תולדות הקהילה הספרדית בבואנוס איירס-מרגלית בז,רנו

התמורות שעברו על הקהיל הספרדית היו קשורות באופן הדוק למה שהתרחש באותה תקופה בעולם היהודי. עליית הנאציזם בגרמניה ורדיפות היהודים והתחזקותה של האנטישמיות בארגנטינה עצמה הגבירו את הזיקה של היהודים למוסדותיהם, והשפיעו על נכונות רבה לתרום למען חיזוק ההתארגנות הקהילתית.

במשך רוב שנות מלחמת העולם השנייה מצאה ההזדהות עם היהדות את עיקר ביטויה במישור הארגוני הלוקאלי. רק לקראת סוף המלחמה, כאשר הידיעות על גורלן המחריד של קהילות סלוניקי, אתונה ורודוס הגיעו לארגנטינה, נזדעזעו ראשי קהילות דוברי הלאדינו ונחלצו לפעילות נמרצת למען שארית הפליטה ביוון.

למאורעות התקופה הייתה השפעה רבה גם על התפתחותה של הציונות הספרדית. בהקשר זה נסקור רק כמה משלבי ההתפתחות של הציונות הספרדית בארגנטינה. התפיסה הציונית של הספרדים התבססה בעיקר על רגשות דתיים, על מסורות קבליות ועל כיסופים לשוב לציון, אך חסרה את המטען האידיאולוגי העשיר, שהיה ליהודי מזרח אירופה, ואץ ההיכרות הבלתי אמצעית עם התנועה הציונית המאורגנת.

הספרדים לא הצליחו להיקלט בתוך המסגרות הציוניות, שהיו קיימות בארגנטינה, מכיוון שהללו נמצאו באופן בלעדי בידיים אשכנזיות, והיו מתואמות לתנאים התרבותיים של המהגרים ממזרח אירופה.

הניכור והזרות שבין העדות בלטו באופן מיוחד בתחום הלשוני. הספרדים חשו מרירות כלפי האשכנזים והרגישו, כי האגודות הציוניות חתומות בפניהם, מכיוון שהשפה היחידה המדוברת בהן היא יידיש.

התנועה הציונית התעלמה במשך תקופה ארוכה מצרכיו המיוחדים של הציבור הספרדי, והרוב המכריע של השליחים שהגיעו לארגנטינה פנו רק לחברת הרוב היהודית האשכנזית. במחצית השנייה של שנות העשרים ביקרו בארגנטינה שני שליחים ספרדים : הד"ר אריאל בן ציון, שליח קרן היסוד, והרב שבתאי ג'אין, שליח ההתאחדות העולמית של הקהילות הספרדיות.

שליחותם עוררה בשעתו תסיסה רבה בתוך הציבור הספרדי, וניתן לראות אותה כפריצת דרך בקירוב הציבור הספרדי בארגנטינה אל הציונות.

בראשית שנת 1931 החל להופיע בבואנס איירס עיתון בעל מגמה ציונית מובהקת לה לוס – La Luz – והוא מופיע בקביעות מידי שבועיים עד היום.

עורך לה לוס, דוד אלנקווה, היה ידוע בקרב הציבור הספרדי כעורך העיתון " איל ז'ודיו ", שנתפרסם בכל ארצות הבלקן בשנים 1909 – 1929. העיתון לה לוס היה בעל חשיבות מרכזית בהכשרת הלבבות לציונות, ושימש במה לציבור הספרדי המקומי, בעיקר לדוברי הלאדינו.

בקהילת דוברי הלאדינו הוקם בשנת 1932 " המרכז הציוני הספרדי " – הארגון הציוני הספרדי הראשון שזכה להאריך ימים. ארגון זה נועד בראשיתו למלא שליחות תרבותית ציונית, אך למעשה הפך למתריס העיקרי של הספרדים דוברי הלאדינו למען הקרנות הלאומיות.  

יש לציין כי ההתעוררות הציונית של שנות השלושים הייתה אופיינית בעיקר לעסקנים בודדים ולא חדרה לשכבות העממיות. עם זאת היו ראשי הארגונים שותפים לחרדה לגורלו של העם היהודי, ונציגי הארגונים של הספרדים ובני עדות המזרח הצטרפו להקמתו של הגוף המייצג את יהדות ארגנטינה – הדאיא . DAIA Delegacion de Asociaciones Israelitas Argentinas עוד מראשית דרכו בשנת 1933.

בשנת 1937 קיבלה ההתארגנות הציונית הספרדית תנופה עם הקמתו של " הוועד הבין קהילתי למען גאולת הארץ ", שהיה משותף לכל הקהילות הספרדיות – יוצאי סוריה, מרוקו, ארץ ישראל ודוברי הלאדינו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גברה מגמת ההתקרבות בין העדות הספרדיות השונות לבין עצמן ובינן לבין האשכנזים. הפעילות הציונית החלה לחדור גם לשכבות העממיות של הציבור הספרדי, וחל מפנה בהיקף התרומות שנאספו מקרב ציבור זה למען המגביות הלאומיות.

לאחר הפסקה של שש עשרה שנה שוב הגיע לארגנטינה שליח ספרדי מטעם קרן היסוד. ביוזמתו של השליח, אדולפו ארדיטי, נתכנסה בשנת 1942 " הוועידה הרגיונלית הספרדית הראשונה ". בהשתתפות נציגי כל הקהילות הספרדיות מבואנוס איירס וערי השדה ונציגי הקהילות בצ'ילה ובאורוגוואי.

הוועידה הכריזה בגלוי על תמיכתו של הציבור הספרדי – על ארגוניו הדתיים ומנהיגותו הדתית – בציונות, ובחרה את " הוועד הספרדי המרכזי ", הוא הגוף הממונה על עריכת מגביות בקרב הציבור הספרדי על כל חלקיו.

הציונות באותה תקופה הייתה בעלת אופי פילנתרופי ונתפסה כאיסוף תרומות לבניין ארץ ישראל, כדי שיהודים נרדפים יוכלו לבנות בו את ביתם. ההתעוררות הציונית ניכרה בעיקר בתחום המגביות הלאומיות ולא הביאה ליצירת ארגונים בעלי מגמות אידיאולוגיות- תרבותיות, ולמעשה, בתקופת מלחמת העולם כמעט ולא נעשתה השקעה חינוכית-רעיונית בקרב הנוער הספרדי.

שיתוף הפעולה בין הסקטורים השונים חלף עם שוך הסערה. לאחר הקמת מדינת ישראל חל פילוג בתוך " הוועד הספרדי המרכזי ". דוברי הלאדינו פרשו מן הוועד והקימו את DESA ואילו " דוברי הערבית " – יוצאי סוריה, מרוקו וארץ ישראל – היו מאורגנים ב " וועד הספרדי הארגנטינאי.

סקרנו עד כה את התגבשותה של קהילת דוברי הלאדינו בבירת ארגנטינה – מדיה שלא היה בה כל רובד קהילתי קודם. ללא מגרת מחייבת ומרצונם החופשי של החברים הצליחה הקהילה הספרדית להחיות כמעט לגמרי אל האידיאל של הקהילה המסורתית.

הישג מרשים זה היה מלווה בהתחייבויות כספיות ניכרות מצד החברים. אולם ייתכן שחולשתו של הארגון נעוצה הייתה דווקא בוולנטריזם שלו. בני הדור הראשון והשני הצטרפו לקהילה, אם כדי למלא את צרכיהם הדתיים והחברתיים ואם מתוך היענות לצו מצפונם, אך לאחר שהתרופפו הלחצים החיצוניים, אשר ליוו את תקופת השואה ואת הקמת מדינת ישראל, חלה ירידה במוטיבציה היהודית, ובני הדור השלישי לא הלכו בעקבות הוריהם.

נקודת התורפה של הקהילה בתקופה שסקרנו הייתה בתחום החינוך היהודי. שני דורות מבני קהילת דוברי הלאדינו גדלו כמעט ללא חינוך יהודי. לתופעה זו היו השלכות חמורות על יכולתה של הקהילה להבטיח את המשך החברות בה וליצור תכנים רוחניים, שישמרו את היהדות בארגנטינה וישמשו מחסום נגד ההתבוללות.