המודעות השירית וההישענות על המקורות -חיים זעפרני
. המודעות השירית וההישענות על המקורות
בדיון על תוכנם ועל צורתם של השירים, ותהא שפת החיבורים אשר תהא, אותה שאלה שבה ומתעוררת: האם הנושאים, המכאניזמים והטכניקות, שהעלו הניתוחים והחקירות, הם תוצאה מכוונת של עבודת היצירה של המשורר? האיסוף, הסיווג, ההקבלה, הארגון והחלוקה לקטגוריות שונות של נושאים וטכניקות אינם יכולים להיות פרי המקרה בלבד. כל חיבור בעל משמעות מחייב בחירה מכוונת. ומכאן, האם ניתן לדבר על מודעות שירית (או ספרותית), כאשר חוקרים את המחברים במרוקו דרך קובצי פיוטיהם עבי־הכרס, שהורישו לנו?
תכליותיהם וכוונותיהם העמוקות שייכות לתפיסה אסתיטית רחוקה, השונה מן התפיסה שלנו. אשר ללבטיהם, הריהם גובלים באופן כללי בלבטיו של כל משורר יהודי אחר, מאלה שקדמו להם או בני זמנם. יחד־עם־זאת, כל אחד מהם כשלעצמו נשמע לדחפים, לנטיות־לב (דומינאנטיות או חולפות), לקביעות, למניעים ולהתלבטויות, שהם ביחד מרכיבים של מה שניתן לכנות בשם ׳מודעות שירית׳. מודעות זו קיימת ברמות שונות. הראשונה שבהן, שהיא לדעתי העיקרית, מתייחסת למסורת השירית, לרגש ולחובה לנצור מורשה, להעבירה ולמוסרה ולהמשיך ביצירה, שראשיתה אובדת במחשכי־הזמן ונעלמת ומתמזגת במעשה־ בראשית. מה שנמסר בכל תקופה, בכל אסכולה, מן הדורות שקדמו להן, הוא נושא למחקר. אך אנו לא נוכל כי אם לסקור אותו בקצרה; לשם כך נסתייע בחקר השירה העברית מראשיתה ועד גלות ספרד. מעבר לזה המחקר דל מאוד, לפחות במה שנוגע לתפוצות המזרח.
מתפקידנו יהא להעריך לאור מחקרנו את אשר חבה השירה היהודית במרוקו למסורת הפיוטית היהודית, אך שומה עלינו גם לשקול את תרומתה שלה למורשת ההגות היהודית.
השירה, כיתר אופני ההבעה של הגות זו, היא שרשרת של תכנים ומסורות, שהועברו מאסכולה לאסכולה, ממרכז רוחני אחד למשנהו; תכנים אלה מלמדים בין היתר על תלותה של ספרד בבבל ובארץ־ישראל ועל תלותה היחסית של איטליה בספרד, וכן על הקשרים הפנימיים, המאחדים את המגרב עם אנדלוסיה עד גלות ספרד. תכנים אלה המשיכו להתקיים גם אחריה. דור ממשיך דור, וכל דור ממלא את תפקידו כנוטר המורשה. יש והוא מוסיף עליה, לפני שיעבירנה לדור הבא. כדוגמה נביא את שירת־הקודש. הדחף הקדמוני, שסחף את המשוררים הראשונים לחבר הימנון, מזמור או פיוט מסוג דומה, הוא במקור העובדה שמשוררים בכל הדורות היללו את אלהים בשיר, פיארו את אהבת אלהים ותורתו, הכריזו על בחירת עם־ ישראל ועל מעלותיה של ארץ־ישראל וכו'. גם המשכילים — משוררי מרוקו — הם חוליה בשרשרת זו של יוצרים־מוסרים. הם מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. הם נצרו באדיקות את הירושה השירית של האסכולות השונות — הפיוט הארצישראלי הקדום מיסודם של יניי, הקלירי ואחרים, שירת תור־הזהב בספרד, שבין יוצריה המובהקים היו שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי, והשירה המאוחרת מבית מדרשו של ישראל נג׳ארה שחי בצפת במאה הט״ז; ואת הירושה המפוארת הזו העשירו ביצירותיהם, פרי רוחם. כשומרים נאמנים של יצירה פיוטית זו, שואלים הם ממנה הן צורה והן תוכן, את נושאיה המסורתיים, ואת אמצעי היצירה (המשקלים הערביים — בין היתר, המאפיינים במיוחד את השירה העברית האנדלוסית).
גם אם אין עדיין אפשרות לשפוט בצורה מנומקת היטב את ערכה האסתיטי של היצירה הפיוטית היהודית במרוקו (והרי יצירה מחורזת מתיימרת להיות בעלת ערך אסתיטי כזה, מעצם בחירת אמצעי ההבעה: קישוט וסיגנון ספרותי), ניתן לקבוע כבר מעתה, כי היא מהווה עדות לידיעה מושלמת של התרבות היהודית הכללית, שממנה היא שואלת את החומרים הבונים אותה. וכך היא רוכשת עניין רב וחשיבות גדולה מתוך קשריה עם מכלול ההגות היהודית המסורתית ועם הספרות הרבנית: עם המדרש והאגדה, עם התלמוד, עם ההלכה, עם התיאולוגיה והפילוסופיה, עם המיסטיקה והקבלה וכן עם הליטורגיה והמוסיקה, שאליהן יש לה זיקה הדוקה והיא מלווה אותן דרך קבע.
הערות המחבר : מקדישים את מחקריהם למה שהתרחש אחרי תאריך זה. מעט מאוד נעשה כדי לזרוע אור על המאות ׳החשוכות׳ ועל מה שהתרחש בתחום ההגות של תפוצות המזרח. התקופה המשתרעת על פני ארבע מאות השנים שלאחר גירוש ספרד נחשבת בדרך כלל, מתוך קלות ראש, כתקופה של שקיעה.
במסגרת היצירתיות הפיוטית יש לכלול גם את הקצידה הערבית־היהודית, שיש בה עניין ממש כמו בשיר העברי. היא מתייחדת בתכניותיה, במידה רבה של ספונטאניות(היא משועבדת פחות לדגמים העבריים המסורתיים) ובמנגנוני התייחסותה למסורת.
בהקשר זה ברצוני להדגיש במיוחד את תפקיד המסורת ביצירה הספרותית בכלל וביצירה הפיוטית של המשכיל־הסופר בפרט; זה האחרון מוצא ביצירות המסורתיות דגמים ליצירתו שלו. יצירתו רוכשת את מלוא משמעותה, כאשר היא שואבת את השראתה ממאגר של רעיונות, שכבר עוצבו לפנים. להתעלם מן הזיכרון הקולקטיבי, שמהווה המסורת, או לשכוח את תכניו, כמוהו כפשע או כשואה. קיים כאן רצון אמיתי להשיב על כנו עבר מפואר. קיימת סולידאריות פעילה, מופתית, עם המאות גדושות ההיסטוריה ועם דורות העבר. קיים קשר בל יינתק לערכים, שהורישו האבות ואשר נחשבו כמוחלטים וטרנסצנדנטאליים. חיקוי הדגמים המקודשים של המסורת אינו בהכרח ׳חזרה נצחית על אותו דבר עצמו׳, קיפאון תרבותי, שיתוק היוזמה של הפרט… מה שנמסר והועבר, מתפרש שוב ושוב, מתעמק, נפתח תדיר אל אופקים חדשים ומהווה דחף ומניע ליצירה חדשה.
מוחמד!- שלמה דב גויטיין
מוחמד!
בה במידה שרבות ידיעותינו על עשר השנים האחרונות של מוחמד, קלושות – מאוד הידיעות המהימנות על חייו לפני היותו לנביא ולאחר מכן עד צאתו לאלמדינה. גם לטובים ולקדמונים שבהיסטוריונים המוסלמים לא היתה דדך אחרת לבוא לחקר תקוּרתו של מוחמד מאשר לנו, כלומר: להסיק מן הקוראן על קורות מחברו. אמנם, בלי ספק היו בידיהם גם מסורות, ביחוד בנוגע ליחסי משפחה, על זהות חבריו הראשונים של מוחמד ועל הקורות העיקריים, עליהן נוספו גם סיפורי נפלאות על מוחמד. אך קל מאוד להכיר את סיפורי הנפלאות מתוך המסגרת הכללית של הסיפור על מוחמד, כיוון שסיפורים אלה אינם טוויים ושזורים בתוך הביוגרפיה כולה, אלא באים כל אחד כסיפור בפני עצמו.
משפחת מוחמד. לפי כל המקורות היה מוחמד ממשפחת האשם, שהיתה מבני הטובים במכה, כלומר: אחת המשפחות הטובות, אם כי בימים ההם לא מן העשירות והתקיפות ביותר. כי לא היתה — כפי שכמה מן הביוגראפים המודרניים של מוחמד רוצים לומר — שפלה ביותר, אנו למדים מכמה עובדות. קודם כל, ידועים לנו אנשים רבים מתוכה. מוחמד היה בן עבדאללה, בן עבד אלמֻטַלבּ, בן האשם. ידוע לנו דודו עבאס, שהיה לאחר מכן אבי השושלת של החליפים באסלאם; ידוע לנו אבו טאלב, אביו של עלי, שהוא אבי שושלות מרובות באסלאם. עלי, כידוע, נשא לאשה את פאטמה — בתו היחידה של מוחמד, שאנו יודעים משהו עליה, ורבים מצאצאיהם של עלי ופאטמה מילאו תפקיד בהיסטוריה. יש עוד דוד אחד: אבו לַהַבּ — זה כינוי ״בעל הלהבה״, משום שלדוד זה ניבא מוחמד כי יישרף בלהבות הגיהנום (בקוראן, סורה 111). עצם שורה זאת של אנשים, שעליה עוד אפשר להוסיף, מראה לנו שהיתה זו משפחה רבת-גוונים. על אבו להב אנו קוראים בסורה 111, פסוק 2: ״לא יועיל לו עשרו״ סימן שלפחות דוד אחד היה עשיר. לכן אני סבור, שאין זה נכון לומד כי המשפחה היתה בלתי חשובה. דבר זה אנו יכולים ללמוד גם מסיפורי הנביאים, שהרי סיפורי הנביאים משמשים למוחמד הזדמנות לצייר את האוטוביוגראפיה שלו. וכך אנו קוראים בסורה 11, פסוק 91: הנה אנו רואים אותך חלש בינינו ולולא משפחתך היינו רוגמים אותך באבנים. גם נַבִּי שֻׁעַיבּ, שעליו מסופר כאן, נסמך על בני משפחתו. בני עמו אינם יכולים לפגוע בו, משום שמשפחתו היתה חזקה למדי להגן עליו.
סורה 11-הסיבים.
المسد
تَبَّتْ يَدَا أَبِي لَهَبٍ وَتَبَّ 1
مَا أَغْنَى عَنْهُ مَالُهُ وَمَا كَسَبَ 2
سَيَصْلَى نَارًا ذَاتَ لَهَبٍ 3
وَامْرَأَتُهُ حَمَّالَةَ الْحَطَبِ 4
فِي جِيدِهَا حَبْلٌ مِّن مَّسَدٍ 5
בשם אלוהים הרחמן והרחום.
1 – תאֹבדנה ידי אַבּוּ לַהַבּ, ויאבד אף הוא
2 – ולא יעמדו לו הונו וכל אשר זכה לו
3 – צָלֹה ייצָלה באש הלהבה
4 – ואתו גם אשתו נושאת העצים
5 – חבל סיבים לה על צווארה
ידי אבו להב: מפרשים במשמעות מופשטת, כלומר מפעלותיו.
אבו להב: מילולית: ״אבי הלהבה״, וזה כינוי שניתן לדודו של הנביא מוחמר משום שהיה לו יופי מסנוור עיניים (שמו עבד אלעוָּזא). הוא מיאן להתאסלם והתנכל לנביא, ועל כן הקוראן נוסך משמעות אירונית בכינויו המחמיא ומבשר לו שיישרף בלהבות גיהינום.
לא יעמדו: ביום הדין. או: מה הועילו?
כל אשר זכה לו: יש המפרשים שמדובר בבניו.
אש להבה: אש גיהינום.
נושאת העצים: מפרשים שהיא כונתה כך על שום שנהגה להשליך ענפים קוצניים לפני דלת ביתו של מוחמד, כדי לפגוע בו. גלגולם של הקוצים הללו הם העצים שבהם תוסק האש הממתינה לה בגיהינום. ויש המפרשים ״נושאת העצים" במשמעות
מופשטת: ״הולכת רכיל", ומסבירים שנהגה להכפיש את שם מוחמד כדי להבעיר את אש השנאה אליו.
סיבים: בערבית: מַסַד, שפירושו חבל עשוי סיבי צמר או סיביו של צמח בתימן הקרוי מסד, או סיבי עץ התמר. מפרשים שבעודה בחיים נהגה אשת אבו להב להתהדר בענק פנינים. הוא יתחלף לה בגיהינום בחבל גס שבו תישא את עצי ההסקה. ויש המפרשים שהיא תישא על צווארה שלשלת ברזל מעין זו המתוארת בסורה 32:69.
אכילת מצה בפסח שני.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
אכילת מצה בפסח שני.
הרב אסולים הי"ו
נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות, זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר. וכתב החיד"א בספר מורה באצבע (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום. והוסיף הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כבפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט. וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז, במראכש וכן נהגו בתוניס, ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). הילולת רשב"י. ביום ל"ג בעומר, הילולת רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא, ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס ועורכים סעודת מצוה ויש שמסיימים הזוהר. תספורת וגילוח בימי ספירת העומר.
אין מסתפרים בימים אלו מפני אבלות, שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ומנהגנו הוא שחסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו, אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך )סימן תצג(, דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר. וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג. כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ד יו"ד סימן ב(, דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א, זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין
ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות. בסוף ספר מגן אבות (עמוד תלא), כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בעיר פאס, שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר. וראיתי בחוברת זכר דוד (עמוד כט), מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק בל"ד בבוקר, ובספר וזאת ליהודה (סימן צט) כתב שיש שנהגו להסתפר ביום ל"ג, כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו עליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא), הביא בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים. וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חוויתה בספר שמחת כהן (סימן תצג), שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר. ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר שולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות, ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר.
שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית- מעשה ו'
רבי יצחק בנאיים ז"ל
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד
מעשה פואחד ראזל די מסא לואחד לבלאד בעידה באם יסרי סי סלעה וכאנו ענדו 500 פראנק פולוניז (זהובים) פואחד צררא מצרורין האדאך ראזל כאף לאמא יסופו סי חד בא־ין ענדו לפלוס ויסרקוהמלו אס עמל מסא לואחד למודע מכבבי ועמל ואחד לחפרה פלארד ויכבא פיהא האדיך צררא דלפלוס ומסה פחאלו.
מעשה שאיש אחד שהלך לעיר רחוקה על מנת לקנות סחורה והיה ברשותו 500 פראנק זהובים בצרור אחד צרורים המה. האיש פחד שמא מאן דהו יראה אותו ויראה שיש ברשותו סכף ויגנוב לו אותו. מה עשה האיש הלך למקום מחבוא וחפר בור באדמה ושמר בו את הצרור והלך לו לדרכו
וקדדאם האדיך לחפרה באן ואחד להאייט מסגדלהא ולחאייט באנת פיה ואחד תקבה סגירה. פהאדיך סאעה רגב מול לחאייט מן האדיך תקבה וכאן ינדר אס תא יעמל מול האדיך צררה . מנורא מה מסה מול צררה מסה האדאך ראזל מול לחיט וסרקלו לפליסאת די נזזל פהאדיך לחפרה.
וליד הבור הזה היה קיר אחד לעומתו. ובקיר היה בו חור קטן. באותה שעה, הציץ בעל הריק מהחור הנזכר וראה את אשר עושה בעל הצרור. אחרי שהלך בעל הצרור, הלך לו האיש בעל הקיר וגנב לו את הכסף שהונח בחור ההוא..
מן בעד סי ייאמאת זא מול לפלום באס יזבד פלוסו ומה צאב גיר ידו וצחרה האדיך סאעה קאם ותגבבן בלא קייאץ וקאל אס נעמל דאבה לאיין נמסי ולימן נטלב פלוסי רפד עינו ונדר הנא והנא ושאף באיין כאיינא ואחד תקבה פלחאייט די לוזה להפרה די פאיין עמל פלוסו מסה ענד מול לחאייט וקאלו שמעת עליך די נתי ואחד ראזל חכם ותא תעטי ראייאת למלאח נטלב מנך פאבור תעטיני סי ראי מליח פואחד לחאזה.
כעבור כמה ימים בא בעל הכסף להוציא את כספו ולא מצא רק ריק ויובש.באותה שעה התעצב האי לאין קץ ואמר מה נעשה כעת ולאן אלך ולמי אבקש כספי, נשא את עיניו הנה והנה וראה שיש חור בקיר אשר מול הבור שבו טמן את כספו. הלך לו האיש אל בעל הקיר ושח לו, שמעך הגיע אלי שאתה איש חכם והנך מייעץ עצות טובות, אבק ממך טובה תייעץ לי היטב בקושייה אחת.
נקולך באיין זית להאד לבלאד באס נסרי סי סלעה וזיבת מעאייא זוז דצראיר וחדא די 500 זהובים ותאניא 800 זהובים ומן די זית להינא מא כונת נעארף חתא ואחד די נעטיה לפלוס באם יחדיהומלי אס עמלת מסית לואחד למודע מכבבי וחדית תממה ואחד צררא די 500 זהובים וצררא תאנייה באקייה מחדייה פידי ומה נערף ואם נחדיהא פלמודע די פאיין חדית צררא לוולא אוו נחדיהום ענד סי ואחד די הווא נאמן פלבלאד קאללו האדאך מול ראייאט אידה תשמע לראיי דיאלי מה תעטיה להתה ואחד גיר די תעמל הווא תמסי ותכביהום פלמודע די פאיין כבביתי צררא לוולא חדי חתא תאנייח
אספר לך שבאתי לעיר אחד על מנת לקנות סחורה, והבאתי אתי שני צרורות של כסף, צרור אחד היה בו 500 זהובים והשני 800 זהובים. וכשהגעתי לכאן לא הכרתי ר=איש שאוכל למסור לידו את הכסף שישמור לי אותו. מה עשיתי, הלכתי למקום מוסיים מוסתר, שמרתי צרור אחד של 500 זהובים והצרור השני עדיים שמור עמי בידי. ולא יודע אם אשמור אותו במקום שבו החבאתי את הצרור הראשון או שאמסור לשמירה אצל שהוא נאמן בעיר…ענה לו בעל העצב, אם תשמע בקולי אל תתן לאף אחד , ומה שתעה רק שתשמור את הצרור במקום שהבאת את הצרור הראשון, היכן ששמרת את הצרור הראשון תשמור את השני.
האדאך אראזל די תא יעטי ראייאת הווא כוואן וכמם פכאטרו באין מן די ימסי.האדאך מול לפלוס להאדיך לחפרא ומה יציב לפלוס די כבבא פיהא מה יכבבי פיהא מאזאל ואלו פלוס גיר אס נעמל נמסי ונרד צרירא לוולא די כונתלו למודעהא ומנאיין ימסי ויכבבי צרירא תאניא נמסי אנא ונרפדהומלו בזוז. מסא האדאך לכוואן ורד האדוך לפלוס די כאן סרק לווליין למודעהום הווא מסא באס יתכבבא התא האדאך מול לפלום יטרח לפלום פהאדיף לחפרא וימסי הווא ירפדהום בזוז דצראייר פהאדיך סאעה מסה מול לפלום ללחפרה וצאב פיהא פלוסו לווליין די כאן כאנלו האדאך די תא יעטי ראייאת ומול לפלוס בארך ברוך מחזיר אבדה לבעלה :
האיש הנותן העצות הוא למעשה גנב וחשב לעצמו כשהאיש בעל הכסף ילך לבור ההוא ולא יצמצא את כספו ששמר , לא יוסיף עוד לשמור בבור הזה עוד כסף , ומה אעשה אלך ואחזיר את הצרור הראשון שגנבתי לו למקומו , וכשישמור את הצרור השני , אלך אני ואקח את שניהם. הלך הגנב הזה והחזיר את את הכסף שגנב מקודם והחזירם למקומם, הוא הסתתר עד שבעל הכסף יגיע לבור וימצא בו את כפסו הראשנים שגנב לו האיש בעל העצות, ובעל הכסף בירך " ברוך מחזיר אבדה לבעלה.
מן האד למעשה נפהמו באיין שי״ת יודע תעלומות ותא יכון ירגב עלא כול ואחד אס תא יעמל לאיין לוכאן האדאך לכוואן יעמל פבאלו באיין שי״ת תא יסופו מה כאן לאזמו יעמל האדוך תחבולות. ביהא בנאדם מה יכון יקול באלאך נעמל לעבירה ומה יסופני חד והקב״ה הווא מלא כל הארץ כבודו ביהא ואחד די יכון יעמל לוזהו דימה באיין הקב"ה תא יסופו עממרו מא יעמל חתה עון ה׳ יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אכי״ר :
מוסר המעשה הנ"ל, נבין שהשי"ת יודע תעלומות ומודע ( מסתכל ) על כל אחד מה מעשיו כיוון לו הגנב הזה היה חושב שהשי"ת היה רואה אותו, לא היה נוקט בחבולות. ועל כן בן אדם יאמר אעשה עבירה ואיש לא יראני, והקב"ה הוא מלא כל הארץ כבודו יכוון תמיד שהקב"ה רואה אותו, לעולם לא יעשה עון, ה' יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אמן כן יהי רצון…..
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי
עיירת הולדתי – אָזִימּוּר
אזימור היא עיירה השוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, סמוך לשפכו של נהר אום אֶ־רְבִּיע כ־10 ק״מ צפונית למאזאגן – אלג׳דידה וכ־73 ק״מ דרומית לקזבלנקה – דאר אלבידה.
במבט מעל הגשר שעל נהר אום א־רביע, נראית העיירה הפורטוגזית העתיקה על חומותיה האדמדמות, צריחיה העגולים, ותותחיה המחלידים המבצבצים מחרכי הירי. ואילו העיירה החדשה מאופיינת בבתיה המסוידים לבן.
מקור השם אזימור בשפה הבֶּרְבֶּרִית ופירושו זית־בר. יש הסבורים שמקור השם במלה ״אזמה״, בה כינו יורדי הים הקרתגים את מושבת הים הקטנה. המוסלמים נטו לקרוא לה ״מולאי בושעַיְב״, על שמו של הקדוש, פטרונה של העיירה.
הגרעין הפורטוגזי שוכן בגדה הדרומית של נהר אום א־רביע, הוא מוקף חומה מכל עבריו ובה קרועים שני שערים. תחת שלטונם של הפורטוגזים נודעה אזימור כבירת מחוז דוכָּאלָה.
נהר אום א־רביע נחשב לגדול שבנהרות מרוקו ואורכו כ־500 ק״מ. הוא מנקז את מימיהם של נהרות ויובלים רבים הזורמים מהאטלס הגבוה וסופם שהם נשפכים סמוך לעיירה אל האוקיאנוס האטלנטי.
המים עשירים בדגה והדג הרווח שבהם הוא ה״שאבל״ שעונתו מתחילה בחודש דצמבר ומסתיימת בחודש מרס. יהודים התענגו עליו והעלו אותו על שולחנם בשבתות ובמועדי ישראל. טעמו משובח וחסרונו – שהוא משופע בעצמות רבות.
שמו של הנהר, כך מספרים הקדמונים, בא לו משפעת מימיו המשקים את עשב השדה – רָאביע בערבית ופרושו ירק, עשב. אחרים נוטים לקשור את שמו לארבעים, יען כי גודלו ורוחבו ברוחבם של 40 נהרות. ״עם הארץ״ נוטים לספר את האגדה שהנהר תבע כל שנה 40 איש שהיו מוצאים את מותם בטביעה במימיו.
זרימתו של הנהר היתה מתעצמת עם הפשרת השלגים הראשונים בהרי האטלס הגבוהים וצבעו, בשל הסחף הרב היה נוטה לאדום.
ההיסטוריה של אזימור לוטה בערפל. התיעוד העיקרי השופך אור על קדמותה של העיירה הוא בעיקר מהמאה ה־15.
תחילתה של אזימור כנראה במושבה פיניקית לחוף האוקיאנוס האטלנטי בדומה לאחיותיה: מוגאדור, ארזילה, לאראש ואגאדיר.
בסוף המאה ה־15 נמנו באזימור כ־20,000 נפש, מרביתם מוסלמים, לצד קהילה יהודית גדולה שמנתה כ־2,500 נפש. יש הטוענים שהיה זה המספר הגדול ביותר של יהודים שחיו באזימור בכל הזמנים.
אזימור ששכנה בלבו של נתיב מסחרי חשוב, בו נעו שיירות מסחר, אשר הובילו סחורות מן הים לתוככי היבשת, הפכה עד מהרה יעד חשוב במלחמותיהם של שבטים ברברים על נתיבי המסחר. מחד גיסא, עם גילויה של אמריקה ב־1492, נתיבי המסחר בים התיכון וביבשת אפריקה להודו ולמזרח ספגו מכה קשה ומאידך פרחו נתיבי המסחר הימיים שהקיפו את יבשת אפריקה בדרכם למזרח הרחוק. ציי הים הספרדים והפורטוגזים שעמדו על השינוי החלו לכבוש מושבות ימיות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה וביניהן גם את אזימור. בסוף ימיו של אלפונסו החמישי, המכונה ״האפריקני״, לאחר תקופת הכנה ארוכה ובנסיבות הנוחות של האנדרלמוסיה שהשתררה לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי, נפלה אזימור בידיהם בשנת 1513. אזימור נכבשה על־ידי הפורטוגזים ללא שפיכות דמים. תושביה החליטו להיכנע הודות להסכם שנערך ונחתם בין היהודים לפורטוגזים על כניעה תמורת שלום. עם כיבושה של העיירה, היא בוצרה על־ידי הפורטוגזים בחומות אדירות. האגדה מספרת שאת החומה בנו הפורטוגזים במשך לילה אחד, וכאשר הקיצו התושבים משנתם היתה העיירה מוקפת חומה. יתכן שמקורה של אגדה זו, בחריצותם ובכושרם של הפורטוגזים בבניית ביצורים. סמוך למלאח היהודי הם בנו את ה״קישלה״ – מחנה מבוצר לחיל המצב הפורטוגזי. לימים, הוא שימש כבית הסוהר המקומי.
ב־1542 גירשו השריפים הסעאדים את הפורטוגזים מאזימור. עם עלייתה ופריחתה של מאזאגן, היא אלג׳דידה, כנמל חשוב החל תהליך דעיכתה של אזימור.
בשנות ה־50 של המאה ה־20 חיו באזימור כ־13,000 נפש ובתוכם קהילה קטנה של כ־400 יהודים וכן מספר קטן של אירופאים.
אוכלוסייתה של אזימור מונה כיום כ־40,000 תושבים והיא מהווה עדיין עורף חקלאי למישור דוכאלה הפורה.
עליית המוסלמים-מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון
עליית המוסלמים
בערב, קם מוחמר נביא האיסלם, ובהנהגתו וביחוד בהנהגת יורשיו הכליפים, יצאו הערבים המוסלמים למסע כיבושים, והקימו ממלכה אדירה ברוב אסיה הקדמית והתיכונה, בצפון אפריקה כולל מצרים עד המגרב, וגם בקצה אירופא והאיים בים התיכון. בראש ממלכה זו עמד הכליף, אשר ישב בתחילה בדמשק ואחר כך בבגדד. ב628 מוחמד כבש את מקומות היהודים בכיבר בתימן, והכריח אותם לעזוב את ערב. חלק גדול מהם הגיע לעבר הירדן והתפשטו למגרב אל אקסה. שם במרוקו הצטרפו ליהודים הברברים ומסרו להם את מנהגיהם ומחשבותיהם מבחינה דתית.
מלחמות הברברים והערבים
לפני השתלטות המוסלמים, הרבה משבטי אפריקה כגון שבטי נפוסה, מדיונה, בהלולה, פזאז ופנדלואה הושפעו מקרבת היהודים וקיימו את המצוות. מקורות הברברים אינם מדברים עליהם, מכיוון שהם לא עזבו לגמרי את המסורת היהודית על אף שהיו קרובים לברברים.
הזראוה והזרורה תופסים מקום חשוב אצל אבן ח׳לדון כשומרי מצוות. לדעתו הזראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהדו, סיפקו את המלכים לשבטים הברברים מענף הברנס כגון הכהינה, שאבן ח׳לדון מביא את קורותיה עד הדור השמיני. אשה זו בעלת שם ממקור עברי או פניקי, דהיה או דמיה, היתה מלכת הברברים והתפרסמה כנביא שחזתה את העתיד. אנו נחזור ונדבר עליה יותר מאוחר.
יש אומרים שאצל הברברים, הנבואה נתנה לנשים. עד היום מוצאים אצל הברברים מקומות קבורה של נשים קדושות שהם מעריצים. נחום סלושץ מצא בעצמו בביקורו באפריקה, בנפוסה, מקום כזה שהיה שייך לאשה בשם אום אל גריב ממקור יהודי.
המלחמות בין הערבים והברברים בכיבוש צפון אפריקה, תפסו את כל מחצית השניה של המאה השביעית.
היהודים הרומים שישבו שם בזמן קדום, עזבו את אפריקה מפני המלחמות והשערוריות, ובמקומם יהודים רבים, מצרים, אסינים או תימנים, הצטרפו לכובשים הערבים ותפסו את הערים שנעזבו על ידי התושבים היוונים או הרומאים.
כל השבטים הברברים שהזכרנו לעיל, חיכו זמן רב למנהיג שיאגד אותם כפי שעשתה זאת הכהינה, כדי להקים אמפריה יהודית ברברית על ההריסות של האמפריה היוונית רומית. יהודים אלה דיברו שפה אתיופית. החל מהמאה השמינית רובם עוברים לדבר ערבית מבלי לשכוח את השפה העברית.
בסוף המאה השביעית חסן אבן נומאן יוצא נגד הכהינה, כדי להשלים את כיבושה של אפריקה ו-80 קצנים נשארו בידיה של הכהינה. היא החזירה את כולם מלבד אחד כליד אבן יזיד אל קאסי שהיה יפה ואמיץ, ואומץ על ידה יחד עם שני בניה. אותו בן מאומץ בגד בה, והיא נהרגה במלחמה נגד חסן בין 704־703 ליד באר שעוד. בזמנו של אבן ח׳לדון, קראו לה ביר אל כהנה. לאחר מכן שבטי יהודים ערביים ויהודים ברבריים, הצטרפו לערבים בכיבוש ספרד, וקיבלו ערים שהתרוקנו מנוצרים כדי ליישב אותן.
עמידה בעשרת הדיברות.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
חג שבועות
הרב אסולים הי"ו
הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקיים. ולכן הפליגו חכמי
הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל. ברכת שהחיינו לנשים.
נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. וכתב ר' דוד עובדיה זצ"ל בספרו
נהגו העם )שבת אות ז(, ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי )פרשת במדבר ש"א ה"א(, ופה עירנו
נוהגות הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך
טולידאנו הלכות יו"ט )סימן תסב(, נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך
שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון )ח"ג פ"יח אות ב(, שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה )מפי חתנו רבי אברהם מוגרבי(. וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. )סידור עוד אבינו חי(.
סדר לימוד הלילה.
נהגו להיות ערים בלילה ולקרוא מהספר "קראי מועד". וכתב החיד"א בספרו לב דוד )פרק לא(. שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.
פתיחת ההיכל.
בעת פתיחת ההיכל קוראים הציבור את הכתובה. החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר כשמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.
עמידה בעשרת הדיברות.
בעת קריאת עשרת הדיברות נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין )סימן יא(, דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדיברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום
אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדיברות,נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל וכו'. וראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קמג אות ט(, להגר"י בן נאים. ועוד כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת )ח"א סימן יג(, ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"א סימן נז(, גם אם מצוים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בעשרת הדיברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע )הלכות חג שבועות ה"ט(, ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות מעין דוגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דוגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי
מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי
ובעת עשרת הדיברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה )סימן א אות ו(. וכן בספר
עלי הדס )פ"ו אות לג(, מנהג יהודי תוניס. ובשו"ת דיברות אליהו אברז'ל ח"ז סימן יח(, כתב שגדולי תימן נהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדיברות, כמובא בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל )ח"ב פרק ששה עשר סימן יד(, וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף )ח"ב מנהגים סימן ב(, כתב וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדיברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, דבשעת קריאת עשרת הדיברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה
וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי )ח"ב סימן א(, נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לביירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידינו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב ח"א עמוד שטו(. כתב נהגו לעמוד בעשרת הדיברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין בדוד המלך 10- שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
בית אבו תנא (מיעו) ־ המערבים 16
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה. לבית חצר ובוסתן, ויוסף קרוצ׳י וחבורתו ניגנו בו במפגשי צוותא עם מוסלמים, עם נוצרים ועם יהודים. המפגשים היו מופת לרעות, לסובלנות ולדו־קיום.
אבו חנא ומשפחתו עזבו את הבית עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות ובכך הצטרפו לפליטים הרבים, קרבנות של מלחמות ושל אירועים מדיניים. ב־1948 נכנסה לבית משפחת רוזיליו מטורקיה, ולאחר מכן התגוררה בו משפחת שטראוס. בני משפחת שטראוס, מוזיקאים, עברו לתל אביב, ואת הבניין רכשה מהם ב־1997 משפחת פרידמן מארצות הברית. המשפחה בנתה שם בניין פאר גדול תוך שמירה על האופי האדריכלי המקורי של הבניין, וכל תוספות הבנייה תואמות לאופי זה ושומרות בקפדנות על הוראות השימור והתכנון. בניין זה תורם רבות ליפי השכונה, לפיתוחה ולשימור עברה.
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין דוד המלך 10
בית זה נבנה בשלב השני להקמת השכונה, ולו חצר, פטיו ודירות צפופות בחצר ובקומה השנייה. בדירה הענקית (שמורכבת מכמה דירות שאוחדו) עמד המקווה שטבל בו הרדב״ש, בונה השכונה, והתגוררה בו משפחת שושנה. הסב שלום שושנה הגיע לשכונה עם משפחתו ב־1929 במנוסתו מהפרעות ומהטבח של חברון.
בני משפחת שושנה משתייכים לשושלת רבנים רבת־יוחסין, ובניה פזורים בארצות שונות. מוצאם מן העיר מרקש. הענף הארץ ישראלי של המשפחה נוסד כאשר אביו של החכם שלום, רבי שמואל שושנה, שהיה מקובל ידוע, הגיע לחברון בראשית המאה ה־20. כאשר נעשה הטבח ביהודי חברון, ברחו כאמור השושנים לירושלים ובסיוע ועד המערבים השתכנו במחנה ישראל. חכם שלום שושנה הקים כאן בית כנסת ששמו ״ישמח ישראל״ מעל חורבות הבניין שנבנה בשכונה ואשר שימש בית כנסת של מייסדה הרדב״ש.
בטבח חברון נורה למוות בכורו של שלום. בנו השני נפצע קשה, והצעיר מאיר חטף כדור ביד שמאלו. מאיר בן העשרים הוביל את הוריו ואת אחיו שמואל ויוסף מגיא ההריגה עד מחנה ישראל. הם התמקמו במבנה ישן והרוס בשטח ההפקר שבצל החומות, על גבול ממלכת ירדן, נתונים לחסדיהם של צלפי הלגיון. שם הקים האב בית כנסת ״כדי להטביע ייסוריו בתפילה״, כדבריו.
כיום מתגוררת שם משפחת עמר. האישה אסתר היא הנכדה של חכם שלום ובתו של רבי מאיר שושנה. הם מתגוררים במערך חדרים גדול המשתרע על כל האגף הדרום-מזרחי של הדיוטה העליונה. בכניסה לחצר מימין ממוקמת מסעדת ריאנזי.
מרכז " גשר " – דוד המלך 10 פינת דוד בן שמעון
חלק מהם נצפים למבקר מתוך הלובי של הבניין, מבעד למחיצות זכוכית שהותקנו בחלונות המקוריים, הכפולים והקשותים. מבעד להם נשקף אולם מוארך הנתמך בקשתות לרוחבו וחלונות מוארכים בצדדיו. בחזיתו ובכתליו נשתמרה אבן הבניין המקורית.מרכז ״גשר״ הוקם ב־1993 על חורבות בתיה של מחנה ישראל שנבנו בשלב הראשון והשני להקמת השכונה. בבנייה שולבו ישן וחדש תוך שימור חלק מהכתלים, מהטרקלינים, מהקשתות, מהמבואות הקשותים ומהתקרות של הבתים המקוריים של מחנה ישראל.
מרכז ״גשר״ בירושלים הוא מרכז תרבות ואירוח המקיים מפגשים חברתיים וסמינרים ומדגיש את הערכים התרבותיים והדתיים המשותפים לכל ישראל, על קהילותיו השונות. תנועת ״גשר״ נוסדה ב־1970 ״במטרה לקדם הבנה וסובלנות בין הצבור הדתי והחילוני בארץ ולטפח מגע אמיתי ומשמעותי בין אנשים בעלי דעות שונות״.
מנזר האחיות רוזרי ־ אגרון 14
מנזר האחיות רוזרי הוא מסדר של נזירות קתוליות שבשנות ה״80 של המאה ה-־19 החלו לפעול בירושלים. את המסדר ייסד בנצרת טאנוס, כומר ערבי־נוצרי, יליד עין כרם. המנזר נקרא גם מנזר ״אחיות המחרוזת״ על שם מחרוזת התפילות הקדושה של מריה, אם ישו. על שער המנזר מקובע דגם של מחרוזת בצורת M המנזר נוסד סמוך למועד ייסוד המסדר, ותכנן אותו אדריכל ששמו סנסור על שטח של 8.5 דונמים.
עוד מנזר הקימו נזירות המסדר ב־1910 בעין כרם. הבניין העיקרי באגרון הוא עגול, בנוי ככנסייה יוונית־־אורתודוקסית, מתנשא לגובה של עשרים מטר וקוטרו חמישה עשר מטר. בראשו צלב ברזל. במנזר נמצאות נזירות שרובן ערביות־נוצריות ישראליות העוסקות בחינוך ילדים. למנזר זה נמלטו עם פרוץ מלחמת העצמאות פליטים נוצרים ממחנה ישראל, וביניהם משפחת אבושר הנ״ל. חלק מהם חזרו לשכונה בתום המלחמה.
בניין הקונסוליה האמריקנית – אגרון 16
בניין זה הוא מהבתים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנה אותו ב-1868 פרדיננד וסטר, מיסיונר גרמני לותרני שבא לארץ ב־1853, והוא שימש בית פרטי לו ולמשפחתו.
הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסוף המאה ה־19 ברחוב הנביאים 48, עברה אליו כעבור שנים (1910?).
מנזר לזארוס – אגרון 20
המנזר נקרא על שם אלעזר, שישו הקים לתחייה לאחר מותו(יוחנן יא, 1). זהו המבנה הראשון בסביבה. הוא נבנה ב־1866 ושימש בית מצורעים. ב־1887 נבנה בית מצורעים גדול יותר במושבה הגרמנית (כיום רחוב מרכוס 17), וחולי המנזר הועברו לשם. מאז פינויו הוא שימש מנזר לכמרים קתולים, וכיום מחזיקים אותו שני כמרים בלבד. הנכס שייך לוותיקן.
בשנת 1999, לאחר פינוי הדיירים המוגנים ששכנו שם, הוחל בשיפוץ ובבנייה במקום.
בין הדיירים היה זוג מיוחד במינו שהתגורר תחילה באגף התחתון של בית לורנצו, בשכירות אצל עפיפי לורנצו. נולדו להם שלושה ילדיהם, ובספטמבר 1959 הם עברו למנזר לזארוס. האישה, יהודייה אשכנזייה, עזבה את בית הוריה החרדים במאה שערים כדי ללכת אחר אהובה המוסלמי ולהינשא לו. הוריה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה. בעלה אהב אותה אהבה ללא מיצרים. הוא היה נהג בקונסוליה הצרפתית, ואביו היה ״קוואס״ (מלווה הצועד לפני אישיות חשובה ומכריז על בואה) של השגריר שם.
הבעל המוסלמי נהג ללכת למחנה יהודה ולקנות לאשתו היהודייה בשר כשר, ובפסח קנה לה מצות. לימים זכתה האישה לביקורים גנובים של אחותה. בני המשפחה זכו לאהדת השכנים משום אופיים השקט, נדיבותם, סובלנותם, נימוסיהם ויחסי האנוש המופלאים שלהם. הבעל נפטר לפני זמן רב, והאישה נותרה באלמנותה וגידלה שלוש בנות ובן – כולם משכילים, מחונכים ומסודרים. את הבניין היא עזבה ביוני 2000
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
זקני תלמידי חכמים
בהיות הרב חיים פינטו בן ד״ף (84) שנים, ביקשו חכמי הדור לבחון אם לא נס ליחו ואם עדיין בקיא הוא בהוויות אביי ורבא. שלחו אליו את אחד מתלמידי החכמים עם דיבור קשה במיוחד של בעלי התוספות על הגמרא, כדי לראות מה תהיה תשובתו ואם יוכל לפרש לו פשט. כשנכנס התלמיד אל הרב רעדה אחזתהו: פני הר״ח האירו כלפידים מאירים וכמו קרן עור פניו. ״במה אוכל לסייע למר? מה סיבת בואך אלי?״ – שאל הר״ח את אורחו הצעיר. ״להקביל את פני רבנו באתי״, כיזב לו התלמיד.
חייך הר״ח חיוך רחב ואמר לו: ״לו יהי כן. אבל, האמת היא כי נתקשיתם בישיבה בדיבור קשה של התוספות, והחלטתם כי זאת הזדמנות נאותה לבחון אותי ולראות אם בילבלה הזיקנה את חושי וכוחותי. האם נעלם מעיניכם המאמר על זקני תלמידי חכמים, שככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם? ובכן, בוא ואסביר לך פשט בתוספות״. פתח לו את הגמרא, וישב ופשט לו קשיים ופתר לו בעיות. בסוף השיעור הפרטי הודה התלמיד לר״ח על שהאיר את עיניו בתורה, וביקש סליחה על כך שביקש להעמידו במבחן.
שלושה שהם אחד
חברותא משולשת וקבועה היתה לרבנים אברהם קורייאט, חיים פינטו הגדול ודוד בן חזאן, זכר צדיקים לברכה. השלושה, שראשי התיבות של שמותיהם הם ״אחד״, הרכיבו את בית הדין היחיד והמיוחד של העיר מוגאדור.
הרבנים חיים פינט ודוד בן חזאן זצ״ל הסכימו ביניהם, כי מי מהם שיתבקש ראשונה לישיבה של מעלה ישוב ויתגלה לחברו, כדי ללמוד את פרשת השבוע עם פירושו של האלשיך. שכן, כך היה מינהגם מדי ערב שבת, לעיין בפירושו של הגאון על התורה.
רבי דוד בן חזאן נלקח ראשון לבית עולמו. בשבת שלאחר פטירתו המתין הרב פינטו זצ״ל לבואו, כפי שסוכם, אך זה בושש. הרב קרא לשמשו, וביקשו כי יילך לבית הרב דוד בן חזאן זצ״ל וישאל את אשתו מדוע הוא לא מגיע ללמוד. השמש חשב שהוא לא שומע טוב, והרב חזר על הדברים שנית. הבין השמש כי מדובר בדברים הגבוהים ממנו, ויצא לדרכו.
בבית הרב בן חזאן פתחה האלמנה את הדלת, וכשאמר לה השמש כי הרב חיים פינטו שואל מדוע הרב בן חזאן לא מגיע לשיעור – היא נדהמה. ״מניין הוא יזדע שהרב נמצא בבית?״ – שאלה את השמש.
עוד באותז לילה ניגלה הרב בן חזאן זצ״ל לידידו, והסביר לו מה קרה. מתברר, כי הוא הבטיח גם לאשתו כי יגיע בערבי שבתות לקדש על היין, ומשום כך לא יוכל להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. משום כך, הבטיח, יתגלה אליו בהקיץ, ואל אשתו, שגילתה את הסוד – רק בחלום.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליח הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד רבי יצחק הכהן שולשאל: ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״. ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת.
ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…
באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.
כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.
אנקונה באיטלקית: Ancona היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבותה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.
אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען[דרושה הבהרה] כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף
יוסף טובי
א. ארכיון אלצראף!
המסמך המשמש נושא למאמר זה מצוי באוסף של כאלפיים וארבע מאות מסמכים, אוסף שהיווה ארכיון מסחרי של משפחת אלצראף בפאס., משפחה זו הייתה עד הדור האחרון מן המשפחות החשובות והנכבדות בקהילה המקומית. כבר שמה מעיד על עושרה, שכן יש להניח ששם זה ניתן לה על שם אחד מאבותיה הקדמונים שהיה צראף, בלשון המקורות העבריים שולחני(חלפן, ובלשון ימינו בנקאי) או טובע מטבעות מטעם השלטון המקומי. יצוין, כי על פי כמה עדויות הנוגעות לקהילת צפרו הייתה מלאכת הטבעת המטבעות (אלטאבע) נקנית על ידי צורפים (צַיַּאגין) יהודים. על פי הידוע גם מקהילות ישראל האחרות קרוב לוודאי, שאותו צראף היה מקורב לשלטונות המוסלמיים בשל עושרו ועיסוקו בכספים. על כל פנים, עיקר הארכיון הוא כאלפיים ומאתיים מסמכים מסחריים הכתובים ערבית באותיות ערביות, והם מתעדים את הפעולות הכלכליות של משפחת אלצראף במשך שלושה דורות, בין השנים 1930-1850 לערך. יתרת מאתיים המסמכים כתובים עברית והם נוגעים לענייניה הפנימיים של הקהילה, לאו דווקא אלו של המשפחה. היות רוב המסמכים כתובים ערבית מעידה בוודאי על כך שהעסקות הכלכליות המתועדות בהן היו בין משפחת אלצראף ובין מוסלמים. יתרה על כן, המסמכים כולם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי המוסלמי.
האוסף נרכש על ידי בשלמותו בשנת 1997בחנות למכירת עתיקות שבעליה מוסלמים בלב המדינה דהיינו העיר העתיקה של פאס, בלא שהיה להם כל מושג על חשיבות הארכיון. כל המסמכים היו שמורים בארגז עץ מאובק, מונחים ללא סדר, כל אחד מהם מקופל לרוחבו בקיפולים רבים, כשהטקסט הכתוב כלפי פנים. שיטת קיפול זו אמנם משמרת את הכתוב במסמך בתוכו, אבל היא מקשה על זיהויו ועל איתור מסמך מסוים. כדי להתגבר על קושי זה נרשמה תמצית המסמך בערבית יהודית על גבי הקיפול האחרון, הגלוי כלפי חוץ. למרבה הצער קיפול זה הוא הראשון שהיה נתון לשיני הזמן והלחות, ובעיקר לקרני האור. אבל על הרוב לא נקרע ולא בלה קיפול זה, ובמאמץ לא רב אף ניתן לקרוא את הכתוב על גביו. חלק נכבד מן המסמכים היו מאוגדים באגדים ומהודקים בחוט, בין עשרה לעשרים בכל אגד, בוודאי משום שהיה עניינם אחד. בדרך כלל נשמרו המסמכים במצב טוב מאוד וקיפוליהם נפתחו ללא קושי ובלא שייגרם להם נזק כלשהו. רק כעשרים מסמכים היו במצב חסר תקנה, כאשר הקיפולים דבוקים זה לזה מן הלחות ומחלחול הדיו.
לא יכולתי להציל מפי בעלי חנות העתיקות במדינה של פאס, כיצד הגיע אליהם הארכיון. לדבריהם החנות עצמה הייתה בית כנסת קודם צאת היהודים מפאס, אבל לא מצאתי כל סימן לכך. אף המקום רחוק למדי מן המלאח שבפאתי ה״מדינה״, היא העיר העתיקה של פאס (פאס אלבאלי), ומן השכונה היהודית בעיר החדשה (פאס אלג׳דיד או פאם אלעליא) הסמוכה אל המלאח. אפשר כמובן שמשפחות יהודיות מועטות התגוררו מחוץ לתחומי השכונה היהודית. אך ראוי לציין, כי בחנות העתיקות היו לא מעט פריטים יהודיים, בעיקר כלי נחושת שונים המאפיינים את יהודי מרוקו, וכן ספרי דפוס מאוחרים, רובם סידורי תפילה וחומשים שאין להם כל ערך מדעי או מוזאולוגי. נראה לי שהארכיון, אולי בלא המסמכים העבריים שבו, ניטש על ידי בני משפחת אלצראף, אפשר בשגגה ומתוך שכהה, בעזבם את עיר מולדתם לפני עשרות שנים מעטות, ולאחר גלגול כלשהו הגיע עם פריטים יהודיים רבים אחרים אל חנות העתיקות. אף נראה, שהמסמכים העבריים צורפו אל הארכיון הכלכלי של משפחת אלצראף על ידי בעלי החנות. אגב, אלה היו מודעים היטב לכך, כי יהודים מישראל ומארצות אחרות מגלים עניין בחפצים יהודיים.
ממדי הגיליון שעליו כתוב בנסמך הם 25.5/37 ס"ם. והוא גדול בממדיו מכל המסמכים האחרים באוסף יש בו שני מעשי בית דין שעניינם אחד, כפי שיפורט להלן. המסמך הראשון, הכתוב על פני חלקו העליון והמרכזי של הגיליון, הוא העתקה של מסמך מי״ג בכסלו תר״א (1840). האישור על העתקו המדויקת ועל אימות החתומים עליו נעשה בכתב כמה ימים לאחר שהועתק, בכ״ט בטבת תר״ד (ינואר 1844), שכן תאריך המסמך השני הכתוב בחלקו התחתון של הגיליון ושנכתב לאחריו הוא מן השליש הראשון לחודש כסלו תר״ד(דצמבר 1843). המסמך כולו על שני חלקיו יש בו כדי ללמד על מוסד דתי ייחודי שתפקידו היה לפעול למען עניי הקהילה.
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
טקסט בערבית יהודית…המילים המודגשות ומסומנות הם בשפה העברית
הווי ישהד עלא חידוש אלעולם אלדי אכתלקת פי סת אייאם ואלסאבע הווי שבת אלדי כמלת אלכלאקה פיהי. והווי מתל עולם הבא. סבב דאלך עטאהו אל שבת לישראל אלדי קבלו אל תורה יקול הקב״ה אנתם תשתג׳לון פי אל תורה ומצות פי הלעולם מתל מא אנא כלקתו אלעולם פי סת אייאם. ויום אלסאבע שבת כדאלך אנתם מא טול תשתג׳לון פי אלתורה ואלמצות אנתום תווקפוהא ללעולם חית לולא אלתורה מא יקבלוהא ישראל אלעולם כאן אנהגמת כאן צארת תהו ובהו. לאן אללה צלק אלעולם פי אלתורה אלדי היי אמת וכל דרובהא חק ואללה יחב אלחק. לסבב דאלך עטיתוכום אלשבת. אלדי הווי עלאמא אלת תאכדון עולם הבא אלדי היי מקאביל אלשבת, ולאזם כל ואחד וואחד מן ישראל יפתכר דראגתו וופכרו ללשבת. אלדי אלדני כלקהא אש מא מווזוד אומם פי אלעולם אייאם יחסבון מן יום אלאחד אלא יום אלשבת ויסמונו סבת ווהאדי שהאדא קוויי מן גמיע אלעולם אלדי יום אלסבת הווי מפתכר אלא אאכר דרגא, חית קאעדין יסמונו סבת.
עלאמא אלדי הווי יום מנוחה וחידוש העולם. אלאנסאן ווקת אלדי יפתכר וייוועי מליח. אש כתר לאזם. ילהלב קלבו במחפצ'ת אלשבת סבב דאלך קאלו רבותינו עליהם השלום לו ישראל יחפצ'ון שבתות תנין עלא מוגב אללאזם כאן אנפכו פי סאע וכאן גא אל משיח והקב״ה עטא אלשבת לישראל וואסר לנא כל שג׳ל יום אלשבת לאכן הוי אדא סווא שבת חייב מיתה.
שירי הקינה לרדב"א – טיבם וייחודם – אפרים חזן
קסז. הה לאשה
לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אא בבבא גגגא וכו'.
משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).
כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״
סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א-סח ע״א! ק-צא ע״ב.
הָהּ לְאִשּׁה פִתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָה בְּלִדְתָּהּ
אֵבֶל זֶה מאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בדמעתי ערשי אַמְסֶה / לספוֹד לצרה ולבכותה
נשמע במרה קול מר קול נהי / צעקה גדולה ותהי
אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברה ליולדתה
יחרד לבבי חרדה / אל אשה נאה וחסודה
מאיש נעוךיה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה
דמו לרפיאתה ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה
לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ
חסין קדוש: כינויים לקב״ה.
חגלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו.
ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.
בא עתה: הגיע זמן פטירתה.
ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז.
ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳.
נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳.
צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל.
אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה.
יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט.
יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג.
נאה וחסודה: על־פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה.
ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו.
לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט.
ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה
לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד
יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בכית הנער
אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה
דודים נודו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה
בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוֵּיי בְּנָהָא / זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ
במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קול קינה ויללה
צלמות חשף ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה
נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות
נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה
חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חבלה
וגם ריב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה
חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותה מזבח כפרה
ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוחה ונשמתה
כשרון מעשיה? על-פי קה׳ ד, ד.
באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש.
במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ישמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב).
מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת.
נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב).
חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט.
ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן.
ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19.
רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים.
מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על־פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב.
ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט.
נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ב, עמ' ה-ט
השיר מדגים ומציג את רוב המאפיינים שמנינו בשירי הקינה של רבי דוד חסין. הוא כולל את היסודות הקלאסיים — שבח, מספד ותנחומים. הצער שבמספד מובלט ומועצם בעזרת המקרה המיוחד שלפנינו, מותה של אם בעת לידה. לשם כך נעזר המשורר בזכרי המקורות בשני הכיוונים שמנינו לעיל: (א) המקורות המתקשרים לעניין(טורים 42-40,37,30,16,2) ; (ב) המקורות החורגים מן העניין, והם במין שעשוע לשון המכה בהלם את הקורא התמים, כגון ״לספוד לצרה ולבכותה״, שבמקור נכתב ״שרה״, והשינוי (במבטא שבפי המשורר שני עיצורים אלה קרובים זה לזה), אשר הופך את השיבוץ לשיבוץ שוגה הוראה; ובעיקר טור 22, הלקוח ממעשה אשת פוטיפר, וכאן הוא בהקשר שונה לחלוטין.
עוד יש בשירי הקינה של רבי דוד חסין כאלה המיוחדים בכך שהם בנויים, בדוגמת שירי מספד שונים של רבי יהודה הלוי, על הדמות המיוחדת של הנפטר ועל הסיטואציה המיוחדת של פטירתו, והדבר נותן אותותיו הן במעשה השירה והן בתוכן הדברים. מתוך כך גם השיבוצים וגם ציורי הלשון וגם עמדת הדובר בשיר מקבלים מעמד מיוחד המעמת אותם עם המאורע למעשה. דבר זה מוסיף עומק וזיקה הדדיים בין הצורה לתוכן, ונוסך בשירי הקינה של רדב״א חסין רעננות מעניינת, הנותנת לשירה המאוחרת טעם חדש.
שני מוקדים מעלים זכרי המקורות בשיר: (א) הרעיה והאם הנאמנה: ״יונה תמה…״(טורים 10-9), ״מאיש נעוריה נפרדה…״(טורים 14-13), ״באקרויי אתנויי…״(טורים 26-25). (ב) האישה הצדקת: עצם קשרי הפסוקים לרחל (טורים 16-2) ולשרה ולרבקה (טורים 34-33) מעלים את צדקתה. ואולם המשורר מציין גם את מעשיה הטובים שלה: כשרון מעשיה וחינוך הבנים (טורים 25-24) ומידותיה הטובות(טורים 34-31).
המעורבות הישירה של החבר כמשתתף באבל וכמי שהמאורע עורר את צערו ואת רחמיו — צער שלא יישכח(טור 4), בכי רב(טור 5), לבו חרד(טור 11) ובוער מצער(טור 19)— מעורבות זו יוצרת רושם של אבל בבד ועז, שהקורא חש כי הוא שותף לו.
עניין אחר הוא בהעמדת ההפכים והשינויים החלים בעקבות המאורע והמשנים טבעו של עולם. כך מתוארת הרעיה ״יונה תמה אחת היא לאמה ברה ליולדתה״ תיאור המציין דבקות וקשר לבעל, אך הנה אישה זו ״מאיש נעוריה טרם נפרדה״(טור 13). לידת התינוק הרי יש בה חיזוק והרחבה למשפחה, והנה לידה זו מושכת את היולדת אל הקשר ״משפחתי״ נוראי(טורים 18-17). ומעל הבול, השינוי העולה במפורש ״במקום גילה… קול קינה ויללה״: שמחת ברית המילה הפכה למספד.
בללו של דבר, עם מוסכמות הקינה הרגילות עולה מתוך שירי הקינה של רדב״א חסין גם הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם, כפי שהיא מצטיירת בעיניו של המשורר.
גם הדמות הרצויה של רעיה ואם בישראל עשויה להצטייר מתוך שירי הקינה לנשים, אף על פי ששירים אלה מעטים הם.