הוא רוצה לפנות לערכאות של גויים ״להרוס ולנתוץ דרכי נועם תורת ה׳ תמימה״
הרשב״ץ (ר׳ שמעון בן צמח דוראן פעל באלג׳יר בין השנים קנ״א-ר״ב 1444-1391) מתיר לחכם לקבל שכר על פעולתו, אבל מזהירו שלא יעשנה עטרה להתגדל בה, כפי שהברייתא בנדרים (סב, ע״א) שונה ״לאהבה את ה׳ אלקיך… שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם… אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר דרכיה דרכי נועם״
ג. פסוק זה משמש אסמכתה לפסקים מחודשים. כיון ש״דרכיה דרכי נועם״, הקפידה התורה שלא יעשה אדם אפילו בתוך שלו, ברשותו הפרטית, דבר שעלול לגרום נזק לחברו. כך כותב ר׳ שמואל די מדינה (הרשד״ם, מחכמי שאלוניקי החשובים רסו-ש׳ע 1589-1506) בקשר לתלונה של יהודי הגר בשכנות לשני שותפים, העוסקים בייצור אריגים ובכיבוסם בחצר, והדבר גורם לו סבל שאינו מוכן לסבול (כנראה שהכוונה לרעש ולריחות). החכם מקבל את טענתו, ואוסר על האומנים לעסוק במלאכתם בחצר זו, בהתבססו על הפסוק הנ״ל
מ.אלון, המשפט העברי, ח״ב, עמי 326-323, 332¡ ח״ג, עמי 987-986¡ מתוך ספרותם של מגורשי ספרד, הובאו על ידי הנ״ל רק שני מקורות: שו״ת הרדב״ז, סי׳ אלף מט, וסי׳ אלף נב¡ חכם זה עוסק בנושא שלנו בתשובות אחרות, אותן נביא בהמשך מאמרנו. באנצקלופדיה התלמודית בערך ״דרכי נועם״ מובאים הנושאים דלקמן: ד׳ המינים, דיני יבום וחליצה, דרכי שלום, לא לסכן אבר כדי להציל זולתו, תשלום כפל לעדים זוממים שרצו לחייבו ממון. מ׳ אלון מוסיף להנ״ל את דברי ר׳ יואל סירקיש שהוזכרו לעיל, ותשובת ר׳ יחזקאל לנדאו שאין לחשוש לצוואת ר׳ יהודה החסיד שלא יהאשם החתן כשם החותן.
תחילת הפסוק ולעתים רק בסופו ״וכל נתיבותיה שלום״, שימש אסמכתה לחכמים החל בתלמוד עד זמננו לביסוס עמדתם בדבר חשיבות השלום ונגד מחלוקת בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין יהודי לנוכרי, בין הפרט לציבור, בין קבוצות שונות. עד שאמרו כי: ״כל התורה כולה נמי מפני דרכי לשום היא דכתיב: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״, גיטין נט ע״ב; הנימוק לעירובי חצרות הוא למען השלום, ומובא פסוק זה: ירושלמי עירובין פרק ג הל׳ ב, במדרש תנחומא, פנחס: ״והתורה כולה שלום״ ובמקומות אחרים ראה במאמרים שהוזכרו לעיל.
הרמב״ם כותב כי נר ביתו קודם לנרות חנוכה ״שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתרגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וגו׳, בסוף הלכווקנוכה פרק ד, יד. השוה: מ. אלון, המשפט העברי, ח״ג, עמי 987-986. ר׳ חיים פאלאג׳י כותב בהקשר לפסוק זה, כי על ידי שמירת התורה מתגבר השלום. למשל: ״אדם יוצא לדרך ורואה חמורו שלשונאו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד״ וכך מתפייסים. ומי גרם להם׳ התורה המצווה על מצוה זו: נפש כל חי, ״מפני דרכי שלום״ כלפי הגויים: רמב׳׳ם, הל׳ מלכים פרק י, יב; נגד מחלוקת: תשב״ץ ח״ב, סי׳ קט; בויכוח בין ספרדים למוסתערבים: יוסף קארו, אבקת רוכל, סי׳ קטז. במחלוקת בין שני קהלים: דוד פארדו, מכתם לדוד, או״ח, סי׳ ו, ז¡ בין יחיד לציבור: שו״ת בנימין זאב, סי׳ קפב, סי׳ רצו. המהרש״ל: ״דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השווה שלא יהא הענין מעוקם,שאחת שרויה בשמחה והשניה בצער״: חכמת שלמה, יבמות פז ע״ב¡ מ. אלון, המשפט העברי, ח״בןלמ׳ 326.
- על הטעם לאמירת קדיש לאחר מות האב, בהסתמך על אגדה יואיני זוכרה וגם מקומה יודיעני האדון לדעת דרכיה דרכי נועם׳: תשובות הריב״ש, סי׳ קטו.
שו״ת בנימין זאב בן מתתיהו, סי׳ קס, רנא: שו״ת בצלאל אשכנזי, סי׳ כב; יוסף בן משה מטראני, שו״ת מהרי״ט, ח״א סי׳ כג; ״ותורת אמת אשר כל דרכיה דרכי נועם תפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה״.
מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש
תורת אמך
◆ ◆
אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה
מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן),וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, צריכים מי שיקח עליו עלות הפקת הגיליון, וכן עזרה לקיום סעודת מצוה לכבוד הילולה. ואין ספק זכות הצדיק תעמוד לו ולזרעו בכל הברכות הכתובות בתורה. לפרטים 0527145147
Les juifs de Fès — esquisse historique
CHAPITRE I
Les juifs de Fès — esquisse historique
On sera en peine de trouver dans les annales du peuple juif une autre communauté dont le sort fut autant ensanglanté de souffrances que celle de Fès. Depuis sa fondation par Idris I en 789 jusqu'aux temps modernes, l'histoire des Juifs de Fès constitue un millénaire de lamentations, ponctué par des pillages, des persécutions, des expulsions, et des massacres. L'évocation de quelques épisodes les plus marquants suffira à montrer que le pogrome de Fès s'insère dans une longue chaîne d'événements tragiques. Déjà la plus ancienne littérature médiévale de l'époque des géonim rapporte que les Berbères de la tribu des Sanhâja avaient déporté à Ashîr en Algérie, les Juifs de Fès, sans doute au lendemain de sa capture en 979. Une lettre de consolation signée de la main du ga'ôn Samuel ben Hofni Ga'ôn (m. 1013) nous apprend que vers la fin du Xe siècle, lors des luttes qui opposaient les Zenâta aux Omeyyades de Cordoue, la communauté, réputée pour ses grands sages, fut décimée. Six mille âmes périrent au cours du saccage du quartier juif par un cheikh berbère en 1032. Les conversions forcées sous les Almohades (vers 1165) entraînèrent leur disparition totale, pleurée par le poète Abraham Ibn 'Ezra (1093-1167) dans son émouvante élégie
Hélas, anéantie toute la communauté de Fès! Comment disparut soudain
La ville de Tora, de Bible, de Michna et de Talmud? Cité de sages, experts en science rabbinique, De disciples pieusement respectueux des préceptes divins, […] et d'écoles où la voix incessante de l'étude ne se tut jamais
Autorisés plus tard à revenir à leur foi ancestrale, ils se ressaisirent progressivement mais furent de nouveau massacrés le 7 juin 1465 lors de la chute des Marinides, successeurs des Almohades.
Des catastrophes naturelles telles que les famines qui s'abattirent périodiquement sur le Maroc donnèrent parfois lieu chez les Juifs fassis à des apostasies collectives. Lors de celles de 1606, 1723, 1738 et 1780, des milliers, pour échapper à la mort, furent réduits à embrasser l'islam afin de bénéficier de l'aumône réservée aux seuls musulmans. Les descendants de ces apostats, connus sous le nom des muhâjirîn, constituèrent longtemps à Fès une communauté de crypto Juifs, presque unique dans le monde musulman
Voir M, Garcia-Arenal, «Les 'bildiyyin' de Fès; un groupe de néo-musulmans d'origine juive», Studia islamica 66 ( 1987), pp. 113-143
Durant la période des guerres intestines de 1610 à 1621 les Juifs, menacés d'extermination par les habitants de Fès al-Bâli, furent l'objet d'énormes exactions. En 1646, sur l'ordre du faqîh Muhammad al-Hâjj, les synagogues de Fès furent fermées et systématiquement démolies. A peine les Juifs les avaient-ils restaurées qu'un impôt accablant leur fut infligé en 1701, les obligeant à vendre le mobilier et les ornements de leurs lieux de culte. Le règne de terreur du tyran Mawlây Yazîd (rég. 1790-1792) entraîna l'expulsion des habitants du mellâh, suivie d'une nouvelle démolition de leurs synagogues ou leur conversion en mosquées et même la destruction de leur cimetière. A deux reprises, ils eurent à souffrir amèrement du voisinage des Wadâya, tribu militaire cantonnée dans la kasba, qui pilla le mellâh en 1820 et en 1822, lors de la fausse rumeur de la mort de Mawlây Sulaymân. En 1831, ces mêmes Wadâya se révoltèrent et se réfugièrent dans le mellâh qui fut bombardé sur ordre du sultan 'Abd al-Rahmân. En 1834 une adolescente juive, Solika Hachuel, fut enlevée et convertie contre son gré à l'islam. Ayant héroïquement résisté, elle fut accusée d'apostasie et condamnée au bûcher, sur la place publique à Fès. Son martyr provoqua un grand émoi parmi ses coreligionnaires qui craignaient un massacre général. En 1836, les dhimmis se virent refuser l'autorisation de construire un bain dans le mellâh de Fès sous prétexte que la propreté était incompatible avec leur statut de dégradation obligatoire. Par deux reprises, en 1877 et en 1888, le cimetière juif historique fut exproprié par le sultan pour l'élargissement de son palais. Malgré de nombreuses démarches, ils ne purent obtenir en 1880, la suppression de l'obligation vexatoire de se déchausser en ville arabe; elle restera en vigueur à Fès jusqu'à la colonisation
Cette même année, Abraham Elalouf, un Juif octogénaire fut brûlé vif. En 1886, une altercation entre un Juif et un musulman, dégénéra en soulèvement populaire. En 1895, des émeutiers investirent le mellâh de la capitale, pillèrent et saccagèrent des magasins et des maisons. Les Juifs, poursuivis par la populace, prirent refuge dans une zâouiya. Deux femmes en furent arrachées et violentées alors que leurs maris étaient poignardés. En 1896, profitant de la confusion occasionnée par un incendie, des pillards arabes envahirent le quartier juif; il fallut deux cents cavaliers de la garde impériale pour les repousser. A l'aube du XXe siècle, Marcos Azogui, Juif de nationalité américaine fut assommé, mutilé et brûlé vif a Fes
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
החברה היישובית נזקקה לכוח אדם רב על מנת לעמוד במשימות הכלכליות, הביטחוניות והפוליטיות שעמדו בפניה. רק עלייה גדולה ומתמדת יכולה הייתה להבטיח זאת. אולם ליישוב לא היו כמעט אמצעים מוסדיים לסיוע בקליטת העלייה. רצונם של העולים לבוא ולהישאר היה מותנה ברצונם הטוב של יחדים וארגונים שונים לקלוט את הבאים.
השאיפה לצמיחה ופיתוח עמדה בסתירה לכושר הקליטה הממשי של המשק הארצי-ישראלי, עקב העדר הון ואפשריות פיתוח מיידית.. מציאות כלכלית זו גררה משברים וקשיי קליטה. אפשרויותיהם של הארגונים השונים לספק עבודה ופרנסה היו מצומצמות ובמיוחד היה קשה מצבם של העולים שהתארגנו בערים.
המסגרת הארגונית החזקה ביותר שטיפלה בקליטת העולים בערים הייתה הסתדרות העובדים הכללית. היא קיימה מוסדות עזרה הדדית כמו קופת חולים ומטבחי פועלים ויזמה פעולות חינוך ותרבות מצד דאגה לעבודה וזכויות הפועל. עלייתם וקליטתם של עולי צפרו בארץ שונה מהדפוסים הכלליים שהצגתי לעיל והכך, אולי, יימצא הסבר לחלק מקשיי הקליטה עליהם אעמוד בפרק זה.
עולי צפרו התארגנו לעלייה בקבוצה שבין רוב חבריה היה קשר משפחתי ( וזהו אחד המאפיינים של חברה מסורתית ). לא היה להם כל קשר לארגונים ארצי-ישראלים או למוסדות קיימים לפני עלייתם ארצה. הקבוצה נחלקה לשניים, כאשר מטרתה של הקבוצה הראשונה ( או לפחות לחלק מחבריה ) היה להכשיר את הקרקע לעליית רובה של הקבוצה האמורה להגיע כחצי שנה אחריהם.
בארץ מצטרפים העולים לעדה המערבית, אולם, במקביל משתדלים גם לשמור על ייחודם כיוצאי צפרו, בהיות רובם מבוססים מבחינה כלכלית הם מנותקים מן המוסדות היישוביים ומנסים להסתדר בכוחות עצמם במציאות הארצי-ישראלית. לתהליך זה היו השלכות מעשיות וחברתיות בעלות השפעות ארוכות טווח על קליטתם של יהודי המזרח, ובכלל זה העולים מצפרו בארץ ישראל……
היביטים חברתיים של הקליטה בארץ
דימוי העולים המזרחיים בעיני האשכנזים
העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ המשנה את אופייה הדמוגרפי, לא עוד יישוב חרדי א יהודים ספרדים היושבים בארת דורות רבים, אלא ארץ אשר רוב תושביה היהודים הינם עולים חדשים שהגיעו ברובם מארצות מזרח אירופה החל מתקופת העלייה הראשונה. עולים אלו גם שינו את מפת ההתיישבות ברחבי הארץ, לא עוד ריכוזים יהודיים בערים מעורבות אלא מושבות, קיבוצים, מושבים, וקבוצות המתפרנסים מעבודת האדמה. רבים מתושביה היהודים של הארץ הם מורדים בדת ובמסורת וחסרי כל ידע או קשר לקהילות ישראל בארצות המזרח.
בתהליך החברתי שהתרחש בין היהודים האשכנזים ליהודי המזרח, נוצרו דימויים הדדיים אשר השפיעו רבות על הקשרים העתידיים בין שתי הקבוצות.
כיצד ראו האשכנזים את העולים מארצות המזרח ? הנקודה הראשונה שיכולה הייתה לייצור ניכור היא המראה החיצוני, וכך מתאר את עולי המזרח אחד מחלוצי העלייה השלישית " אחינו וחברינו הפועלים מבני עדות המזרח שמרו עוד באותם הימים על תלבושתם המסורתית שהביאו עמם מארצות מוצאם.
חלוק הפסים על צוארונו הסגור ושרווליו הארוכים, בחגור אבנט רחב האברקים והתרבוש האדום, לא תמיד ידענו להבחין בינם לבין בני ישמעאל "
אַבְרָקַיִם
אַבְרָקַֽיִם , אברקיים (ז"ז) [מיוונית: brakai ; לטינית: bracae ] מִכְנָסַיִם רְחָבִים: "מִקְטֹרֶן… וּשְׁנֵי אַבְרָקִין" (ירושלמי שבת טו ד). "הַשְּׁבִיעִי – אַבְרָקָיו אֲדֻמִּים וּתְרֻגִּים" (אלתרמן, התיבה 149). אַבְרָקַיִם שֶׁל פָּרָשִׁים.
יש להניח כי היותם של רוב העולים מזרחיים מסורתיים, ולעתים אף חרדים, הביאה ל " מיקומם במחנה היישוב הישן ותרמה גם היא לניכור בין היישוב החילוני – אשכנזי לבין העולים מבני ארצות המזרח.
בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ?
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
בהערת ביניים העיר ברגינסקי : " הם אינם ערבים " ; ועל כך ענה וייס : " הם ברמה עוד יותר פחותה מערבים "
גם ברוך צוקרמן, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד להקלות בסלקציה לכפרי דרום מרוקו וכפרי דרום תוניסיה מחשש ללבנטיניות. לעומת זאת דרש להגביר את פעולות התנועה הציונית בארצות המערב : צריך להעמיק את החינוך, החל בבתי הספר בארצות החופשיות.
אני לא מתרגש אם במשך עשר שנים הקרובות לא תהיה עלייה. אני מקווה לעלייה גדולה, אם ייפתחו שערי מסך הברזל – מזרח אירופה – אך מתנגד לעליית קטסטרופה – מצפון אפריקה.
זלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה בסוכנות, שבנובמבר 1951 הדריך את " ועדת הארבעה " בתקנות הסלקציה ליהדות צפון אפריקה בלבד, הצטרף למצדדים בסלקציה :
" אין בינינו איש שהוא נגד עלייה סלקטיבית. אנו הצבענו בעד סלקציה זו בהכרה גמורה…צריך לשמור היטב, לעשות בדיקה ולהביא מה שנחוץ ולא מי שנחוץ…..אני יודע מדוע ראש הממשלה דיבר ומדבר על ביטחון הארץ, כי אם אין מפקדים – אין גם צבא, אני ראיתי את צבאנו בתמרון, אני שותף בהחלט לכל דעה שאין דיסקרימינציה בין יהודים, לבן ושחור שווים.
אבל כאשר אני רואה פלוגה אחר פלוגה וכולם עורם שחום, ואני יודע מהיכן זה בא, אז אני אומר – כך זה לא יכול להיות, אין להם מפקדים משלהם, אין להם השכלה, המפקדים הם רק אשכנזים וכל החיילים בפלוגה הם אחרים.
זה לא יחזיק מעמד, זוהי דמורליזציה של היישוב….אין אנו יכולים להשלים במצב זה. נשלם ביוקר, זה לא ייתכן ככה …באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גינסיה…הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד…
נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, אך יהיה היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים….האם היישוב בישראל ( יוכל להתקיים ) בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו….
משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס…אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם. אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה. כל היהדות ממוצא אירופי היא מחוץ לכל עניין העלייה. נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו תפקיד האקטואלי של הציונות : להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח למעגל העלייה "
בסוף שנת 1956, כאשר החלו להיפתח שערי מזרח אירופה, אמר זלמן שזר : " הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה….הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ.
הערה שלי – אלה דברי " החוכמה " והשטנה של לימים נשיא מדינת היהודים " כביכול, רצוי לומר " נשיא יהודי מזרח אירופה בלבד, ושונא יהדות המזרח, אוי למדינה ואוי ואבוי לנשיאה. " ונשיא לא תאור בישראל, כך אומרים המקורות, ואני שואל האם ניתן לשתוק לנוכח קריאת דברים אלו מפי נשיא מדינת היהודים – עד כאן הערתי.
גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין, וחברת הנהלת הסוכנות מניו יורק, רוז הלפרין, תמכו בעמדות של גולדמן, יוספטל ושזר והתנגדו להצעת רפאל להקלה בסלקציה.
ב-5 ביולי 1953 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, במליאה ותקף את התנועה הציונית, על שאינה מודרכת לפי רעיון וחזון – אלא מסתפקת בתמיכה ומגבית למדינה, ואינה רואה את עליית היודי אמריקה ואירופה כיעד של התנועה הציונית.
בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ? הם אנחנו יכולים לוותר על יהדות אמריקה, ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת ?
כנגד כל אלה בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, התומכים בסלקציה, יצא יצחק רפאל בהתקפה חריפה :
" המדינה קמה בשביל קיבוץ גלויות ובשביל פתרון צרות העם היהודי. אינני מאמין ביישוב יהודי בגולה. גם יהדות גרמניה לא האמינה שיקום פעם היטלר כזה. מה לנו להתעצב על העלייה מארצות המזרח. מתוך 710 אלף יהודים שעלו עד כ, רק 304 באו מארצות האסלאם, ובין יהדות רומניה באו יותר שחפנים מאשר מבין יהודי עיראק.
הדיבורים על האסון שבעלייה זו הם לא רק קלוטים מן האוויר לא היה ולא נברא ) אין להם שחר. אתם מדברים על החומר הנחות של יהודי המזרח, מי אתם חושבים נתנו לנו את שרשרת הביטחון ביישובים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים. האם אלה הוותיקים או יוצאי פולניה ?
◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך
◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב).
הנה במצוה זו, יש שבח לתורה, זכות לישראל ומעלה למשה, שכתוב במצוה זו חקת התורה' – רצה לומר, דבר חוקה של התורה הנובע ממנה. וזכות לישראל, מאחר שרוב מצוות התורה יש טעם וזאת לא, אלא חוקה סתם. ובזכות מצוה זאת, יש זכות לישראל על כל התורה, לכן אמר 'זאת חקת התורה', פירושו לכל התורה (מאור החיים).
ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה (יט, ו).
'עץ ארז' רומז על הגאוה, שהאדם חושב שהוא הגבוה כארז בלבנון. ה'אזוב' רומז אל השפלות, כי הוא השפל בכל עצי השדה. 'ושני תולעת' רומז אל העון האדום כתולע. ורבותינו ז"ל אמרו (ילקוט ישעיה תפח), שורש כל העבירות היא הגאוה ועל ידה הקב"ה משפילו, כמ"ש רבותינו על הפסוק (במדבר כא, כ), ומבמות הגיא. לכן הגאוה ושפלות שניהם כאחד מביאים אותו לידי חטא האדום כתולע, כי שפלותו היא הגורמת לו לגזול ולגנוב ולחזור לסורו. או ימות בלא עתו, מפני גסות רוחו שלא יקבל גזירת ה' בשמחה, וזה כמאבד עצמו לדעת. ועל זה צוה הכתוב, שלושתם כאחד ישליך 'אל תוך שריפת הפרה' ויטהר עצמו מכולם וישוב אל ה' וירחמהו (נשמת חיים).
זאת חקת התורה אשא צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (יט, ב).
זאת – היא. התורה – האשה יש דין מאן דקרי ותני וזהו. חוקת התורה – כי המניעה לא באה מצדה. אשר צוה – אותה. ה'- ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ולמה נסתלקה לזה אמר. ויקחו אליך- דין. פרה אדומה – מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת ועוד. תמימה- אשר אין בה מום פירוש השלימה חוקה ועוד אשר לא עלה עליה עול פירוש "ושם ינוחו יגיעי כח" (כפר ליצחק אברזל).
שבת שלום הרב אברהם אסולין
לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com
פיוט לכבוד התנא דבי מאיר בעל הנס זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק אל ייָ לנו ויאיר. בזכות התנא רבי מאיר
פיוט לכבוד התנא דבי מאיר בעל הנס זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק אל ייָ לנו ויאיר. בזכות התנא רבי מאיר
נשמח ונגילה ביום זה. לכבוד מַזֶה בן מַזֶה יַזֶה. כי הנה אלהינו זה. את פניו אלינו ויאר:
ישראל הם בני מלכים. ישמחו בשמחת נסיכים. לתפלתם אנו צריכים. בעבדך פניך האר:
יום אשר נִשְבית אחות אשתו. צדיק נשא נתן בדעתי. כיצד תעלה הצלתו. וגם יְיָ נתיבו יאיר:
חיש קרא לשומר הפתח. בכסף מלא ידו פתח. ענהו לא אמצא שום פתח. כי המלך חמתו יעיר:
יצאו לקראתו הכלבים. חזקים כמו אש להבים. נסה בהם ברחו ונחבים. בפתח דברי צדיק יָאיר:
ידידי בדק את האשה. מצאה עומדת בקדשה. והוציא אותה מן הבושה. להלל את השם ולפאר:
אוהב שלום ורודף שלום. כמו ספיר גזרת יהלום. כי בטח במלך השלום יצליח דברו ויאיר:
אלהא ד־מאיר ענני. בזה היום הוא פסח שני. מחשך לאור הוציאני. אתה יי נרי תאיר:
דבר תורה יבקשו מפיהו. חכמים מאיֹד שבחוהו. מתוק מדבש אמריהו לארץ ולדרים מאיר:
הוא היד. שלֻמד בנסים. לעשות בכל יום מעשים. מבטל כל גזרות קשים. היה לנו לעזר מעיר:
אור התורה וגם נר מצוה. חשבונה עם הכולל שרה. להוד שמו יראה ענוה. כתר מלכות לבש ופאר:
נדרים תדיר בעת צרה. לרבי מאיר אור מנורה. בעל הנס זה שמו נקרא. הוא הדר הדור וגם פאר:
חבור ויחוד היה עושה. לשכינת אל רם ומתנשא. בעת נסקו בתורת משה. הארץ מכבודו תאיר:
זכר הצדיק לברכה. זכה וגם אחרים זכה. לשם קונו הוא עושה ככה. להגדיל תורה וגם יאדיר:
קדשה היתה בו יתרה. צדקתו היא לעד שמורה. הציל מכל זעם ועברה. לאשר בחיֹשך לו האיר:
את דבר האשה לו הֻגד. ברוח קדשו בבית ועד. בעט בה בעלה וגם הוּעד. שלא תכנס אל תוך חצר:
מסבת שמיעת דרשה. הניחה בכלמה ובושה. עד אשר בעינו לחשה. שבעה פעמים ולא הרהר:
יחד חכמים נתפלאו. איך רבינו לבו מלאו. לבוא האשה למקום כסאו. ולא ילחש לו אחד חבר:
צדיק השוה עצמו לקונו. לעשות שלום נתכונו. וילמד כל אדם ממנו. פְּחוּת מעלה וגם צעיר:
חנון הוא ואדון השלום. ברחמיו יעשה שלום. זכנו לבנין צור עילום. קול השופר לבבות יעיר:
גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון-אפריקה שלמה דשן
למשל: בחוג־בית אחד לנשים יוצאות מרוקו הציג פוליטיקאי מקומי את תכנית הפעולה המעשית של המפלגה במונחים מקומיים, מוחשיים ובהירים ביותר. בסוף דבריו הועלתה על־ידי הנשים שאלה: כיצד יוכלו לזכור ולהכיר את האות ב בקלפי ? הפוליטיקאי הגיב באריכות על־ידי שהציג שלשלת סיסמאות רגשניות בנויות על דרשות סביב האות ב. הנשים תזכורנה את סימן המפלגה, אמר, אם תיתנה דעתן על כך שהאות ב מופיעה בכתוב ׳בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ׳: ׳ב זה גם בריאות, ברכה׳. כנגד זאת, הזהיר הדובר, יישמר כל אחד מלהצביע בטעות בעד המערך, שסימנו היה אז את. ׳הסימן א״ת מבשר רעה — אין תורה׳. בסיום דבריו יעץ התועמלן שכל אשה, לפני היכנסה לקלפי, תכניס פתק ב לתוך החזיה, ובקלפי תשים אותו לתוך המעטפה. דברי הדרשה של הפוליטיקאי לא היו ענייניים לגבי השאלה המעשית של אי־ידיעת קרוא וכתוב של הנשים. אבל על כך היתה לו גם הצעת־פתרון פשוטה ויעילה. דבריו המרגשים של הפוליטיקאי היו תגובה למה שהוא הבין כשאלה נוספת וקשה יותר מן הבעיה המעשית של חוסר ידיעת קרוא וכתוב. הוא הבין את שאלת הנשים כעדות לפער הכרתי, שנותר בינו לבין השומעות, ולחוסר אחדות־דעים למרות כל הסבריו הקודמים. הפוליטיקאי פירש את השאלה במונחים מעמיקים, ׳מה משמעות סימן המפלגה?׳ תשובתו נגעה
למישור זה. הוא שינה את הסימן הפוליטי הטכני והציגו כסמל דתי ממשי. הדובר קשר את האות ב בכמה מן הנושאים הבולטים שביהדות עממית, כגון סיפור מעשה בראשית, הכמיהות התמידיות והכלל־אנושיות לבריאות ולברכה. כמיהות ורגשות אלו, אשר מוצאים ביטוי בדרך מסורתית במונחים של תפילה ותורה, נתלבשו כאן בלבוש ההולם פעילות פוליטית מודרנית, באמצעות הסימן ב. הפוליטיקאי חתר להרכיב על הסימן ב רגשות דתיים עמוקים, כגון זה המתעורר בשעת הקריאה החגיגית של פתיחת התורה, בפרט לפי מנהג יהודי מרוקו. אסוציאציות רבות עשויות להילוות כאן, כגון שמחת מצוה על קיום התורה ודבקות במצוותיה והבטחה להתמיד בלימוד ובמעשה. כיוון אסוציאטיבי אחר מוליך לאלמנט המיתי־הקוסמי שבכתובים על הבריאה, והמיוחם עתה לאות ב.
מלבד הצגת טכניקה לזכירה הציג הפוליטיקאי את אות מפלגתו כסמל דתי. לאות ב נתלווה עתה שפע של משמעויות המתייחסות לרבדים עמוקים מאוד של הרגישות הדתית היהודית, משמעויות שהשומעים מסוגלים להביעם אך בקושי רב. השדר הדתי לובש אפוא צורה באמצעות מעשה פוליטי, וניתן לנסחו בערך כך: כאשר הבוחר מטיל פתק ב בקלפי הוא מבטא שמחה וסיפוק על שהוא נמנה עם הבוטחים בבורא העולם, השומרים על התורה ומקיימים אותה. פעולתו באה להבטיח שגם החברה הרחבה תעשה כמוהו, ובשכר מצוה זו יתן לו ה׳ בריאות וברכה. הפוליטיקאי יוצר אפוא סמל דתי חדש התואם את נוהל הבחירות. במהלך מערכת בחירות לא זו בלבד שנוצרים סמלים דתיים מתוך הסימנים הטכניים, אלא שלסימני מפלגות יריבות מייחסים תוכן דתי שלילי, וכך נוטים גם סימנים אלה ליהפך לסמלים דתיים, אלא שתוכנם הוא שלילי ומגנה. במערכת 1965 פורש הסימן ׳את׳ של המערך, על־ידי יריבים מן המפד״ל, כמבטא מהות מבעיתה ודוחה של ׳אין־תורה׳. בתודעה של אנשים מסורתיים, המצויים אצל הכתובים המשמשים בבית־הכנסת, מעורר הביטוי ׳אין תורה׳ את האסוציאציה הקודרת והמדכאה של ליל תשעת באב, כאשר נקראת ׳מגילת איכה׳ שבה מובא הביטוי בקשר לחורבן איום (איכה ב, ט). באמצעות הפרשנות הזאת והאסוציאציה הנלווית אליה העביר התועמלן שדר, שמשמעותו אזהרה מזעזעת וחמורה לא לבחור ׳את׳, כי בכך דוחה הבוחר את התורה. במערכת־הבחירות ב־1969, כאשר סימן המערך היה אמ״ת, נתקלתי בוואריאציות על אותו נושא בתעמולת המפד׳׳ל. פירוש אחד שניתן היה, ש׳אמת׳ משמעו ׳אין אמונה׳. פרשנות זו לאות מ שבסימנו של המערך היתה פחות קולעת וזריזה מן הקודמת, ואולם המשמעות הפרשנית דומה. המושג ׳אמונה׳ רווח מאד בשפת יוצאי צפון־אפריקה, הוראתו אינה תיאולוגית בלבד, אלא כלולה בו גם הוראה של הגינות אנושית כללית, במובן של ׳אמון׳ בעברית מודרנית. הביטוי ׳אין אמונה׳ מופיע גם בליתורגיה המסורתית, אם כי תוך שינוי קל, בשירת האזינו(דברים לג, כ), הנקראת אף היא אצל יהודי המזרח בתשעה באב.
פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן
פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד שבנה נביא רבי אברהם
נפשו בהר המור צרור בצרור המור והכל במזמור שבח אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם
יגע ומצא תמימה דרישה תורה קדושה קנה אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם
שירי אחבר שבח אדבר ראש לכל משבר היה אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם
(מלה לא ברורה) חמלה עלי נתמלא לחם ושמלה נתן אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי
שמע קל והנך רבי אברהם
למד בשקידה תורה ותעודה בוא בש״ס תלמודא רבי אברהם
אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם
[…] רכה תורג׳מן חניכה: אשרי מי שכך בעם אברהם
בעיני שר ומלך בעיני המלך [חסרה שורה] שבח אברהם
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
יג. איראן(פרס)
מעטים הם הידיעות הברורות על תולדות היהודים בפרס בתחילת האלף האחרון בו אנו עוסקים. בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנסבורג במאה הי״ב, מוסרים נתונים מפי השמועה. על כל פנים, כל היהודים תושבי מרחבי פרס בראשית תקופה זו, היו נתונים לסמכות ראשי הגולה והגאונים שבבל. בהמדן ובאיספהן נוסדו ישיבות, והם היו מרכזי התורה ליהדות פרס.
בחמש מאות השנים האחרונות, ישבו יהודים כמעט בכל ערי פרס. היהודים היו נרדפים בגלל היותם ׳טמאים׳, דהיינו – בלתי מאמינים (באיסלאם).
במחציתה השניה של המאה הי״ז היה מעמדם של יהודי פרס כמעמדם של יהודי ספרד בימי האינקוויזיציה. רבו מעשי שמד, רבים נהרגו על קידוש ה׳, והקהילות היו על סף חורבן. חלק גדול מן היהודים חיו כאנוסים, חיים כפולים, אך רובם חזרו ליהדות.
היהודים בפרס עסקו בטוויית משי, ליטוש אבני חן, מסחר זעיר, הלוואות בריבית לגויים ועוד.
יהודי פרס נהגו לעלות לרגל לקברי הקדושים בפרס: קברי מרדכי ואסתר בהמדן, קבר דניאל בשושן, והמקום שבו נתגלתה להם סרח בת אשר בעיר בכראן שבמחוז איספהן.
על אף הקשיים בהם חיו יהודי פרס, שמרו יהודיה על קשר קבוע עם ארץ ישראל וארצות התפוצה. השדרי״ם מארץ ישראל הגיעו לפרס, עוררו לאהבת ציון ואספו כספים למוסדות תורה וחסד.
יד. בובארה
ארץ ומדינת בוכארה יושבת באסיה התיכונה, כשדרומית לה איראן, אפגניסטאן וסין, וצפונית לה הקיסרות הרוסית.
מסורת בידי תושבי בוכארה שיהודים התגוררו בה עוד בימי הבית הראשון, עם גלות עשרת השבטים. עדויות לישוב יהודי כבר במאה החמישית גילו ארכיאולוגים, כאשר על מצבות קבורה נמצאו שמות יהודיים מובהקים: ׳יעקב׳, ׳יוסף בר יעקב׳ ועוד. לדעת החוקר גיורא פוזיילוב, הנחשול המונגולי החריב את מרכזי היהודים באסיה התיכונה – ״החריבו בתי כנסיות ובתי קברות עתיקים, והיהודים נמלטו על נפשם״. התחדשות היישוב היהודי באיזור זה באה עם עליית שלטונו של האמיר תימור לנג במאה הי״ד. על יהודי בוכארה נגזר לחגור חבל סביב למותניהם, כסימן ליהדותם, והוטל עליהם מס-גולגולת שנגבה תוך כדי סטירת לחי שנועדה להשפילם (כך גם נהגו המוסלמים בקהילות נוספות).
לקראת סוף המאה הי״ח נעשה נסיון לאסלם את כל יהודי בוכארה. חלקם הפכו לאנוסים, והקפידו לשמור על מצוות התורה בסתר.
הדמות הרוחנית המרכזית של יהודי בוכארה הוא רבי יוסף ממאן. רבי יוסף הגיע לבוכארה ומצא שמצבה של הקהילה מבחינה רוחנית קשה מאד. הוא הנהיג את הקהילה, לימד תורה והכשיר כלי קודש ששירתו לאחריו כאישים ומנהיגים רוחניים. עיר מרכזית שבה היתה קהילה יהודית חשובה היא סמרקאנד. בקהילה זו פעלו הרבנים מולא בנימין, רבי יוסף הכהן כוג׳הינוף – שפתח בית מדרש עבור הדור הבא של המנהיגים הרוחניים. ראויים לציון העליות של יהודי בוכארה לארץ ישראל, שהתרחשו במספר גלים במאה הי״ט. במחציתה השניה של המאה הי״ט, בנו העולים מבוכארה בירושלים את שכונת ׳רחובות׳ (היא ׳שכונת הבוכרים׳).
גדולי חכמי בוכארה היו הרבנים: רבי יוסף מאמן – שהציל, כאמור, את יהדות בוכארה משקיעה רוחנית; רבי פינחס בן רבי יצחק הכהן מבגדאד – מתלמידי רבי יוסף מאמן; רבי חזקיה הכהן רבין – רבה של העדה בבוכארה; רבי שלמה מוסאיוב – ממיסדי שכונת הבוכרים בירושלים; רבי שמען חכם – אף הוא ממייסדי שכונת הבוכרים, ערך, תירגם והוציא לאור ספרים רבים; רבי אברהם אמינוף – רבם של יהודי בוכארה בארץ ישראל במשך שנים רבות.
טו. תימן
המסורת קובעת שראשוני היהודים בתימן הגיעו עוד בראשית ימי הבית הראשון, בימי שלמה המלך. אולם ידיעות ברורות קיימות רק מלאחר חורבן בית שני.
מיקומה הגיאוגרפי של תימן(בדרום חצי האי ערב), גרם שבמשך כל ימי תולדות היהודים בה, היו קשריה עם שאר קהילות ישראל רופף וחלש. אולם העיר עדן, השוכנת בדרום תימן, על חוף האוקיינוס ההודי, שימשה כמרכז בינלאומי, בשל מיקומה על נתיב המסחר בין הודו לארצות אגן הים התיכון. יהודים רבים שעסקו במסחר בנתיב זה עברו בה וחלקם אף השתקעו בה.
יהודי תימן, על אף בידודם ביחס לשאר קהילות ישראל שבתפוצות, קלטו מאוצרות הרוח של קהילות אחרות, אך מאוצרות רוחם הם – לא נודעו לשאר קהילות ישראל!
בתקופת הגאונים קיימו יהודי תימן קשר עם חכמי בבל, ומהם הגיע אליהם – ככל הנראה – התלמוד הבבלי. בימי הביניים, במאה ה- 13, היתה לרמב״ם השפעה גדולה ומעמיקה על יהודי תימן. ספרי הרמב״ם בהלכה ובמחשבה הגיעו לתימן עוד בחיי הרמב״ם, והם העמיקו לימוד וחקר בהם. בעיקר מפורסמת ׳איגרת תימן׳ אותה כתב הרמב״ם עבור יהודי תימן, ובה הוא מעודד ומחזק את הנרדפים בגזירות השמד. במאה ה- 16 הגיעה לתימן גם ספרות הקבלה: הזוהר וכתבי האר״י, עובדה המשתקפת בחלק מיצירתם של יהודי תימן.
יהודי תימן היו נתונים בכל תולדותיהם תחת לחץ בלתי פוסק של השפלות ורדיפות מן השליטים והחברה המוסלמית, במטרה להביא להתאסלמותם. רק לעתים רחוקות נהנו יהודי תימן מרגיעה יחסית (כגון במאות ה- 14-13 בימי השושלת הרסולית).
היהודים בתימן חיו בב- 1000 מקומות יישוב, כאשר כל קהילה מנתה מספר לא רב של נפשות. הקהילה הגדולה ביותר היתה בעיר צנעא, שמנתה כ- 6000 נפשות.
בראש כל קהילה עמד ׳מארי׳(=רב) ובית דין. כל הגברים והילדים הבנים ידעו קרוא וכתוב, ושלטו בלשון העברית.
עיקרה של יצירת תימן שנודעה לנו(שכן, ברובה עדיין בכתבי יד), הוא בתחום: המדרש, הלכה ושירה. מבין החכמים המפורסמים בתחום המדרש: רבי דוד בן עמרם עדני בעל ׳מדרש הגדול׳, זכריה בן שלמה הרופא בעל ׳מדרש החפץ׳, רבי שלוס שבזי בעל מדרש ׳חמדת ימים׳.
כן מפורסמים החכמים רבי שלום עדני, שכתב בחברון את פירושו הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳, וזכריה אלצאהרי מחבר ׳ספר המוסר׳.
גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי, שיבולו הספרותי בתחום השירה גדול. גדול המקובלים הוא רבי שלום שרעבי, שעלה לארץ ישראל והיה מראשי המקובלים בה.
מרבני תימן המאוחרים והפוריים נודע רבי יחיא צאלח, שכתב שאלות ותשובות לרוב, ופירוש לסידור ׳תכלאל׳.
בסוף המאה ה-19 החלו יהודי תימן לעלות לארץ ישראל [על כך ראה בפרק: הזיקה והעליות לארץ ישראל].
זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956 יגאל בן־נון,
ההנהגה המרוקנית החדשה הייתה כאמור מעוניינת להרחיק מראשות וועדי הקהילות את ההנהגה הוותיקה, המורכבת בעיקר מסוחרים ומנכבדים, ששיתפו פעולה עם שלטונות החסות הצרפתית. עם כניסת צעירים תומכי ההשתלבות לתפקידים בוועדים, הם ביצעו רפורמות במוסדות הקהילה. בעיקר בהשפעת חברי המפלגה הקומוניסטית, הם העניקו טיפול מיוחד לבעיית הקבצנות היהודית שחיסלו כמעט כליל ברחובות העיר, דבר שנעשה סמל לגאוותם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות האשימה את ההנהגה הוותיקה שלא חזתה בעוד מועד את צעידת העם המרוקני לעבר העצמאות ושלא הכינה את הקהילה לתנאים שעתידים להיווצר. במקום זאת, מסרה ההנהגה מידע מוטעה ליהודי הקהילה, לא הרגיעה אותם ולא אמרה להם שזכויותיהם לא יפגעו במדינה העצמאית. כיוון שכך, תומכי ההשתלבות מתאימים יותר, לדעתם, להנהיג את הקהילה וגם להעניק ביטחון לציבור נבוך. תגובת הנהגה זו לא איחרה לבא. מזכ"ל מועצת הקהילות בימי החסות, ז'אק דהן, שארגונו נסמך עד אז על שולחן הנציבות, מיהר לקרוא ליהודים לגלות סולידריות עם המנהיגות המרוקנית החדשה. עם זה, ביקש להעניק ליהודי מרוקו מעמד ביניים המתחשב במצבם המיוחד. לדבריו יש לתת ליהודים בתקופת ההסתגלות, אפשרות להגר לצרפת. זו הדרך הטובה ביותר לדעתו להחזיקם במרוקו. אולם הצעה זו נשללה על ידי תומכי ההשתלבות, שראו בה אמצעי לחיזוק החשדנות בין יהודים למוסלמים.
הלך הרוחות החדש הביא בהדרגה למהפך גם במועצת הקהילות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה שכללה את ז'אק דהן, מוריס בוטבול, יוסף ברדוגו, יצחק־דוד עבו, סם נהון, אלבר לוי וג'ורג' בן־עבו מקניטרה. לצידם ניצבה חבורת נכבדי טנג'יר והצפון שהתיישבו בקזבלנקה וכללה את שמואל־דניאל לוי, רפאל ואברהם בן־אזרף, אלפונסו סבח, ז'אק לסרי, דניאל לוי, יצחק כהן אוליבר, יוסיטו טולדנוופעילי הארגונים הציוניים פול קלמרו, סלומון כגן, זדה שולמן ובלה בנדרלי. לעומת הנהגה זו, צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה את עיקרון ההתבוללות, ברמה זו או אחרת, בחברה המרוקנית. באותה עת, התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה בקרבה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות, המבקשת מהם להדיח את ז'אק דהן מתפקידו ולגנות פומבית את עמדותיו מכיוון שמעשי המזכ"ל דהן עלולים לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות שהיא גוף לא־פוליטי.
בעידוד ראשי סניף הקונגרס היהודי העולמי בקזבלנקה התקיימה, ב9- בדצמבר 1956, וועידה של מועצת הקהילות שדנו בה בהצעה לארגן מחדש את מבנה הקהילה ותכננו להגיש הצעה לתקנון חדש לאישור השלטונות. שמואל חמו, נשיא הוועד בפס ויוסף ברדוגו נשיא ועד מכנס התנגדו לוועד קזבלנקה, בטענה שהוא ועד ממונה על דעת השלטונות מקרב נאמני "הזהות המרוקנית", כאשר הם עצמם נבחרו מתוך הציבור היהודי. הוויכוח הרעיוני ניכר בהצעת תקנון מועצת הקהילות לעניין מעמדה המשפטי של הקהילה, דבר שדחה זמן רב את אישורה בידי השלטונות, עד שהנושא איבד מחשיבותו. לפי שעה הקהילות המשיכו לפעול ללא תקנון חוקי מאושר ובעצם ללא הכרה פורמלית של השלטונות. בשאר וועדי הקהילות במדינה התבצעו מהפכים שהביאו לראשות הקהילות פעילים חדשים. בערים פס, מכנס ומְרָכְּש אף הצליחו לגרום לכך שהנציגות לוועד תבחר באופן דמוקרטי ולא במינויים כמקובל בקזבלנקה וברבט. בעיר פס התנגד המושל למינויו של מועמד לנשיא הקהילה, שהיה מזוהה עם "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" יריבתה של מפלגת "אל איסתיקלל", ובמְרָכְּש התגלעו סכסוכים חריפים בין המועמדים היהודיים לוועד הקהילה עד־כדי כך שנאלץ המושל להתערב.
לא מעט יהודים מצאו לנכון ליטול חלק בחייה הפוליטיים של המדינה העצמאית החדשה על־ידי הצטרפותם למפלגה שתקדם את עמדותיהם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות התרכזה בעיקר בקזבלנקה ובטנג'יר, אולם בזמן שמרק סבח, מאיר טולדנו, דוד אזולאי, דוד ברדוגו וג'ו אוחנה תמכו באגף השמאלי של "אל־איסתיקלל" בראשותם של מהדי בּן־בַּרכַּה, עבדרחים בועביד ומזכ"ל "איחוד העבודה המרוקני" מחג'וב בן־סדיק, תמכו מאיר עובדיה וארמן אסולין באגף השמרני בראשות המנהיגים הוותיקים עלל אלפסי ואחמד בלפרג'. אחדים היו חברים בכירים ב"מפלגה הדמוקראטית לעצמאות", מפלגה שהשתעשעה זמן מה ברעיונות רפובליקניים. בין פעילי המפלגה אפשר למצוא את הוגה הדעות והמשפטן מטנג'יר קרלוס דה־נזרי, מנכ"ל משרד המסחר בממשלה הראשונה, סם בן־אזרף, סגן נשיא הקהילה היהודית בסלָה, יצחק חַליווה, חבר ועד קהילת קזבלנקה, יעקב בנון, ויקטור עבדו, מוריס שריקי, סם נהון ולימים גם ז'אק דהן. לעומת עמדת דהן שדרש להעניק לקהילה מעמד של מיעוט אתני נבדל, התגבשה חבורת צעירים שראו עצמם כמרוקנים בני הדת היהודית. בין פעילי קבוצה זו, יש למנות נוסף על דוד בן־אזרף, צעירים כמרק סבח, ארמן אסולין, דוד אזולאי, דוד ברדוגו, אלבר אפללו, אברהם יצחק לרדו, מאיר טולדנו ומאיר עובדיה. לקבוצה זו יש להוסיף את ג'ו אוחנה שהקים בעבר את "התנועה הלאומית המרוקנית" שלא ארכה ימים ונקטה בגישה אסימילציונית קיצונית ששללה את עצם קיומה של הקהילה.
כבר באוקטובר 1955, פרסם ג'ו אוחנה מאמר חריף בעיתון "מרוק פרס" Maroc Presse, בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בהתקפות חריפות על מוסדות הקהילה היהודית: "היהודים מבקשים זכויות, כלום ממלאים הם את חובותיהם? הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, כלום ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם? הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה […] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלא זכויותיהם הלאומיות […] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמתיות. תנועתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום היהודים חייבים להרים קול להדחת החבורה המעוניינת להפוך את היהודים למיעוט אתני נבדל וליצור מדינה בתוך מדינה. על היהודים לפעול מתוך אחדות ולהגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקנית […] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את "מועצת הקהילות היהודיות", את ועדי הקהילות ובכלל כל מנגנון ספרטיסטי הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקנית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגליים, שיטפלו רק בתחום זה […] משיחוסלו המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבן־רחיים, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, כאחיהם המוסלמים. הגיע הזמן שהיהודים המרוקנים ידעו מה חובותיהם. הם רומו דיים על ידי נציגיהם. אולם עדיין לא מאוחר לפעול".יהודי הקהילה, ברובם הגדול, האשימו את אוחנה בבגידה וראו בו "יהודי קתולי יותר מן האפיפיור". כידידו הקרוב של מהדי בן־בַּרכָּה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של "אל־איסתיקלל".
שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה, כדי לארגן את ההגנה העצמית של היהודים מפני פרעות צפויות, נאלצו להודות שפעילותם באותם ימים הייתה אומללה למדי. בניתוח מצב שערכו נציגי המוסד במרוקו, הודו שתקופה זו הייתה אכן "תור זהב" ביחסי יהודים ומוסלמים במרוקו: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כח־אדם ברמה אינטלקטואלית הדרושה להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה, המסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקנים לא הייתה רזרבה מוכנה של דור המשך, לכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודיים". מפקד "המסגרת", שלמה יחזקאלי, מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבא במגע עם שליחים ישראלים והתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרת: "עסקנים יהודיים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה למיזוג בקרב העם המרוקני המחדש כוחו. כמובן שההתפכחות לא איחרה לבא ובוודאי שעבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". עם הזמן התברר שפעילות שליחי ישראל ומדיניות שגוייה של השלטונות המרוקנים גרמו יחדיו לערעור תור זהב זה. פעילות "אל־וויפאק" שקעה בשנת 1959, עם הקמת ממשלת האגף השמאלי של אל־איסתיקלל בראשות עבדאללה איברהים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-תולדות היהודים בארצות האסלאם-שלום בר אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי
תולדות היהודים בארצות האסלאם
חלק ראשון
העת החדשה – עד אמצע המאה התשע-עשרה
מאת
שלום בר אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי
עורl שמואל אטינגר
מרכז זלמן שזר לתודות ישראל
ירושלים – תשמ"א
מגורי רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן בשנים 1764- 1772 ופטירתו בה בשנת 1782
- מגורי רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן בשנים 1764- 1772 ופטירתו בה בשנת 1782
האירוע המשמעותי ביותר שהנציח את קהילת אסז׳ן בתולדות יהודי המגרב, הוא־ פטירתו וקבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, בבית העלמין שלה. ר׳ עמרם דיוואן נפטר ונקבר בבית העלמין של הקהילה בדרכו חזרה לארץ ישראל בביקורו השני, ביום ט׳ מנחם אב התקמ״ב – 1782.
ר׳ עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. ר׳ יהודה בר עמרם דיוואן ־ דודו של רבי עמרם בן דייאן צא בשליחות ירושלים, צפת וחברון כשד"ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את ״זבחי שלמים״ בתצ״ח ו׳יחוט המשולש״ בתק״ט. ר׳ עמרם ב׳׳ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי״ח [1758] נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י קהילת קושטא בשביל דודו ר׳ יהודה דיואן" בשנת תקכ״ג [1763] יצא ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שלחותו חתם ר׳ יצחק זאבי בנו של בעל"אורים גדולים״.
ר׳ עמרם דיוואן התיישב באסז׳ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ׳׳ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסזן. סיבת התיישבותו של ר׳ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [ 1763־ 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג׳יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת מקום" אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז׳ן לאחר כיבוש טנג׳יר ע״י הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר׳ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז׳ן.
לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר׳ עמרם דיוואן לא״י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל׳׳ד 1774 למערב הפנימי. בביקורו השני, שהה ר׳ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר׳ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם יתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך. באדר תקל׳׳ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר״ח כסלו תקמ״א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] בפאס שהה עד ד׳ תמוז תקמ״ב. [יום ראשון, 16 ביוני 1782] ונפטר באסז׳ן בערב שבת ט׳ אב תקמ״ב. [יום שישי 20.07.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז׳ן מפאס. ״בט׳ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד ״משבר״ היא שנת תקמ׳׳ב [=1782] נפטר השד״ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן ונקבר בה״ עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר׳ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר ר׳ דוד חסין בקברו באסז׳ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה ״הר טוב״ בהסבר המקדים לקינה כותב ר׳ דוד חסין, ״את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג׳נה״ [צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]
להלן שני פיוטים לכבוד רבי עמרם בן דיוואן שכתב המשורר הדגול רבי דודו בן אהרן חסין.
85 – אערך שיר מהללי
פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק
אערך שיר מהללי
לפני יוצרי מחוללי
לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי
נפלאת אהבתך נשגבה
בוערת כאש להבה
במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי
ידידותך חושקת
נפשי, ותמיד שוקקת
אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי
דומה דודו במקהלים
לצבי ולעפר אילים
אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי
ןאני תפלה לאל
ישימך ראש בישראל
במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי
ידידים, רעים, אהובים
לדבריו היו מקשיבים
עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי
דבש ונפת צופים
רך וטוב במענהו
מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי
בורא ארץ ושמים
יוסיף לך שנות חיים
טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי
נטע יפה, פרח רטב
אחי נעם ואחי טוב
שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי
חסין קדוש צור עולמים
יתן לך בנים חכמים
בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי
חנוטן היה יהיה הווה
חסדיו לך יצוה
ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי
זכות משה ואהרן
תגל תשמח גם תרן
בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי
קום בתוך עם גדול ורם
אדוני צדק אדוני רם
לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי