יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים אצל יהודי מרוקו

סגולות חודש ניסן

יהודי המגרב מוצאים ״סגולה״ מיוחדת במים של חודש ניסן. אומרים שמי ניסן מפתחים את הלשון והזיכרון. כאשר התינוק איחר לדבר, גם בהגיעו לגיל שלוש ויותר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן ואשר היו מיועדים ללישת הבצק של המצה שמורה, אלה היו מים שזוקקו וסוננו היטב, אח״כ הועברו דרך בד דק הנקרא בערבית־יהודית: "אל-חאייאתי". המים האלו ניתנו לילד לשתות אותם וזו הייתה ״סגולה בדוקה״, על־כן נהגו לומר: ."אל מא די ניסן, כאי טלק אלסאן"           לאמור: ״מי־ניסן משחררים את הלשון״. גם התלמוד מרמז על־כך: ״חמשה דברים משיבים את הלימוד״־אחת מהם: השותה מים של שיורי עיסה וכו׳ (הוריות יג, עב). לעומת היהודים, הערבים אומרים שחודש ניסן עצמו ״משחרר״ את השקר, כי־כן אומרים : חלאל אללי יכזב פי אוול ניסן, היינו: מותר לשקר באחד בניסן, משפט המקביל לאחד באפריל של הנוצרים. יהודי מרוקו מאמינים גם־כן שהמים של חודש ניסן, יש בהם אל בראראכּה ־ הברכה.

הכתדח החודשים

מלבד חודש ניסן שהוכתר בתואר ״ראש חודשים״, חכמי המשנה הכתירו חודשים נוספים בתארים שונים:

באחד באלול־־ראש השנה למעשר בהמה.

באחד בתשרי־ ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט־־ ראש השנה לאילן, לפי בית שמאי. (ראש השנה א׳)

חודשים יוצאי דופן

בין שנים־עשר חודשי השנה, ישנם כמה חודשים יוצאי דופן במנהגיהם:

חודש אדר למשל משרה רוח שמחה על העם ורבותינו דרשו עליו משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, ע״א), כי מזלו של חודש אדר ״דגים״ והוא מסמל טובות, שנפרה ונרבה כדגי הים. בחודש אדר קרה לנו הנס הגדול: מזימת המן בן המדתא לא יצאה לפועל, וליהודים היתה אורה ושמחה במקום תוגה והשמדה. חג פורים נחוג גם הוא בשמחה וגם השתייה מעל למשוער מותרת בחג זה. לעומתו חודש ״אב־הרחמן״ מלא רוח עצבות בכניסתו, כי האבלות יורדת על העם, משום שבחודש זה נחרב בית ראשון וכן בית שני והעם יצא לגלות. לכן, משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כו, ע״ב). משנכנס אלול מרבין בתשובה, משום שהוא חודש הרחמים ובו היהודי מתכונן ליום הדין, והספרדים מתחילים כבר לקום כל לילה אחר חצות לאמירת הסליחות.

כל זמן וזמנו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא (בשעת שמחה שמחה, ובשעת עצב עצב. (בראשית רבה, פרק כז).

ההדלקות

בכל ליל ראש חודש נוהגים יהודי המגרב להדליק נרות או עששיות בבית למנוחת היקרים שהלכו לעולמם. אחרים מדליקים יותר נרות בבית, לכבוד ראש החודש. כמו־כן, ברוב בתי־הכנסת נהגו להדליק את כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרה. כוסות אלה הודלקו בדרך־כלל בשמן זית ומעטות מהן הודלקו בנרות, על־כן נהוג היה שכאשר מישהו נתכבד לעלות לתורה, השתדל לתרום ברוב המקרים ״שמן למאור״ לבית־הכנסת. את השמן שכל אחד התנדב מסר אותו לידי שמש בית־הכנסת, שהוא ממונה ומשגיח גם על הדלקת הכוסות. השמש הוסיף צבע למים שמתחת לשמן שבכוסות. משפחות הנפטרים דאגו לשלוח באופן קבוע, שמן למאור לבית־הכנסת בערבי שבתות, חגים, וראשי חודשים. גם כוסות שלא היה להן דואג לא הוזנחו וזכו להדלקה מתמדת מהקרן הקבועה של ״שמן למאור״ שהוחזקה מכספי תרומות של העולים לתורה. מנהג ההדלקות בכלל, הוא מנהג מאוד נפוץ במרוקו, בעיקר בקרב יהודי האטלאס, אשר בדרך־כלל הם מאוד מסורתיים, ובליל כל ראש־חודש אפשר לראות בבתיהם, הרבה כוסות והרבה עששיות דלוקות, לזכרם ולמנוחתם של הקדושים הידועים במרוקו. וכשם שמדליקים נרות לזכרם של הנפטרים בערבי ראשי חודשים, ערבי שבתות וערבי חגים, כן נוהגים לשלוח לבתי־כנסת נרות או שמנים להדלקה למען חולים שיתרפאו, למען אשה שתלד ללא צער, למען הבת שתתחתן, או גם למען הבן שיזכה לבר־מצווה או לחתונה.

הדלקת קברות הקדושים הקבורים בבתים

מקרה מאוד תמוה במרוקו, במיוחד במכנאס, הוא שב־מללאח הישן ישנם בתים בהם קבורים קדושים.

ברוב החדרים נמצאים מין כוכים או חדרונים הנקראים בערבית־יהודית אל קאווס או ת'חת או סריר. בחדרונים האלה נמצא לפעמים קבור איזה קדוש, אך את שמו, איש לא יודע, גם לא תאריך לידתו, פטירתו או סיבת מותו. אם תשאלו את דיירי המקום, יענו לכם: כאן קבור א-סדדיק (הצדיק). בכל המקרים, לא נמצא שום סימן של קבר או איזה ציון כלשהו, רק רצפה רגילה מסויידת ונקייה, ושם בפינה יש תמיד חור או מין שקע בקיר, בו הניחו נר דלוק בערב ראש־חודש במיוחד, או בעת צרה, אם מישהו היה מאוד חולה בבית, או אשה בעת שתפסוה צירי לידה וכו'. מיד בעלת־הבית נהגה להדליק נר על קבר הצדיק. היו גם מקרים בהם היה כמעין סימן לקבר בצורת בניה גבוהה דומה לקבר, ואז בעלת הבית מאוד נזהרה. לא הכניסה כביסה מלוכלכת לכוך או החדרון, מלבד הירקות הטריים כי המקום הזה שימש להם כמעין ״חדר קירור״ כאשר עדיין לא היו להם מקררים. כמו־כן אשה בנידת טומאתה לא התקרבה בכלל למקום הקבר וכל שכן בגדיה שלא הונחו שם. יום או יומיים לפני ראש־החודש, בעלת־הבית כיבדה טוב את המקום, סיידה אותו ולא נתנה לאף אחד להתקרב לקבר.

הערת המחבר: ריאיינתי אשה די מבוגרת שהגיעה ממרוקו לישראל לפני כחמש שנים. היא סיפרה, שאף על־פי שכל ה־מללאח הישן של העיר מכנאס שאותו עזבה ובאה, הגויים שתפסו את הבתים בהם גרו אז היהודים הם, מכבדים מאד את הקברים הנמצאים בתוך הבתים, גם מסיידים אותם מפעם לפעם ומאמינים כי אלה קברות צדיקים יהודים. על אחד הקברים הנמצאים שם, סיפרה לי שקרה נס עם בחור צעיר שנולד בעיר, היגר לארה״ב, ונסע במיוחד למרוקו, על־מנת להשתטח על קבר אחד הקדושים הקבור במללאח הישן של מכנאס.

על הקדושים הקבורים בבתים ובחצרות הבתים, קיימות גירסאות שונות. יש אומרים כי אלה נרצחו על־ידי ליסטים ישמעאליים שהיו פולשים מדי־פעם ל״מללאחים״, רוצחים וגם שוללים את התושבים מרכושם והיהודים לא היו מספיקים לקבור את מתיהם, או היו פוחדים לצאת החוצה והעדיפו או אולצו לקבור את הנרצחים בתוך הבתים. אחרים גורסים כי בעקבות אסונות טבע, רעידות אדמה או מגפות, מתו המונים ונקברו בבתים. יש גם שהרחיקו לכת והם הרוב האומרים כי הקדושים הקבורים בבתים, הם "חכמים דל כולל" (שדרי״ם) שבאו מארץ הקודש לאסוף כספים לטובת עניי ארץ־ישראל, ומתו שם ונקברו בתוך הבתים. הקדושים הקבורים בעיירות שבדרום מרוקו או בכפרי האטלאס, רובם התגלו לאנשים באמצעות חלום ובו ציינו היכן הם קבורים, את מקום קבורתם המדוייק וכו׳, אבל במכנאס, לא היה אף מקרה של קדוש שנתגלה למישהו על־ידי חלום . כל הגירסאות שהובאו הינן הערכות בלבד ויש צורך לבדוק ולחקור את סיבת הקבורים בחצרות הבתים באופן יסודי. הנשים נהגו לסייד את הקברים בערב ראש החודש, במיוחד של חודש תמוז, כאשר כל אשה עלתה לבית העלמין עם דלי סיד ביד ודלי מים וסיידה את קברי יקיריה וקרוביה.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 88