מבצע יכין – שמואל שגב
בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.
היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.
יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.
ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :
1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.
2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.
ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.
תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.
במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.
גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.
כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.
מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.
יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.
הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".
למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.
גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.
למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.