חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
בדרך כלל, השכבה הגבוהה ביותר מבחינה כלכלית בחברה זו הייתה מורכבת מאנשים בעלי הון שנצבר מפעילות מרכזית או מירושה, או מאנשים המקורבים לשלטונות המרכזיים או המקומיים, אשר מעמדם העניק להם יתרונות כלכליים מובהקים.
בסוג הראשון אפשר לכלול אנשים בעלי יוזמה וכישרון, אשר עשו הון רב תוך סיכון עצמי ניכר, בעיקר בתחום החכירות הגדולות. היהודים התמודדו על זכות החכירה של הכנסות ממסים שונים ומגוונים באזורים שונים של האימפריה העות'מנית. אחרים חכרו את הכנסות בית המכס של נמלי איסטנבול או אלכסנדריה, את מכרות באנטוליה ובבלקנים, את בתי הטביעה של הכסף במחוזות שונים – ועוד כהנה וכהנה.
סכומי הכסף המזומן שהיה עליהם להשליש לשלטונות עם הזכייה בחכירה היו עצומים, והיה עליהם להפקיד גם ערבויות ובטחונות. לעתים מזומנות הם עשו זאת בשותפות עם יהודים אחרים או עם נוצרים ומוסלמים.
זכייה בעמדות מפתח כאלה ( כגון : מסי הנמל והמכסים של אלכסנדריה או איסטנבול ) שימשה קרש קפיצה להכנסות נוספות ולפעילות כלכלית נרחבת בתחומים מסחריים שונים. חוכר כזה היה מעסיק בשירותו עוזרים ופקידים רבים.
כך, דרך משל, בסידרוקאפסי אפילו שפת הכורים ומונחיהם הושפעו מן החכירה המתמדת של החוכרים היהודים ועוזריהם, והיא הייתה מושפעת בביטויים קשׂטילייאניים ועבריים. בצד החוכרים היו מנהלי חשבונות, מוכסים, בודקים, מפקחים וכדומה – כולם תלויים בחוכר וממלאים אחר דבריו.
אין פליאה אפוא, שאנו מוצאים קהלים שבהם שווה רכושו של יחיד אחד יותר מרכוש כל הקהל, ושווי המס שעליו לשלם על פעילותו הכלכלית עולה כמה וכמה מונים על זה של כל יושבי הקהילה גם יחד.
לא אחת היו חוכרים אלה מטרה לאיבת השלטונות המקומיים או המרכזיים, לשנאת הנוצרים המקומיים או הסוחרים האירופים, ואף לשנאת ההמון המוסלמי הנבער, והם נרצחו או הוצאו להורג בתוֹאנות שונות
בשיא פעילותם מימנו רבים מהם חלק מהוצאות הקהילות ומוסדותיהן התרבותיים והסיעודיים, תרמו תרומות לטובת הנזקקים ותמכו בלימוד התורה ובתלמידי חכמים.
לבד מן החוכרים למיניהם היו יהודים רבים אשר שימשו בתפקידים כלכליים ומדיניים מרכזיים ; אלה זכו להשפעה רבה בזכות קרבתם לשלטונות. באימפריה העות'מנית זכו היועצים הפיננסיים בחצר המלוכה והנציגים היהודים של החוכרים או בעלי המונופול המוסלמים, להשפעה מדינית וכלכלית גדולה.
יהודים רבים שימשו כמתורגמנים לשלטונות או שירתו את הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות האירופיות. תפקיד הרה כסנה זה הביא עימו ברכה רבה לנושאו, בזכות המעמד המיוחד שהעניק לו והתועלת הכלכלית שגרר עימו.
עשרות יהודים משמשים כרופאים בחצר הסולטאן במאות ה-16 וה-17, ובזכות קרבתם לאישי השלטון או לבני ביתו של הבולטאן ( נשיו, ילדיו, סריסיו, הפקידים וכו…) זוכים להשפעה רבה ולהכנסה נכבדה.
יהודים לא מעטים מעורבים מעורבות עמוקה בפעילות הדיפלומטית של הסולטאן התורכי והם זוכים לתפקידי שגרירים בארצות נוצרים. יש מהם המושכין בחוטים בחצר הסולטאן, והכל, ( כולל מעצמות אירופיות ), חפצים בקרבתם.
בשעת משבר הם מבקשים לסייע לאחיהם הנתונים המצוקה זו או אחרת : לא אחת הם מוגלים, מוצאים להורג או נעלמים לפתע, כדרכם של חצרנים במשטר של סולטאן יחיד אבסולוטי מסוג זה, כאשר הכל נאבקים על חסדו של השליט.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Une quarantaine de personnes, issues dans leur quasi-totalité des kibboutzim, furent ainsi sélectionnés. Les trois premiers émissaires arrivèrent en septembre 1943 en Tunisie, libérée depuis mai 1943 de l'occupation nazie. Au Maroc, les deux premiers émissaires, Yigal Cohen et Caleb Castel, arrivèrent en octobre 1944, en uniformes d'officiers de renseignements de la France libre. Ils
avaient en effet bénéficié des excellents contacts noués par les milieux sionistes de Palestine avec les représentants de la France libre à Beyrouth et à Jérusalem, lesquels, en ternies plutôt délicats avec les Britanniques, n'étaient pas mécontents de jouer un mauvais tour à ceux-ci. Yigal Cohen et Caleb Castel purent constater les changements intervenus au sein du judaïsme marocain et notèrent dans leurs Mémoires : « Les émissaires d'Erez Israël ont été comme l'allumette qui a rallumé la braise de l'amour et de la nostalgie de Sion pour la transformer en flamme qui devait par la suite déraciner la diaspora nord-africaine. »
Bien que toujours juridiquement considérée comme une simple section de la Fédération sioniste de France, la Fédération sioniste marocaine avait trouvé dans l'occupation de la France métropolitaine le motif lui permettant d'entrer directement en contact avec l'Organisation sioniste mondiale. En 1946, elle fut élut comme secrétaire général un Juif marocain, Prospcr Cohen, anclen instituteur dans une école de l'Alliance Israélite universelle devenu avocat.
Prosper Cohen avait participé, en tant que représentant du judaïsme marocain, à la conférence organisée à Atlantic City, aux États-Unis, par le Congrès juif mondial, une conférence qui s'était clairement prononcée pour la création d'un État juif en Palestine.
Prosper Cohen joua un rôle déterminant dans la maturation du mouvement sioniste marocain, notamment grâce au journal dont il fut le premier rédacteur en chef, Noar, organe de l'association Charles-Netter.
Après des élections houleuses qui illustraient la difficulté du placage sur le judaïsme marocain des querelles entre les différents partis sionistes, le mouvement sioniste marocain désigna quatre délégués pour le représenter au Congrès sioniste de Bâle, le premier depuis la fin de la guerre, qui se tint du 9 au 24 décembre 1946 : Prosper Cohen, affilié aux révisionnistes, Maurice Timsit, membre du Mizrahi religieux, et deux délégués indépendants, Joseph Lévitan et Paul Calamaro. Lors du Congrès, ils firent adopter une résolution en faveur de l'immigration en provenance du Maroc.
Une immigration à l'origine très limitée en raison du nombre restreint de certificats distribués par l'Agence juive et initialement réservés aux réfugiés juifs européens installés au Maroc, dont bien peu se décidèrent à gagner la Palestine, préférant soit revenir en Europe, soit partir pour les États-Unis.
Non sans d'âpres discussions, lesdits certificats furent « rétrocédés » au mouvement sioniste marocain et attribués à des mouvements de jeunesse sionistes proches du courant sioniste socialiste.
Les dix premiers certificats furent ainsi attribués, entre autres, à Élie Moyal de Salé, futur vice-ministre des Télécommunications, au peinte paysagiste Shaul Zvi Zini de Sefou et au peintre Moshé Gabay de Casablanca. Arrivés en Palestine, ils furent dirigés sur le kibboutz Beit Hashita, où ils retrouvèrent de jeunes Juifs originaires de Tunisie et d'Algérie avec lesquels les relations furent plutôt conflictuelles. Si les Tunisiens firent sécession pour fonder le kibboutz Régavim, les Marocains, après bien des difficultés, créèrent celui de Tseelim dans le Néguev.
D'autres immigrants marocains, arrivés ultérieurement, fondèrent le kibboutz Yotvata, non loin d'Eilat, sous la direction d'Eliezer Avitan, l'un des pionniers du sionisme marocain.
Les quelques bénéficiaires de certificats d'immigration eurent d'ailleurs les plus grandes difficultés à quitter le Maroc en raison du refus des autorités françaises de leur delivrer des passeports et des visas de sortie. Si l'Agence juive voulait attirer des immigrants, elle devait donc trouver le moyen de contourner ce double obstacle : à la sortie du Maroc et a l'entree de la Palestine. Certes, il y avait le précédent de l'alyah clandestine : Europe, mais la situation était totalement différente au Maroc. En Europe, les candidats a l'immigration étaient des rescapés de la Shoah, enfermés dans des camps de « personnes deplacées » et donc « disponibles » pour une aventure périlleuse. Au Maroc, il s'agissait :de déraciner des familles installées dans le pays depuis des siècles et qu'aucun danger ne semblait menacer
?Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Le rabbin Yossef Messas raconte qu'en 1903, la ville de Meknès fut envahie par des cavaliers qui brûlèrent, tuèrent, abusèrent des jeunes filles, en enlevèrent des centaines et pillèrent les entrepôts. Des Juifs se défendirent par les armes alors que la majorité des autres luttèrent en lisant le livre des psaumes ou en répétant des versets appelant à l'intervention divine. La même scène se reproduisit en 1910 jusqu'à l'arrivée des Français. Il raconte également : « La tribu des Amhaous vouait aux Juifs une haine implacable… Nos méchants voisins encouragés par l'Alliance de Moulay Abdelhafid avec cette tribu, commencèrent à battre tout Juif qui s'aventurait sur leur chemin. Ils lui étaient la calotte, la jetaient par terre; sous ses yeux y déversaient leur urine et le forçaient ensuite à la remettre sur la tête, crachant sur lui et l'insultant. Et lui était tel un sourd qui n'entend pas, un muet qui ne parle pas… »
Au début du XXe siècle, le Pacha de Marrakech ordonna aux Juifs d'enlever leurs souliers une fois sortis de l'enceinte du Mellah. L'intervention de l'Alliance Israélite Universelle auprès du représentant du sultan à Tanger en 1904 permit d'abroger ce décret. Dans le courant de la même année, une émeute locale contre l'introduction de pièces de monnaie en cuir dégénéra par une attaque contre le Mellah de Marrakech aux cris de : « Nous mangerons le Mellah. » Un terme fut mis in extrémis à cette émeute car les portes du Mellah purent être fermées à temps. Le vice-roi Abdelhafid vint à la rescousse des habitants du Mellah avec ses troupes. Néanmoins, une cinquantaine de Juifs se trouvant à l'extérieur du Mellah subirent des blessures corporelles.
En 1903, des tribus rebelles s'attaquèrent à la ville de Settat. Les Juifs furent malmenés et plusieurs centaines d'entre eux s'enfuirent à Casablanca.
Lorsque l'armée du sultan Abdelaziz reconquit la cité de Taza occupée alors par le prétendant Bou Hmara, la communauté juive de Taza fut décimée : une quarantaine d'hommes furent tués, de nombreuses femmes furent violées et de nombreux enfants furent faits captifs. Les survivants se réfugièrent à Melilla et depuis, la communauté juive de Taza cessa d'exister.
Lors de l'abdication du roi Moulay Abdelaziz en 1907, les quartiers juifs de Demnat et d'Ouezzane furent saccagés.
En 1910, une vingtaine de maisons juives furent incendiées à Debdou et quatre juifs dont deux femmes périrent pour avoir accordé l'hospitalité à un Européen. C'est ce qui décida le général Lyautey à ordonner l'occupation de Debdou au printemps de 1911. L'une des chansons satiriques en vogue à Fès vouait les Chrétiens au pal et les Juifs à la broche; la dernière strophe réservait aux Musulmans le jasmin (du paradis). On rapporte que des Juifs en firent un dicton inversé : « Les Musulmans au cimetière, les Chrétiens au pal et les Juifs dans les fleurs.» La même année, un enfant fut enlevé et converti de force à l'islam dans la ville de Fès. Le représentant de l'Alliance Israélite Universelle Avraham Elmaleh alerta les consuls de France et d'Angleterre et grâce à son intervention, l'enfant fut rendu à sa famille.
En 1920, le rabbin d'Erfoud R. David Abehsera fut placé dans le fût d'un canon tirant sur l'armée française.
En 1920, une jeune fille d'Eksar reçut la bastonnade pour avoir marché sur la terrasse d'un voisin musulman.
En 1923, un jeune garçon de quinze ans fut accusé de vol. Pour le faire avouer, on lui administra la bastonnade. Il n'avoua rien et le cas fut reféré au Résident général français au Maroc par L'Alliance Israélite Universelle.
En 1936, les Juifs de Safi devant passer devant la justice chérifienne furent contraints de s'agenouiller. Certains préférèrent abandonner leurs intérêts plutôt que de comparaître devant le tribunal.
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE- Le royaume de Maurétanie.
L'acquis le plus important des recherches archéologiques de ces dernières années, et qui se poursuivent, est d'avoir révélé l'intérêt d'une période presque ignorée : celle qui précède l'occupation romaine et que l'on peut appeler Maurétanienne, du nom du royaume, vassal de Rome, qui s'étend en Algérie occidentale et sur le Maroc du Nord.
On savait déjà que l'influence de la civilisation carthaginoise n'avait fait que grandir chez les Berbères après que Rome eut détruit sa puissance politique. Les royaumes de Massinissa, de Jugurtha, empruntèrent beaucoup à Carthage. Après la destruction par Rome de cette cité, une des plus grandes du monde antique assurément, les émigrés répandent chez les Berbères ses techniques, ses mœurs, ses idées. En même temps les marchands italiens et les légionnaires font pénétrer d'autres influences. C'est donc en utilisant à la fois la protection romaine, car ces princes sont alliés de Rome avant de la combattre, et l'héritage culturel de Carthage, que des tribus peuvent être regroupées en royaumes, et des villes fondées.
Un royaume ayant à sa tête Bocchus existe à l'Ouest du Maghreb, au moment où Rome lutte contre Jugurtha. Fidèle soutien des Romains, le roi maure est récompensé en ajoutant à ses États ceux du Numide vaincu. Le royaume est partagé entre ses fils à sa mort (80) : Bocchus il et Bogud. Ceux-ci soutiennent César contre Juba ier lui-même allié du parti sénatorial qui résiste à César. A la mort du dictateur romain, les deux frères entrent chacun dans un des camps opposés qui se disputent sa succession. Bogud, partisan d'Antoine, est tué. Bocchus qui a suivi Octave le vainqueur, est récompensé en recevant le royaume de son frère. Il meurt en 34 avant J.-C.
Si ces princes suivent ainsi Rome c'est que sans elle ils ne sont rien. Leur intérêt est de se montrer un allié fidèle et soumis, afin de recevoir une aide militaire, des territoires, des honneurs, toutes sortes d'avantages. Rome y trouve son compte : ses marchands peuvent pénétrer et faire des affaires, grâce à la paix que ces princes savent faire régner dans des contrées difficiles à gouverner.
C'est pourquoi après une courte période d'administration directe, à la mort de Bocchus il, pendant laquelle des colonies de vétérans sont établies à Tingi, Zilis, Babba, Banasa, Octave revint au système du royaume allié. Il choisit un personnage fait pour ce rôle : Juba n, fils de Juba Ier, élevé à Rome dans l'entourage d'Auguste, où on l'a marié à Cléopâtre Séléné, elle-même fille de la grande Cléopâtre et d'Antoine. Très cultivé, parlant grec, latin, punique, c'est un type curieux de roi savant et protecteur des arts. Comme il ne peut imiter ses ancêtres en faisant la guerre, il consacre son temps et ses richesses à parcourir le pays, à écrire, et à collectionner les objets d'art. Ses œuvres sont perdues, on peut douter de leur valeur littéraire mais elles contenaient sans doute des renseignements sur le pays : il envoya des expéditions vers l'Atlas et vers les Iles Fortunées (Canaries).
Une partie des trésors qu'il a accumulés dans sa capitale de loi, rebaptisée Caesarea, en signe de soumission à Rome (Cherchell) a été conservée jusqu'à nous. Si Volubilis s'est révélée si riche, c'est sans doute dû au fait qu'il en avait fait une résidence royale.
L'indépendance de la Maurétanie n'est donc plus que nominale, et il n'y aurait pas lieu d'insister si, du fait de la paix, la prospérité économique et la protection d'un souverain esthète n'avaient abouti au développement des villes, à leur enrichissement.
- Une civilisation urbaine.
Dans tous les sites antiques fouillés actuellement au Maroc, la période de Juba il et de son fils et successeur Ptolémée apparaît comme une période de civilisation brillante.
A Sala des restes de splendides monuments préromains ont été mis au jour. Us ont été très endommagés.
Un temple très inspiré des édifices puniques borde l'agora (devenu plus tard le forum). Deux magnifiques statues masculines de marbre ont été retrouvées : un portrait idéalisé du souverain portant un diadème, et un torse dont la tête a disparu. Mais des fragments de sculpture sont d'une autre tradition, elle, africaine : une tête d'éléphant de schiste gris, dont la défense est en marbre blanc, traitée en relief, et une très curieuse petite tête féminine en stuc qui était peinte. La céramique italienne de tradition hellénique dite « campanienne » est abondante. Les monnaies des villes maurétaniennes et de Juba il abondent dans ces niveaux.
A Lixus à cette époque la ville punique est entourée d'un rempart fait d'énormes blocs soigneusement taillés, de style hellénistique. Un grand temple dont l'agencement n'est pas du tout romain, mais évoque les sanctuaires de Carthage, a été reconstruit au sommet de la ville sous Juba il.
Il est de plus en plus certain que Volubilis est une ville importante avant la conquête romaine : sous les édifices des 11e et me siècles de notre ère on découvre de nombreux restes de constructions de l'époque préromaine. La ville est administrée à la mode punique, et ce depuis le me siècle, par des suffètes. Banasa n'est pas une fondation romaine comme on pouvait le croire. Tamuda, près de Tétouan est une ville de cette époque qui a été abandonnée au moment de la conquête et n'a été réoccupée que plus tard. A Thamusida, à Rirha on a trouvé de la céramique campanienne, c'est-à-dire d'une époque antérieure à l'occupation romaine.
יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'-על אורגי־משי יהודים במכנאס,
בענפים אחרים הקשורים במתכות, מעידים המקורות הזרים על יהודים במרוקו העובדים בתור פחחים בריקוע מתכות(נחושת) במראכש, ברבאט, בפאס ובמכנאס, חורטים במראכש ונפחים. לפי ארבעה מקורות מהמאה הי״ט: עלי באי, קראופורד, לירד ולאנץ, שלושה אלה הם בין המקצועות שרק יהודים עוסקים בהם, או שליהודים שליטה עליהם. בניגוד לזה, לפי יחס פאס של אבנר צרפתי, ישמעאלים ויהודים עשו מלאכות בנחושת, בברזל ובבדיל.
לפי עדויות האירופים היו יהודים יוצקי־נחושת, רצענים ואומנים שהכינו כלים כמו מגשים מנחושת(ברבאט), חרבות, פגיונות ורובים. על העיסוק האחרון כותבים צ׳ניאר במאה הי׳׳ח ואחרים במאה הי״ט. האריס בספרו על תאפילאלת והרי האטלאס, מציין שהנשק המיוצר על־ידי יהודים הוא גס ומטיב גרוע. יצרני נשק יהודים לברברים בהרי האטלאס כבר הזכרנו. על יהודי בעל בית־יציקה לנחושת באיזור מכרות בואד נון, כותב מאקנזי בתחילת המאה הכ׳. ממקורות אחרים ידוע על יהודים בתיטואן במאה הי״ט שהיו מעורבים בתעשיית מתכת, כלי־בית ואביזרי נשק מנחושת וברזל.
בספרות הרבנית של התקופה יש אישור לכמה מהמלאכות הנ״ל, ויש מלאכות שאינן מופיעות בעדויות של הנוכרים. על הרצענים (קאשיטא) כותבים שני חכמים מהעיר צפרו, ר׳ שאול ישועה אבוטבול (נפטר בשנת 1809) ור׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת 1896). גם הרצענים בעיר זו התאגדו לחבורה, שעוד מוזכרת בשנת 1911. על רצענים יהודים ששכרו פועלים, דנים ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס (נפטר בשנת 1854) ור׳ אברהם אנקאווה מסלא(נולד בשנת 1810). לפי המקורות המובאים על־ידי הרב דוד עובדיה, היו חרשי־ברזל יהודים בעיר, מהם נפחים, פחחים, יצרני כלים שונים עשויים נחושת (צפאר) ובדיל, עסקו בתיקון כלים כמו גם תיקון נשק לצבא. גם בערים אחרות במרוקו עד זמננו, היו אומני מתכת יהודים.
מלאכה שלא מצאתי לה אישור במקור נוכרי מהתקופה הנידונה היא הכנת מסרקות־ברזל לסריקת הצמר(קרסאל) שגם בה עסקו יהודים בצפרו, ולפי אבנר צרפתי, ייצור מכשירים אלה היה בידי היהודים בפאס. ר׳ שמואל עמאר ממכנאס (נפטר בשנת 1890) דן על יהודים שיש להם חזקה על מלאכה זו.
עובדי מחט: חייטים — עלי באי, קראופורד והאריס, בני המאה הי״ט, כותבים כי כל החייטים במרוקו הם יהודים. האחרון מוסיף, כי כל עושי־האוהלים הם יהודים, אף זו עבודה שהחייטים היו מבצעים. דומה, כי בהכללה זו יש מן ההפרזה: מכל מקום, במקצוע זה ליהודים חלק נכבד. צ׳ניאד כותב כי משרתי הסולטאן מקבלים אחת לשנה ביגוד חדש, וכל החייטים, שהם בדרך־ כלל יהודים, חייבים לספק את הבגדים חינם. זהו אפוא כעין מם לשלטונות המוטל על בעלי־מלאכות שונים. אישור למס זה, הנקרא ׳סוכרה׳ מצוי בתשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור (1755-1673) שפעל בפאס ובמכנאס. אגרֶל אולוף השבדי מזכיר חייטים יהודים בטנג׳יר העובדים גם בשביל האירופים. הערכה כי החייטים היהודים הם בעלי־מקצוע מעולים, נשמעת מפיו של ברוק בשליש הראשון של המאה הי״ט.
על חייטים יהודים מצויות עדויות בכתביהם של מבקרים נוצרים בערים טנג׳יר, מראכש, פאס, מכנאס ותיטואן. החייטים עבדו לצרכנים היהודים, האירופים והמאורים בני הערים והכפרים. לפי עדות מתחילת המאה הכי קיימת מושבה של יהודים מחוץ לחומת הקאסבה של העיר מאזאגאן, התופרת בגדים ליושבי הכפרים בסביבה.
על אורגי־משי יהודים במכנאס, מוסר מקור גרמני משנות התשעים של המאה הי״ט. לפי המקורות המובאים על־ידי הרב עובדיה היו בצפרו גם מעבדי־משי. בין יהודי דבדו היו חייטים ואורגים כפי שכותב סלושץ, וכפי שמופיע גם בתשובותיו של ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו.51 יש עדויות בספרות הרבנית למציאותם של חייטים ונשים שהיו טוות ותופרות במקומות שונים במרוקו. בפאס התאגדו אף החייטים לחברה. לפי ר׳ אבנר צרפתי, החייטים בפאס, החופרים בגדי־צמר, לבוש לצבא ולמלכות, כולם יהודים, ׳ובגדי פשתן בידי הנשים, ישמעאלים ויהודים׳. לפי דברי סודנו, עבדו נשים יהודיות עניות בייצור כפתורי משי בפאס.
עורות : דומה, כי היה זה התחום השלישי בסולם התדירות של המקצועות שיהודים עסקו בהם. מרוקו הצטיינה בטיב מעולה של עורות, ואלה שעובדו בפאס היו במיוחד ברמה גבוהה. עורות יוצאו אף לארצות אירופה וגם יהודים היו בין המשווקים.
מעבדי עורות: סטאטפילד שערך סיור של 1200 מילין לאורכה של מרוקו בשנות השמונים של המאה הי״ט, משבח את מעבדי־העורות היהודיים. לדבריו, הם בעלי־המקצוע המעולים ביותר בארץ זו, והוא מעמיד אותם ברמה אחת עם התמחותם במתכות.
יהודים בפאס, בצפרו, בדבדו ובמקומות אחרים היו מעורבים בעיבוד עורות. מקורות מספרות התשובות במאות הי״ח והי׳׳ט דנים בהיבטים שונים של אומנות זו. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במחצית השנייה של המאה הי״ט, מספר על מעבדי־עורות השוטחים עורות בחצר כדי לייבשם.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר' ד.עובדיה – תעודה מספר 1 בערבית עם תרגום לעברית
בס״ד
רבי דוד מעובדיה זצוק"ל הביא לדפוס בשני כרכים של קהלת צפרו 691 תעודות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות, בערבית, ארמית, ועברית, מזמנים קדומים וגם אחרונים….בע"ה מתחיל היום במלאכת הבאת האגרות לידיעת הציבור….יש לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם….לזיכוי הציבור ולעילוי נשמתו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל….מנהג חכמינו ןכך נהג גם רבי דוד, הוא השימוש בראשי תיבות, והם רבים, אשתדל כל פעם להביא ליד המושג את הפירוש שלו….
אלי פילו
הקדמה
סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה. שיתו לבכם וגו׳ למען תספרו לדור אחרון. (תחליט מח, יג—יד)
התפוצה היהודית במרוקו, ארץ מאפליה, שה פזורה ישראל, הקהילה עתיקת היומין ששקעה בנבכי הים של מצוקת הגלות, השעיר לעזאזל, כשה לטבח הובל, בימי תמורות השלטונות, ובימי מרד, ברדיפות בלתי פוסקות. הרועים וחכמי חרשים, אנשי מדות וענקי הרוח. כשם שחלפו שנות חייהם תחת שואה ופחד, כך שכנה עלטת אופל על זכרם, קורותיהם ומעשיהם, וכל עמלם שעמלו תחת השמש עלה בתוהו. איגרותיהם, איגרות סופרים וכתבי יד קדשם המלאים חכמה ומוסר, הנהגות ומדות טובות עדו חלפו, וכמעט נשכח כל זכר למו, כי כל פרי עטם ועמלם היה לשפוני טמוני חול ולעפרות נשיה.
בשחר ילדותי, מיום עמדי על דעתי, נכספה גם כלתה נפשי לכתבי יד קדשם. טרדות הפרט והכלל, וטרדות הצבור שעלו על צוארי מימי בגרותי, לא מנעוני, ולא כבלו ידי; ותהלות לא־ל יתברך יצאו לאור על ידי כעשרה ספרים שו״ת וחד״ת, מתורתם של ראשונים כמלאכים נוחי נפש.
אחרי כן שמתי לבי גם לאיגרותיהם ולמכתביהם. ובמשך הימים נמצא תחת ידי אוסף גדול מפרי העט וקסת גבורים, קסת הסופרים, הרבנים וחכמי המדינה, תוכם רצוף אהבת התורה, אהבת ה׳ ואהבת ישראל וארץ ישראל, כולם משובצים בדברי תורה ומלאים מליצות תנ״כיות, חכמה ומוסר; כולם עדות לפעילות צבורית, השפעה רוחנית ומדינית, שרידי זכרון משלש קהלות האחיות פאס, מקנאס, וצפרו.
במכתבים הללו מתגלים לעינינו אופיים, תכונתם, מנהגיהם ודרכי חייהם, קורותיהם ומאורעותיהם, משטר הקהלות וניהול העדות, הוראותיהם לעם, דרכי השם, להציל עשוק מיד עושקו, ומלחמתם מלחמת ה׳ להעמיד משפטי הדת על תלם, וגם מנהגי ישראל סבא, דברי חכמים כדרבונות וכל דבריהם כגחלי אש, ובכל מכתב או איגרת אתה מאזין כביכול לדופק חיי נפשם הקדושה, והנך חש את הבל פיהם, ההבל שאין בו חטא.
ובכדי להוציא לאור את רעיונות הקודש הללו, אספתי אותם אחד אל אחד, ומאבני החומר הזה בניתי בית נאמן. התאבקתי בין ערמותיהם הישנות, ויש שקשה היה לפענחם, עד שאזרתי חיל והצלתי אותם מן האבק והטחב, מן העש והרקבון, וקראתי עליהם את הפסוק — אחרי בלותי היתד. לי עדנה—, התלבטתי ודליתי מהם פנינים יקרות לחקירת אותה הארץ שבה גדלו ופעלו אבותינו ואבות אבותינו גדולי הרוח, והתאמצתי לחשוף ולאסוף דברים מן המקור, שלא נתגלו ולא נחקרו עד כה.
בגופם של המכתבים לא נגעתי, והייתי כשוליה הזה המחזיק את המפוח ונושב בו למען יוציא הצורף כלי למעשהו, ובשולי כל מכתב סדרתי הערות ומראי מקומות ממקור נאמן, מקורות חשובים שיש בהן תועלת להבין ולדעת מהותם ותוכנם. הקפדתי להעתיק מכתב ידם בזהירות ודייקנות. ובסדורם להדפסה לא בחרתי מי להקדים ומי לאחר כי לידתם בקדושה, ומה לתבן את הבר ובאתרא די זקוקין דנורא יראתי פן אכוה בגחלתן, ומי יתן ואהיה בין עפרות זהב שתחת רגליהם. הסדר והמספרים שנתתי להם היה לפי מד. שהגיעו לידי אחת ואחת ועוד אחת ושתים, אחת ושלש, ולא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את עצמו (תענית כא:). ומלאנו את חובתנו כלפי הקורא הנכבד, במה שסדרנו בסוף הספר מפתחות העניינים, מפתחות המכתבים לפי סדר השנים והתאריכים, ומפתחות שמות האישים המשפחות והמקומות. ובזה יכול החפץ למלא את ידו על נקלה למצוא בבנין הכביר הזה אבני חן ודברי חפץ.
אם אסכם פעולתי זו, אוכל להגיד כי הפצנו אור בהיר על נקודות אפילות במשך כמה דורות, ופענחנו שמות של גדולים וגאונים מהקהלות הנד, שהיו כמוסים וחתומים עד היום, ודלינו מתהום הנשיה את כל מה שידנו יכלה להשיג.
תהי זאת נחמתנו על המאמץ והכוחות שהשקענו משך כמה שנים, כי הצלנו השרידים היקרים והרוחניים הללו ואקוד. שתעמוד לי ולזרעי זכותם, וזכות הרבים שיהנו מחומר זה בתקופה זו הרת התהפוכות והתמורות, ובדור הזה הצמא לדבר השם המתלבט והמתנסה להיות אור לגויים המקוה לתשועה והמצפה לגואל צדק.
תודתי נתונה בזה למר חיים בנטוב שעזרני ביעוץ והדרכה, לידיד נפשי הרב יצחק בניזרי שליט״א רבו של מושב יד רמב״ם, וכמו כן לתלמידי המורה לברכה מר עמנואל בן שמחון, ולמר שאול זיו [אזייני], יחד כלם ישאו ברכה מאלקי המערכה.
ולבסוף עלי לבשר שהכרך הזה אשר אני נותן לפניכם היום יביא בכנפיו גם את הכרך השני(שהוא כבר תחת מכבש הדפוס) המשך המכתבים והשלמתם, עם דברי הימים והסטוריה שלימה משך ארבע מאות שנה של ״קהלת צפרו״, שהיא יכולה לשקף תמונה כללית לחיי שאר הקהלות במרוקו, וכמו״כ הספר ״נהגו העם״ נוסח התפלות והמנהגים לפי מקורות ההלכה. והי יהיה בעזרנו, אמן. א׳ אלול התשל״ה
דוד עובדיה
מלפנים רב ודיין בשלשת הקהלות צפרו, פאס, מראקש. נציג היהדות הדתית בפרלמנט המרוקאי¡ חבר ועד רפורמת החינוך המרוקאי; מפקח כללי על החינוך הדתי במרוקו. וכעת חבר לשכת הרבנות הראשית ירושלים.
תעודה מספר 1
התק"ס – 1800.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצויi כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך מייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הרב שלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובוה די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .
ומא חבשי יסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עד כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת – תרי מגו תלת – והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית
יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.
תרגום תעודה מספר 1.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שבאותו זמן שהיו תופסים החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבול אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שנת התקנ"א והעליל עליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.
והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.
והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.
ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.
סוף התעודה מספר 1.
לא ברור כאן מה היה פשעו של הרב שלמה ורבי שאול אביטבול…מדוע נעצרו…על פניו נראה שזו חמדנותו של מושל מוסלמי שהוא הכול יכול, ואין דין ואין דיין, הוא אשר יקבע אם לחיים או למוות או לתשלום הקנס לפי הגובה שהמוסלמי החליט עליו…תעודה זו מראה לנו את התנהלותם של השליטים המוסלמים במרוקו, שעשו ביהודים כרצונם ולא היו זקוקים לשום משפט או עילה , אלה סתם שנאה תהומית וחמדנותם לגבי כספם של היהודים ..נראה לי שלשר היו חסרים מן הסתם כספים, וכמובן שהיהודים היו המקור לא אכזב לגיוס כספים למילוי תאוותם, והרי ידוע שצבאו של מוחמד נביאם, נבנה , תרתי משמע במסע כיבושיו הראשון מכספם שמוחמד נביאם בכבודו גזל מיהודי חייבר ומדינה, ובלעדי רכוש שנבזז בכוח הזרוע האסלאמית, אולי דת זו לא הייתה קיימת בכלל,,,שבי של נערות ונשים לצורך מכירתם כשפחות מין לנאמניו של נביאם הדגול, אולי דת זו הייתה נכחדת ועוברת מהעולם….