שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן -הרשב"ץ*אתי בן סעדון
סקירת יצירתו השירית של הרשב״ץ המכונסת במהדורה זו, שמונים וחמישה שירים במספר, מצביעה על עושר סוגתי (ז׳אנרי) רב. הסוגות נחלקות לקבוצות כדלהלן: הקבוצה הראשונה, העיקרית, היא שירי קודש, רובם בעלי ייעוד ליטורגי. בקבוצה זו נכללים ארבעים וחמישה פיוטים השייכים למערכת הסליחות למיניה: תחינות, סליחות, תוכחות, מוסתג׳אב ורהוטה! שמונה פיוטים ממערכת הקדושתא; שש קינות! שלוש רשויות: שתי נחמות. יש לכלול בקבוצה זו גם את הפיוטים שטרם נמצאו: הבקשות, הזולת והגאולה שכתב הרשב״ץ, כפי שציין בסוף התשב״ץ ח״ב, ושתי תחינות שציין צונץ ואינן בידינו.
הקבוצה השנייה היא שירים אישיים. חזן מגדירה כך: ׳השירים המיוחדים לכל משורר לעצמו וגדריהם שהם קשורים בתולדות המשורר, מעשיו, השקפותיו ושאיפותיו׳. בקבוצה זו נכללים עשרים ואחד שירים שהם פתיחות וחתימות ליצירותיו העיוניות של הרשב׳׳ץ! שיר התוהה על מות צדיק טרם זמנו, שיר שכתב בחייו וביקש לחרוט על מצבתו ושני שירים נוספים.
הקבוצה השלישית היא שירי חול. קבוצה זו היא המצומצמת ביותר! בידינו רק שני שירי חול: שיר שבח לידיד ושיר תגובה לשיר החול של הראב״ע, ׳איגע להצליח׳.
מורשתו השירית של הרשב״ץ מראה כי מרביתה ליטורגית. בפרק זה נציג את חידושי הרשב״ץ בסוגים השונים.
ו. שירי קודש א. פיוטי הסליחות
קבוצת הסליחות במורשתו השירית של הרשב״ץ כוללת ארבעים וחמישה פיוטים. פליישר מציין שהמליחות מתחלקות לכמה סוגי משנה, על פי צורתן ודרך ביצוען(פזמון, רהוטה), על פי מיקומן בסדר (גמר, חטאנו, מיושב מקדמה, תחינה) ועל פי תוכנן (תוכחה, עקידה).
הסוגה הדומיננטית בקבוצת הסליחות של הרשב״ץ היא התחינות, שמספרן הכולל הוא ארבעים. נציין כאן את החידושים שחידש הרשב׳׳ץ בסוגה זו מבחינת התכנים והצורות.
- התחינה כסוג מרכזי בשירת הרשב״ץ
בחינת התכנים בארבעים תחינות הרשב״ץ מראה כי הוא כותב על נושאים שרווחו אצל קודמיו בספרד: ימות בין המצרים, עצירת גשמים, וידוי על חטאים, תיאור הגלות וצוק העתים. בקשת הגאולה שזורה ברוב תחינותיו.
חידושי הרשב״ץ באים לידי ביטוי בכתיבה על נושאים שלא כתבו עליהם בתחינות בספרד. האחד הוא נושא הגלות והגאולה בפיוטים לעצירת גשמים. ייעודן של תחינות אלו הוא שאילת גשמים ובקשה שהעם לא יגווע ברעב, ואילו הרשב״ץ שוזר בהן את ענייני השעה האחרים, דבר שלא מצינו עד כה בשום תחינה לעצירת גשמים. בתחינה יה׳ שאגה לי כלביא׳(לו) שתי הסטרופות האחרונות כוללות בקשה שה׳ יגאל את העם הירא והחרד מיד הנוצרי, המכונה ׳שונא׳ ו׳מורד׳. אפשר שהעניין קשור בכך שהנוצרים מאשימים את היהודים גם בבצורת וזו עילה לפגוע בהם.
גם התחינה ׳ה׳ הקשיבה תת אמונים׳(לה), שנושאה בקשה להורדת גשם, מסתיימת בבקשה שהשונאים ירעבו ושעם ישראל ישבע לחם. זו בקשה חריגה בנושא שכזה. חריגות כגון אלה – שילוב ענייני אקטואליה של רדיפות בתחינות לגשם – מעידות על המצוקה הגדולה שהיו נתונים בה הדובר ובני דורו.
ייחודן של תחינות הרשב״ץ מתחינות משוררי ספרד שקדמו לו בא לידי ביטוי גם בכתיבה על ענייני פרשת שבוע. שלושים מתחינותיו מהוות סדרה לפרשות השבוע. תחינות אלו מיועדות להיאמר בימים שני וחמישי, שבהם קוראים בפרשת השבוע. בידינו תחינות מפרשת ׳נח׳ עד פרשת ׳שופטים׳. חסרות שתי תחינות, שאחת מהן היא בוודאי לפרשת ׳בראשית׳.
פליישר מציין כי התחינה היא סוג של סליחה שנקבעה לו תבנית מיוחדת. מאפייני הסוגה הם: פתיחה קבועה במילה ה׳, והפסוק ׳שוב מחרון אפך׳, שבו התחנן משה רבנו לפני ה׳ לכפר על מעשה העגל והוא נענה שם, מופיע בתחינה כרפרין (׳ענייה׳). התחינות הן בעלות משקל חופשי ואקרוסטיכון. רוב התחינות קצרות ופשוטות, כתובות בתבנית סטרופית, וטורי המחרוזת חורזים זה בזה. הטור האחרון בכל מחרוזת הוא בדרך כלל סיומת מקראית שבסופה מילה קבועה.
אתם שם בכיכר-יחיאל זעפרני- געגועים למגרב
בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.
יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.
התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור
עם ר"ם שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו
הרה"ג המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל זיע"א
תודתי נתונה להרב אברהם אסולין הי"ו אשר נתחח לי את הספר הזה כמתנה והתיר לי לפרסם את דבר הספר באתר…
עם ר"ם
שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו
הרב ד"ר רפאל ממן
ספר עם ר"ם – הספר מוקדש לע"נ
אותו צדיק יסו"ע, הרה"ג המופלג בתורה וביראה כאחד הראשונים אבן הראשה, בוצינא קדישא
כקש"ת וכמוהר"ר המלאך
רפאל עמרם מאמאן,זצ"ל וזיע"א
ע"י בנו ממשיך דרכו, הגאון המפורסם לש"ט ולתהלה
מרן הרה"ג יהושע מאמאן שליט"א
חבר ביה"ד העליון לערעורים – ירושלים
וע"י נכדו, הנושא את שמו בגאון ובחרדת קודש
הרב ד"ר רפאל עמרם מאמאן שליט"א
מחבר הספר
עם סיום הדפסת הספר מצאתי קונטרס עתיק, בספרייתו שלי מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, בו מועתק תוכן החלום דלהלן, ועל כן הדפסתיו כאן]
להלן מובא חלום אשר לם מו"ז הגאון הקדוש, המקובל האלהי, המלאך רפאל בן מאמאן זצוקייל, המתואר על ידו, בכתב ידי קדשו, כמחזה נבואי ממש, הלקוח מספרי הנביאים, על עולם הבא ותחיית המתים, דבר הממחיש לנו את גדלותו האדירה וקדושתו השמיימית, כאיש אלקים ממש.
וכה דבריו מילה במילה:
חלום חלמתי
ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים
הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.
[1] כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.
[1] כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.
ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.
פניני המידות- רב אברהם אסולין הי"ו
אהבת התורה
זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה של מור זקני הרה״צ רבי שלמה אוחנונא זלה״ה, ועל הליכותיו הקדושות, כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר, כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה זלה״ה, מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.
????
חוק ולא יעבור
ד. בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית הרה״צ רבי יעקב אבוקסיס זצ״ל זעקות שבר:״ אוי אוי אוי הפסדתי", בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה מחמת המלאכה.
איך לומדים תורה
ה. התורה נקראת בשם שירה, (נדרים לח.) לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז״ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מילה במילה, כדרך ש״ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל״בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהילתי בפי לשורר ולזמר, וממילא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותו לבד מתעוררת השמחה, ואח״כ "נשכח כל השבע״, לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותיו.
התמדת התורה
ו. מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא עם הרה״ג רבי משה אלמליח זצ״ל רב העיר עתלית, וכן עם הרה״ג רבי משה חליאוה זצ״ל, סיפר לי חתנו הרב טובול רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה: "בסעודות היה מור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מאחיה,(־עארק) ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם, הנה הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר, לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו״…
ז. כאשר נסתלקת אשת הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל אב״ד אולדמנצור, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אך מעט מאד היה אוכל, בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, אך אביה נותר בדרכו לאכול מעט, שראה אביה שבתו מצטערת מכך, אביה אמר לה, בתי אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי.
ח. הצדיק רבי שלום אביצרור זצ״ל כיהן ברבנות בכפר תמלסא במשך 25 שנה, ואז החליט להוציא את החידושי תורה שעלה על הכתב, למרות גילו המבוגר ובריאות הרופפת, החליט ללכת מעיר לעיר ומכפר לכפר, לאסוף מעות להדפסת ספרו נתיבות שלום, גלות שנמשכה שנתיים ימים, בקור ובחום ולא פעם נקלע למצב של סכנת נפשות, ובכל הדרכים בין ברגל ובין ברכיבה על גבי החמור, הרב הגיה עם בנו את מסכת קידושין.
ט. סיפר הגאון רבי אלעזר תורג׳מאן שליט״א (משגיח בישיבה גדולה יקירי ירושלים) בשם בעל המעשה, שנכנס פעם לבית מרן הגר״ש משאש זצ״ל, והוא רואה את הרב שוכב על המיטה ולראשו מטפחת קשורה לראשו מחמת כאבי ראש, ולפניו ספר הרמב״ם פתוח והרב כותב ביאור על הרמב״ם, והתבטא הרב ׳בביאור זה הקאתי את כל אשר ינקתי משדי אימי׳.
י. כתב הגאון רבי מסעוד הכהן זלה״ה בשו״ת פרחי כהונה(יו״ד סי׳ כח), ואהימנותא דמר סמיכנא לעיין היטיב בשום שכל להבין דבר לאשורו ולעמוד על מקורו. ובצפייתי צפיתי להודיעני את אשר בלבבך. אם יש מה להשיב הרי אזני עשויה כאפרקסת ותורה היא וללמוד אני צריך ויקובל האמת ממי שאמרו(שמונה פרקים להרמב״ם בהקדמה ד״ה וראיתי להקדים, שם הגירסא "שמע האמת ממי שאמרה") ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק לכיון לאמיתה של תורה אכי׳׳ר.
יא. זקני מראכש מספרים על התמדתו המופלאה בתורה של מור זקני הרה״צ רבי שלמה אוחנונא זלה״ה, ועל הליכותיו הקדושות, כשהיה הולך ברחוב לא היה מרים את עיניו להביט חוץ לד׳ אמותיו. אחד מהם מספר, כי רבי שלמה היה לומד בחברותא עם אחיו רבי יהודה זלה׳׳ה, מדי יום שבת בצהרים, והם היו מתנצחים בלימוד התורה עד שהיה נשמע קולם בכל הרחוב.
פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון
אף פעם לא הייתי חולה וכל איברי שלמים, הייתי אומר, ששם בשק הייתי מעט יותר צעיר ויותר חזק, בגיל שלושים וחמש עם רעמת שיער מלאה יותר וצעירה יותר בהשוואה לקרקפת שלי עתה, ששערה התחיל להידלדל. בסופו של דבר תוך אימוץ כוחותי הצלחתי להרים את השק בשתי ידי. יכול הייתי להרימו אך מעט מעל הרצפה, וכך ללכת עמו בצורה מוזרה, כשאני גורר רגל אחר רגל דרך המסדרון עד למעלית. הנחתי את השק ליד המעלית, לחצתי על הכפתור לקרוא לה, חזרתי והבאתי את האופניים ואת תרמיל הכתף שלי. כשהגעתי המעלית כבר חיכתה פתוחה. הכנסתי את האופניים קודם, אחר כך את השק בזהירות, ובהרגשת הקלה לחצתי על הכפתור, והמעלית התחילה לרדת.
לא נזקקתי לעזרת אשתי למטה, ודי בקלות הרמתי את השק על האופניים והתחלנו ללכת שלושתנו. הרחוב היה שקט, פחי האשפה עוד מלאים, השמים בין גורדי השחקים היו רחוקים מאוד אך בהירים, ובאזורים פחות מוצפי אור נצנצו בהם כוכבים. הלכנו ר שלווה ברחובות ריקים לחלוטין. ידה של האישה ביד הילד מימין ואני לשמאלה, דוחף את האופניים, כשהשק על המושב האחורי, מתקין אותו מפעם לפעם שלא ייפול.
הילד גמר את הבייגלה שלו תוך כדי הליכה, ואני ואשתי החלפנו מילים על פרסומת הטלוויזיה מאתמול: אישה זקנה למדי קירבה סנדיויץ׳ של מקדונלד לפה. רגע לפני שנעצה בו שיניים, החליטה לפתוח אותו, והנה אין כלום בפנים. ?Where is the beef היא לחשה לעצמה עם חיוך של מי שתפש את המוכר במרמה. שעה אחר כך בפאנל של מועמדים לבחירות לנשיאות כבר ניצל מועמד הדמוקרטים את הפרסומת, כשפנה למתחרה שלו כאל מישהו שמבטיח מדיניות חסרת תוכן ואמר לו: ?Where is the beef הרעיון של הפרסומת מצא חן בעינינו, בעיקר שהזקנה היתה מאוד אנושית, נעימה ומעוררת אמון.
חצינו את מדיסון אווניו ללא קושי מיוחד. כמעט ולא עברו מכוניות חוץ מטכסי צהוב אחד או שניים, שחלפו במהירות בלי לתת עלינו את הדעת. החנויות היו עדיין סגורות. גם הבארים שקטים, העיר נמה עדיין את שנתה. בהצטלבות פיפט אווניו עם העשרים וארבעה אני פניתי עם האופניים מזרחה והאישה עם הילד המשיכו ישר. ידעתי שהם יגיעו. הם היו הגיוניים ובעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליהם.
רחוב העשרים וארבעה מזרח היה פתוח עם תעלה לכל אורכו, תילי עפר מצד זה ומצד זה של התעלה. פה ושם גשרי עץ קטנים או מחסום משטרה עם פנסים דולקים לאזהרה.
הלכתי לצד התעלה מהרהר, אם פה זה המקום הנכון להיפטר מהגופה. באיזה קטע של התעלה לזרוק אותה. איש לא נראה בשטח, אבל תמיד ייתכן, שמישהו ייצא מפתח ביתו בדיוק ברגע שאניח את השק, ויבוא לעזור לי להרים אותו, או אולי אתקל באחד העובדים, או שומרי הלילה.
בסרטי הקולנוע הדברים האלה תמיד מסתבכים, ואני רציתי לגמור את זה בלי סיבוך. זריקה לתעלה, חשבתי, זה לא דבר חכם. נכון, אתה נפטר מהמשא, אבל המשא מתגלה מיד עם בוקר. הפועלים הראשונים שיגיעו, יגלו את השק, יפתחו ויגלו את הגווייה, ויזעיקו את המשטרה. נכון, בסך הכל במה הם יכולים להאשים אותי? לא פגעתי באיש. אני עצמי חי ובכל זאת. גווייה היא גווייה.
כך המשכתי ללכת עם השק על האופניים, עד שהגעתי להצטלבות העשרים וארבעה עם השדרה השנייה ופניתי דרומה והתעלה נשארה רחוק מאחור.
השמים התחילו להתבהר, צפצוף ציפורים נשמע ואוטובוסים כבר נראו דוהרים על הכבישים. אט־אט התמלא הרחוב המולת חיים, חנויות נפתחו וילדים נראו מהלכים עם ילקוטים על הגב. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ללכת כך עם הגווייה בתוך עיר הומייה, בקלות ניתן עכשיו להבחין שהחבילה מכילה גוף אדם. ואגב, אופניים זה לא רכב תובלה מקובל במנהטן, הדרך המקובלת פה היא מונית, אבל חבילה כזאת היתה מעוררת חשד אצל כל נהג.
המשכתי להסתובב תוהה, עד שלפתע ראיתי שהשעה כבר מאוחרת והתלמידים בטח כבר מחכים לי בכיתה. אני תמיד מדייק ומעולם לא נעדרתי משיעור. הם ודאי יתמהו, כשייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותי. כמה זמן הם יחכו? מה יהיה? האם יפנו למזכירות? חסר שאצטרך להגיע עם השק לכיתה. תמיד אני מסביר להם שסרט טוב מתחיל כשמישהו פותח את הדלת ועל הסף מונחת גווייה – ואז צריך רק להתחיל לחפש מי הרוצח, כך אני אומר להם תמיד, אבל עכשיו אני רק מופיע, ומיד נפלטת הגווייה מהשק, ושל מי הגווייה, אם לא גווייתו של המורה העומד לפניהם, עד כדי כך הדמיון שלהם לא היה מעיז להמריא. אולי אצלצל ואודיע שאני לא מרגיש טוב? אני נזכר שלא לקחתי את הסלולרי, אבל הנה טלפון ציבורי קרוב, אני ניגש אליו, אבל הידיים קשורות לאופניים, אי אפשר להשעין את האופניים על הקיר מחשש שהם יפלו עם השק והכל יתגלה. זה מתחיל להיות קשה ומסובך מדי, חשבתי, לבד אני לא יודע להסתדר. אין ברירה אלא לחזור עם השק הביתה.
עברתי שוב את השדרה השנייה. ברחוב עשרים וארבעה פניתי שמאלה וחציתי את השדרה השלישית והרביעית בהצטלבות מדיסון אווניו, במקום שנטשתי את האישה עם הילד, פניתי ימינה והמשכתי עד ה־:STREET 31, עליתי במעלית. הגעתי לקומה השלוש־עשרה, פתחתי את דלת הדירה והכנסתי את האופניים עם השק.
שמחתי שאיש לא ראה אותי לא בירידה ולא בעלייה. נעלתי מהר את הדלת מאחור, וישבתי על הכורסא לנוח, השק מוטל לפני בפינה, בה היה מונח קודם לפני יציאתי.
Une histoire d'anes-Conte populaires -raconte par les juifs du Maroc
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.
Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nouvelles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.
Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Archives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa famille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les habitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits.
Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, aujourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.
Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujourd'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite encore aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je regrette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".
UNE HISTOIRE D'ANES
Il était une fois un ânier, qui faisait travailler son âne sans arrêt. Un jour l'homme se dit: "Je souffre de ce que mon âne travaille tellement dur. Quand je lui donnerai à manger la prochaine lois, je lui demanderai ce qu'il désire comme cadeau".
Le soir du meme jour, l'homme apporta à son âne sa ration de fourrage Lorsque l'animal vit sa nourriture, il s'apprêta à l'avaler. Mais chaque fois que l'âne baissait la tête pour commencer son repas, l'homme le saisit par les oreilles et lui demanda: "Quel cadeau veux-tu que je te fasse? Tu mérites un cadeau, car tu travailles dur".
L'âne regarda son maître sans comprendre ce qu'il lui voulait. Mais l'homme continua à poser sa question, jusqu'à ce que l'âne perdit patience, et administra à son maître un coup de sabot, qui le projeta au dehors de l'écurie.
L'homme revint chez son âne et lui dit: "Si j'avais su que c'était cela que tu désirais, je ne t'aurais même pas donné à manger!"
Mais les gens disaient à l'homme: "Une histoire d'ânes".
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי – יגאל בן־נון
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי
יגאל בן־נון
ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רֶנֶה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים.
לפי עצת ראש הממשלה בכָּאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לבית־ספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה. גולן שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר ל־"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.
באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתית־מרוקאית. לפי בקשת בּן־בַּרכַּה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.
במחצית הראשונה של יולי, קיימו רֶנֶה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתי־הספר של החברה. קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתי־הספר של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת". בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוס־קוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".
נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בן־זקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן שצפויה סכנה לרשת בתי־הספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בן־סדיק. קסן כתב ברוח זו לבן־זקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתי־ספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתי־הספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם". לאחר פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוס־קוו במעמד בתי־הספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתי־הספר של כי"ח.
הבנים שלא שמעו לקול אביהם-יששכר בן עמי
הבנים שלא שמעו לקול אביהם
היה היה עשיר ולו שלושה בנים ובת. יום אחד, בהיות העשיר ושלושת בניו בטיול מחוץ לעיר, הגיעו ליד הר אחד. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בניי היקרים! רואים אתם את ההר הזה? זיכרו לא לעלות אליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי שימרה את פי ויעלה, יביא על עצמו צרה גדולה". סתם ולא פירש.
שנים רבות שמרו הילדים על מצוות אביהם בחייו. כאשר הגיעה שעתו של העשיר להאסף אל אבותיו בשיבה טובה, המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא חסרו דבר.
הבן הבכור החליט שחיים אלה משעממים והוא ביקש להכיר את העולם. אמר ועשה. הוא לקח אבנים טובות וצידה לדרך, נתן לאחותו עציץ ואמר לה: ״אם הצמח יהיה רענן, סימן שאני בחיים ואם ייבול, סימן כי מת אני״. הוא נפרד מאחותו, אחיו ואימו ויצא לדרך. הוא הלך, הלך, עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לא לעלות אליו. סקרן היה לדעת, מה הסכנה ממנה הזהירם אביהם ועלה להר. והנה, הוא רואה נערה תמירה ויפה שבחייו לא ראה כמוה. היא מצאה חץ בעיניו והוא הלך אחריה. לשביל שממנו יצאה הוא נכנס, עד שנפלה לתוך בור שנפער באדמה. הלך ונפל אחריה גם הוא והנה, הוא רואה עצמו בתוך עיר גדולה ואנשים בה רבים.
הלך והלך עד שהגיע לקרבת ארמון המלך. הוא ראה שעל חומת הארמון תלויים תשעים ושבעה ראשים של בני אדם. שאל בן העשיר לפשר הדבר. אנשי העיר סיפרו לו, כי למלך יש בת יפה כשושנה, אבל שתקנית היא הבת. איש לא הצליח לדובבה. המלך הכריז כי מי שיצליח לדובב אותה, יזכה לממון רב וגם יתחתן עם בת־המלך. אבל אם הוא לא מצליח לדובב אותה, כורתים את ראשו ותולים אותו בשער הארמון. חשב בן העשיר בלבו, שמא אוכל אני לדובבה? הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על מה שצפוי לו אם הוא לא יצליח, אך בן־העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך ונתן הוראה לעובדי הארמון, להכניס את העלם הצעיר לבית־המרחץ. הם נתנו לו בגדים חדשים. הוא התרחץ, התגלח, לבש את בגדיו החדשים ונהיה לעלם יפה־תואר. הוא הוכנס לחדרה של בת־המלך ללילה שלם. הוא דיבר וניסה לעניין אותה בסיפורים ובחידות, אך היא לא פצתה פה במשך כל אותו הלילה. כך היה גורלו של הצעיר כגורל האחרים וראשו נתלה באותה שורה על החומה. עכשיו מספר הראשים הגיע לתשעים ושמונה. בינתיים, נבל העציץ שנתן הצעיר לאחותו וזו ידעה שהוא מת. האח השני האמצעי, החליט לצאת כדי לגלות מה קרה לאח הבכור.
גם הוא, כאחיו, נתן עציץ לאחותו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. הוא עבר ליד אותו הר וגם הוא לא עמד בפני יצר הסקרנות. עלה להר וקרה לו בדיוק אשר קרה לאחיו. ראשו נערף ונתווסף לשאר הראשים. מספר הראשים הגיע לתשעים ותשעה. גם עציצו של האח האמצעי נבל.
משנודע לאח הצעיר על מות אחיו השני, יצא גם הוא לגלות את תעלומת מות אחיו, לאחר שנתן עציץ לאחותו וקיבל ברכת אימו הדואגת. גם הוא הגיע להר, לא עמד בפני הפיתוי ועלה למעלה לגלות את הנעלם. בעומדו על אחת מפסגות ההר, הוא ראה את הנערה התמירה והיפה, ובלי להרגיש, הלך אחריה עד שנפל לאותו בור. גם הוא הגיע לאותו הארמון. הוא הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, כאשר האחרונים הם של אחיו. כך עמד עצוב שעה קלה מול הארמון והסתכל בראשים הכרותים. לאחר מכן, שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את הכל מתחילתו ועד סופו, והזהירו אותו לבל יילך כי ראשו יהיה למספר מאה. הוא הלך לפוש קמעה מתחת לאחד העצים, לפני שיתייצב בשער הארמון, והנה מופיעות שלוש יונים ונעמדות על אחד מענפי העץ. פותחת ואומרת היונה הראשונה: ״מה חבל שצעיר יפה זה הולך למות. לו היה שומע בקולי, היה נכנס לחדר בת־המלך ואני הייתי עוזרת לו לדובבה". ממשיכה היונה ומספרת: ״בהיכנסו לחדרה, עליו לא לדבר ולא להתייחס אליה בכלל, אני אופיע בתוך הקומקום אותו יבקש בהיכנסו, ואדאג שיהאילמת המדומה׳ תדבר״.
שמע הצעיר את השיחה ועוד באותו ערב, התייצב בשער הארמון. שאלו אותו השומרים: ״מה רצונך עלם צעיר״? ענה להם שהוא רוצה לדובב את בת־המלך. הזהירוהו מהצפוי לו באם הוא לא יצליח, אך הוא עמד על שלו. שלחו אותו להתרחץ, לבש בגדים חדשים, קיבל קומקום כבקשתו ונכנס לחדרה של בת־המלך. בהיכנסו לא אמר דבר. הוא ישב לו בפינה והתעלם מקיומה של בת־המלך, כפי שייעצה לו היונה.
כעבור זמן קצר, החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום קומקום! ספר לי את סיפורך". מתוך הקומקום התחיל לשמוע את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מקצוע, הראשון נגר, השני חיים והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ועשה ממנו בובה יפה להפליא. לקח החייט בד ותפר לבובת העץ שימלה יפה. קם הקוסם והפיח בבובה רוח חיים, והייתה לנערה יפה, ששום בן־אנוש לא הגיע לדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך״, אמרה היונה מתוך הקומקום והמשיכה: ״מי מהם ראוי לקבלה"?
ענה בן־העשיר: "לדעתי הנגר ראוי יותר, כי הוא בנה את היסוד, את הבובה עצמה״.
שמעה בת־המלך את פסק־דינו של הצעיר, פתחה את פיה והפסיקה את שתיקתה רבת השנים, ואמרה: "הקוסם ראוי יותר לקבלה, כי הוא הפיח בה רוח חיים״.
שמח בן־העשיר על שפתחה את פיה, אך עשה את עצמו רוגז על שהיא מתערבת ואמר: "סתמי פיך נערה, איש לא שאל לדעתך״.
שמח הצעיר על עזרתה של היונה ועל שהציל את עצמו מהגרדום. הוא עלה על יצועו ונרדם.
בחוץ, שמעו השומרים את בת־המלך מדברת עם הצעיר. הם רצו מיד למלך וסיפרו לו על הנס, אך המלך לא האמין לשומרים. בבוקר, בהיפתח החדר, דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא. הוא רצה לשמוע במו אוזניו. הצעיר הסכים. הוא יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לאותו עץ, תחתיו שמע שיחת היונים. לאחר זמן קצר, שוב הופיעו שלושת היונים. היונה השנייה פתחה ואמרה: ״לו היה שומע לי צעיר זה, היה נכנס לחדר בת־ המלך, נוהג כפי שנהג אתמול, ואני הייתי מופיעה בפמוט אותו יבקש בהיכנסו, והייתי עוזרת לו לדובבה".
באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון ושלחו אותו להתרחץ. הוא לבש בגדים חדשים, קיבל את הפמוט כבקשתו ונכנס לחדר בת־המלך. הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן, אמר הצעיר לפמוט: ״פמוט פמוט! ספר לי את סיפורך״. הפמוט פתח בסיפור הבא: ״היה היו שלושה אחים, הראשון מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה שיופיה היה כליל המציאות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: יש בידי תרופת פלא. לו הייתה לוקחת אותה בעוד מועד, היו ניצלים חייה׳. מיד לקח הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ במהירות שלא תאמץ, וכך הגיע בזמן וחייה ניצלו״. המשיכה היונה ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״?
אמר בן העשיר לפמוט: "לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה ראשון את מחלתה״.
שוב לא התאפקה בת־המלך ואמרה: "לא! לרץ מגיעה הנערה, כי הוא רץ במהירות ולא חסך מכוחו בכדי להביא לה את התרופה״. ענה לה הצעיר "סתמי פיך פתיה, מי שאל לדעתך"? שמח בלבו שהצליח לדובבה גס בלילה השני. הוא עלה על יצועו ונרדם. שמע המלך את הבלתי יאומן והלך מיד למלכה לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזנה והודיעה שהיא רוצה להיות נוכחת בלילה הבא, וכך היה. הצעיר לא אמר נואש גם הפעם והסכים לבוא גם בלילה השלישי.
בחשש רב, הלך הצעיר בבוקר לנוח מתחת לעץ בו נח בפעמיים הקודמות. לאחר זמן מה, הופיעו שוב היונים והיונה השלישית פתחה ואמרה: "לו היה שומע לי צעיר יפה־תואר זה, והיה נוהג כפי שנהג בלילות הקודמים, הייתי מופיעה בתוך הכד, אותו יבקש בהיכנסו לחדר והייתי עוזרת לו לדובבה״. אכן, באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון, התרחץ, התלבש, קיבל כד ונכנס לחדרה של בת־המלך. הוא נהג כבשני הלילות הקודמים. משהגיע הזמן, פתח הצעיר ואמר לכד: ״כד כדי! פתח פיך ויאירו דבריך. ספר לי את סיפורך״. נשמע קול מתוך הכד: ״היה היו שלושה עשירים, הראשון קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף היורה ממרחק פרסה בשערה. שלושתם אהבו בת־עני מרוד, יפת־תואר, שכל עשירי העיר חשקו בה. יום אחד, בהיות שלושת העשירים רחוקים מן העיר, הגיעה ידיעה בדבר חטיפת בת־העני על ידי נשר, שהעלה אותה לקן שלו, הנמצא בין נקיקי סלעים על הר גבוה מאוד. תפס הקוסם בחבריו, אמר לחש קוסמים ושלושתם הופיעו לרגלי אותו הר. לקח הצלף את רובהו וירה, פגע בין עיני הנשר והרגו. מטפס ההרים לקח את מסמריו וחבליו, עלה לקץ הנשר והוריד את בת־העני היפהפיה״. המשיכה היונה מתוך הכד ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״? אמר הצעיר לכד: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי הוא הביא אותם ק רגע להר״. כאן התערבה בת־המלך השתקנית ואמרה: "לא, הצלף ראוי לה יותר, לו היה מחטיא, לא היו מצילים אותה כלל". שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל הלילה מרוב שמחה ונתנו הוראה להכין חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. אכן כך היה. למחרת, נערכה חתונה לתושבי העיר שלא זכרו כמותה. למחרת החתונה, החליט הבן הצעיר לעזוב את ארמון המלך ולנסוע לאחותו ואימו המודאגת. המלך נתן להם שני סוסים, העמיס עליהם צידה, הרבה אבנים יקרות ושלחם לדרכם. כשנתרחקו מץ הארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מעל הסוס, ואילצה לרוץ אחרי הסוס כשהיא יחפה. זה היה עונש על שבאשמתה, נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך היא רצה אחריו בחוצות העיר, עד הגיעם לביתו. הנסיכה הייתה קרובה למות, כשרגליה זבות דם מהקוצים והאבנים שהיו בדרך. אימו ואחותו של הבן השלישי שמחו מאוד על שנשאר בחיים. לאחר שהשקה את עצמו, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאימו ואמר: ״הנה הנסיכה שבגללה נערפו שני ראשי אחינו, ועתה אימרו לי אתן, איזה עונש מגיע לה על כך״.
ענתה האחות: ״הענשת אותה מספיק, עתה היה איתה רחמן וטפל באשתך כיאות״.
אכן כך היה. והם חיו ארבעתם חיי אושר ועושר.
שלמה המלך והמלכה כשירא – מספרת פריחה סוסן
44 – שלמה המלך והמלכה כשירא
מספרת פריחה סוסן
פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.
- שלמה המלך והמלכה כשירא
שלמה המלך רצה לשאת לאשת מלכה יפהפייה׳ ששמה כשירא, אך המלכה התנתה תנאי:— בנה לי תחילה ארמון העשוי כולו עצמות נשרים. נתן שלמה המלך הוראה לנשרים שיאבדו עצמם לדעת, כדי שיוכל לבנות את הארמון. באו הנשרים המסכנים אל הינשוף וביקשוהו:— בוא אתנו אל המלך.
ענה להם הינשוף!— אלך בעצמי אל שלמה המלך, אסביר לו את הנזק הנגרם על־ידי נשים בעולם הזה, ואשאל אותו: מדוע חולקים לנשים כבוד רב כל כך ?
אמר ועשה ובא אל שלמה המלך. בהגיעו סיפר סיפור זה: אשה אחת אהבה מאוד את בעלה, והשניים היו זוג נאהבים למופת. עשו בני הזוג הסכם ביניהם, שאם אחד מהם ימות, לא יבוא בן־הזוג שיישאר בחיים בברית הנישואין.
עברו חלפו ימים, והבעל מת ונקבר. יצאה האשה אל בית־הקברות, כדי להתאבל על בעלה שלושה ימים, כמנהג המקום.
יום אחד גנב עיוור אחד משהו מאוצרו של המלך. המלך מסר את העיוור לידי הווזיר (משנה למלך) שלו ופקד להוציאו להורג. בדרך לתלייה הצליח הגנב העיוור לברוח. חיפשוהו השוטרים בכל מקום, אך לא מצאוהו. רק במקום אחד טרם חיפשו, והוא בית־הקברות. הלך הווזיר עצמו אל בית הקברות כדי לחפש שם את הגנב העיוור. והנה הוא רואה שם אשה אחת המתאבלת על בעלה. סיפר הווזיר לאשה על העיוור שברח, והוסיף:— המלך מאיים עלי, שאם לא אתפוס אותו, דמי בראשי.
הצביעה האשה— הנה מת בעלי זה יומיים, ובימי־חייו האחרונים היה עיוור. נוציא אותו מקברו ונמסור אותו למלך במקום העיוור שברח.
- והרי לך נאמנות של אשה — סיים הינשוף את סיפורו. ענה שלמה המלך לינשוף ואמר:— גם אני אספר לך סיפור:
בני זוג אחד אהבו מאוד זה את זה, ודבר לא היה חסר להם. יום אחד הגיעה לידי הבעל סחורה משובחת, אך הוא לא רצה לנסוע כדי למכור אותה, כי לא רצה לעזוב את אשתו יחידה ובודדה. הוא ידע כי בעיר הקרובה יוכל למכור את סחורתו ברווח גדול, ולכן היה עצוב מאוד. האשה הרגישה, כי בעלה עצוב ביותר ושאלה:— מה קרה לך, בעלי ?
- לא כלום — ענה תחילה הבעל, אך בסופו של דבר גילה לה את הכול. האשה ביקשה את בעלה, שילך וימכור את סחורתו:— אין לך כל סיבה וכל צורך להיות קנאי.
לקח הבעל את הסחורה והלך אל העיר הקרובה. כשהגיע לשם, נתפס על־ידי המלך והושם בבית־הסוהר.
חיכתה חאשה לבעלה עד שנודע לה, כי הוא נאסר על ידי המלך. מה עשתה, התלבשה יפה, התייצבה לפני המלך וביקשה את בעלה בחזרה.
החליטו ביניהם המלך והווזיר שלא להחזיר את הבעל, אלא בתנאים מסוימים…
האשה הסכימה והזמינה את המלך ואת הווזיר אליה הביתה. ומה עשתה ? פרשה את שטיחיה בחצר ואת המפתן מרחה בדבק.
כשנכנסו השניים לחדר, התחלקו והשתטחו על הרצפה האשה סגרה על שניהם את הדלת והודיעה להם:—אשחרר אתכם בתנאי שתשחררו את כל האסירים.
ענה המלך ואמר:— אשחרר את בעלך בלבד.
- לא!— התעקשה האשה. — את כל האסירים תשחררו.
הסכים המלך לשחרר את כל האסירים ואישר את השיחרור בחתימת ידו.
עמדה האשה והתבוננה באסירים היוצאים לחופשי. מספרם הגיע ל־3000 איש. בין האחרונים מצאה גם את בעלה.
אבל הבעל לא הבחין כלל, כי אשתו עוקבת אחריו. הוא תמה בלבו: מסכנה אשה זו. מה היא עושה, בודדה בדרכים , והוא עבר על פניה מבלי להקדיש לה מבט.
והרי לך נאמנותה ומסירותה של אשה מול שכחתו וחוסר שימת־לבו של בעל — סיים שלמה המלך את סיפורו, ונשא את המלכה כשירא לאשה.
דתם של ערביי ה״גיאהליה״
דתם של ערביי ה״גיאהליה״
חצי אי ערב-היישובים היהודיים
בניגוד לאידיאלים המוסריים, לא מילא הרגש הדתי תפקיד חשוב בחייהם הרוחניים של ערביי ה״ג׳אהליה״. מאלף הוא הסיפור אודות המשורר הנודע אִמרֻא אלקֵיס. לאחר שיצא המשורר לנקום את דם אביו, אשר נהרג בידי בני שבט יריב, הוא שאל בחיצים ליד מקדשו של אחד האלילים אם עליו להמשיך בדרכו. כאשר השיב האליל פעמיים בשלילה, שבר אמרא אלקיס את החיצים, הכה בהם על פני האליל, קללו קללה נמרצת ואמר: ״לו אביך נהרג, לא היית מעכב בעדי״.
הסיפור דלעיל מלמד מה רבה חשיבות האידיאלים המוסריים החילוניים ומה מועטה השפעתו של הרגש הדתי בנפשו של איש ה״ג׳אהליה״. עם זאת, מן הראוי לתאר כאן את הדת ה״ג׳אהלית״, אשר כמה ממנהגיה קיבלו עם תקומת האסלאם משמעות ותוקף חדשים.
ב״ג׳אהליה״ נפוץ פולחן פַטישים, כלומר פולחן עצים, מעיינות ובעיקר אבנים קדושות. החשובה שבאבנים אלו היתה האבן השחורה של מכה, בקיר המזרחי של בנין ה״כעבה״. את האבנים היו הערבים מקיפים בטקס מיוחד (״טַוַאף״) ולידם הקריבו קרבנות. אחד הטקסים העיקריים של פולחן ה״ג׳אהליה״ היה העלייה השנתית למכה ולמקומות הקדושים אשר לידה, בעיקר העמידה בעמק עַרַפאת. כדי לאפשר את קיום העלייה־לרגל, אשר היתה קשורה תמיד בפעילות מסחרית בשווקים שבקירבת מכה, נהוג היה להפסיק למשך שלושה חודשים בשנה את המלחמות בין השבטים. חודשים אלה (ד׳ו אלקעדה, ד'ו אלחִגַ׳ה ומחַרֵם), יחד עם חודש רַגִ׳ב, שהוקדש לפעילות מסחרית ללא קשר עם העלייה־לרגל, היוו את ארבעת החודשים האסורים בשפיכות־דמים.
במקומות הקדושים שירתו ״כלי קודשי׳ שנקראו בשמות שונים: ה ״ כָּאהִן וה " עַאִיף " ״ עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית או מעשי ניחוש וקסם, ואילו ה ״ סַאדִן״, שומר המקומות הקדושים, השאיל לעולי־הרגל את בגדי הקודש המיוחדים שנקראו ״אִחרַאם״. בגדים אלה, הנהוגים באסלאם גם כיום בשעת העלייה־לרגל למכה ולמקומות הקדושים שבסביבתה, היו מורכבים משני חלקים נפרדים, אך ללא תפר חוט ומחט, בדומה למסורת על בגדי הכהן הגדול בבית־ המקדש בירושלים.
בתקופה זו עבדו הערבים גם לפסילי אלילים, אשר הובאו, לפי המסורת, מארץ מואב לערב, וכן האמינו בכוחם של שדים ורוחות, שנקראו ״ גִ׳ן ״. הם גם הכירו אל־עליון, אללה, רבון הכעבה, בורא העולם ומנהיגו, אך ייחסו לו גם שלוש בנות אלילות, אשר מקדשיהן נמצאו במקומות שונים באלחג׳אז. שלוש אלילות אלו — אללָאת, אלמַנַאת ואלעַזָא, מקבילות לאלילות הפריון, הגורל והיופי של עמים אחרים, כגון היוונים.
לבסוף עלינו להזכיר את ההשפעות המונותאיסטיות בארץ ערב. תיארנו את ההשפעה הנוצרית החזקה בממלכות הספר, אם כי לא יכולנו להכנס לפרטי ההתפתחויות הפנימיות בנצרות באותה תקופה. ליד הנצרות הדיאופיסית הרשמית של ביזנץ נוצרו בארצות הסהר הפורה כנסיות נוצריות לאומיות מונופיסיטיות שונות, שהביעו גם בדרך דוגמטית זו את התנגדותן למעצמה השלטת.
על כנסיה כסוג זה (היעקובית) נימנו גם הנוצרים בגסאן וכן תושבי אלחירה הנוצרים תנסטוריאנים). אין ספק, שהשפעתן של כנסיות נוצריות שונות אלו ושל נזירים נוצרים נודדים היתה חזקה ביותר על תושבי חצי־האי ערב בכלל ועל ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם בפרט. דיאופיסיס פירושו (בעל) שני טבעים, ואילו מונופיסיס פירושו (בעל) טבע אחד. השמות הללו מקורם באחד הוויכוחים הדוגמטיים הסוערים ביותר בנצרות הקדומה סביב אישיותו האלוהית־אנושית של ישו בחייו ולאחר מותו.
השפעתם של היהודים, אשר ישבו בעיקר בעיר אלמדינה, תידון במקום אחר. אד עלינו להזכיר כאן עוד את המסורת המוסלמית המספרת על ה״חֻנַפָא״ :יחיד: ״חַנִיף״), הוגים דתיים אחדים, אשר סמוך להופעת מוחמד זנחו את עבודת האלילים וביקשו לעצמם דת מונותאיסטית. אנשים אלה הכשירו את הקרקע לפעולתו של מוחמד ובעצם הופעתם הם מסמלים את המפנה בחייהם הדתיים של תושבי חצי־האי ערב. אין אנו יודעים עליהם אלא מעט, ולפי הסברה התנצרו אחדים מהם בסוף ימיהם ואחרים קיבלו עליהם את דת האסלאם. המפורסם שבהם הוא המשורר אֻמַיָה בן אַבִי אלצַלְת מן העיר טאיף. בשיריו, במידה שמותר לראותם כאותנטיים מפרי עטו, יש חומר מקראי ומדרשי רב, המעיד על כך שעוד לפני הופעת האסלאם היו מסורות יהודיות (ונוצריות) רווחות בין תושבי חצי־האי ערב.
שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
פנינים לספירת העומר – וחג השבועות
הרב אסולים הי"ו
ספירת העומר בליל א' של ספרת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו, בעת הספירה וקודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים, כך נהגו במרוקו, וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו )עמוד 24)ובספר מנחת משה אסבאג (סימן כא אות ו) כתב שיש לעשות כן בכל יום בזמן ספירת העומר.
ובאולדמנצור לא נהגו כן, וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין, אות טז), ולכל מי שישאנה מלח הזה עליו יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר, ויועיל כמו קמיע מומחה ופקיע. ונהגו בקהילות המערב, אלג'יר, לוב, וכ"כ מנהג יהודי תוניס, כמובא בספר עלי הדס (פרק יג אות ב), והביא שכן כתב הרב זה השולחן (עמוד קלה אות ד(, וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע. ועין בבן איש חי (ש"א צו. ו), שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים. וכן נהגו מקובלים רבים (דברי שלום- מנהגי בית אל אות נ"ב), וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל. וכתב הרב יצחק אלפיה בספרו "קונטרס היחיאלי" (עמוד מו') סגולה וסוד גדול לשמירה נגד מחלות ועין הרע בלילה א' של ספירת העומר ליקח בידו מעט מלח ויקרא עליו, מזמור קכב', קלא' שבתהילים. ובספר ויקרא לקרוא בפרק כג' את פסוקים ט'- יא' ויאמר יהי רצון וכו' (כמובא שם( ואח"כ יתן המלח בידו ויספור העומר, וכן יעשה לכל ימי הספירה עי"ש. נוסח מצות עשה.
בדרום מרוקו, נהגו לומר לשם יחוד ובכלל הנוסח אומרים הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה. ויש שערערו על כך שהרי מלבד הרמב"ם והרי"ף והחינוך, והראבי"ה, ושיבולי הלקט, וכמה מרבותינו הגאונים. רוב בנין ומנין שפוסקים, מצות ספירת העומר הינה מדרבנן ולכן אמרו להשמיט תיבת עשה, וכן להימנע מאמירת הפסוקים בענייני ספירת העומר, ולכאורה בראשונה באמירת מצות עשה לא מבעיא לרמב"ם והרי"ף שבימנו ספירת העומר הינה מהתורה אלא אפי' לפוסקים שמצות העומר דרבנן, אמירת עשה היינו מדרבנן וכך אמר הגאון רש"ז אוירבך, והגאון רבי מרדכי אליהו, והוכחה שטעם אמירת הרחמן יבנה המקדש שנזכה במהרה להקריב העומר במקומו והיום הינו זכר. ובעניין הפסוקים אינם כהקרבה והראיה שבשאר המועדים שאומרים הפסוקים לא יעלה על הדעת שאמירתם הינם הקרבת קורבן. בנוסח תמימות. נוהגים בארצות המערב מראכש וערי סוס וסביבותיהם, בברכת העומר בלילה אחרונה כשסופרים אומרים היום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות. ולא כן בקצת מארצות המגרב, כגון פאס והנמשכים אחריה שאין אומרים תמימות ע"כ מהספר כף נקי לר' כליפא בן מלכא זצ"ל (עמוד קז(. טעם ספירת העומר. כתב המנחת חינוך שיהיה לאדם הכרת הטוב שבכל יום מקריבים מן השעורים, וביום השבועות מקריבים מנחה חדשה וכתב עיקר שפתי חכמים, שמביא קורבן מן החיטים. פסח שני.
פסח שני נועד למי שלא הספיק להביא קורבן פסח היות והיה בטומאה, או מי שהיה גר בדרך רחוקה. ולכן נחשב בימינו יום טוב וירבה בשמחה קצת כי קדוש היום כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך שימים אלו ימי רצון הם ותרעין פתיחין. הלכך אין אומרים בו תחנון ויש מהפוסקים שטענו היות שפסח שני תוקן עבור יחידים אז הציבור יאמר תחנון. ומ"מ הספרדים ועוד קהילות אין אומרים תחנון כדין יו"ט שהרי ניתן להקריב קורבן הפסח.
תחנון ערב פסח שני. יש לשאול ערב פסח שני, האם אומרים בו תחנון או לא? כמו בערב חג ור"ח ובכך נחלקו המנהגים. המנהג במרוקו כתב בספר כף ונקי (עמוד מז), יש מי שרצה להנהיג שלא ליפול על פניהם במנחה שלפני הימים שאין נופלים על פניהם, כגון ערב פסח שני, ל"ג בעומר, ט"ו באב, ט"ו בשבט, וכן כתבו קצת פוסקים אחרונים, ובמנהגים אשכנזים שהביא הלבוש. ונראה לי שאינו מנהג הספרדים, כי לא נהגו כי אם בימים עצמם ולא במנחה הקודם לו. וכל מנחה שאין בה נפילת אפים היא בטעמה, כמו ערב שבת ויום טוב משום מוספים מחול על הקודש.
וערב ראש חודש משום דקיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קדש, וערב חנוכה שיש בה הלל דומה ליום טוב וכו' ולא כן בזולתו, ועיין בשיבולי הלקט )כלל א' ה' תפלה סימן ל(, והרוצה לשנות הוא מהמתמיהין ע"כ. הגר"י מאמאן זקן רבני מרוקו הורה שהמנהג הרווח במרוקו שאין אומרים תחנון מערב פסח שני )מאת הרב רפאל מאמאן בשם אביו בעל עמק יהושע(. וכתב בספר כתר שם טוב הובא בספר מנהג ישראל )סימן ט(, שקהילות לונדון ואמסטרדם נוהגים ליפול על פניהם, ובארץ ישראל אין נופלים על פניהם. ובירחון אור תורה (תשס"ד סימן קכו(, כתב הגאון הרב מאיר מאזוז, נוהגים בתונס, בג'רבא שלא לומר תחנון ביום י"ד באייר וכן במנחה לפניו. וכתב בבית דוד (עמוד יד), שבעיר סאלונקי מנהגם בזה לפי השליח ציבור, אולם בשנת התפ"ד היה מעשה ואמרו כולם תחנון ווידוי בט"ו באייר.
אופיו של השרח-מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה- משה בר-אשר
אופיו של השרח
השרח הוא תרגום מילולי קפדני בעיקרו. כנגד כל מילה בטקסט העברי עומדת :— בטקסט הערבי, ורק המילה אֶת לא מצאה לה על פי הרוב עזר כנגדה.
הערת המחבר : ברוב המסורות שאני מכיר אין המילה אֶת, המשמשת לציון המושא הישיר, מיתרגמת כשהיא עומדת לפני שם. במסורת ההוראה של מכנאס היו נוהגים לומר ״את – בלא סרח״, כלומר ״את – בלא תרגום״; ברם ברוב המקומות דילגו עליה בלא כל הערה. ניתן להבין שהערה זו, בלא סרח, נתבקשה למי שפרט את הפסוק למילותיו, אבל מי שתרגם פסוק רצוף לא צרך לה (במסורת תאפילאלת המובאת כאן דולגים, כאמור, על תרגום את בכגון זה). ועוד מספר הערות בשולי העניין הזה: (א) כאשר אֶת באה לפני כינוי היא תורגמה אילא (ila), כגון אותי אילי(il-i), אותם איליהום (ili-hum). (ב) התרגום אילא משמש גם כאשר המילה באה לפני שם בהגדת אלג׳יר. כגון המילים ״את התורה״ בקטע ״עבדים היינו לפרעה״ שתורגמו אילא אשריעא (ראה אברהם הטל, הגדת אלג׳יר פקסימילי של ההגדה הראשונה שנדפסה בצפון אפריקה אלג׳יר תרט״ו, ירושלים תשל״ה, עמי ח). (ג) אצל בן־סוסאן מיתרגמת את על ידי אייאה. לפירוט הדברים ראה דורון תש״ם, עמי 294 ואילך. ויש להוסיף לדבריו בעמי 299 (בעניין אקוויוולנט ל״את״ בתרגומים מגרביים) את מה שצייננו לעיל מהגדת אלג׳יר.
אף סדר המילים נשמר בדרך כלל בקפדנות שאין עליה עוררין, כגון:
ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳, ויבוא גם השטן בתוכם (איוב א,ו )
וכּאן נּהאר וגאיו(וזאיו) ולאד (אולאד) למלאייכּא יתווקפו מקאבלת אלאה (לאה) וגא (וזא) חתא למסגגב (למעאנד) פוסטהום.
15 ואכן כל תרגום מילולי עקיב הערוך כסדר המקור, הזרות התחבירית שהוא כופה על לשון המטרה בשל דבקותו בלשון המוצא שקופה היא. היא צורמת במיוחד את אוזניו של מי שחש חישה אינטימית את לשון המקום. אפילו תרגומו של פסוק רגיל כמו " וידבר ה׳ אל משה לאמר״, ותכּללם אלאה אילא משה קאילן(או ליקול), יש בו זרות תחבירית, והיא עוררה את תמיהתם של תינוקות של בית רבן שלמדוהו. שהרי בערבית, שהם אמונים עליה, הם היו מצפים למבנה מעין ותכּללם אלאה מעא משה וקאל לו. במקום אילא משמשת במדוברת מעא, ובמקום קאילן(או ליקול) מצפים ל-וקאל לו(=ואמר לו).
ויש זרויות בולטות ביותר, כגון חילופי המין הדקדוקי. באיוב ג, ד ״ואל תופע עליו נהרה״ מתורגם ולאיס תסרק עליה צ'יו. נְהָרָה (שם בנקבה) תורגם ציו(שם בזכר), אבל הפועל נשאר תסרק בנקבה, כמו במקור העברי, ולא יסרק, כמתבקש מן הדקדוק הערבי.
נְהָרָה – (נָ') אור, זיו, נוגה, זוהר, אורה, ברק, בוהק
- בכל זאת אין לטעון, שהשרח הוא תרגום מילולי קיצוני. ניכרים בו הרבה סימנים של תחביר הלשון המדוברת, ולא אזכיר כאן אלא דוגמות מספר:
(א) הפועל מָלֵא משלימו בעברית הוא על פי הרוב משלים ישיר, כגון:
כי מלתי מלים (איוב לב, יח);
מלא דשן(שם לו, טז);
וימלאו אסמיך שבע (משלי ג, י);
שראשי נמלא טל (שיר השירים ה, ב).
בכולם מתרגם הפועל הערבי תעמר את מָלֵא, והטובים שבמסרנים מצרפים לו את המילית המוצרכת בערבית ב (נ1):
אין תעמרת בלכלאם:
מעממר בלפסוס;
ויתעממרו מכאזנך בזרע:
די ראסי תעמר בנדא.
(ב) דבר רוֹוח הוא שבעברית משמש שם לא מיודע, ואילו בשרח על כל מסורותיו בא השם כשהוא מיודע, כדרך לשון המקום. להלן כמה דוגמאות: ״לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה״(משלי א, ב) מתורגם בתאפילאלת יערף לכּייאסא ולאדאב, יפההם קוואל לפהאמא. ובכן חכמה, מוסר, בינה שאינם מיודעים במקור מיודעים הם בשרח. ואם תמצי לומר, בשירה המקראית הַיִדּוּעַ נתון בכוח אף שלא מומש בפועל, ואין כאן אלא תרגום מילולי: אם תאמר כך, כלך לך אל קטעי פרוזה, כגון: ״ויהי רעב בארץ״(רות א, א) – בשרח וכאן אג(ז)וע פי לארד: אגוע -הרעב ולא רעב. וכן ״בחבלי בוץ וארגמן״(אסתר א, ו) מתורגם בצראייט לכּתאן ולארגוואן
דבר זה ידוע גם במסורות אחרות, כפי שרמז זעפרני במקומות אחדים בהערות לטקסטים שפרסם, כגון ״וילדה לו בנים״(שמות כא, ד) – וולדת אילו לולאד.
ואל יטעה השומע (הקורא) לחשוב, שנתערער היידוע בערבית המגרבית. הוא קיים גם קיים, אלא שהיקף שימושו ודרכי שימושו שונים מן היידוע בעברית או בערבית הספרותית. ואין כאן המקום לדון בסוגיה זו.
(ג) אציין נתון מספרי אחד: במגילת רות א, א-יב מצאתי יותר מ־15 דוגמות שבהן השרח אינו הולך בעיוורון גמור אחרי הטקסט העברי, אלא משקף הוא את דרכי התחביר של הערבית המקומית.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים-יעקב משה טלדאנו
הרב יעקב משה טולידאנו
רבי אברהם סבע׳ נודע כבר בספריו שחיבר, צרור המור על התורה, צרור ׳החיים, צרור הכסף, ואשכול הכפר על מגלת אסתר ורות, (נמצא בכ״י הר״א טארצבכר, ועל אסתר נד״ט בעיר דראהביטש) בהכ״י הנזכר כתוב ״כי חיבר בפאם בשנת ר״ם ונכתב שם מר׳ שם טוב בן עמוד הגולה רבי יעקב אמיגו בשנת רפ״ד״(ל) רבי ש״ט אמיגו זה הוא שמנינו אותו כבר בין גדולי רבני פאם שבתחלת המאה הרביעית, ויכול להיות שבהיותו תלמיד למד לפני ר״א סבע ולכן העתיק לו ספרו, בהקדמתו לספרו צרור הכסף יאמר כי ספריו אלה שחבר נשללו ממנו בהיותו בפורטוגל ויהי נאלץ אח״כ בבואו לפאס לשוב ולערוך אותם, ועל זה יש להעיר כי המהדורא הראשונה מספרו צרור המר, היא או העתקה ממנה, באה לידי(לא), ומצאתי בה שנויים רבים מהמהדורא השנית שעשה אח״כ, הנדפסה, וכמובן גם כל הדברים שדיבר המחבר בספרו זה אודות גירוש פורטוגאל (עי׳ שם בפי בחוקותי ועוד בכ״ט), איננם במהדורא הראשונה ההיא שנעשתה עוד לפני הגירוש. זולת ספריו ההם חיבר עוד ר״א סבע ״פירוש על התפלות על דרך הסוד״(לב) וגם הספר הזה בא לידי מכ״י ישן, הוא מכיל רק כעשרים דפים בתמונת «4 ובדף ב׳ ממנו כתב ״וראיתי בק״ק סאמורה תיקון מהחכמים גדולים שקבלו מחכמים גדולים שלפניהם בפרט מהחכם החסיד רבי אבא מרביץ תורה בעיר לידשמא? …" ובדף ה׳ ע״ב כ׳ כן קבלתי מהחכמים גדולים ובהם מהחכם רבי משה
אבן צור(לג) ואמר שהוא ג״כ קבל מחכמים…״ והנה לפי השערתי (למעלה בפ״ז הערה ו׳) אודות האיש הרביעי שבא בחבורת. ר״א סבע לפאם, יש לשפוט כי שני הרבנים, רש״ט לארמא ור״א םבע,.וכן ר׳ יעקב לואל בן חבורתם שנזכר למעלה, נשארו חיים בפאם עוד עד שנת ר״ע, ואמנם על אודות ר״א סבע יש חילוקי דעות בזה. יש מסופרי הדורות שכתבו כי ר״א סבע הלך שנים אחדות אחרי הגירוש מפאם לאיטליא ומספרים מאורעות־פלא שנעשו לו בדרך בהיותו באניה, וכי אח״כ מת שם(לד), אכן לדעת אחרים נשאר ר״א סבע בפאס עד יום מותו(לה), ונראים הדברים ככה, כי צאצאי ר״א סבע מצאנו שחיו במארוקו עוד אחרי כן במאה החמישית והששית(לו), ולפי מה שיאמר הר״א סבע בעצמו כי שני ילדיו אשר היו לו נאבדו ממנו בפורטוגאל(לז), הנה אם כן מובן הדבר כי בהיותו בפאם הוליד בנים אחרים אשר מהם נשארו צאצאיו שמה, וזה מוכיח כי ישב ר״א סבע בפאס זמן לא מעט וכהדעה ההיא האומרת כי נשאר שם עד מותו, ובכל אופן ברור הדבר כי ר״א סבע שחי באנדרניפול בדור ההוא (נזכר בשו״ת הרא״ם ח״א סי׳ נ״ב ובח״ב), היה ר״א סבע אחר, או אולי נסע ר״א סבע מפאם דרך איטליא וטורקיא להדפיס את ספרו ״צרור המר״ וישב אח״כ עוד פעם לעירו לפאס(לח).