Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Monsieur Simon Benitah l'ancien président de la communauté israélite, joua un grand rôle, entre 1910-1914, lorsque les trains, ne pouvant arriver jusqu'à Colomb-Béchar, devaient s'arrêter au poste de Hassi-el-Haouari. La région était bien éloignée d'avoir trouvé la stabilité et les responsables de la garnison partirent en quête d'une personnalité, acceptée des deux parties, pour jouer les médiateurs et tenter de ramener la paix dans la région ; pressenti, le jeune Simon Bénitah – (il avait alors 24 ou 25 ans) – accepta de prendre contact avec les chefs de la dissidence, installés au Tafilalet, et de négocier les conditions de leur venue à la table des négociations, à Colomb-Béchar. Méfiants, les chefs des Jich ne voulurent recevoir l'émissaire de la paix, que lorsque Rabbi David Abehssera, de Rissani, donna sa caution. Le succès de cette médiation valut à Simon Bénitah de devenir le Caïd Sem'oun pour les Musulmans. Il gardera le titre de «chef des Juifs (en arabe Cheikh Lihoud, selon une terminologie datant du temps de la dhimma). De leur côté, les militaires lui proposèrent la croix de Chevalier de la Légion d'honneur, ce qu'il déclina, pour éviter de donner prise à une quelconque interprétation. Il sera, quarante ans plus tard, en 1952, le premier juif bécharien à la recevoir, au milieu des siens, et dans l'allégresse de toute la communauté, pour laquelle ce fut une sorte de reconnaissance collective.
Rabbi David Abehssera, l'oncle de Baba Salé. S'illustra tragiquement à Rissani en 1920. lorsque le Cheikh Moulay Ali, Cherif du Tafilalet qui soupçonnait une collusion entre les Juifs de province et les Français, menaça de faire massacrer en totalité la communauté de cette ville : Rabbi David s'offrit pour prendre leur place et se sacrifia avec deux autres notables pour sauver les siens : les trois homme- furent impitoyablement fusillés le jour du shabbat.
Au plan des relations avec les autres groupes, il semble que l'amélioration ait été rapide, comme en témoignent un document notarié d'une part, et le docteur Céard, qui a donné ces quelques renseignements :
«La colonie israélite tafilalienne de Colomb-Béchar, par son importance numérique, par la place qu'elle occupe dans l'agglomération urbaine, par le rôle social et économique qu'elle y joue, mérite une mention particulière, justifiée encore par ses mœurs, ses usages, ses traditions qui font du mellah une cité dans la cité…» «Ce qui traduit d'une façon saisissante cette permanence des traditions dans la colonie juive de Colomb, c'est le costume que la femme a importé du Tafilalet et qu'elle conserve, à de très rares exceptions, dans toute sa pureté, donnant ainsi la preuve d'une remarquable résistance à l'évolution qui se manifeste autour d'elle sans pouvoir la pénétrer. «Le costume des hommes ne présente aucune particularité. Ils portent presque tous les mêmes vêtements que l'Arabe, le seroual et la gandoura, plus rarement le burnous : ils se coiffent d'une simple chéchia qui s'entoure d'un large bandeau de soie noire chez ceux qui continuent à garder le deuil [suite à la destruction du Temple] de Jérusalem (…) «Les notables et les commerçants aisés s'habillent volontiers à l'européenne, mais ils n'abandonnent jamais la chéchia et le large pantalon bouffant à la turque.»
Il faut reconnaître qu'en dehors des raisons explicables par l'habitude, ces vêtements confortables étaient particulièrement adaptés aux conditions de vie sous ces climats. En Algérie, les Juifs avaient relevé la tête depuis leur accession à la citoyenneté française de 1870 ; il n'en fut pas de même au Sahara, où la pénétration, plus tardive, ne se fit pas sans difficulté, surtout dans cette région de Béchar, restée sous influence marocaine jusqu'en 1903, et où les populations juives, comme dans tout le sud-marocain, étaient livrées à la haine et à l'exploitation des tribus du Tafilalet.
Les jugements des observateurs, plus ou moins bienveillants selon la conscience qu'ils pouvaient avoir de la condition des Juifs au Maroc, dépendent aussi de leurs sentiments personnels à leur égard :
«Leurs physionomies ne manquent pas d'intelligence, mais ils sont d'une obséquiosité excessive et portent sur leurs visages la marque de douze siècles de servitude. Ils n 'appellent jamais les Musulmans que Sidi (seigneur) et ne passent jamais près d'eux sans les saluer en inclinant la tête (…)
Il faut avoir vu leurs visages craintifs, avoir été rebuté de leurs basses flagorneries, s'être indigné de leurs ruses et de leurs traîtrises, avoir été la proie de leurs intérêts rapaces et parfois la victime de leur lâcheté, pour comprendre à quel abaissement moral l'oppression du fanatisme religieux (des Musulmans) peut amener toute une race. On reste confondu que sous une pareille tyrannie, un peuple ait pu conserver intacte la foi qui lui valait ce martyre. On conçoit encore la haine inspirée aux vainqueurs par la résistance de ces malheureux et les massacres périodiques qui les décimaient. Quelle vivante illustration l'étude de ces pays fournirait à l'histoire religieuse de notre moyen- âge…»
«déprimés par de longs siècles d'oppression et de mépris, pillés et rançonnés sans merci à tous propos et à cause de cela obligés à une constante dissimulation, les Juifs sahariens ne se présentent pas évidemment sous un jour très favorable ; aussi la plupart des voyageurs ont porté sur eux des jugements sévères. Isabelle Eberhardt, qui était elle-même d'origine Israélite, a dit d'eux : «le Juif du Sud se distingue surtout du musulman par sa vulgarité. Il n 'ci pas la moindre idée de ce que nous appelons un sentiment noble, et c 'est en quoi réside, sans doute, le secret cle sa force insinuante et commerçante ; quand il veut s'adapter, il n 'est pas gêné par son pli personnel. »
Toutefois les analyses et conclusions n'ont pas toujours été désobligeantes ; il a pu arriver que leurs auteurs, pour affirmer la réussite de la France, aient ignoré certaines données, ou choisi de gommer les difficultés, pour pouvoir édulcorer : «Aujourd'hui, c'est-à-dire à peine vingt ans après, l'assimilation [des Juifs tafilaliens] est complète (…) Ce que deux peuples unis dans leurs tractations, mais séparés par des lois locales inconciliables, n 'avaient pu faire au cours de plusieurs siècles de contact, vingt années ont suffi à le réaliser. N'est-ce pas la preuve de l'efficacité de nos doctrines et cle nos institutions basées sur la justice, la bonté, l'égalité devant le droit.» Mais, à trop vouloir prouver…
מאכלי חלב.-תרגום ההפטרה.שפיכת מים.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
תרגום ההפטרה.
הרב אסולים הי"ו
מנהגנו באולדמנצור לקרוא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות עם תרגום אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).
מאכלי חלב.
אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשונך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה כדי לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים לגר"י משאש זצ"ל (ח"א אור"ח סימן ריד), דכתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירווך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה. נהגו לאכול מצה עם חלב, בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה )עמוד רב אות א(, כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.
קריאת האזהרות.
אחר הצהריים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ומצוות לא תעשה לר' שלמה אבן גבירול. וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן ומצוות עשה של רשב"ג (מפי רבי מאיר אסולין). ובארץ ישראל יש קוראים אחר שחרית אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה קוראים אזהרות של רבי יצחק. והביא בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם, דאוליי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש מקומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה לדבש וחלב תחת לשונך.
שפיכת מים.
מנהג עתיק הוא שפיכת המים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו (חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה). וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. ומעשה היה בק"ק אולדמנצור בשנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה והוא בגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם
שפיכת המים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), כתב וז"ל. שמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו ניצול ע"י בת פרעה. ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג' חודשים בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור. ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים ע"י שניצול מקבל התורה.
סגולות
סגולה לאהבת תורה והתמדה
א. בספר מבוא שערים לאר"י ז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו וכאשר מדלג בתפלה נחסרים מה- כ"ב אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בוודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר
ב. כתב בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי
נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בוודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.
מגילת רות.
נהגו עם ישראל לקרוא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות, מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם, דבירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).
קריאת תהלים.
נהגו להרבות באמירת תהלים מכיוון שבעצרת יום ההילולא דדוד מלכא משיחא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלושת בני קרח.
קסידות לשעת מכירת הכוסות בהילולה-הערצת הקדושים-יהודי מרוקו-י.בן עמי
- קסידות לשעת מכירת הכוסות בהילולה
סרי האד אל כאס (פעמיים)
אס תא תסאנא
ותרבאח ארבחא לדידא
עלא נרות מולאי ר׳ אליהו די דאר אלבידא
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
אם תא תסאנא
ומולאה יעתיכ די כא תמננא
זכות מולאי רשב׳׳י התנא
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
האד אל כאס חלו פחאל סוכר
ונסריה מעאנד אל עטר
עלא זכות מולאי ר׳ מרדכי בךעטר
זכותו תכון מעאנא
סרי האד אל כאס (פעמיים)
האד אל כאס מקטטר ברריס
ולי יראה ירבאה ויעיש
עלא זכות מולאי מאיר בעל הנס
זכותו תכון מעאנא
האד אל כאס וזגארתו (פעמיים)
נסארבוה בזכותו
זכות דרבי חיים פינטו
האד אל כאס מעממר בלימון
ונסארבוה פרבי שמעון
זכותו
ר׳ דניאל מול אלהיבה
אנתי תעוונה הינה
בללאה ובסדדיק הינה
מולאי יגגי הווא סידנא
הווא סבענא ועארנא
ימינה אימינא – מילים ללא פירוש, באות רק לשם חריזה בלבד ( המחבר )
ר׳ חיים פינטו הווא סידנא
ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו התא חביבנא
תרגום
קנה כוס זו(פעמיים) למה אתה מחכה תרוויח רווח חדש בזכות הקדוש ר׳ אליהו מקזבלנקה זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) למה אתה מחכה בעליו ימלא את בקשתך בזכות הקדוש רשב״י התנא זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מתוקה כמו סוכר אקנה אותה ממוכר הבשמים בזכות הקדוש ר׳ מרדכי בן־עטר זכותו תעמוד לנו
קנה כוס זו (פעמיים) כוס זו מזוקקת בנוצות מי שיקנה אותה ירוויח ויחיה בזכות הקדוש מאיר בעל הנס זכותו תעמוד לנו
כוס זו ושמחתו(פעמיים) נשתה לזכותו זכות ר׳ חיים פינטו
כוס זו מלאה לימון נשתה אותו לחיי ר׳ שמעון
ר׳ דניאל בעל ההדר אתה תעזור לנו בשם ה׳ ובצדיק
מולאי איגגי הוא אדוננו הוא האריה והוא כבודנו ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו הוא קדושנו ימינה אימינא
ר׳ חיים פינטו הוא אהובנו
לאחר השתייה אומרים:
שתה הכל עד גמירה
בזכות ר׳ חיים פינטו
מא תכללי פיהא חתא קטירה
האד אל כאס וזגארתו
איסארבו אליהו חתא [-]
זכות ר׳ דוד בן ברוך וזכותו
תרגום:
שתה הכל עד גמירה בזכות ר׳ חיים פינטו אל תשאיר אף טיפה
כוס זו ושמחתו אליהו ישתה אותה עד [— זכות ר׳ דוד ק־ברוך וזכותו.
תחנות הטקס – תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים-יוסף שטרית
תחנות הטקס
תחנה ראשונה: החתן והכלה מתלבשים
הכלה והחתן בליווי הוריהם ובני משפחה יצאו מאולם האירועים לחדר צדדי סמוך כדי להחליף בגדים ולעטות את התלבושות המסורתיות, ובכלל זה קפטנים בשלל צבעים לנשים וגלביות צחורות לגברים. בזמן שהתלבשו קראתי את סטרופת הפתיחה של השיר:
אין שמחה כשמחת חתן וכלה, שימחת הנעורים והתהלה.
בְּיָמֵינו ובמקומותינו הטקסים נמשכים רק ע.ךב ועוד לילה.
בקהלות מרוקו שבוע לא הספיק למצות את מלא ההמולה.
אז בואו, ידידי ורעי, נֶחֱוֶה מעט מן הַמּוֹרָשָׁה הַנּוֹשָׁנָה
וּנְחַיֶּה אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁהֶעֱנִיקָה מַשְׁמָעוּת לְטִקְסֵי הַחִנָּה
אחר כך ביצעה הלהקה את סדרות הפיוטים והשירים שלהלן:
סדרה שירית־מוסיקלית על פי המודוס באיאתי, הכוללת: ״ירושלים, עיר המהוללה״ (בית מתוך פיוט כפתיחה), מחרוזות מן הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״ לר׳ אליהו בכור חזן בשבח ירושלים" והפסוקים ״שבחי ירושלים את הי״ (תהלים קמז, יב-יג) על פי המנגינה של אביהו מדינה, שהקהל התבקש לשיר אותם יחד עם חברי הלהקה.
סדרה משולבת על פי המודוס דרג' רמל למאיה הכוללת קטעים מן הפיוטים והשירים האלה: מחרוזות מתוך הפיוט ״צביה, לבי חמרמר״ למשורר בשם יצחק; מחרוזות מתוך הפיוט ״מה יפית יפה, שחר נשקפה״ למשורר בשם משה; הפיוט ״שער אשר נסגר״ לר׳ שלמה אבן גבירול; ולבסוף ברג'א (=קטע סיום) עם מילים ערביות מן השירה האנדלוסית־האלג׳יראית ״רימון רמתני, שוג׳יפתו ביהא״.
אוחיל יום יום אשתאה ר' אליהו חזן
איזמיר-ירושלים-תוניס-מאה 19-20
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינִי תָמִיד צוֹפִיָּה
מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה
נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ
הָרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה
כֹּהֵן שִׁמֵּשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּמִשְׁמֶרֶת כְּהֻנָּה
מִשְּׁיָרֵי אַנְשֵׁי אֱמוּנָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוּא הָיָה
יְהַלְּלוּהָ בְּכָל מִדָּה הַנְּבִיאָה חֻלְדָּה
בֵּין חוֹמוֹת הִתְבּוֹדְדָה כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה
אָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי לְעֵבֶר מִזֶּה עָלִיתִי
חֶבֶל נְבִיאִים רָאִיתִי חַגַּי מַלְאָכִי זְכַרְיָה
לְמִשְׁפָּט יָשְׁבוּ כִסְאוֹת שִׁבְעִים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת
גְּדוֹלָה. לְמוֹפֵת וּלְאוֹת עִמָּם עֹז וְתוֹשִׁיָּה
יְרוּשָׁלַיִם צִיּוּן אוֹרוֹת שָׁמָּה הוּבְלוּ לִקְבָרוֹת
עִיר דָּוִד נְעִים זְמִירוֹת בֵּית מַלְכֵי שִׁבְטֵי יָהּ
הַר הַבַּיִת וְהַהַרְאֵל שָׁמָּה בֵּית מִקְדַּשׁ הָאֵל
וְכֹתֶל שְׁכִינַת אֵל מִשְׁכָּן מֶלֶךְ מַלְכַיָּא
וַאֲנִי בְדֶרֶךְ אֶפְרָת שָׁם מַצֶּבֶת קְבוּרַת
אִמָּא רָחֵל הִיא מוֹרָת שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בְּיָפְיָהּ
חֲזֵה צִיּוֹן מְהֻלָּלָה בֵּית אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
מָגֵן הִיא לִבְנֵי גוֹלָה וְדָא תַרְעָא דִשְׁמַיָּא
זֶה מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו בִּקְהַל חֲסִידִים קְדוֹשָׁיו
דּוֹר וְדוֹר וְדוֹרְשָׁיו כֻּלָּם בְּנֵי עֲלִיָּה
נְזִיר אֱלֹהֵי אָבִי דִּמְיוֹנוֹ כְאַרְיֵה לָבִיא
שָׁקוּל שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא
חֲזַק עַם דַּל וְאֶבְיוֹן הַיְּקָרִים בְּנֵי צִיּוֹן
הַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים
בדיקת יחסי הגומלין בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים מעלה כמה עובדות מעניינות. הנתונים הטכניים, גם במישור זה, לא הוגשו באופן סופי, אם כי המגמות עליהן הם מצביעים ברורות לחלוטין. קיימת הערצה גלויה ולפעמים מוסתרת של הקדוש היהודי על־ידי המוסלמי. העדויות היהודיות והלא יהודיות מאשרות שיחס זה נכון לגבי קדושים יהודים רבים ומגיע לפעמים עד כדי שאיפה ״לאסלם״ את הקדוש.
- הערת המחבר : הזכרנו לעיל את הנתונים שניתנו על־ידי וואנו במסגרת מחקרו. הוא מציין 45 קדושים יהודים הנערצים על־ידי המוסלמים, 14 קדושים מוסלמים הנערצים על־ידי היהודים ו־ 31 קדושים שיהודים ומוסלמים מעריצים אותם וטוענים לשייכות הקדוש לדתם. מכאן יוצא באופן ברור שכל הקדושים היהודים שבמחקרו של וואנו, גם אם הם מוכרים בתור שכאלה או לא, נערצים גס על־ידי המוסלמים. בדיקתנו העלתה שמגמה זו נכונה.
- Les Juifs ont aussi leurs Saints et certains ont même acquis une renommee si grande qu'ils sont vénérés même par les musulmans
- Ce qui est le cas pour Rabbi Amram à Azjen près d'Ouezzan et pour Rabbi ben Zmirro à Safi", in Introduction à la .connaissance du Maroc, Casablanca 1942 224
- אפילו קדוש יהודי מפורסם ומקובל כמו ר׳ דוד הלוי דראע לא ניצל מסכנה זו. ראה רוטה — טריבו, עמי 212-211: "Mais les Musulmans cherchent aujourd'hui à accaparer le saint. Le caid a nomme
- un moquaddem du tombeau, qui demeure au-dessus du sanctuaire et qui perçoit un droit sur les pèlerins: ce droit est pre'senté comme une sorte de ziara ou d'offrande au saint, en sorte que l'habitation du moquaddem tend à devenir une zaouia et qu'en fin de compte le sanctuaire juif menace de s'islamiser…
- ולפעמים יש אשר יקום יהודי תקיף ויעמוד בפרץ לפני עדתו. בכחו, במאודו או בהשפעתו על בעלי היכולת הוא מציל עשוק מידי עושקו. ככה עלה בידי הפרנס רב הפעלים ר׳ יהושע קורקוס ממרקיש להשיב ליהודי האטלס את קברו של השליח ר׳ דוד הלוי, בדרך העולה ממרקיש לדרעא וגם בנה קובה עליה…״, נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, הלק אי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 147. ר׳ יהושע קורקוס (1929-1842) היה אישיות יוצאת דופן ויועץ נערץ של כמה מלכים במרוקו.. Benech בספרו Essai d'explication d'un mellah, מקדיש לו פרק שלם (עמי 270-256). ראה גם העץ הגיניאלוגי של משפחת קורקוס, שפורסם על־ידי מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל׳׳ח. גם נוצרים לא נמנעו מלבקר אצל קדושים יהודים. ראה ר׳ עמרם בן־דיוואן(סיפורים מס׳ 3.485,2.485 ועוד), ר׳ אברהם מול אנס(סיפור מס׳ 4.38) ור׳ דוד ומשה (סיפורים מס׳ 28.135 ו־29.135); נוצרים השתתפו בהלווייתו של ר׳ רפאל אנקאווה(סיפור מס׳ 4.514
"Les catholiques fervents et même les Espagnols, s'adressent soit au saint juif, soit au saint musulman pour obtenir des enfants mâles", A. van Gennep, En Alge'rie, Paris 1914, p.45
תופעה זו של הערצת קדושים יהודים על־ידי מוסלמים בארץ שבה היהודים היוו מיעוט בזוי ואף נרדף, היא תופעה תמוהה הדורשת הסבר. אין ספק שגם היהודים העריצו כמה קדושים מוסלמים, אם כי מספרם של אלה מוגבל מאוד, ומעניין שלגבי קדושים אלה יש ליהודים כמעט תמיד מסורות הקושרות אותם ליהדות. ״ייהוד״ קדושים אלה מצד היהודים מגלה שאין היהודים מכירים באופן גלוי שהם מעריצים קדושים מוסלמים, מה שלא ניתן לומר לגבי המוסלמים ביחס לקדושים היהודים.
מחקרנו העלה רשימה של מאה עשרים ושישה קדושים הזוכים להערצתם המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. חלקם הוזכרו על־ידי וואנו, ויתרם עולה ממסורות שאספנו. ניתן לחלק את האובייקטים של ההערצה המשותפת לשלוש קבוצות עיקריות: קדושים יהודים הנערצים גם על־ידי מוסלמים, קדושים אשר הן יהודים והן מוסלמים טוענים לבעלות עליהם, וקדושים מוסלמים הנערצים גם על־ידי יהודים.
הערת המחבר : החומר שלנו מתבסס רק על עדויות של יהודים כפי שהם חושבים על עצמם וכפי שהם סבורים שהמוסלמים חושבים עליהם. הגישה האידיאלית מחייבת בדיקת הנושא באופן בלתי תלוי בקרב היהודים ובקרב המוסלמים מאותו איזור, אך מסיבות טכניות מובנות לא היתה לנו אפשרות לערוך בדיקה מתודולוגית כנדרש.
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
שער שני. הקדושים והקדושות
קדושים
רבי אבא – ליד הכפר תיסכית
קבור קרוב למולאי איג'י.
נמסר על ידי אינפורמנט יליד האזור. רוב רובן של העדויות בקובץ נרשמו מפי אינפורמנטים ילידי האזור שבו קבור הקדוש.
רבי אבא אביחצירא – בודניב.
בנו של רבי יצחק אביחצירא ונכדו של רבי יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.
" יום אחד לפני מלחמת העולם הלכו שני מוסלמים, בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. – נחל גיר עובר ליד בו-דניב. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקת כדורגל.
המוסלמי תהה : הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואך קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה " לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה, הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה. – אכן היו מוסלמים שנזקקו לעזרתם של חכמי מרוקו.
קראו לו, אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם : שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע ; ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים. וכך היה. היה רעב, יוקר, ראינו את זה במו עינינו.
רבי אבא אלבאז – צפרו.
הוא בן דודו של רבי רפאל משה אלבאז. נולד בי"ד תשרי תרי"א ונפטר בכ"ו אלול תרצ"ח.
- נמסר על ידי גב׳ אסתר ח׳ וגב׳ רוחמה כ׳(צפרו). חתום על תעודות מס׳ 159 (משנת 1887), 211, 212, 214, 266, 274, 274 א׳(זוהי תעודה בערבית האוסרת להכות על התוף בשבת וכן לקיים טקס חתונה בשבת שבו נהגו הנשים לתופף) ו־274 בי, וכן מוזכר בתעודות מס׳ 280,208 (מכתב אליו מהרב שמואל מלכא) ו־286 בספרו של הרב דוד עובדיה, קהלת צפרו, כרך אי, ירושלים תשל״ה. פרטים עליו ועל משפחת אלבאז ראה ספר שבות יהודה שהוצא על ידי הרב מאיר אלבאז, ירושלים תש׳׳ם. ראה בעיקר המבוא ״תולדותיהם של צדיקים״, עמי כג-נד. בספר מופיעה תמונה של הקדוש.
רבי אבנר אג'ייאני – צפרו.
נפטר בט"ו אדר תרע"ט
אביו של רבי ראובן אג'ייאני ובנו של רבי רחמים אג'ייאני, המכונה רי"א. משפחת אג'ייאני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צרפו, רבי אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית מדרשו של רבי רפאל מאמאן.
נמסר על־ידי גב׳ רוחמה כ׳(צפרו). תולדות חייו של ר׳ אבנר אג׳ייני מאת בנו ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, המכונה עמש׳׳א, הופיעו בהקדמה לקונטרס שיחת דרזקי בספר לפי ספריו, חלק אי, ירושלים תשל׳׳א. חלק מהספר הוא של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני. ספר זה, כמו ספרים רבים אחרים של רבני משפחת אג׳ייני, הוצא לאור בירושלים על־ידי צאצאי המחברים. ראה למשל את ספרו של ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, בית העמרני. ראשי תיבות, ירושלים תשל׳׳ו, בעריכת בנו שאול זיו(אג׳ייני). תולדות חייו של המחבר מאת הרב דוד עובדיה מופיעות בהקדמה.
כתובת המציבה שלו מופיעה בהקדמה של ספר שפתי רננות של ר׳ ראובן אג׳ייני שיצא לאור בירושלים, תשל״ג, על־ידי צאצאי המחבר.
הוא חתום על תעודה מס׳ 50 (מ־1904) ומוזכר בתעודות מס׳ 170,128 (יהד עם 24 חברי בית־הדין), 286 ו־650 בספרו הנ״ל של הרב עובדיה, כרכים א׳ ו־ב׳.
רבי אבנר הצרפתי – פאס.
נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב-1883. קברו ליד קברו של רבי יהודה בן עטר ולאלה סוליכא.
באללאה ( באלוהם ) ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים, זה הכל, התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.
היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של רבי אבנר הצרפתי. בשתיים עשרה בצהריים הלכתי, אמרתי : רבי אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך. תחון עלי שילדי לא ימות.
אני הייתי בהיריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות, תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה. אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו, כשהלך הרופא, הלכתי לרבי אבנר הצרפתי ואמרתי : אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך.
אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שימלא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו. כיסיתי אותו בשמיכה, אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כוורד, והא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול.
בעצם אמר לי, נאינה , כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא, מי שממאמין בה' הוא יעזור לו, הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו. סיפרה גברת רחל ב' – פאס.
תאריכי לידה ופטירה מדויקים של הרב אבנר הצרפתי מובאים בבן נאיים, עמי י׳׳ח: לידה — כ׳׳א בשבט תקפ׳׳ז, פטירה — ח׳ בתשרי תרמ״ד. בתעודה מס׳ 518 (כתובה בכתב־ידו של הרב רפאל משה אלבאז) שבספרו הנ׳׳ל של הרב עובדיה, כרך ב׳, עמי 141, מוזכר רק תאריך הפטירה של הרב אבנר הצרפתי: ח׳ בתשרי תרמ״ה. אמנם קיים שוני בשנת הפטירה בין שני המקורות אך שני המחברים מציינים שימי חייו של הרב אבנר הצרפתי היו נ״ח שנה. בן־נאיים כותב שנשבעים בשמו של ר׳ אבנר ומשתטחים על קברו ושנהג לאכול בשר רק בשבת. על הצניעות באכילה אצל הקדושים, ראה עמי 22.
חלום טוב – חלום יוסף-אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו
חלום טוב – חלום יוסף
איש עשיר חי בעיר פלונית. ולאיש בן זקונים יפה תואר ויפה מראה, ואף פיקח, והיה הבן יחיד לאביו. אהב האב את בנו ומלא את רצונו. שכר לו מלמד עני אך מובחר, שלימד אותו את התורה ואת המצוות.
כשגמר המלמד לחנך את הילד קיבל את שכרו והלך לביתו, אלא שהכסף תם לפני חג הפסח ולא היו לו הוצאות לחג. הלך אל ביתו של העשיר ואמר לו: ״אדוני, שכחתי ללמד את בנך פסוק שחשיבותו גדולה״. שמע זאת העשיר, ואמר למלמד: ״בני לרשותך. קחהו ולמדהו״. נכנס המלמד עם הבן לחדר ביחידות ואמר לו: ״בני, כי תחלום חלום, אל תספרהו לאיש עד שיאמרו לך חלום טוב – חלום יוסף. ואם זאת לא יאמרו לך, אל נא תספר את החלום.״ ויצא. הלך אל העשיר, שנתן לו שכרו ביד רחבה. הספיקו למלמד להוצאות החג.
באחד הימים חלם הנער חלום. למחרת בבוקר אמר לאביו: ״אבי, חלמתי חלום.״ ענה האב: ״אם כך, ספר נא את החלום, בני.״ סרב הבן לספר. נדהם האב ושאל: ״מדוע, בני, לא תספר לי?״ אך הבן עמד על שלו. ״לא אספר״. האב לא שכח את החלום, ויום יום סירב הבן, ולבסוף נכנס בלב האב החשד, שמא בנו זומם משהו, והחליט החלטה.
באחד הימים אמר האב לבנו: ״הבה, בני, נצא לשיט ונקבל פני ציי החוזר מדרך ארוכה.״ ויצאו הבן והאב בספינה. משהגיעו ללב-ים, אמר האב לבנו: ״בני, ספר לי עתה את חלומך.״ ומשעמד הבן בסירובו, הדפו האב מהמעקה הימה, לא שעה לצעקות הבן ושב לביתו.
נישא הבן ע״י הגלים והוטל על חופה של עיר. מששב להכרתו, נכנס לעיר וחיפש לו מקום עבודה. כך הגיע לחנות קטנה. בעל החנות ביש גדא היה והקונים ברחו מחנותו. קיבל את הנער לעבודה עמו. אך נכנס הנער לעבודה, נכנס המזל לחנות, נהרו הקונים והסוחר ראה ברכה בעמלו. ברך את אלוהים ואמר לנער: ״נערי, מיום שנכנסת לחנותי, האיר לי המזל פנים. הישאר עמדי והיה בני, תחת הבנים שחסך אלוהים מעמי, ותהיי נחמתי בחיים ויורשי לאחר מותי.״ ניאות הנער ועבד עם בעל החנות ימים רבים.
ולמלכה של עיר זו היו שתי בנות, ששמן לא נודע מעולם. הכריז המלך, שהאיש שידע שמות בנותיו, ישא אותן לנשים, אך אם ייכשל – מות יומת. רבים הבחורים הצעירים שנסו מזלם ונכשלו. ראשיהם של המסכנים הוצגו לראווה על החומה.
יום אחד בא אותו נער אל בעל החנות ואמר לו: ״אבי, הולך אני אל הארמון כדי לנסות מזלי בניחוש שמות בנות-המלך.״ נבהל אביו החדש וזעק: ״אלך כשתלך ממני, כי אהבתיך כבן, ואתה מביא לי את המזל״ הבן לא שעה לתחנוני האב, והלך אל הארמון.
משראה אותו המלך אמר לו: ״בני, צעיר ונחמד אתה, חייך יקרים, מדוע תעמיד אותם מנגד?״ ענה לו הנער: ״בכל זאת רוצה אני לנסות״
הלבישהו המלך והושיבהו על כס מלכות. משירד הלילה נכנסו שתי בנותיו של המלך. האחת עמדה לימינו והשניה לשמאלו. המלך, שסקרנותו גברה עליו ביותר, ירד ממשכבו יחף, ללא כיסוי ראש, הלך והציץ דרך חור המנעול.
פתח הנער את פיו ואמר: ״חלום חלמתי״. ענו לו הבנות כאחת ״חלום טוב – חלום יוסף״. שמע הנער את המענה והתחיל מספר את חלומו: ״בחלומי, והנה אני יושב על כס מלכות, כשלימיני עומדת השמש ולשמאלי הלבנה, והמלך יחף, ללא כיסוי ראש, מציץ דרך חור המנעול.״
שמעו זאת הנסיכות, נפלו על צווארו, חיבקוהו ונישקוהו, כי שמה של הנערה שמימינו היה שמש וזאת שלשמאלו לבנה. נכנס המלך לחדר ונשקו. עוד באותו יום ערכו את החתונה. הזמין הבן את אביו-מולידו ומחל לו על מעשהו. ולאחר מות מלכה של העיר מלך הנער תחתיו – בחסד, בצדק ובמשפט.
Contribution : Le couscous, ou l’histoire ancestrale d’un grain magique
Contribution : Le couscous, ou l’histoire ancestrale d’un grain magique
Le couscous n’est pas le fait du hasard. Il est réellement né là où il devait naître. Aujourd’hui, chaque pays du Maghreb se targue d’être à l’origine de ce plat aux saveurs berbères. Présent dans les circonstances de fête et de peine, le couscous s’est toujours entouré d’un rituel qui lui confère une certaine sacralité.
Raconter le périple du couscous, c’est restituer sa mémoire première, le frémissement des premières graines, les premiers gestes dont il garde le souvenir, le goût et l’odeur qui l’ont marqués. C’est aussi un voyage dans le temps et dans l’espace qui le réintègre dans les rituels liés aux étapes de la vie, aux traditions agraires, aux fêtes, à l’eau et au feu. Intemporel, il est à la fois légendaire et familier. Le couscous est ce plat de convivialité qui a gardé son histoire millénaire.
Le couscous (en berbère seksu) est le plat de référence des habitants de l’Afrique du Nord. C’est aussi leur plus grande et plus belle création culinaire. Les Amazigh furent les premiers à faire cuire à la vapeur les semoules de blé et d’orge. Ils amélioraient ainsi le traitement des graines jusque là utilisées seulement pour la confection de bouillies et de pains. Le couscous dont l’invention remonte vraisemblablement à la fin de la période romaine, n’est mentionné que vers la fin du VIIIème siècle par les auteurs musulmans qui firent l’éloge de ses qualités nutritives et médicales. Il parvient à sortir des frontières et à être prisé selon Rabelais dès le XVIème siècle sous le nom de Coscoton à la moresque. Ce n’est qu’avec l’arrivée des Hafsides que le nom de couscous est évoqué.
Le couscous remonte certainement à l’aube de l’Histoire même si ce plat, ainsi que l’affirme Ibn Khaldoun, n’est cité dans les chroniques qu’après la conquête arabe et l’islamisation du Maghreb. C’est à la table médiévale, au Maghreb mais aussi en Espagne et au Portugal que ce met gagne véritablement ses lettres de noblesse, passant des steppes nord africaines aux cours royales d’Europe. Les théories divergent sur l’origine du couscous et sur la date de son apparition au Maghreb. Il semblerait que le couscous soit originaire du Soudan, via l’Egypte. Au Soudan, on cuisait du pilpil et du “couscous” de mil ou de sorgho dans des paniers tressés soumis à la vapeur de la même manière que l’on cuit aujourd’hui la semoule de blé ou d’orge dans la passoire du couscoussier.
Son origine divise les historiens mais une chose est sure : des fouilles archéologiques ont permis de découvrir des couscoussière datant des IXème et Xème siècles. Il a par ailleurs connu de nombreuses transformations au gré des trajets des caravanes à travers le Sahara, et ensuite avec la conquête de l’Andalousie. Quoiqu’il en soit, le couscous est depuis longtemps le “plat national” d’Afrique du Nord. Il a fait partie de la vie quotidienne et religieuse ; il accompagne tous les grands événements de la vie.
Couscous d’hiver et couscous d’été
Le couscous est aux Maghrébins ce que les pâtes sont aux Italiens et le riz aux Chinois. C’est un aliment de base qui est le pilier de la vie au Maghreb. L’origine du mot Couscous viendrait de l’arabe classique kouskous et du berbère kseksu qui désigne à la fois la semoule de blé dur et le plat populaire dont elle est l’ingrédient de base.
Certains pensent qu’il provient d’une onomatopée faisant référence au souffle et au cliquetis des grains de semoule quand on les roule sous la main. D’autres, sont d’avis qu’il pourrait être dérivé de l’arabe classique kaskasah, qui signifie “broyer, piler”. On l’appelle Seksou en Kabylie, Taberboucht dans les Aurès, Ta’âm chez les Ouled Naïl, Lem’hawar chez les gens de Mila, Naâma et Constantine. Dans la région de Chenoua, on fait même du Taâm oubelout (couscous à base de glands). Le couscous sera accompagné d’une sauce appelée marga faite de légumes tels les tomates, oignons, navets, ail, fèves, pois chiches, courgettes ; de viandes blanches, rouges et de condiments depuis Ras el hanout, (coriandre, poivre, sel) jusqu’au piment pour avoir une cuisine relevée. Les gens du littoral comme à Collo ont la spécialité du couscous au mérou.
A chaque cérémonie, son propre couscous. Il y a le mesfouf sucré au miel et raisins secs, ou seffa avec beurre, raisins secs, cannelle, fleur d’oranger et amandine dans l’Ouest du pays. Il existe le couscous de couleur brunâtre appelé lemziet dont les citadins de Constantine en raffolent. Les pieds-noirs se sont accoutumés au couscous merguez emprunté de l’art culinaire juif. Or, le couscous algérien et maghrébin en général, a pénétré l’Andalousie dès le XIIIème siècle. Sa cuisson à la vapeur qui remonte aux temps reculés, fait que le couscous a bien une légende. On peut classer le couscous dans la famille des panades. En roulant la semoule dans une bassine avec la paume des mains, qu’on passe au tamis bien calibré, les grains sortent et sont séchés sur un drap blanc puis sont passés à la vapeur dans un couscoussier pour être cuit.
Mythe et superstition
Le couscous pèlerin est pourtant bien plus qu’un simple plat et il dépasse la dimension strictement culinaire. Sa préparation contient une dimension spirituelle qui n’est pas sans rappeler le rite de la prière. Le couscous est un acte social de partage qui marque les grandes étapes de la vie (mariage, grossesse, naissance, célébration des jours saints …). Il est né dans le giron des femmes et représente l’insigne de leur pouvoir car “seules des mains féminines peuvent l’apprivoiser”. On parle même de couscous “mythique” car “il porte en lui l’empreinte des quatre éléments nécessaires à la transmutation alchimique” : le feu (qui concourt à sa cuisson, lui donne sa chaleur), la terre (qui à porté le grain et lui donne son odeur, sa couleur, et son goût), l’eau (nécessaire complémentarité pour le révéler et lui faire atteindre sa pleine maturité).
L’air (représenté par la vapeur qui se dilue dans l’atmosphère). Dans les croyances berbères, l’asli, élément mâle, semble dans la plupart des cas, un personnage céleste, matérialisé dans la pluie. Pour implorer Dieu afin que la pluie tombe, à ce jour les enfants sortent dans certaines de nos régions avec Boughandja appelé aussi Taghoundja, sorte de marionnette en pièces d’étoffes multicolores. Les femmes superstitieuses s’assurent la fidélité de leur mari pour l’année à venir si elles leurs servent un couscous où elles auront dissimulé les morceaux les plus tendres de la queue de mouton. Compte tenu de ces associations particulières, les émigrants d’Afrique du nord ont emmené le couscous dans leurs bagages où qu’ils aillent, de sorte que les meilleurs aussi bien à Marrakech et Meknes qu’à Marseille ou Montréal. C’est ainsi que les pieds noirs débarquent d’Algérie en 1962 en France ont ramené dans leurs bagages ce plat, symbole du “là-bas” et qui est devenu aujourd’hui le plat préféré des jeunes en France.
Rites des labours et semailles
Les rites des labours, les rites destinés à faire tomber la pluie, les rites des moissons, tous ces rites qui sont innombrables sont célébrés tout au long de l’année agricole. A partir de là, on perçoit aisément la place des céréales dans le système agraire amazigh.
La récolte est ce produit né d’un mariage magique renouvelé chaque année, entre un élément femelle, la terre, et un élément mâle, la pluie. Pour assurer cette union et pour la rendre féconde, l’homme amazigh s’est entouré de toutes les cérémonies symboliques qui se déroulent dans toute la Numidie.
La terre meurt avec la moisson et renaît à l’automne. De là, est née la préparation du couscous qui se soumet à des rites que la cérémonie soit funéraire ou festive. Outre ses valeurs nutritionnelles certaines, le couscous est également la nourriture spirituelle des Nord Africains pour qui la semaine ne saurait se terminer sans le bol de couscous du vendredi après-midi après la prière. Au cours du ramadhan, le mesfouf – couscous sucré à la cannelle et aux raisins secs – est servi avant le lever du soleil juste avant le jeûne pour permettre à tous de tenir jusqu’au coucher du soleil. Pas un évènement rassemblant la famille et les amis ne se fait sans couscous. Mais au-delà de son caractère festif, il est le symbole de la générosité envers autrui. Il porte comme le pain, la baraka.
Des petites mains à l’industrialisation
Fabriqué à partir de blé dur, céréale aux nombreuses qualités nutritionnelles, le couscous est un aliment chargé de protéines, fibres, phosphore et vitamine B3 et pauvre en lipides et en sodium.
Si son mode de préparation est constant (une semoule roulée, cuite à la vapeur et assaisonnée d’un bouillon) les ingrédients qui entrent dans sa composition renseignent sur le rang social de la famille. De plus, on pourrait tracer une carte des couscous où se dessinent nettement deux axes.
Du jardin au désert en passant par la côte les assaisonnements et les légumes changent.
Produit simple, il s’accommode aussi bien d’une préparation compliquée et riche en ingrédients que d’une simple noix de beurre et d’un peu de sucre et de cannelle.
En dépit des divergences voire des désaccords sur ce qui fait un “vrai” couscous, la méthode de préparation et de présentation demeure plus ou moins la même partout. La graine de couscous est faite avec de la semoule de blé dur, de l’eau et éventuellement du sel et de la farine soit à la main selon une méthode qui demande beaucoup de travail et de temps soit de plus en plus de manière industrielle.
La première machine reproduisant le geste humain du roulage des grains de semoule a été mise au point en 1953 par les frères Ferrero. Les grains ainsi formés sont passés deux ou trois fois à la vapeur dans une passoire placée au dessus d’une marmite dans laquelle cuit le bouillon.
Pour faire un bon couscous, chacun possède sa recette. “Le couscous d’orge et d’avoine fait baisser le taux de cholestérol et de glycémie” raconte un célèbre cuisinier marocain se basant sur les résultats d’études scientifiques américaines et britanniques sur l’impact du riz, de l’orge ou de l’avoine sur la santé. Et pour ceux qui veulent mettre un peu plus de goût dans leur semoule, il propose une série de couscous aromatiques : au miel, sauce soja, ketchup, pruneaux et raisin sec, moutarde ou au kiwi…
Tout un programme qui allonge encore la vie millénaire du couscous.
Aujourd’hui, les minoteries industrielles sont légion en Algérie et la concurrence est rude. Et malheureusement, les femmes ne roulent plus le couscous qu’en de rares occasions…
Farid MOKDAD
מדיניות החוץ של אל-מנצור-היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר-אשר
מדיניות החוץ של אל-מנצור
כיבוש סודאן גם הוציא למרוקו מוניטין של ארץ בעלת עושר אגדי והביא לשליטה יוקרה רבה. עצמתו הדאיגה את סולטני קושטא, שרצו להטיל על השריף את מרותם הדתית ואת הביילרביים היושבים באלגייריה, שחלמו לפתוח את נמלי האוקינוס האטלנטי בפני אניות שודדי-הים שלהם. נגד אויביו ממזרח הזעיק אל-מנצור את האירופים. עם זאת מנע רק בדוחק את התערבות הביילרביי עלג' עלי, בהעתירו מתנות על הסולטן התורכי (1581). מותו של עלג' עלי (1587) והיעלמם של הביילרביים (588 1) הצילוהו מסכנה מתמדת. יכול היה אפילו לצאת למתקפה אלמלא העסיקה אותו היריבות בין בניו.
גישושיו אצל המדינות הנוצריות לא נדחו. האנגלים והספרדים אפילו התחרו על בריתו. האנגלים, שאיחרו לבוא למרוקו – הם הגיעו אל חופה לראשונה ב-1551 -ניצלו את מפלת הפורטוגלים כדי לפתח את סחר האריגים, הזהב, הסוכר, העורות והמלַחַת מן מהמגרב וכדי לארגן הברחות. אבל היריבות בין הסוחרים העצמאים וסוכני הסוחרים של הסיטי מכאן, והשפעת אישים לונדוניים חשובים הנוגעים-בדבר מכאן, הכשילו את הנסיון ללכד את האינטרסים ואת המאמצים בארגון אחד, הוא ״החברה הברברית״ (1585). מכאן ואילך לא התקדם עוד המשא והמתן עם האנגלים. מכל מקום, הקשרים העסקיים סייעו למשוך את תשומת לבה של המלכה אליזבת לחשיבותה, לא הכלכלית בלבד אלא המדינית, של מרוקו.
היא ניסתה להקים ברית, שישתתפו בה סולטני קושטא ומראכש, נגד פיליפ השני, שעלה על כס השלטון בפורטוגל. אבל אל-מנצור ראה בתורכים את המסוכנים באויביו. חרף שנאתה המסורתית של מרוקו לספרד, שמצאה לה ביטוי בהתלהבות העממית לשמע הידיעה על השמדת הארמאדה (1588), לא נעלם ממנו, כי פיליפ אירח בחצרו את אחיו של אלמותאווקל, שהיה מוכן ומזומן תמיד להתייצב בראשה של התקוממות. מלך ספרד, שחשש מצידו פן יתפסו שודדי-הים המרוקנים את שיירותיו הבאות מהודו ויכבשו בסופו של דבר את המוצבים הספרדים העלובים במרוקו, הנתונים בפלצור מתמיד, ניסה לקנות את נייטרליותו של הסולטן במסרו לו את ארזילה (1589).
בתמרונו בין הספרדים והאנגלים ניצל אל-מנצור, בכשרון מופלג, את הפחד מפני התערבותו. הוא סחר בתמיכתו, אך לא נתן דבר. תכנית הכיבוש של האי ארגין וחוץ הצהרה שתכנן פיליפ השני, כדי למשוך אליו את זהב סודאן, הכריעה לבסוף את הכף לטובת אנגליה. הסולטן אף הרחיק לכת וצפה את כיבושה של ספרד וחלוקתה עם האנגלים, אבל אליזבת העדיפה להשקיע את מאמציה בהודו. מותם של המלכה הזקנה והסולטן, שמצא את מותו במגיפת הדבר, שמו קץ לתוכניות מדיניות מפליגות אלה (1603).
עם צרפת, השסועה מחבלת מלחמות הדת, לא קיים אל-מנצור אלא קצת קשרי עסקים וקיבל את פני הקונסולים הצרפתיים. אשר לארצות השפלה, הן אך זה התחילו להתעניין במסחר עם מרוקו.
שקיעת הסעדים
אך הסתלק השליט הזקן מן העולם ושלושה מבניו רבו על השלטון, מולאי זידאן, שהוכרז שליט בפאס; אבו-פאריס, שהוכר במראבש ומוחמד א-שייח׳ אל-מאמון, שאביו הושיבו בכלא זמן קצר לפני מותו. אל-מאמון היה איש אלים, שלא נשמע אלא ליצריו. הוא הוכר כיורש ב-1581, אך סבלנות אביו פקעה לבסוף מחמת שערוריותיו ומרידותיו. הוא הרים את נם המרד ב-1602 ונכלא במכנאס. כשהם כורתים ברית שנים נגד אחד ומחליפים בלי הרף את שותפם, שיחקו שלושת הנסיכים שבע שנים משחק מחבואים טרגי, בקראם לעזרה מי את הספרדים ומי את התורכים. ב-1610 נרצח אבו פאריס בידי אחיינו עבדאללה, בנו של אל-מאמון, שדמה מאד לאביו. אל-מאמון הצליח לכבוש את פאס הודות לתמיכת הספרדים, שקיבלו את לאראש במחיר שרותיהם. מולאי זידאן שמר איכשהו בידיו את מראכש ומחוזה. כמו במאה הט״ו נחלקה מרוקו לשתי ממלכות, האחת של פאס והאחת של מראכש.
חלוקה זאת לא היתה ערוכה לשלום. מאבקי האחים של בני אל-מנצור עוררו מחדש את האלימות, ששקטה בקושי מפני סמכותו. מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, ששלחו יד איש ברעהו וזרעו סביבם שכול וחורבן. השבטים הערביים לקחו חלק באנדרלמוסיה. שבטי הברברים ההרריים, שסבלו מתוצאות המהומות הללו, נכנסו אך הם למשחק. זו היתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו: ערים מבוססות ובדרך כלל שלוות כגון פאס היו טרף לקבוצות אלימות. במשך ימים אחדים לא נקראו התושבים לתפילה מראש המינארט של המסגד הגדול, רבעים שלמים היו לעיי חרבות ונעשו שוב לגנים.
בתוך כל אלה לא היה לסולטני פאס ומראכש משקל רב. מולאי זידאן(1628-1603), הפחות גרוע שבהם, קיים בקושי רב את שררתו בידו. שלוש פעמים גורש ושב. מעולם לא עלה בידו לכבוש מחדש את ממלכת פאס, שנשארה עצמאית. בתור שליט מראכש הספיק לפחות לבנות בה, על בית העלמין הסעדי, את הקובה המערבית, אשר בתפארת פיתוחיה, נטיפי כיפתה וחיטובי קבריה מעוררת את התלהבות התיירים, אך היא בכל זאת יצירה דקאדנטית. בין השלווה רבת-הכוח של המגדים מתקופת המווחידון והיופי ההרמוני והמסודר של ה״מדרסה״ המרינית לבין העושר המופרז של מאוזוליאום הנסיכים הסעדים ישנו, כדברי ג. מארסה, המרחק המפריד בין כנסיית ברו לשער הצפוני של שארטר.
משנת 1626 לא נשמעה פאס עוד אלא למנהיגי כנופיות או נכנעה לזמן-מה לאחת החמולות שניסו לתפוס את השלטון. במראבש החזיקו הסעדים מעמד תקופה ארוכה יותר: האחרון בהם, אל-עבאס, נרצח בשנת 1659.
החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
מכל מקום הכת הוסיפה לעורר עניין. נראה שהמחקר המדעי הראשון שנעשה במערב על תולדותיה של הכת הוא מפרי עטו של דניס לבי דה באטילי(de Batiiiy). מחקר זה ראה אור בליון בשנת 1603. זהו תאריך ראוי לציון. המוסר הפגני של תקופת הרנסנס הביא לתחיית הרצח כמכשיר פוליטי ומלחמות הדת העלו אותו לדרגת מצווה דתית. הופעתן של מונרכיות חדשות, שבהן יכול היה אדם אחד לקבוע את המדיניות והדת של מדינה, הפכה את הרצח לנשק יעיל ומקובל. נסיכים והגמונים היו מוכנים לשכור רוצחים כדי להפיל את מתנגדיהם הפוליטיים או הדתיים – והופיעו הוגי דעות שהלבישו את ההיגיון הערטילאי שבאלימות מעטה רעיוני מהוגן.
מטרתו של לֵבֵּי דה באטילי הייתה צנועה; הוא ביקש להסביר את הוראתו ההיסטורית האמתית של המונח שזכה לתפוצה חדשה בצרפת. מחקרו מבוסם היה על מקורות נוצריים בלבד, ומשום כך לא הוסיף הרבה על מה שהיה ידוע באירופה במאה השלוש עשרה. אף על פי כן גם ללא עובדות חדשות ניתן להגיע לתובנה חדשה. היה זה דבר שקל היה להבינו בדור שראה את ויליאם מנסאו Nassau (William of נורה בידי רוצח שכיר חרב בשליחותו של מלך ספרד; את הנרי השלישי מצרפת נדקר בידי נזיר דומיניקני ואת אליזבת מלכת אנגליה נאלצת להימלט על נפשה מפני מי שנשלחו להתנקש בחייה.
ההתקדמות הראשונה החשובה לקראת פתרון המסתורין האופפים את מוצאם של ההשישים ואת זהותם היא פרי של ראשית תקופת ההשכלה. צעד ראשון זה נעשה בשנת 1697 כאשר פרסם ברתולומי דה הרבלוט (Barthoiome d'Herbeiot) את חיבורו הגדול Bibliotheque orientale- מחקר חלוצי המכיל את רוב מה שהיה בפי מלומדים מזרחנים לומר באותה עת על תולדות דת האסלאם וספרותה. במחקרו זה השתמש לראשונה חוקר מלומד ובלתי דוגמתי במקורות מוסלמיים – המקורות המועטים שהיו ידועים באותה עת באירופה. הוא ניסה לשזור את החשישים הפרסים והסורים בתיאור רחב יריעה ובהקשר של תולדות דת האסלאם. הוא הראה עוד שהם היו חלק מן האסמאעיליה, פלג חשוב שפרש מן השיעה, אשר מאבקיה עם האסלאם הסוני הביאו לפיצול הדתי הגדול באסלאם. ראשי הכת האסמאעילית טענו שהם אמאמים, צאצאי אסמאעיל בן ג׳עפר – ובאמצעותו הם בעצם צאצאי הנביא מוחמד – יוצאי חלציהם של בתו פאטמה וחתנו עלי. במשך המאה השמונה עשרה עסקו בנושא זה מזרחנים והיסטוריונים נוספים והוסיפו פרטים חדשים לתולדות החשישים, אמונותיהם וקשריהם עם כת האם האסמאעילית. כמה סופרים ניסו אף להציע הסבר למוצא הכינוי ׳אסאסין, שהניחו כי מקורו בלשון הערבית על אף שטרם נמצאו סימוכין לדבר בטקסט ערבי כלשהו. עד כה הועלו כמה הצעות בדבר האטימולוגיה של המילה אך אף אחת מהן אינה משכנעת דיה.
בתחילת המאה התשע עשרה התחדש העניין בחשישים. המהפכה הצרפתית והשפעתה עוררו מחדש את התעניינות הציבור בתככים וברצח. המשלחת ששיגר נפוליאון בונפרטה למצרים ולסוריה הביאה למגע קרוב יותר עם המזרח המוסלמי, וכן יצרה הזדמנויות חדשות למחקרים על האסלאם. לאחר כמה ניסיונות של חוקרים שוליים לספק את התעניינותו של הציבור בשאלה, הופיע מחקרו של סילבסטר דה סאסי(de Sacy), בכיר חוקרי הערבים והאסלאם באותם ימים. בסקירה, שאותה קרא במאי 1809 בפני ה׳אינסטיטוט דה פראנס׳ (institut de France, תיאר את החשישים ודן באטימולוגיה של שמם.
החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ח
לבד מן הנדוניה והכתובה קיבל המעמד החברתי והכלכלי של משפחות החתן והכלה ביטוי מיוחד בפאר ובהדר שהפגינו בני משפחות החתן והכלה וקרוביהם בטקסי החתונה השונים, ובמיוחד בטקס החינה ובטקס החופה והקידושין. הנוסעים והדיפלומטים האירופים שהשתתפו בחתונות יהודיות בטנגייר ובמוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 מלאו השתוממות והתפעלות מן התכשיטים והמלבושים המפוארים שעדו עליהן הנשים היהודיות בטקסים אלה; אך הם נהגו להשתתף בחתונות של עשירי הקהילות שהיה להם קשר עם הנציגויות הזרות במרוקו, ולא בחתונות של בני הקהילה מן השורה." עדויות מוקדמות ומאוחדות על הפגנת הפאר וההדר ועל הפזרנות שנהגו בה לעתים העשירים ואף הבינוניים בקהילות הגדולות בטקסי החתונה, בין היתר בצורה של ארוחות ראווה, מתנות יקרות ערך ועדיית תכשיטים יקרים, אנו מוצאים בתקנות הרבות שהותקנו בפאם ובמכנאס מאז המאה ה־17 עד למאה ה־20 בניסיון לעמעם את הפגנת העושר והפזרנות. אולם ריבוי התקנות מוכיח כי סדנא דארעא חד הוא, וכי בני הקהילות נהגו בעניין זה על פי כללי המשחק החברתיים וכללי הכבוד המשפחתיים שחייבו הפגנת עושר כזאת ואף ניהול תחרות בין המשפחות עתירות האמצעים בתוך הקהילה כדי לשמור ואף להאדיר את ״ההון הסימבולי״ שנבע מכך והתלווה להון הכספי שלהן.
הערת המחבר : מסרנים רבים מקהילות שונות סיפרו לי על תופעות חמורות של משא ומתן בין המשפחות על הנדוניה וסכום הכתובה עד סמוך לטקס החופה ממש. לפעמים אף נכשל משא ומתן מאוחר זה והותיר את הכלה פנויה לראשון שיבוא ויקדשה בו ביום. מכאן נובע הביטוי עוף ממולא, שבו כונתה כלה שנקלעה למצב מביך זה בקהילות אזור הסוס. ראה על כך בפרק התיעוד על החתונה היהודית באיגיל נ־וגו.
תקנה בפאס משנת 1618 (טבת שע״ח) התירה ״רק סעודה אחת לכל שמחה: אירוסין, נישואין, ברית ופדיון הבן״, וקבעה כי ״בסעודת הארוס בבית הארוסה יוזמנו רק בני המשפחה הקרובים״ וכי ״בסעודת תגלחת החתן ובסעודות אחרות במו משלוח ה'חינה׳ מן החתן לכלה יוזמנו רק קרובים ותוגבל התקרובת״." התקנה אף ביטלה טקסים רבים שכוננו מאז ומתמיד את החתונה היהודית בקהילת פאס:
גם ראינו לתקן שלא לעשות תקייל" בשום עניין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת; גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הרבטה" שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה.
הערת המחבר : טקס זה נעלם כנראה מטקסי החתונה היהודית בפאס או קיבל שם אחר.
גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם; גם לא ישלח החתן אלחיניא שלבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. ובל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלא קידושין, כי אם בשידוכין. [_] גם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקיבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן, אפילו שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים.
מתקני התקנה נימקו את החלטותיהם מרחיקות הלכת במצוקה שנבעה מן המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה ואשר הביאו רבים מעשיריה לרדת מנכסיהם, והוסיפו: ״מרבים בסעודות ובאים הגויים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם; לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאבל ממנו״., בתקנה משנת 1698 (אב תנ״ח) טיפלו ראשי הקהל בפאס בעניין הנדוניה ואסרו על ״קרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניה שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע ולא שום תכשיט מהפניוש [־־בגדי צמר, בספרדית]; רק חפצי הנדוניה אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם לפי כבודו״.הם אסרו השתתפות נגנים בתהלוכת הכלה לטבילה במקווה הן כדי למנוע חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע עירוב גברים ונשים בחגיגה. הם קבעו בי טקסי החתונה והחגיגות המתלוות אליהם יתחילו ״ביום שבת קודש שלפני החופה ממש הנקרא בפי ההמון ישבת ראיי׳״ ולא לפני כן, וכי ״הכנסת הכלה לחופה תהיה בביתו של החתן, וכשתהיה בערב שבת תהיה בבוקר אחרי תפילת שחרית״." את סדרי החתונה החדשים הם קבעו לתקופה של עשר שנים. בסדרה נוספת של תקנות מן השנים 1730-1729(אלול תפ״נז; ראשית תשרי ת״ץ: כסלו ת״ץ; שבט ת״ץ) חזרו ראשי הקהל בפאס והחליטו על צמצום בטקסי החתונה ובחגיגות שמתלוות אליהם, כמו טקס הדכלא [־ביקור החתן] לחתן שנערך בבית הכלה, טקס התקייל וטקס משלוח אלחניא [־החינה] לבית הכלה והחגיגה שנערכה שם במוצאי שבת. כמו כן הם ביטלו את אלמריגיה" משום ״השחתת ממון ואת הכמר [־־הכתר שעונדת הכלה], אסרו על עריכת אטופאן דלערוצא [־הולכת הכלה לבית החתן] בליל שישי, אסרו על הנשים הצעירות להזמין לחתונה את האורחים פרט לאישה זקנה, ואסרו על עריכת טקס לגראמה שכרוך בהחרמת כספים של גברים, בחורים ונשים בטקסי החתונה.
ניסיון אחרון לתקן תקנות בעניין הוצאות החתונה הגבוהות נעשה בקהילת פאס בשנת 1930, בזמן שסדרי הקהילה חדלו להיות מבוקרים ונשלטים בידי דייני הקהילה ורבניה והשלטון הקהילתי עבר לידי ועד הקהילה, שנבחר בידי חלק מבני הקהילה. גם כאן היתה תכלית ההחלטות לצמצם את הוצאות החתונה ולקבוע סדרים אחידים לעניים ולעשירים כאחד," אולם גם החלטות חדשות אלה לא הצליחו לשנות כהוא זה את הנהגה הקהילתית בעניין טקסי החתונה ולא הצליחו לשנות את כללי המשחק החברתי והכבוד המשפחתי שביסוד השוני בקיום טקסי החתונה.
מתקני תקנות אלה מפאם חסו על ממונם של בני הקהילה וביקשו לעמעם את הבזבזנות שהתלוותה לחגיגות המשפחתיות וכן להביא למידת־מה של שוויוניות בהוצאות החתונה בקרב הרבדים הכלכליים השונים של הקהילה; ועם זה שאפו לעמעם עד כמה שניתן את הטקסים שאינם יהודיים במקורם ולהכניס סייגים דתיים שיעמעמו את המגע בין גברים לנשים בטקסים אלה.
הוא הדין בתקנות שנתקנו בעניין זה במכנאס. בקהילה זו ביטל ר׳ רפאל בירדוגו בתקנה מחורף תקס״ו(1806/1805) הבאת תבשילים לבית החתן והכלה ביום הראשון של החתונה. בתקנה משנת תקס״ז (1805/6) נאסר להכין מלבוש רקום לחתן," ובתקנה משנת תקע״ו (1815/6) נאסר על משלוח מנות ותבשילים מבית החתן ומבית הכלה לבתים של קרובים וידידים, וכן על משלוח ארוחת ערב בליל החינה ובליל הרבטא. בשנת תקפ״ד (1825/4) אסרה תקנה לערוך ביקורי קרובים בבית החתן ובבית הכלה בשבת שלפני החתונה (וחגיגת בר המצוה). בתקנה משנת תר״ן(1889/90) הוחלט לצמצם את החפצים שהביאה הכלה בנדונייתה לחפצים משומשים בלבד ולצמצם את ההוצאות הרבות של האירוח המלווה את טקסי החתונה. גם בתקנות משנת תרנ״ז(1896/7) ומשנת תרנ״ח (1897/8) חזרו ראשי הקהל ודרשו מבעלי השמחות לצמצם את הוצאות האירוח המתנהל במסגרת טקסי החתונה הן כדי למנוע בזבזנות הן כדי שלא לבייש את עניי הקהילה, שאינם יבולים לעמוד בתחרות עם בעלי האמצעים. בתקנה מוקדמת, כנראה משנת תקכ״ט (1768/9) על פי סברת עורך התקנות, הוחלט על צמצום מרבי באירוח מוזמנים בטקסי החתונה השונים פרט לטקס החופה; רק לבני המשפחה הקרובים ביותר לחתן ולכלה הותר להשתתף בהם, וכן נאסר על קרובות המשפחה לסור לבית החתן ולבית הכלה בבגדים חגיגיים.
עניינים אלה של הוצאות חגיגות החתונה העסיקו בעבר את משפחות הכלה והחתן ביתר הקהילות במרוקו, עירוניות וכפריות כאחת, כפי שהם מעסיקים גם ביום משפחות רבות שחייבות לעמוד בהוצאות אולם החתונות ואירוח מאות המוזמנים מצד משפחת החתן ומצד משפחת הכלה. אולם עניינים אלה לא היו בתחום החלטתן הבלעדית של המשפחות, שכן הוצאות אלה, כמו כל טקסי החתונה ואירועיה, שייכות היו להביטוס התרבותי של הקהילה, שעמד מעל משפחה זו או זו וחייב באופן בלתי פורמלית את כל בני הקהילה. התקנות של פאס ומכנאס היו ניסיון פורמלי לחולל רפורמות בהביטוס הקהילתי כדי להקל במיוחד על המשפחות דלות האמצעים ולמנוע מהן את הביזיון של אי עמידה בחובות האירוח ובסימני הכבוד המשפחתי. אולם הן לא הצליחו להכניס את השינויים המיוחלים ולא שינו את הפעלה החברתית בקהילות פאס ומכנאס ובקהילות אחרות שאימצו את תקנות פאס, במיוחד הקהילות שהיתה בהן השפעה של המגורשים. כישלון התקנות נבע מכך שלא הרבדים הנמוכים קבעו את כללי ההביטוס הקהילתי ואת כללי המשחק החברתי אלא בעלי האמצעים, שיכלו לנהל תחרות על סימני הכבוד הרשומים בהביטוס התרבותי של הקהילה. דייני קהילת פאס הבינו זאת כנראה בשנת 1698, וקבעו את תוקפה של תקנתם המשנה את סדרי החתונה בקהילה למשך עשר שנים בלבד.
עמוד 84
רוטוויילר- הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-גבריאל בן-שמחון
רוטוויילר
כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן.
יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף
את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.
חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא
נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,
היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.
בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.
הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר
בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.
הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם
החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.
אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,
אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?
סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.
אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.
Mariage juif a Mogador
During the engagement period
All is carefully arranged,
The youth can visit his betrothed.
But the reverse?
My heavens, no!
That cannot be done!
At the future bride's abode,
As for battle
They are girding,
Everyone preparing
En garde No time for shirking!
Artisans come to do their part
Some arrive as others depart.
Here we see the mattress-maker.
Sitting on the ground is he.
The making of a marriage bed
Is a crucial event;
It's ceremony carried out
In the presence of
Both families.
From his knotted hand
There surges an enormous needle,
Brandished
Like a battle sword.
He plunges this weapon in the cloth
And behold!
A fine mattress emerges.
But,
Before sewing it up,
Here, my friends
Is what is done.
At the very top we slip
A Kalb of sugar well wrapped up.
This is what will guarantee
Tender nights, all worry-free.
Then the laughs begin
And allusions mingle
One conjugates :
I love, you love, he loved
And we throw upon the mattress
Many gifts, and also Ghrama
Three weeks before the wedding
The invitations are announced
Not in writing, be aware!
But aloud, by an A'rrad7
The words were rendered into verse
Of this you can be assured.
The A'rrad, his voice resonant and strong
Blending wishes and hopes in his song.
Sam'o, ya eulad Souira
Kal senior flann ou siniora
A'ndna Iferh'a kbira
Bass n'a'rdo a'leikeum
Ou'la eidadkeum
Bass tkeuno m'a'na
Fel a'rss di eidadna
Obzehd Llah Meulana
Nerdolkeum felfarh' ya hoina
Oulah ykter hirkeum bla kiass
Onkeulo tenkiou, vierci ougracias
Which means :
Listen sons of Essaouira
Thus sav 'Senor' and his Seiiora
It is with joy and with delight
We have the honor to invite
You to attend
The marriage of our children
And, with the help of God,
Merciful and also good,
We will in turn reciprocate.
May God provide
All your hearts' desires
And let us all together express
Thank you, merci, and gracias.
But you still have seen nothing,
Here is the "Sabbath of Beginning."
The Shabbat el bdiann.
The Shabbat before the marriage
. All the city comes to pray,
Congregants crowd in together,
Some in front and some behind,
And everyone among them knows
That all expenses are defrayed
By the father of the bride.
The Paitanim
Singers of reputation
Sing their Piyuttimu
According to tradition.
After the prayers, our spirits gay,
We embrace, and hurry away.
We go to the betrothed's for an aperitif.
We sing, we drink, and we eat,
Then slip away on furtive feet.
The closest kin remain for Skhina,
And if they stay for Minha prayer,
It is because they are welcome there.