מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון-שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)
פתיחת ההיכל של הפרנסה
את תפילת שמונה עשרה (העמידה) של הימים הנוראים, נהג ה״מסדר״ לאומרה בקול רם כאשר שאר המתפללים עוזרים לו בלחש, זאת כנראה כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם יודעים להתפלל.
את פתיחת ההיכל של הפרנסה לא נהגו למכור, הרב של בית־הכנסת אשר שימש בימים הנוראים כשליח ציבור, הוא שפתח בעצמו את ארון הקודש וקרא בקול בוכים, את המזמור ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד), קהל המתפללים חזר אחריו בקול רם, בידיים פתוחות ובהתלהבות עצומה.
אולם כאן בארץ, יהודי מרוקו אימצו את המנהג של קניית זכות פתיחת ההיכל ומשלמים דמים מרובים בעד ״פתיחת ההיכל של הפרנסה״, הם מייחסים לה חשיבות רבה. הם יקנו את ״פתיחת ההיכל״ בכל מחיר בהאמינם כי פעולה זו ואמירת המזמור, מבטיחים לאדם, שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.
בסיום התפילה, מברכים איש את רעהו בברכה ״תזכו לשנים רבות נעימות וטובות״. רבים מן המתפללים נשארים בבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית וקוראים את המשנה – ״ראש־השנה, פרק א״. אחר־כך, באוירה עליזה ובמצב מרומם חוזרים הביתה, כל אחד מוקף בבני משפחתו, מוכנים לשבת מסביב לשולחן החגיגי ל״סדר ראש־השנה״ ולסעודת החג, כי כל אחד חייב להיות שמח וטוב־לב ואין יגון ואנחה בלילה זה, כדי לא לתת פתחון פה לשטן המקטרג על ישראל.
סדר ליל ראש השנה
בקרב רוב קהילות ישראל בעולם, נוהגים לאכול בליל ראש־השנה שורה של מיני ירקות ופירות המסמלים אושר וסימן טוב לשנה החדשה: לירקות אלו קוראים ״קדרת ירקות״. חז״ל נתנו סימנים שונים ל״סדר אכילת הירקות״ האלו, כמו ״תרד׳יי״, בר״ת- תמרים, רוגייא, דלעת, ירקות.. אחרים נתנו את הסימן ״קרכס״ת״, בר״ת- קרא, רובייא, פרתי, טלקא, תמר.
במשך הדורות התרחב מעגל זה של מאכלי ירקות ופירות ונוספו סוגים נוספים עם ברכות מתאימות. כל אכילת הירקות והפירות הם כאמור, כדי שהשנה תהיה מתוקה, לכן מתחילים את הסדר בדבר מתוק, כמו תמרים שהם גם מקבוצת שבעת המינים בהם נשתבחה א״י, אולם במרוקו, רבים נהגו להתחיל רק בתפוח עץ, שהוא לפי הקבלה, יותר רצוי.
במכנאס היו שנהגו להתחיל את הסדר מיד אחרי הקידוש. אחרים התחילוהו אחרי נטילת ידים והמוציא. ראוי להזכיר שבלילה זה, יין אדום לא יעלה על השולחן, כי אם יין לבן, כן נמנעים מלשתות משקאות חריפים, מאכלים חריפים כגון: פלפלים, צנון וכדומה, גם נמנעים מלאכול חמוצים מאכל ה״כוסכוס״ ״, כי אם דברי מתיקה. בליל ראש־השנה, הסוכר ממלא את מקומו של המלח ואת פרוסת הלחם של ״המוציא״ טובלים בסוכר.
שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)
נשי המג׳רב היהודיות נהגו לכנות את ״סדר ראש השנה״, בשם ״סבע כ׳דארי״-שבעת מיני הירקות. הטעם הוא שהמספר שבע הוא חביב ומקודש וגם ראש־השנה נחוג תמיד בחודש השביעי.
אלה המתחילים בתפוח עץ, טובלים אותו לפני האכילה בצלוחית הדבש או בסוכר ומברכים ״יהי רצון. . . . שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. . . המהדרים בוחרים בתפוח בעל גוון אדום ולבן לרמז. . ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה, א. יח).
הערות המחבר : נוהג בחכמה, עמי ר, ערך ראש־השנה. ״אין אוכלין כוסכוס ואין טועמין צנונית בראש־השנה״.
מועד לכל חי, עמי קנד כותב שאין לטבול תפוח עץ בדבש, כי אם בסוכר, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש.
שבעת מיני ירקות של משפחת משאש
לרב יוסף משאש זצ״ל היה סדר מיוחד משלו, אותו ירש מאביו ר׳ חיים זצ״ל עפ״י ספרו ״נשמת חיים״ וכך כותב:
בענין הסדר של לילי ראש־השנה, כדי לצאת כל הדעות וכל הספקות, נהגתי לקדש וליטול ידי ולברך המוציא ואח״כ לוקח מעט ענבים ומברך עליהם בורא פרי העץ כדי לפתור את כל פרי העץ, אח״כ לוקח פלח אבטיח או מלפפון ומברך בורא פרי האדמה כדי לפטור כל פרי האדמה שיש באותו סדר ואחר־כך עושה הסדר ככתוב במחזורים ומתחיל בתפוח עץ על־פי הקבלה ואומר יהי רצון השייכת לכל מין ואוכל וזו דרך ישרה. וכך מצאתי מנוח לכל הספקות.
הברכות על ״שבעת מיני ירקות״ של המשפחה, הן על: קרא ירוקה, קרא אדומה, אפונה, פולים, כרתי, סילקא, לפת.
על האפונה או אפונין, אומרים: יהי רצון. . . . ״שיכבשו רחמיך את עז אפך מעלינו ומעל כל עמך ישראל, ותפן אלינו ברחמים ושפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אמן.
על הפולים – ״יהי רצון. . . . שיפלו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ותסמוך נפילתנו כדכתיב: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״.
על הלפת ־ ״יהי רצון. . . שילפתו דרכי אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו״ אמן.
יש עוד המוסיפים את הפסוק: ״למה פניך תסתיר, שהן ר״ת של ״לפת״, תשכח ענינו ולחצנו ".