הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fתודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

מר רפאל בן שמחון מחבר הספר יהדות מרוקו, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור ומנהגים של יהודי מרוקו, השתלם בנושא באונירסיטה העברית ופרסם מאמרים בנושא…

פרק תשיעי – הימים הנוראים   

הימים הנוראים

אני לדודי ודודי לי(שהש״ר, ו. ג)

חודש אלול

אלול־החודש השישי למנין ישראל בתקופה המקראית והשנים־עשר למנין בריאת העולם. מזלו: ״בתולה״ על־שם הכתוב : ״שובי בתולת ישראל״ (ירמיה לא־כא).

חודש אלול נקרא: ״חודש התשובה״ וגם ״חודש הרחמים והסליחות״ על שום שמראשית חודש זה ועד ערב יום הכיפורים, נוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים ולתקוע בשופר כדי לעורר את הלבבות. רמז לזה: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.״ . . .

הבריות רגילים לומר: ״בחודש אלול גם הדגה שבמים רועדת מאימת יום הדין המתקרב״ וחז״ל אומרים שאלול הוא החודש שעם ישראל מתרפק על אביו שבשמים, בפרקם את המילה: ״אני לדודי ודודי לי״ (שיר השירים ו, ג)). אלה הס ימי הפקודה ומי לא יתפלץ לקראת בואם?

יהודי תוניסיה מכניס את חודש אלול בשם ״איימת הסליחות״ (ימי הסליחות).

הסליחות במרוקו

החל מראש־חודש אלול, כלומר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, מתחיל היהודי המוגרבי לקום באשמורת הבוקר, לומר את הסליחות הנמשכות עד ערב יום כיפור. שכונת ה־מללאח לובשת דמות שונה מאשר בימות השנה. כל אחד מתחיל להכין את עצמו לקראת יום הדין הלא הוא יום ראש־השנה.

בחודש זה מתרוצצים בסמטאות ה־מללאח המון רוכלי ספרים עם ״מחזורי הימים הנוראים״ בידיהם ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. אלה יהודים שבמשך השנה מחליפים מקצועות לסירוגין: לפני חג החנוכה מוכרים ״חנוכיית״ מפח לבן או מפליז, לפני פורים, ״מגילות אסתר״, לפני פסח ״הגדות של פסח״, בימים הנוראים ״מחזורי התפילות״, סידורי סליחות, ״אוראק לעסל״ (דפי דבש) ולאחר יום הכיפורים נהפכים ״למקשטי לולבים״.

הערת המחבר :  ״אורקת לעסל״(דף של דבש). זהו דף מיוחד עליו מודפס ״סדר ראש השנה״, זאת כדי להקל עלאלה שאין להם מחזור התפילה. בדף הזה יש כל ההסברים ולפעמים גם הקידוש של ליל ראש השנה.

הערת המחבר :יהודי מרוקו נוהגים עד היום לקשט את הלולב בחוטי משי או חוטי רקמה זהובים, זאת כדי לתת הידור נוסף למצווה חשובה זו וכדי לקיים את הכתוב : ״זה אלי ואנוהו. (שמות טו, ב)

הסליחות במכנאס

החל מראש־חודש אלול, אורח חיי השכונה היהודית לובש צורה חדשה, כל דיירי השכונה מתחילים להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא, הלא הוא ראש־השנה. מחודש אלול, כל אחד חוזר בתשובה, מתחילים להתפלל יום־ יום עם הציבור באריכות יתירה ובתוספת של כמה מזמורי תהלים ובקריאה בכוונה גדולה, של המזמור : ״לדוד אורי וישעי״ (תהלים כז), כל אחד נותן עתה את דעתו ולבו ללימוד ולתפילה, היראים נשארים אחרי התפילה לקריאת ״קבע היום״. בחודש זה נבדקים סידורים אם לא נתלש מהם איזה דף, בודקים תפילין, ציציות, מזוזות וכל אחד מפשפש במעשיו ומבקש לו סניגור ומליץ יושר בתשובה וצדקה וגם בזכות אבות.

במשך כל החודש, בשעה שתים אחר חצות וכבר האורות נדלקים בחלונות הבתים והתכונה מרובה בכל מקום, יותר משאר יתר ימות השנה . בני הבית כבר נעורו משנתם, בסמטאות ה־מללאח התנועה רבה מאוד, הורים עם ילדיהם רצים אצים לבית־הכנסת לומר את הסליחות. רובם הולכים בחשכה ופנסים (פ׳נאראת) בידיהם כדי להאיר את דרכם.

הערת המחבר : פ׳נאר (ביחיד) ובריבוי, פ׳נאראת, הם פנסים עשויים מפח לבן, יש להם ארבעה צדדים מזוגגים לפעמים בזכוכית צבעונית. בפנים הפ׳נאר, תקוע נר לבן. אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא) נהגו להשתמש בפנסים האלה בהילולות ובטכסים דתיים.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה במכנאס עדיין טבוע בזכרוני וצף ועולה בדימיוני בימי הסליחות והוא דמותו של הישיש המקובל ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, אשר בעיני היה נראה כבן מאה שנה ויותר. הסליחות ב־מללאח הישן, התקיימו תמיד ברחוב אל־עטארין.

הערת המחבר :    ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, חסיד ומקובל, נולד במכנאס, כל שנות חייו באהלה של תורה וכמעט לא היה יוצא מבית המדרש. היה מרפא חולים והצטיין בכתיבת קמעות. נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, זקן ושבע ימים. ראה עליו בפרק ״תעניות״.

שעה אחרי חצות וכבר היה ר׳ יוסף משוטט בעצמו בשכונה, מעיר את האנשים, דופק על דלתות הבתים על־אף גילו המופלג וזועק: קומו לסליחות! קומו והתייצבו לעבודת הבורא.

הייתי אז כבן עשר, אולי פחות, והייתי מצטרף אל הקמים לסליחות ועל אף היותי יתום משחר נעורי, לא הייתי מתעצל ויוצא על־אף שהאפלה בחוץ הייתה מחרידה, פנסי הרחובות עמומים מאוד ולא רואים דבר מסביב, לפעמים היה מנצנץ כוכב בודד בשמים ועובר כהרף עין, ואז מי שיודע לכוון את הרגע הזה; כל משאלות לבו תתמלאנה, כי יודעי־חן אומרים, שזו ״שעתא דרעוין׳ וכך ניסו תמיד לעשות.

בדרכי מהבית לסליחות, הייתי שומע פה ושם פסיעות עמומות של יהודים זקנים ההולכים בחשיכה לבית־הכנסת כשהם מזמרים בלחש, מזמורי תהלים, לא הייתי יכול להשיג אותם, כי הם הלכו בחיפזון ובתוך החשיכה, הייתי לא פעם נתקל ״בקדירות חימר״ שחורות ומלאות תירס שבעליהם הוציאו אותם מתנור השכונה וסדרו אותם על־יד חנויותיהם ע״מ למכור בבוקר את התירס שבתוכם לאחינו בני ישראל.

מנהג זה היה קיים בכל ימות השנה, בחורף מכרו ״בלוט״ (פרי עץ האלון), ובקיץ את התירס. מוכרי התירס והבלוט היו חייבים לשים אותם בתוך קדרות גדולות הנקראות בערבית־יהודית ״גנבור׳את״ בריבוי, וביחיד ׳׳גנבורא״.

את הקדרות הללו העבירו לפנות ערב לתנור השכונתי ובשעה שתים אחר חצות, בלכתם לסליחות, הוציאו אותן מהתנור, העמידו אותן על־יד חנויותיהם הנמצאות בחצר הרחבה של השכונה, הלא היא " אל גארא דססוק " כשהן נשענות אל הקיר, כך אותן קדרות היו מקבלות צורה, כאילו בני־אדם נשענים אל הקיר. בגמר הסליחות, אותם יהודים היו הראשונים היוצאים מבית־כנסת ובחופזה, כדי להספיק למכור את התירס שבתוכן לילדים. הקדרות השחורות הללו היו נראות לנו אנו הילדים כמפלצות, בלכתנו לסליחות וחשבנום תמיד ל״ג׳נון״ (מזיקים) וזהו הפחד הגדול שהיה נופל עלינו בראותינו אותן. פחד ואימה היה נופל עלינו כי הקדרות היו כל כך שחורות מרוב הפיח שנדבק עליהן במשך הזמן וכל עוד רוחנו באפנו, היינו אצים רצים עד שמגיעים לסליחות מבוהלים ורועדים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר