השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני
הקדמה
תרומתי הצנועה להכרת הגולה במרוקו, ראשיתה במחקר אודות החינוך היהודי המסורתי במרוקו, שתוצאותיו נתפרסמו תחת הכותרת ׳החינוך היהודי על אדמת האסלאם׳(צרפתית), ובסידרת מחקרים על השפות היהודיות ועל הספרות שבעל־פה בערבית־היהודית ובברברית־היהודית.
עבודות אלו ראו המשך במפעל נרחב, המקיף את מכלול החיים האינטלקטואליים היהודיים במרוקו מסוף המאה הט״ו ועד תחילת המאה העשרים. לשם כך ערכתי רשימה מפורטת של כל החיבורים והעמדתי אותם לבדיקה שיטתית, בהגבילי בשלב הראשון את המחקר לעולמה של המחשבה המשפטית ולחוק המיושם. חקירותי בתחום זה איפשרו לי לשחזר במידה מה את חיי התפוצה הזו של העולם המוסלמי המערבי ולגלות בהם צדדים נעלמים עד כה, הנוגעים לסביבה החברתית, הכלכלית והדתית. מחקר זה, שהוא ביסוד ספרי ׳יהודי מרוקו: החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים׳(צרפתית), מהווה חלק ראשון בסידרת מחקרים על ההגות היהודית במרוקו ועל מכלול אופני הבעתה. חקר השירה מהווה חלקו השני.
זו האחרונה היא, למעשה, אחד מאופני ההבעה הפורים ביותר של ההגות היהודית במרוקו, אחת הבחינות החשובות ביצירה הספרותית של רבני מרוקו.
אביא בראשונה את ההקדמה של ר׳ משה אבן־צור לאנתולוגיה של חיבוריו השיריים ׳צלצלי שמע׳. זהו מאמר רב־היקף על המניעים והדחפים המיסטיים להלל את אלוהים בשיר. הקדמה זו היא מעין תקציר של מחקרי המעובד והשלם יותר, מעין מבוא לעבודה שיטתית של אופן הבעה זה. היא בוחנת את המודעות השירית של המשוררים, לבטיהם ומניעיהם: את שימור המסורת הספרותית של האבות; את הסוגים והתבניות: את דרכי היצירה ודרכי הניסוח: את זיקות הגומלין של השירה למדרש ולאגדה, לקבלה ולמיסטיקה, להלכה, לתורת־המוסר, לליטורגיה ולמוסיקה. לאחר מכן ייבחנו יצירותיהם של המשוררים בני משפחת אק־צור מן המאות הי״ז והי״ח, שהיוו מעין שבט של משוררים. אחר כך תובא רשימה מפורטת של מכלול היצירה השירית בעברית והפרוזה הספרותית.
ברצוני לחלוק כבוד לכושר השיפוט וההבחנה של מורי ורבי ג׳ ויידה ז״ל, שבמופתו הראה לי את הדרך. הוא עקב אחרי כל שלבי עבודתי ועמד על התועלת והעניין שבה. לעומת זאת לא זכיתי לתגובה מעודדת בפגישתי עם פרופ׳ ח׳ שירמן (ז״ל) מן האוניברסיטה העברית בירושלים. מומחה רב־מוניטין זה בשירה העברית בתור הזהב בספרד ובפרובאנס — שבעבודותיו הראויות להערכה מיוחדת אני מרבה להיעזר — הטיל ספק בעניין שיש במחקר מסוג זה, שכן כדבריו, יוקדש לתקופת ירידה ושקיעה של היצירה האינטלקטואלית היהודית בכלל והיצירה הפיוטית בפרט. בגישה זו, האופיינית לכמה וכמה אנשי אקדמיה יהודים, בא לידי ביטוי יחס של זלזול ואדישות כלפי המורשת התרבותית של תפוצות המזרח, שחקר הגותן בארבע מאות השנים האחרונות הוזנח, וסופו שנגזרה עליו השיכחה. אין להכחיש כמובן את עצם קיומה של שירה זו ואת העובדה שהזינה וסעדה — אולי ביתר חיות מאשר במקומות אחרים — את הקהילות המכונות ׳מזרחיות׳. יהדותן של אלו בהווה מעידה על עבר שיש לחושפו כדי להבינו. ׳לא די לדעת מה הם הדברים, אלא גם כיצד לבשו את צורתם, כפי שהיא קיימת היום׳.
שירמן עצמו מסכים במקומות אחדים, שיש מקום לחקור יצירות פיוטיות מן התקופות המכונות ׳דקאדנטיות׳, ולו רק בזכות ערכן התיעודי — אם לא האסתיטי — והעניין ההיסטורי שהן מייצגות. כך, למשל, בהקשר לסופר בן קשטיליה, שמואל בן־יוסף אבן־ששון, בן המאה הי״ד, כותב שירמן על קובץ שיריו:
ערכן הפיוטי של היצירות המכונסות אינו רב, אבל גם ההיסטוריון וגם חוקר הווי הסופרים בדור ירוד זה ימצא בהם עניין. בספר ׳אבני שוהם׳ יש, למשל, שירים על שני החצרנים היהודים, יוסף בן־שבת (או די־אסיחה) ושמואל אבן־וקאר, שתחילה עלו לגדולה, אבל בסוף הוצאו להורג! על מאסר הנכבדים היהודים…
שירתו של אבן־ששון מגלה לנו, שגם בדורו המדולדל נמצאו עוד בערים הקטנות קצת אנשים, שהתענגו על דברי שירה…
דברים אלה ניתן לומר על מרבית היצירות הספרותיות — ויהיו מקורן והתקופה שנכתבו בה אשר יהיו! העניין בהן הוא מעבר לערכן הספרותי־האסתיטי, ואפילו בשטח זה יש להיזהר מלחרוץ משפט סופי.
במקום אחר בהקשר ליוסף אבן סולי (טולידו, המאה הי״ד), שחי גם הוא בתקופת הירידה של שירת ספרד, אנו קוראים: ׳…עלה בידו לשמור את גחלת המסורת המעולה של המשוררים הראשונים׳. גם במרוקו היו המשוררים היהודים נוטרי המסורות השיריות של קודמיהם ומוריהם, פייטניה הדגולים של ספרד.
מומחים לשירת העבר כופים עליה בדרך־כלל את הרגליהם האסתיטיים ואת סולם הערכים שלהם עצמם! הם משעבדים אותה לכללי הביקורת, המקובלים עליהם והנהוגים בזמנם. הם מעריכים אותה בעזרת משפטים חרוצים ופסוקים, בלא לתת את הדעת לכך שיש לטפל ביצירה גם כבתעודה חברתית בסביבתה המיידית, שהיא לכאורה קפואה, אסירת שמרנות עקרה, אך לאמיתו של דבר היא מציאות חיה, משתנה ובעלת דינאמיקה פנימית. הדינאמיקה הזו מתבררת ונעשית מובנת מאליה רק למי שחקר בנבכי הנשמות, ברזי הלבבות הנסתרים, המתגלים דווקא ביצירות אלו (הקשה מכל הוא לשוב ולחשוף ודאות שאבדה). יש עדיין לרדת אל חִקרן ותעודתן, גם אם אין בהן כל מקוריות, כפי שמתפתים בנקל לחשוב.
מומחים אלה נוטים להתחלף כצנזורים ולחרוץ משפט סובייקטיבי תחת לתאר ערכים שרירים וקיימים של היצירה. הם שוכחים ש׳בחלל הספרות הנצחי, יש והגמורים שבמתים זוכים לחיים חדשים; והאהובים ביותר על בני זמנם ייעלמו בספריות השיכחה׳.
מקווה אני, כי יהיה בעבודתי משום תרומה ראויה להכרת המורשת התרבותית היהודית המגוונת (ואני מצמצם בכוונה את גבולות הדיון למדעי־היהדות המסורתיים ולספרות הרבנית בכלל), ולו רק בשל שתי המטלות הראשיות שהיא נתבעת להן: איסוף ושימור מכאן, יצירתיות והבעה רגשית מכאן.
אקדים כאן את המאוחר ואומר מה שציינתי ביעף כבר במקום אחר — בסקירה החפוזה על ההגות היהודית במרוקו ועל אופני הבעתה השונים — שדווקא בתחום השירה, יותר מאשר בכל יתר הצורות הספרותיות, מתגשמות שתי התכליות הנזכרות במלואן. עוד אחזור ואדון בכך וביתר הרחבה.
יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
ספרד – חלק מתרבות ערב
כשכבשו המוסלמים בשנת 711 את רוב רובה של ספרד נוסף חצי האי האיברי לעולם דובר הערבית, ועד מהרה אימצו יהודי ספרד את שפת הכובשים. הערבית הייתה, בצד העברית, שפתם של תלמידי חכמים, והם הרבו להשתמש בה, בעיקר בספרי הגות ואף בספרי הלכה שחיברו בערבית־יהודית, היינו בערבית הכתובה באותיות עבריות. הערבית־היהודית האנדלוסית היו בה יסודות מגרביים. מלבד ספרי ההגות הידועים שנכתבו בערבית־יהודית, נכתבו בשפה הזאת אף חיבורים לא מעטים בתחומים אחרים.
בתחומי הלשון העברית המשיכו המדקדקים והבלשנים באלאנדלוס את מפעלם של רב סעדיה גאון וחכמי מרוקו. גם המשכיל היהודי באלאנדלוס אימץ את כללי האדב, ההשכלה בכל תחומי התרבות על פי הדגם של המשכיל המוסלמי. אמנם מנחם בן סרוק, מראשוני המדקדקים בספרד, כתב את מילונו החשוב ׳מחברת׳ (או ׳ספר פתרונים׳) בעברית בעשותו שימוש בחיבוריו של רב סעדיה גאון, אך רוב המדקדקים בספרד כתבו את חיבוריהם על הלשון העברית בערבית־יהודית. דונש בן לברט, שבא מפאס לקורדובה, מתח בספרו ׳תשובות׳ ביקורת חריפה ביותר על מילונו של מנחם ועל שיטתו הלשונית, וביקר את מנחם בין השאר על שדחה את עקרון ההשוואה בין עברית לערבית. דונש הביא עמו ממרוקו את מסורת הבלשנות ההשוואתית השמית, ומנה ב׳תשובות׳ עשרות מילים בשתי השפות הזהות במשמעותן ובצורתן. דונש הוא גם שהציע לאמץ בשירה העברית את המשקלים הערביים.
זיקת השפה העברית ללשון ערב מובנת מאליה בגלל הקרבה ביניהן, ואין עוררין על כך שלימוד הערבית הוביל מלומדים יהודים בעולם הערבי בכלל ובספרד המוסלמית בפרט ללמוד ממנה את כללי הדקדוק של השפה העברית. בלשנות שמית השוואתית התפתחה במרוקו בטרם הופיעה על אדמת ספרד. יהודה בן קוריש, ששהה רוב חייו בפאס, היה החלוץ בתחום הזה. הוא היה הראשון שהניח את יסודות הבלשנות השמית ההשוואתית. לא חלף זמן רב ומרכז חקר העברית עבר לאלאנדלוס. יהודה חיוג׳, שהיה תלמידו של קוריש, עבר מפאס לספרד והצטרף למרכז החדש הצומח של התרבות הערבית־היהודית באלאנדלוס.
חיוג׳ חיבר את כל חיבוריו על הדקדוק העברי בערבית־יהודית. גם המושגים שהשתמש בהם לתאר את כללי הדקדוק העברי שאולים מערבית. מן המפורסמות שהוא היה הראשון שהציע שלכל מילה בעברית יש שורש תלת־עיצורי." חיוג׳ כתב ארבעה ספרים בדקדוק ׳כתאב אלתנקיט׳(ספר הניקוד), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת חרוף אללין׳ (ספר אותיות הנוח והמשך), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת אלמת׳לין׳(ספר פועלי הכפל) י ו׳כתאב אַלְנֻתַף׳(ספר הליקוטים או המריטות). יונה אבן ג׳נאח, שחי במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, בא לסרגוסה לאחר הגירוש מקורדובה בשנת 1012. בספרו הראשון, ׳כתאב אלמֻסְתַלְחִק׳ (ספר ההשגה), הוא הלך בעקבות חיוג׳ בכל הקשור לשורש השְׁלָשי. חיבורו ׳רִסַאלַת אלתַנְבִּיה׳(איגרת ההערה) הוא תשובתו על הביקורת על ספרו הקודם.
בין המחנות של חיוג׳ ואבן ג׳נאח הייתה מחלוקת חריפה על שורשים שחיוג׳ לא הביא ועל ניתוח צורות שונות, ותשובתו של אבן ג׳נאח למתנגדיו, בחיבורו ׳כתאב אלתסויה׳(ספר התגמול), גרמה למלחמה ספרותית קשה. בראש מחנה המתנגדים לאבן ג׳נאח עמד שמואל אבן נגרילה, הנגיד, שהיה תלמידו של חיוג׳. איגרותיו של הנגיד בפרשה הזאת נקבצו ב׳רסאיל אלרפאק׳ (איגרות החברים).
כל חיבוריו של אבן ג׳נאח בענייני לשון נכתבו בערבית־יהודית. נוסף על אלה שהוזכרו כתב ארבעה חיבורים בתחומי הלשון ובהם הציג את מכלול פרקי הלשון העברית. חיבורו החשוב ביותר, ׳כתאב אלתנקיח׳, הוא ספר הדקדוק הראשון ששרד במלואו ויש לו שני חלקים: הראשון, ׳כתאב אלאצול׳(ספר השורשים), הוא מילון, והשני, ׳כתאב אללֻמע׳(ספר הרקמה), ספר דקדוק. בהקדמתו ל׳ספר הרקמה׳ שיבח אבן גינאח את המוסלמים בני ספרד אשר העריכו את חשיבות ידיעת שפתם, אך ביקר קשות את חכמי דורו הבקיאים בתלמוד על שלהבדיל מקודמיהם חכמי התלמוד, זלזלו בידיעת השפה העברית ולא העריכו את לימודה ׳וחשבוהו מותר שאין צורך לו׳.
בימים ההם שהה בסרגוסה משורר והוגה דעות יהודי בעל שיעור קומה: שלמה אבן גבירול. הוא רכש השכלה בהתאם למקובל באותם ימים בקרב המשכילים ספוגי התרבות הערבית־היהודית. בשירי הקודש יזם אבן גבירול סגנון חדש ותכנים חדשים, פרי ההגות שספג במהלך לימודיו. בשירי החול שלו ניכרת בצורתם ובדרכי הביטוי השפעה רבה של השירה הערבית. לכאורה צפוי היה שאבן גבירול, כיהודים משכילים רבים בני הדורות של פריחת התרבות הערבית, יושפע מהמוזיקה הערבית של תקופתו, כל שכן אם מביאים בחשבון את ההשפעה הרבה של זרמים ערביים מהמזרח על תפיסותיו בתחום ההגות והספרות, וכן את העובדה שבעקבות המשוררים העבריים שקדמו לו בספרד אימץ בשירתו את המשקלים הערביים. הדבר מתבקש גם לנוכח העיסוק של שלושה משוררים שהושפעו ממנו עמוקות, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא, במוזיקה הערבית. אולם אבן גבירול סבר שהמוזיקה של היהודים בימי קדם הייתה נעלה מזו הערבית, שכנראה הכיר אותה היטב.
פריחא בת יוסף-יוצרים ויוצרות בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית
אם אכן חוברה הבקשה במרוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס״ח, שעל פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות על השאלה בשלילה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ״אויה לי אויה לגופי״ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבאזור הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מרוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדויק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת פוגת המטרה (=הרקום, השזור), המשלבת בקרבה את שתי השפות – העברית והערבית היהודית – הנהוגות בשירת יהודי צפון אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי מרוקו בארץ במנגינה עצובה ואטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שעל פי כל הסימנים מקורם בקהילות דרום מרוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה העשרים. לפיכך אולי אפשר להניח, שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום מרוקו, ואולי אפילו מאזור הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על פי המשקל המוסיקלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. באזור הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי הביניים, עד עלייתן לארץ.
הטקסט של הבקשה
הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדאא, וכו'. טור האזור השני, ״בוקר ותשמע קולי״, מהווה רפרן המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגרסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד – ״בוקר״ – בגרסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר: זוהי בקשה של חול המושרת במרוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות. בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות, וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על פי הקצב המוסיקלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.
בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירה הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים – כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שיצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (״ארצה תהי נוחלת״, ״דגלו ירים״, ״להקטיר [=ואקטיר] כלילי״, ״אהללנו״ ־ טורים 34,33,32,23), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ״בת יוסף [=אני] מיחלת, / הטוב ממך שואלת״ (טו׳ 22-21).
אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳נר זה מרובה בה השפעת לשונם של פרקי התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בטו׳ 20-19, ״האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי״, וביטויים כמו ״ותמוך גורלי״ (טו׳ 12) השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור טז – ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״ – הפותח את תפילת ערבית של מוצאי שבת בבתי הכנסת במרוקו ומושר בנעימה מורכבת, ערבה וסוחפת בסופה. כמו כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ״אברהם תמים״ (טו׳ 2), ״כשה נאלם״ (טו׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה – ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״, טו׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (טו׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (״להקטיר כלילי״, טו׳ 32).
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור
ד – בדיון על המשיח מתעכבים מחברים אלה במיוחד על יחוסו המלכותי(עמי 196-193 להלן), על מעמדו המדיני בעידן הגאולה ועל דמותו הרוחנית <עמ׳ 200-196 להלן), אן גם בדיון זה הם מצניעים ככל האפשר את היסודות האפקואליפטיים.
התעסקותם בחישובי־הקץ מבטאת לא יותר מאשר משאלת־לב כמוסה, ללא שום יומרה להכריז על בשורה משיחית, ולהתסיס על־ידי כך את הקהילה <עמ׳ 187-181 להלן, וראה במיוחד המסקנה בעמי 187). דבריהם בעניין זה מנוסחים באיפוק ובזהירות רבה, אפילו כשהדיון נסב על דמותו של משיח בן יוסף. דמות משיחית זו, שהיא בעלת מטען אפוקליפטי רב במקורות הקדומים, אינה זוכה כאן אלא להערות קצרות בלבד, ומצטיירת בשל כך כדמות חיוורת למדי <עמ׳ 205-200 להלן). אין בכתבים אלה שום רמז לחזייה משיחית הנישאת על כנפי הדמיון, למעט קטע פרשני אחד באור החיים לר׳ חיים בן עטר (עמי 208-206 להלן). יתרה מזו, אפילו דמותו של משיח בן דויד, על הפן הריאלי שלה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה רוחנית, מתבארת על־ידי בירדוגו כאידיאה בלבד ולא כדמות פרסונלית. דעה נועזת כזו, מנקודת־ראות רציונלית מתקרבת מאוד לרוח הזמן החדש. ויש אכן רעיונות המנוסחים ברוח הציונות החדשה כגון: הרעיון שמצוקת ישראל בגלות נובעת מעצם מעמדו כמיעוט בכל מקום(עמי 247 להלן).
היסוד הקטסטרופלי היחיד הבולט בכתביהם של מחברים אלה הוא יום הדין והנקם באומות העולם. בדבריהם מורגשת היטב השאיפה לנקום בגויים, ויש אף כאלה הרואים בגאולה בלי נקם בגויים גאולה לא־מושלמת <עמ׳ 160-154 להלן). ואכן, השאיפה לנקם, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור ביצירה רוחנית זו, תואמת במידה רבה את תפיסת הגלות כטרגדיה לאומית.
ה) ובאשר לאותות הזמן, הרי ניתן למצוא גילויים רבים המעידים, כי היצירה הרוחנית שבה אנו דנים כאן עומדת היטב על קרקע המציאות של זמנה. כך, למשל, כתובים רבים מן המקרא, העוסקים בחורבן ובגלות מתבארים כאן על הרקע ההיסטורי של התקופה(ראה כל פרק א׳, עמי 16 ואילך). לאמיתו של דבר, המציאות של זמנם מצטיירת בכתביהם של מחברים אלה כבבואה של תקופת החורבן. נביא כאן דוגמה אחת מני רבות, שיובאו בפרקים הבאים. על אחד הכתובים המתארים את החורבן <ירמ׳ ח׳, כ׳> מעיר בירדוגו, שהכתוב מובן לו היטב על רקע הרעב שפקד את קהילתו בשנת תקמ״א. בדבריו מצויירת תמונה מחרידה של צללי אדם התרים אחרי אוכל להשקיט את רעבונם: ״ובעוה״ר [ובעוונותינו הרבים] כאשר בא עלינו הרעב של ש׳ תקמ״א נתפרש לי הכתוב הזה על אשר ראו עינינו כי היו כתות כתות מהם אשר לא עצרו חיל …והמה תשושי כח… עד אשר פניהם קבצו פרור מהם אשר בושה וכלימה בסתר פניהם ופתח בתיהם לא יצאו והיו בתיהם קבריהם מהם קיימו בעצמם רעב בעיר פזר רגליך״(ב״ק ט׳ ע״ב) ובלכתם נהרגו בדרך כי רבו הליסטים׳׳.
בכתבים אלה מצויים קטעי פרשנות המתארים את הלחץ החומרי והפיזי שבו היתה שרויה הקהילה היהודית במרוקו, כגון נטל המסים (עמי 30-27 להלן, וכן עמי 17-16), שדידת רכוש יהודי(עמי 16 להלן), פוגרומים והוצאות להורג, (עמי 27-24 להלן) אפילו תוך ציון תאריכיהם של המאורעות.
ההסברים ההיסטוריוסופיים לגלות, שהם מרכיב חשוב בתפיסת־עולמם של מחברים אלה, מכילים, בין היתר, דברי ביקורת על קלקול המידות שפשה בקרב המימסד של הקהילה, על העוול החברתי, והעזובה הדתית שמסתמנים בקרב הקהילה, ומתארים תמונות עגומות של ניוון מוסרי(עמי 50-49 להלן). כן מצויים מאמרים רבים המתארים תחושות של השפלה (עמי 58-53 להלן), של תהייה ומבוכה (עמי 41-34 להלן) – מה שמשקף באופן ברור את רחשי־הלב של בני הדור. מעל לכל, יש בכתבים אלה קטעי פרשנות המכילים דברי פולמוס דתי גלוי בין חכמי ישראל לחכמי האיסלם – תופעה שטרם זכתה לתשומת־לב (עמי 70-57 להלן).
לבסוף, משהו על יחסה של יצירה רוחנית זו לשבתאות. התעלמותם המוחלטת של מחברים אלה מן התנועה השבתאית ומן התיאולוגיה שלה עלולה להיראות לא רק כתלישות מן המציאות של זמנה, אלא גם כאחת התופעות התמוהות ביותר. שכן מדובר כאן בתנועה משיחית רבת־עוצמה, אשר זעזעה את אושיותיהן של קהילות רבות באירופה ובארצות הים־התיכון, אולם בכתבי מחברים אלה לא העלתה אף הד, ולו הקלוש ביותר. הדבר לא היה כה מפליא לולא פרסומיו של י׳ תשבי, ובעקבותיהם גם ספרו של א׳ מויאל, התנועה השבתאית במרוקו, שמהם אנו לומדים על חדירת התנועה במלוא העצמה לתוככי הקהילה היהודית במרוקו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-געגועים למגרב-יחיאל זעפרני
תשמ"ג – 1983
בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.
יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.
התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור.
תורת אמך ◆ מי גילה את הזוהר? – המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך ◆ מי גילה את הזוהר?
המלקט: הרב אברהם אסולין
מי גילה את הזוהר הקדוש.
????
כתב הרמ"ק רבי משה קורידוברו זצ"ל בפירושו הנפלא "אור יקר" (תיקוני הזוהר ק"ד), על הזוהר הקדוש וז"ל היה במציאות גילוי, נס ופלא שאין מי שידע אופן גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלינים ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקצבו וטרח כמה טרחות, עד שהלך אפילו באשפות, לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים ותבלים, כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין התבלים והלך על כל החנויות הרוכלים, מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם, שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצאו בו חסרונות הרבה, מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אצלנו וכו'.
שיטת הקבלה במרוקו
יש לציין שקבלת מרוקו שונה מקבלת האריז"ל, שמתייחדת בלימוד תורת הצירוף (ראה בספר המלכות לכמוהר"ר דוד הלוי זצוק"ל). ומה גם שבמרוקו היה אזור הדרעא שבו גדלו מקובלים רבים וכן בעיר מרכאש בראשות המקובל רבי יעקב פינטו ורבי שלום בוזאגלו ועוד זצוק"ל, וכן המקובל רבי משה אלבאז המכונה הרמב"ם אלבאז זצוק"ל, ודרך לימודם רב לתלמיד בלי כרזות ובלי שלטי חוצות ישיבת המקובלים ולא תיקון לעם אלא בצנעא וכן הוא לשון מקובל – שקבל מרבו הקדמות ולימוד תורת הנסתר ולא כל מצורע וזב מצטרף ללימוד קבלה ובודאי הס להזכיר לימוד קבלה לנשים כמאמר חז"ל "והוי מכיר את מקומו"… והן אמת שרשב"י אמר שעל ידי לימוד הזוהר נצא מהגלות יש הבדל משמעותי בין גירסה בקבלה לבין לימוד עיוני. ובדורנו רבים רוצים הארה רוחנית וראיתי שכתב הרמח"ל בספריו שקודם חטא אדם הראשון, אדם יושב על מקומו ונהנה מזיו השכינה, אבל אחר החטא להגיע להארה רוחנית הינה אך ורק על ידי עמל בתורה בלי קיצורי דרכים…
גריסת הזוהר
בכל מוצאי שבת מנהגנו לקרא זוהר הקדוש, בכך סגולת להתחיל את השבוע בלימוד תורה, בפרט מתורת רשב"י זיע"א שאמר יכול אני לפטור את העולם מן הדין. וכן מסוגל להתמדה. וידוע שקריאת הזוהר מזככת את הנפש, וכן סגולתה לפרנסה.
קבלה מעשית הינה שימוש במלאכים,
במרוקו רבים השתמשו בה, וצריך לדעת שלא כל הרוצה יבא ויטול אלא מי שקבל מאבותיו ורבותיו והינו משולם בידיעת התורה ויראתו קודמת לחוכמתו… רק אז יגש למלאכה, ולכן בימנו אני מכיר כאלו שהשתמשו בקבלה ונפגעו הם או מי מבני ביתם ה"י, ורבותינו לא ניזוקו כי תיקנו עצמם בעולם המעשה…
במשפחת אבוחצירא לא התעסקו בכתיבת קמעות אלא היו פונים למשפחת לסרי שהם שולשלת של צדיקים כותבי קמעים עשרות בשנים, ובל בצע כסף ובדרך הלצה יש מקובלים ויש מקבלים…. יהי רצון שנדבק בדרכו של רשב"י, עבור יהודי מרוקו כל השנה מחוברים לתורת רשב"י בלימוד הזוהר בכל מוצאי שבת ובימות השנה, על כן נרבה ביום ל"ג בלימוד תורתו, ואשרי הזוכים לעלות לציונו הקדוש, וראוי להימנע מטיולים מיותרים בהר מירון ובשנים האחרונות סידרו לרוצים שבילים למהדרין וכן אוהלי ענק לשבת וללמוד אשרי הזוכים נסיים "תורתו מגו לנו הוא מאייר בעדנו הוא ימליץ טוב עבורנו רבי שמעון בר יוחאי זצוק"ל זיע"א ואמן.
סיפור אחד מאלף.
באחד מן הימים בעלה חדל מלפרנס עקב בעיה בריאותית, אשתו גב' אסתר פרץ החלה לעבוד באחד המוסדות החינוך בדרום, והנה בליבה חשקה להגיע לציונו של רשב"י, פנתה לאחד הנערות וביקשה ממנה שתחליף אותה ליומיים עד שתשוב מן הציון, והנה למחורת אותה נערה חדלה מלראות בעיניה עקב דלקת חריפה, אחת מעובדות המוסד פנתה למנהל האין כאן כח עזר, שאל המנהל מה הבעיה הכל מתנהל ביד רמה, השיבה העובדת גב' פרץ נסעה ליומיים למירון ואין לה מחליפה, מה ככה היא עזבה בהפקרות בעוד יומיים תגידי לנהג בשמי שאין לה לעלות להסעה ושתחפש לה עבודה אחרת, אחר יומיים גב' פרץ על הבוקר בא לעלות להסעה, הנהג מודיע לה, את דבר המנהל, באחד החלה גב' פרץ לבכות, מי יפרנס את שמונת ילדי וכן בעלי אינו יכול לעבוד כבתחילה, בצער לה נכנסה למיטה במשך כל היום והנה בחלומה היא רואה צדיק המשמש את רשב"י ואומר לה בתי אין על מה להצטער, המנהל יקבל את עונשו על יחסו המזלזל, ולכך בעוד יומיים תהיה לך פרנסה כפלים ובנחת, ואכן באתו שבוע התפוצצו בלוני הגז בחצר המוסד ונפצע אכן המנהל, ובתוך שבוע פנתה אליה חברה ובא לבקש שהיות והיא יוצאת לפנסיה, אני יודעת שרק את מסורה ואת ראויה להחליף אותי בעבודת נקיון בבית הספר, במקום הסכמה והפלא שכאן בבית הספר היא עבדה פחות שעות קיבלה משכורת יותר גדולה מבעבר… והמנהל הגיעה לביתה כולו מחוסה מכף רגל ועד ראוי בתחבושות ובא לבקש את סליחתה, ושתחזור לעבודה…
יום ל"ג בעומר
יום שמחה גדולה, יום פטירת רשב"י, ואמר רשב"י (במסכת סוכה דף מה), יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא ועד סופו.
א. מדליקים נר לכבוד רשב"י, ולכן מדליקים נר גדול (מדורות).
ב. סגולה לבנים להשתמש ביום ל"ג בעומר, מתיחה חץ וקשת.
ג. לומדים וגורסים אדרא רבה ואדרא זוטא.
ד. במרוקו נהגו לחלק את הזוהר אחר חג ראשון של פסח, ומסימים את הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר יום הילולת רשב"י, כך נהגו באיליג (מפי רבי יוסף דבדה). וכן נהגו בקהילות ארפוד וסביבותיה (מפי הרב מאיר ניזרי).
ד. יום של קבלת התפלות.
הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת
אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א
תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט
תיאור המלאח
כדי לסיים בכי טוב נושא עגום זה אודות המלאח סאלי ושכנו רבאט, ראיתי להביא דברי חן מאחד גדול מאוד בתורה הגאון רבי רפאל אלכרייף מגדולי ראשי הישיבות הספרדיים בא״י המתאר את ״המלאח" בראיית חכם איש תורה ביום היפרדו ממרוקו וכה דבריו הקדושים:
לפני שעזבתי את מרוקו סיירתי ברצון ההשגחה העליונה בעיירה סאלי והסתובבתי בסימטאות ה״מלאח״. כאן על מפתנו של כל בית עמדתי מהורהר קימעא וראיתי בעיני־רוחי את חיי הקדושה והטהרה של משפחות ישראל במשך יותר מארבע מאות שנים. את גדולי התורה הנושאים את ספריהם והולכים לבתי מדרש. את האימהות הצנועות, נשות החיל, שאפו ובישלו וגידלו משפחות גדולות במסירות עילאית למען קיומו הנצחי של עם ישראל. במקומם יושבים היום משפחות ערביות. ואכן אין זכר לשום דבר יהודי, מלבד כמה גומות במזוזות דלתות ישראל, מעין עדות אילמת לקשר בין ישראל לקונו. אבל אני מצאתי לי שפה גם עם האבנים האילמות שהעבירו לי מקצת מן התקוות הרבות, וגם מקצת מן האנחות שלוו את ההיסטוריה של הקהילת יהודי סאלי. (דבריו מובאים בחוברת נהר זע׳׳ה). י. יה: ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א׳־ב׳(מפתח בערכו), תשכ׳׳ה: 1972.
רבאט בתקופת רבינו המחבר
מקוצר היריעה לא נרחיב עוד את הדבור על קורותיה של רבאט סאלי ונסתפק רק בתקופה הדרושה לנו לצורך הסקירה, היינו המחצית האחרונה של המאה ה־ 17 והמחצית הראשונה של המאה ה־18. מרבית התקופה הנסקרת חופפת את תקופת שלטונו של מולאי איסמעיל ותקופת חייו של רבי חיים בן עטר ואחיינו רבי אליעזר די אבילה ונכדיו.
הודות למיקומה הגיאוגרפי במרכז הארץ ועל חוף הים, היתה סאלי מאז ומתמיד מרכז רוחני, תרבותי וכלכלי. ערכה של סאלי כמרכז מסחרי עלה בתקופה הנדונה לאחר שמולאי איסמעיל פיתח קשרי מסחר עם ארצות אירופה ואפריקה ולאחר שהצליח לחסל כמעט לחלוטין את שליטתם של שודדי הים בדרכי הסחר הבינארצי ולהשליט סדר ובטחון בדרכי הים, ערי החוף משכו אליהן סוחרים מאירופה, נוצרים ויהודים.
המסחר — תפס אז מקום חשוב ביותר בכלכלת המדינה. כל ערי החוף — סאלי, טטואן, סאפי ואגדיר, פרחו מבחינה כלכלית כתוצאה מהפיתוח המהיר והמואץ של המסחר. הסוחרים היהודים תרמו רבות לפתוח המסחר המקומי ולקשרי הסחר עם ארצות חוץ. ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה״. הקהילה היהודית בסאלי התפתחה ומשכה אליה יהודים רבים, כך שבראשית המאה ה־18 בה אנו עוסקים הגיע מספר היהודים ברבאט־סאלי לקרוב ל6000 משפחות, המונות כ־36,000 נפש, מהן ישבו ברבאט כ־7,000 והשאר בסאלי. היהודים היוו רוב רובה של אוכלוסית העיר ותפסו את החלק הגדול ממנה. כמובן שלא היתה שכונה מיוחדת ליהודים. הם גרו בכל העיר בקרב התושבים. רווחה חומרית היתה קיימת בכל ערי החוף ונהנו ממנה רק חלק מהתושבים היהודים. הם עסקו ביצוא ויבוא, בבנקאות ובסחר בנשק. קשריהם המסחריים אפשרו להם להכיר מקרוב את כל עמי אירופה ואת בעיות מדינותיהם. חלק מהם למדו שפות ארופיות. הם נקראו משום כך למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ממדרגה ראשונה. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות הבורגרג. ייצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלעדי. יחד עם כמה נוצרים, התעצמו תושבי ערי החוף אט אט מבחינה כלכלית וצברו הון עתק, בנגוד לתושבי שאר ערי השדה אשר כלכלתן נפגעה בימי הרעב. נוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה —אצולת ההון — שלא היה לה שום דבר משותף עם התושבים הותיקים. לאנשים שהשתייכו על החברה המודרנית החדשה היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל, ותמורת שוחד היו פוטרים אותם מתשלומי מסים. יחד עם חברות זרות נוצריות עסקו בהברחת כספים לארצות אירופה, על מנת להשתמט מתשלומי מסים. עי״כ נתקפחה פרנסתם של מאות אנשים. עסקאות מסוג זה הכניסו לבעליהן רווחים גדולים ואפשרו להם להעניק מתנות שמנות למושל העיר כ״דמי לא יחרץ״ וכדי שיעצום עיניו.
אשר למלך, שהיה תמיד זקוק לכסף, גם הוא זכה בנתח ראוי לשמו, אך זה לא הספיק. תאוות הבצע הטבועה בו לא ידעה שובעה וגבול, וללא רחם סחט את לשד עצמותיהם של בני הקהלה היהודית, והטיל עליהם מסים כבדים. אנשי המעמד החדש פטרו את עצמם מנשיאה בעול המסים, והנטל הכבד העיק על האוכלוסיה הותיקה שלא היה לה חלק ונחלה בעסקים המפוקפקים ונהנתה מהפריחה הכלכלית רק במידה זעומה. כך נוצר פער בין מעמד חדש זה לבין האוכלוסיה הותיקה של תושבי ערי החוף של רבאט וסאלי במיוחד.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש-ממזרח וממערב כרך ב'
אברהם פינטו בן יעקב. מורה צדק במראכש. לפי בנו נאיים נפטר אחרי תקצ"ג. אך נ' בן מנחם הוכיח שנפטר בתקס"ג – ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם " הדרת קדש ", וכתבי יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק. בחיבורו זנ נזכר רבי שלום בוזאגלו לעתים קרובות.
הגהותיו לספר " אוצרות חיים " נדפסו בספר " מקום בינה " בשאלוניקי. הגהות לכוונות פסח לרבי יצחק סבע, נדפסו בספר " שערי בינה "
אברהם רפאל קורייאט. בן יהודה. סביב 1800. יליד תיטואן, מורה צדק במוגאדור, לשם עבר בשנת תקמ"ז, אחר כך המשיך בנדודיו. בהקדמת ספר " מעשה רקם " מאת יצחק אחיו, מיום י"א בחשון תקס"ו, הוא מכונה " צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר, כמהר"ר אברהם קורייאט זצ"ל.
בהקדמות לשאלו ותשובות " זכות אבות " שחיבר הוא מכונה " החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלהי ". בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. הספר נדפס בפיסא תקע"ב.
רבי אברהם קורייאט הראשון ארזי הלבנון
רבי אברהם הוא בנו של רבי יהודה, נולד במרוקו בטיטואן מקום מגורי אביו, אך בשנת תקמ"ז – 1787 כשלוש שנים לפני הפרעות בטיטואן, יצא למוגדור ושם שימש כמורה צדק. את נדודיו המשיך ומצאנוהו בג'יברלטר ובליוורנו.
רבי אברהם חיבר את הספר " זכות אבות , ובו שאלות ותשובות ודרשות נדפס בפיסא תקע"ב. בספר " טוב רואי " על מסכת אבות לרבי יוסף כנאפו כותב עליו : " אכתוב מה שראיתי בספר אחד שהעיד החכם השלם עצו"רכבוד הרב אליהו בן אמוזג נר"ו מר זיקנו הרב ח"ק לישראל עיר וקדיש כבו הרב אברהם קורייאט ז"ל בעל " זכות אבות ", שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכיה עצומה, כמו וידוי של יום הכיפורים שחרית "
בספר " מעשה רקם " לאחיו רבי יצחק קורייאט כתב עליו בהקדמתו : " הרה"ג מעוז ומגדול בנגלב ובנסתר " – מכאן שהיה לו יד ושם בקבלה. כן מובא בספר ה"ל בסופו, דעון הלכתי מרבי אברהם מעניין חשבון התקופתו בדברי הרב פר"ח.
רבי אברהם נפטר בי"א חשון תקס"ו – 1806
תמונת הספר מעשה רק"ם
אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. ראה עליו בספר נר המערב ובספר ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל – שאת הספר הזה אביאו במלואו בע"ה, לאחר שנחת זה עתה בספרייתי תודה לאל יתברך ( אלי פילו ).
אהרן בן יוסף בן יבגי. כתב שיר על עשר הספירות עם פירוש ארוך. מובא בספר " מאור ושמש ", שבו כתוב : עד כאן מצאתי מהרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחביריו ". בבית הספרים הלאומי מצוי צילום כתב יד ניו יורק משנת תנ"ג – 1693, על שם רבגי. אף הוא שיר על דרך האמת, אך כתב היד מטושטש. חברי ד"ר משה אידל, עומד לפרסם עליו חומר נוסף.
אהרן הסבעוני. בן ישועה. נפטר לפני תל"ג, מחכמי סאליעזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו. נראה לי שהענו והחסיד המקובל האלהי מהר"ר אהרן ישועה אשר מברבריאה, אשר לפי עדותו של רבי מנשה בן ישראל " בא למחננו קדוש השנה הזאת ", הוא הוא רבי אהרון הסבעוני.
אך לא מצאתי במקורות אחרים המספרים על יציאתו של מקובל זה לאמסטרדם. שמא קשורה יציאתו בהדפסת לספר " היכל הקודש של רבי משה בר מימון אלבאז.
אליהו אלעג'מי. תרל"א – כ' באייר תרפ"ז, מרבני המערב שהתיישב בירושלים, חסיד ומקובל ובעל מדות. היה ממנהיגיה של ישיבת " בית אל ", ומראשי עדת המערבים בירושלים. נפטר כ' באייר תרפ"ז.
Tehila le David – poemes de David Ben Hassine
Même en temps ordinaire, le métier de poète n'est guère lucratif, et David Ben Hassine a du mal à nourrir sa famille nombreuse. Il doit chercher des expédients pour augmenter ses maigres revenus. Il exerce quelque temps le métier de copiste, comme beaucoup d'étudiants sortant de la yéshiva, où on leur enseignait l'art de la calligraphie pour qu'ils puissent gagner leur vie. Ainsi, en 1747, David Ben Hassine recopie les manuscrits de Séfer Ha-Kavvanot, de Yishaq Luria, et de Shir Mikhtam, un long poème didactique sur les lois de l'abattage rituel, de Yéhouda Ben 'Attar (1655-1733).
Des notables généreux lui versent également, selon la coutume, une modeste rétribution parce qu'il fait partie de confréries d'études sacrées.94 Un document légal daté de 1763 nous apprend que David Ben Hassine est un ministre-officiant, comme beaucoup de paytanim: il lit régulièrement la Thora dans la "Synagogue Rabbi Moshé de Avila", à Meknès, dans un Séfer Thora que le dayyan de Fez Réphael 'Obed Abensour (1706-1769), lui a confié, ce qui lui vaut quelques dons des fidèles.
Par ailleurs, un acte notarié daté du mercredi 9 Nissan 5523 (23 mars 1763) nous apprend que le rabbin Réphael 'Obed Abensour a versé à David Ben Hassine "la somme de 250 oqiot… pour les dépenses qu'il a encourues lors des travaux de construction effectués dans l'immeuble de la 'Synagogue Rabbi Moshé de Avila', à Meknès … dont le dit Réphael possède une partie". Dans un deuxième document judiciaire daté de juin 1763, David Ben Hassine donne le détail de ses dépenses, et produit deux témoins qui attestent de sa bonne foi. Ainsi, David Ben Hassine était, à l'occasion, une sorte d'entrepreneur, d'agent immobilier, ce qui révèle une facette pratique inattendue dans la personnalité du poète.
״אני החתום מטה מודה שנתן לי החכם השלם הדיין המצויין כהה׳ר [כבוד הרב הגדול .95 רבי] רפאל עובד אבן צור נר׳ו [נטריד. רחמנא ופרקיה] ספר תורה אי[אחד] להיות קורא בו בציבור בבית הכנסת של כמהר׳ם [כבוד מורנו הרב משה] דאבילה זיל [זכרונו לברכה] …"
(document manuscrit écrit et signé par David Ben Hassine, dans une collection privée). Il est possible que notre poète soit devenu plus tard le chantre officiel de la modeste synagogue de la rue du Cimetière, à Meknès. Cette synagogue desservait encore quatre- vingt fidèles de nos jours. Au XVIIIe siècle, elle portait le nom de son premier propriétaire, Rabbi Ya'aqov Ben Simhon, mais au début du XXe siècle, on l'appelait "Synagogue Rabbi Abraham Ben Hassine", puis, plus tard, "Synagogue Rabbi David Ben Hassine" (cf. Yossef Messas, אוצר המכתבים, op. cit., 1:35).
מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנען
מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנ
ען
הבאת הצדיק ממרוקו לצפת
מספר מר אברהם בן חיים: ״באחת השבתות לפנות בוקר, אני רואה בחלומי, שהנני הולך בדרך עפר צרה עד שהגעתי לגבעה. והנה, מעל הגבעה אני רואה עיר קטנה ומסביבה חומה סגורה ללא שום כניסה. המשכתי ללכת בדרך עפר ובדרכי פוגש אני בשני חיילים. הללו שאלו אותי לאן פניי מועדות, והזהירוני שהמקום מסוכן מאוד ובדרך נמצאים שומרים רבים אשר ימנעו ממני את הכניסה מעבר לחומות. לאחר שהסברתי לחיילים שאני שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א, נתנו בידי בקבוק שמן ואמרו לי: ״המשך הלאה בדרך זו ואנחנו מבקשים שתתפלל אל הצדיק שיבקש עלינו רחמים״. לפני עוזבי אותם אמרו לי: ״בדרך משני צדדיה מוצבים יהיו שלושה חיילים לאורך כל חמישה מטרים״. המשכתי בדרכי עד שפגשתי את שלושת החיילים הראשונים. ברגע שהבחינו בי, כיווני אליי את נשקם. מיד קראתי: ״רבי דוד ומשה!", ותכף ומיד הורידו את נשקם והתנצלו: ״סלח לנו, לא ידענו שאתה שליחו של הצדיק הקדוש״. הם נתנו לי בקבוק שמן וביקשו ממני את ברכת הצדיק. המשכתי הלאה בדרך העפר, לאורך החומה ־ ולאורו של הירח. בסוף הדרך, פגשתי באשה מבוגרת שאמרה לי: ״אם כבר הגעת עד הלום, בוא ובקש רחמים במקום בו עבר רבי דוד ומשה״. הלכתי לעבר הכיוון עליו הצביעה האישה, וראיתי המון עם עומדים בסמוך לפתחה של מערה. על יד המערה עמד שומר ומנע מהאנשים להיכנס פנימה. שמעתי אותו מזהיר את האנשים: "כל מי שייכנס פנימה דמו בראשו״. עברתי בין האנשים והגעתי אל פתח המערה, השומר הזהיר אותי, אך בכל זאת נכנסתי פנימה והתחלתי לרדת במורד המדרגות. בתוך המערה היה אור קלוש שהלך ונמוג ככל שהתקדמתי, עד שמצאתי עצמי הולך בחשיכה מוחלטת. לאחר זמן מה, התחלתי לחוש בנצנוצי אור מהבהבים. הגעתי למקור האור ושם ראיתי ניצב שומר. ברגע שהבחין בי פנה אליי ושאל: "מדוע באת?" הסברתי לו שאני שליחו של הצדיק ושאני מעוניין לראותו. ענה ואמר לי: ״לך קדימה ואז תפגוש שני שומרים על יד דלת ברזל״. כשהגעתי אל שני השומרים, הם הזהירוני שאם אגע בדלת הברזל – אשרף. למרות זאת – תוך כדי שהשומרים מתרחקים ממני ־ קרבתי ללא פחד אל הדלת, פתחתיה ונכנסתי פנימה. המראה שנגלה לפניי היה של אנשים זקנים יושבים ולומדים תורה. ביניהם הבחנתי בדמותו של הרב הקדוש רבי דוד ומשה שהיה מוכר לי מחלומות קודמים. מיד פנה אליי הרב ואמר: ״מדוע באת אליי?" אמרתי לו: ״אתה בא אליי אחת לשבועיים או אחת לחודש וזה אינו מספיק עבורי, ולכן החלטתי לבוא לקחתך אליי הביתה״. מיד אחזתי בידו של הרב ואמרתי לו: ״ברצוני להרים את כבודו על גבי עד לביתי״.
וכך, בעודי נושאו על גבי, הגעתי עד פתח המערה. השומר במקום פנה אל האנשים שהיו מחוץ למערה כשהוא מצביע עליי: ״רואים אתם? הוא לוקח את הרב אליו הביתה. אין לכם מה לעשות כאן עוד. מי שרוצה את הרב יואיל ללכת למקום החדש״. הגעתי אל ביתי והרב ראה בכניסה לחדרו נרות דולקים. פנה אליי ושאל: ״מדוע אתה מדליק נרות?". השבתי לו: ״כבודו יודע שהאנשים התרגלו להדליק נרות״. הצדיק נענע ראשו בהבנה.
לאחר שנכנסתי לחדר והורדתי אותו הזהיר אותי במספר אזהרות:
א. להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ־ יבואו כולם לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותף.
ב. כל מי שיש לו קופה על שמו של הצדיק, ירוקן אותה אך ורק במקום שהוא נמצא.
ג. על התורם לתרום תרומה באהבה ובטוהר לב. יש להיכנס אחד־אחד, ועל הנכנס להתרחץ תחילה. יש להדליק נר אחד בלבד.
ד. הרב מעביר ברכתו לכל צבא ההגנה לישראל ולכל עם ישראל, ומודיע לכל בית ישראל שהוא נמצא עכשיו בצפת עיר הקודש, ובא לכאן כדי לבקש מהקדוש ברוך הוא לבטל גזרות רעות, ולעשות נסים ונפלאות.
ה. הנודר נדר עליו לקיימו – ולא ידור כלל וכלל ולו גם במחשבה.
לאחר שמנה את האזהרות אמר לי הצדיק: ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אף לרגעי״.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנא בזיז
עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).
העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב
עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.
אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.
נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.
אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.
אגדיר בשנות החמישים.
בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.
הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.
על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם -חוה לצרוס-יפה
כ. החכדה הבדווית. ארץ ערב היא מן הארצות הצחיחות והחמות ביותר בעולם. במרבית שטחיה (פרט לתימן, בה צמחו, כאמור, תרבויות חקלאיות עתיקות ועשירות) אין האקלים מאפשר עבודת אדמה כלשהי. ואכן, רובם המכריע של אוכלוסי חצי־האי היו בדווים נודדים וגם שמם מעיד על כך. – המלה בדווי גזורה מ " באדיה " שפירושה – מדבר – עיקר מחייתם היה על גידול הגמל, בעל־חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווי השתמש בגמל ובנאקה כבהמות רכיבה; מהם קיבל את החלב והבשר, מצרכי מזונו העיקריים; מעורם ושערם הכין את מלבושיו ואוהליו; הם שימשו לו לסחר־חליפין ופרס במשחקי מזל וקליעה. בשפה הערבית מצויות עד היום כאלף מלים הקשורות בגמל, אשר לרבות מהן גם מובנים חדשים שוגים. התנאים האקלימיים אילצו את הבדווי לתור באופן מתמיד אחרי מזון לעדרי הגמלים והצאן. לא פעם פרצו בין השבטים מלחמות ממושכות על עדרים, מקומות מרעה או מעיינות. מלחמות אלו ידועות בשם ״אַיָאם אלעַרַבּ״, דהיינו — ״ימי (הגבורה של) הערבים״, והן אופייניות לתולדות שבטי הערבים בתקופת ה״ג׳אהליה״.
שוכני האהלים הבדווים היו מאורגנים בשבטים שנחלקו למשפחות ולבתי אב. פעמים התארגנו שבטים אחדים בברית (״חִלף״). בני כל שבט היו קנאים לשבטם (קנאות זו קרויה ״עַצַבִּיה״) ושררה ביניהם סולידאריות למופת ונכונות לעזרה הדדית, שהנה חיונית בתנאי המדבר. בחברה זו, אשר היתה חסרה חוק במובן המודרני של המלה, ואשר בה היו הפשיטות (״גַזוּ״) והפשיטות שכנגד תופעה יומיומית, נהנה מבטחון־יחסי רק אדם אשר חי בקרב שבטו. השבט ראה כחובתו לגאול את דמו של כל אחד מבניו שנרצח, וראה את כל בני שבטו של הרוצח כאחראים לפשע. לעומת זאת, אם עשה אדם מעשים שלא היו לרצון בני השבט, היו אלה מגרשים אותו מתוכם ומסירים מעל עצמם כל אחריות למעשיו. המגורשים (״טַרִיד״, ״חַ'לִיע״) — דמם היה הפקר. הם היו מתקשים למצוא לעצמם מסגרת חברתית חדשה והיו נודדים ממקום למקום; לעתים התחברו לכנופיות והטילו חיתתם על הבריות.
בראש השבט הבדווי עמד ה״סיד״. התכונות אשר נדרשו לתפקיד זה היו ישוב־הדעת, נדיבות, כושר הבעה ויכולת ביצוע. בחירתו של ה״סיד״ היתה בידי נכבדי השבט. הוא היה מעין ראשון בין שווים הפועל מתוך התייעצות עם ראשי המשפחות השונות. אך הוא לא נהנה מסמכויות שלטוניות בלתי מוגבלות בקרב בני השבט, אשר מעצם טבעם לא היו נכונים להכיר בשלטון מרכזי. הדבר נכון הן לגבי הפרט בקרב שבטו והן לגבי השבט ככלל ביחסיו עם גורמי חוץ. השבטים החזקים שמרו על עצמאותם ולא הכירו במרות פוליטית כלשהי. פעמים הרבה מתפארים משוררי ה״ג׳אהליה״ בכך, ששבטיהם אינם סרים למשמעתם של ה״מלכים״, דהיינו — שליטי אלחירה וגסאן.
ליד ה״סַיִד״ עלינו להזכיר את ה ״ שַׁאעֵר ״ — המשורר. מעמדו המכובד בקרב השבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים, ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למוצא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם בספר במדבר כ״ב—כ״ד). המשורר היה האיש, אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו; הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס. המשורר ה״ג׳אהלי״ מילא בימיו תפקיד דומה לזה של איש העתונות בימינו. לשיריו, אשר נלמדו בעל־פה ועברו מפה לפה, היתה השפעה רבה על מה שניתן לכנותו היום בשם ״דעת קהל״. לא פעם ניסו שבטים שונים לשחד את משורר השבט העויין להם ולהניאו בכך מלפגוע בהם בחיצי לעגו השנונים (״כריתת הלשון״). השבט היה גאה במשורריו, והופעת משורר חדש בקרב השבט נתקבלה בחגיגות שמחה.
מקומה של האשה בחברה בדווית זאת היה שונה ממקומה בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היא היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו שירי אהבה לכבודה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את בני שבטן ביום קרב וקוננו על מתיהן בשירת־הספד עצובה. אולם מאידך לא היו לאשה זכויות רבות וגם בחברה הבדווית היא לא היתה עצמאית, לא נטלה חלק בירושה וכיוצא בזה. כמו כן נפוץ מנהג ריבוי הנשים ב״ג׳אהליה״, וכן המנהג האכזרי הנקרא ״וַאד״ — קבורת ילדות חיות לאחר הוולדן, כנראה מפאת מצוקה כלכלית קשה.
האידיאלים המוסריים. האידיאל המוסרי של ערביי ה״ג׳אהליה״ מובע במושג ״מֻרֻוַה" — גבריות, מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אגשים שהצטיינו בתכונות אלו. כך, למשל, היה ידוע בנדיבותו חַאתִם משבט טַי, אשר העניק לעוברי־אורח במתנה את גמלי אביו ואשר שחט לכבוד אורחיו את סוסו הידוע לתהילה.
הבדווי האידיאלי הוא גם נאמן ועומד בדבורו. שמירת פקדון נחשבת לחובה מקודשת. אחד האנשים הידועים בנאמנותו בתקופת ה״ג׳אהליה״ הוא אלסַמַוּאֵל בן עָאדיָא, שהנו, לפי המסורת, ממוצא יהודי. הוא סירב למסור לצבא שצר על מבצרו כלי־נשק אשר נמסרו לו כפקדון, למרות שהצרים איימו להרוג את בנו ואף ביצעו את זממם. חובה מקודשת אחרת היא להעניק חסות ( ״ גִ'וַאר " ) לזד המבקש אותה (״דַחִ'יל״). לא אחת מפאר המשורר את שבטו בתארו את הבטחון ממנו נהנים בני־החסות החיים בקרבו. איש ה״ג׳אהליה״ ראה בנאמנות לאידיאלים המוסריים הללו את הדרך היחידה לשמור על כבודו (״עִרד״), המהווה את הערך העליון בהשקפת עולמו, כדברי אלסמואל בן עאדיא: ״אם לא יוכתם כבוד האיש בשפלות, כל לבוש שילבש יהא הדור״.
בית המדרש " כנסת ישראל " סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
ביהמ״ד ״כנסת ישראל
באיטליה גמלה בלב הרב – ההחלטה לייסד בארץ ישראל את בית מדרשו ־ ״כנסת ישראל״. קבוצת התלמידים עמדה לצידו (חלקם באו איתו ממרוקו, חלקם מאלג׳יר וחלקם הצטרפו אליו באיטליה). כאשר סיפר הרב לנדיבים על כוונתו הטהורה לייסד את בית מדרשו בירושלים, הם התלהבו והתחייבו לממן את כל הפעילות וההוצאות המרובות.
בשנת התק״א יצא עם חבורתו לאלכסנדריה ומשם הפליגו לארץ ישראל, מתוך כוונה להגיע ליפו ומשם לירושלים. השי״ת יעץ אחרת וכך היה. מאחר וביפו ובירושלים התפשטה מגיפה, החליט קברניט האוניה להטיל עוגן בעכו. שם היתה חנייתם הראשונה בא״י ושם שהו מספר חודשים. בתקופה זו עוצב סדר הלימוד של בית המדרש והחלו מסעי הזיארות של החבורה. הם יצאו לתפילות ולהשתטחות על ציונו של חושי הארכי ובציוני מקובלי צפת ורבניה ובראשם האריז״ל ומרן הב״י וכן בציונו של רשב״י ור׳ אלעזר בנו במירון.
בספר ליקוטי המנהגים מובאת עדות על הזיארה במירון.
כשהגיעה החבורה הקדושה לתחתית הר מירון, ירד הרב בן עטר מהחמור ועלה בידיו וברגליו כשכל הדרך העולה לרשב״י, היה נואק, גונח וצועק:
״היכן אני השפל, נכנס למקום אש להבת שלהבת. קוב״ה וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים שמה״. שם מובא גם תיאור על התרגשותו העצומה של הרמ״ק בעלותו לציונו של רשב״י:
״ופתחתי בפרשת זכור ואמרתי, כי הנה רבי שמעון הוא בגבורה … ורבי אלעזר מצד החסד …, ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא הת״ת המכריע ואע״פ שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עכ״ז יתעטרו על ידי בדברי תורה״.
אכן הרמ״ק וגם אוהחה״ק שהיה משורש נשמתו, זכו שתורת רשב״י תתעטר על ידם וזהו בן עטר, שהשורש נקרא אב והנשמה היוצאת ממנו נקראת בן והיא זו המעטרת את תורת רשב״י. רבי לייב בן שרה תלמידו של רבי בער המגיד, גילה לפני פטירתו כי לאור החיים הקדוש היתה נשמה של הרמ״ק ולרמ״ק היתה נשמת רבי עקיבא, כלומר הצדיק זוכה לעיתים לנשמה כפולה, נשמתו שהיתה בו מעיקרא ונזרקה בו ביום הארבעים לעיבורו ונשמה נוספת של צדיק המתעברת בו ״ביום בר המצווה או ביום החתונה״.(א)
רמז עצום למפעלו האדיר של אוהחה״ק, רבי חיים בן עטר, מצאתי בדברי הזוה״ק ובפירוש הרמ״ק ״אור יקר״:
הזוה״ק בפרשת אמור אומר: ״ת״ח, בשעתא דמלכא קדישא אשתכח בעטרוי, חדוותא דכנסת ישראל הוא וכד אורייתא אתייהיבת, אתעטרת בכנסת ישראל בעיטרין עילאיך.
הרמ״ק מבאר שכשהקב״ה מתעטר, זוהי החדווה של כנסת ישראל המאירה ומתקשטת באורו ביום היחוד (בחג השבועות).
עוד מבואר שם בזוה״ק שהחדווה היא בחג השבועות, בו מתקשרים עליונים ותחתונים בכנסת ישראל ויום זה הוא קשר האמונה וכתיב ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ והקב״ה מעטרה (את כנסת ישראל) בתורה הנקראת אור.
ראו איך בקטע זה בזוה״ק מדובר על העטרה (רמז לבן עטר) שמעטר הקב״ה את כנסת ישראל (שם בית מדרשו של אוהחה״ק) בתורה הנקראת אור (רמז לספר אור החיים הקדוש) ומובא שם הפסוק ״עץ חיים״ רמז לרבי חיים בן עטר.
מענין לציין שיום ההילולא של אוהחה״ק, ט״ו בתמוז, יוצא בדיוק ארבעים יום לאחר יום היחוד של קוב״ה וכנסת ישראל בחג השבועות, ו׳ בסיוון, יום הארבעים ליצירת הוולד, בו נזרקת בו נשמה וניכרת בחינתו ונזכר כאן יום פטירתו דווקא כי אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כי אם במותם (כמובא בזוה״ק פרשת נח ס:).
על יום גדול זה של מתן תורה כותב אוהחה״ק :
״…זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני… הגיע חשוק ונחשק ( הקב״ה לכנסת ישראל) לחושק וחשוק (ישראל לקב״ה) ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה״. (אוהחה״ק שמות י״ט ב׳ עם פירוש ״נר למאור״)
ברבעון ירושלים (שנה שניה) ישנו תיאור על בית המדרש ומטרותיו. מטרת רבי חיים בן עטר היתה החשת הגאולה ע״י הקמת הישיבה בירושלים שחבריה יתנהגו בקדושה ובחסידות בימים ובלילות