מורשת יהדות מרוקו

מכנאס בירת האימפריה. – מתוך " ויהי בעת המללאח " –

דיוקן הקיסר מולאי אסמאעיל על פי צייר צרפתי

חסרונה של שיטת הממשל במרוקו, ומקור כל צרותיה, היתה תמיד העדר כללים ברורים לירושת המלכות. בניגוד לצרפת למשל בה נקבע שהבן הבכור הוא היורש הלגיטימי, החוקה המרוקאית הטילה על ראשי הדת, " העולמא " לבחור יורש למלך, לפי כישוריו. אולם הכישורים המבטיחים ביותר היו למעשה הזריזות והכוח. מיד עם מות המלך התחילו מלחמות הירושה והכוח קבע, לאחר זמן פחות או יותר ממושך, את היורש החוקי.

מולאי איסמעיל מושל מכנאס וצפרו, היה הראשון שידע על מות אחיו מולאי אראשיד במראכש ב-1672,הודות לרשת הידיעות של יועצו היהודי אברהם מימראן. מיד הכתיר את עצמו כמלך בפאס, אולם לא עברו ימים ויורשים אחרים קמו בפאס ובמראכש ורק לאחר שש שנות מלחמה הצליח לחסל את כל יריביו.

עם שוך הקרבות הוא החליט להעביר את הבירה למכנאס, בהתאם לפילוסופית השלטון החדשה שפיתח ושמטרתה היתה לשחרר את בית המלכות מקבוצות לחץ, בדומה לבין ימיו מלך צרפת לאוי הארבע-עשרה – אותו העריץ במיוחד – שהעביר את ארמון לה-וורסייל כדי להתרחק מתככי האצולה.

מולאי איסמעיל לא סלח לבני פאס את רוח התמרדותם, ולבני מראכש המלחמות שניהלו נגדו. את העיירה הקטנה מכנאס, המרוחקת מרחק יום הליכה מפאס, העלה לדרגת בירת האימפריה. עד אותו תאריך – 1679 – הייתה מכנאס עיר מצור קטנה שהוקמה במאה העשירית על ידי השבט הברברי " בני מקנאסה " – פירוש השם מכנאס לנגב -, מרכז מסחרי  לאיזור החקלאי הפורה שמסביב.

הבחירה נפלה על העיר לא רק בדרך השלילה – להתרחק משתי ערי הבירה שקדמו לה, פאס ומראכש. עמדו לה לבירה החדשה אקלימה הנוח, שפע מעיינות מהן זורמים מים הטהורים ביותר בכל מרוקו, עד כדי כך שאנשי פאס מתוך קנאה היו אומרים חבל על בני מכנאס – מי מכנאס, עושר הסביבה החקלאית ומיקומה הטופוגראפי – על הגבעות – והגיאוגרפי, כצומת דרכים אסטרטגית המובילה בדרום להרי האטלאס ולתאפילאלת, במזרח לתאזה ולאלג'יריה, בצפון לפאס ולצפרו, ובמערב לתנז'ה.

אם נוסיף לכך השם הטוב שיצא מאז ומתמיד לבנות מכנאס היפות ביותר במדינה ו " מקנסיה " היה שם נרדף ליופי , גם האתגר שבבניית עיר חדשה קסם למלך. בכל חייו הצטיין מולאי איסמאעיל באהבת מלחמה, בולמוס בניה ואהבת נשים. במכנאס מצא פורקן לגדולתו ולחולשותיו, עבודות הבניה הנרחבות המכנאס ובערים אחרות, הוא הקים חומה שהשתרעה ממכנאס עד מראכש, מרחק כארבע מאות קילומטרים, כך היו אומרים שעיוור יכול להגיע מהבירה לעיר הדרום בהשענו על החומה.

החזרת הסדר והבטחון בדרכים הביאו במחצית הראשונה של השלטון לפריחה כלכלית חסרת תקדים ממנה נהנתה ביותר הקהילה היהודית.המסחר הפנימי והחיצוני קיבל תנופה אדירה מה עוד שהיה צורך לתחזק ולצייד צבא מקצועי.

אותות השגשוג והשפע בתקופה זו ניכרים ב " ספר דברי הימים ", " אחר כל הלך עמהם המלך לעיר תרודאנט להלחם, והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות, והרוויחו ממון רב במחנה הנזכר והיה זה בשנת התל"ח – 1678 – ומשנת התל"ח עד שנת ת"מ – 1680 – יוקר השער ועצירת הגשמים, אך האמת הוא שבני אדם שבזמן ההוא לא חלו ולא הרגישו כלל הרעב ההוא, כי היו עשירים הרבה בהאלמללאח פאס יע"א ועשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב ברוב תבואות ואוצרותיהם מלאים, ולא הרגישו ברעב ההוא כלל ועיקר "

כל מסחר המדינה היה בידי היהודים, לא רק הסחר הבינלאומי עם ארצות השפלה, אנגליה וצרפת, אלא גם הסחר הפנימי. הסוחרים הנוצרים התלוננו לא פעם על כך באזני המלך. כל כותבי הזכרונות מאירופה חוזרים על עובדה מפתיעה זו, עבורם.

" יש יהודים בכל הערים החשובות שבממלכת מרוקו והם מנהלים את כל חיי המסחר. אין מוסלמי שירכוש סחורות בניכר אם אין יהודי לצידו, ולסוחרים הנוצרים אין מתווכחים אחרים זולתם. על כן מושבת המסחר כליל ביום השבת כי יהודי מקיים מצווה זו בחומרה יתרה. עיסוקם העיקרי הוא לרמות הן את הנוצרים והן את המוסלמים, ברם, למרות כל עמלם ופקחותם חייהם קשים בגלל עול המיסים שהוא תדיר כבד מנשוא " – מתוך זכרונות מסע משלחת כמרי הישועה מצרפת -.

ובאשר למסחר שהסוחרים הנוצרים מנהלים בארץ זו , למרות שהם מפיקים ממנו תועלת, הנהנים העיקריים הם המלך ונתיניו המוסלמים והיהודים. אלה האחרונים כמעט ומרכזים בידם את כל מסחר המדינה, ישירות או תחת שמם של שותפים מוסלמים כי הם נזהרים מלהראות שיש בידם נכסים בגלל המסים הרבים שהם נאלצים לשלם. יוצא שבימי חגיהם, בפסח ובימי שבת, גם המאורים וגם הנוצרים נאלצים לחגוג.

המסחר הבינלאומי התרחב לצרפת, אנגליה,ספרד ופורטוגל. מוצרי היצוא העיקריים היו חומרי גלם הדרושים לתעשייה האירופית ובראש וראשונה השעווה ( לייצור נרות למאור ) והחנקן-אשלגן ( לייצור אבקת שריפה ). בניגוד לתורת הכלכלה של ימינו, במקום לעודד את היצוא היתה המדינה מטילה מסים כבדים עליו כי זה מקור לא אכזב להכנסות.

המס על השעווה היה 25 אחוז והוא היה עוד יותר כבד לגבי יצוא זהב ומטבעות זהב, מאה אחוז. באירופה נחשבה עדיין מרוקו לארץ הזהב והסוכר. מוצרי יצוא העיקריים האחרים היו, שקדים, צמר, עור, נוצות בת יענה ובדיל. היבוא כלל בעיקר נשק, רובים, תותחים ותחמושת, אריגים, חוטי זהב, סדינים, מוצרי כותנה, אופיום ודברי דיסקיט.

כל המסחר כאמור היה בידי היהודים, עובדה בדוקה וודאית שחשפה אותם לפעמים לתאוות וקמצנות המלך כפי שאנו למדים משני סיפורים עסיסיים מעטו של מיודענו הצרפתי מואט – תולדות מולאי אראשיד ומולאי איסמאעיל – יום אחד סעד המלך את לבו בבצים. באחת שהייתה מקולקלת וביודעו שהיהודים  היו אלה שסיפקו אותן לארמון, הורה לעצור את גדולי האומה הזאת ואיים עליהם להשליך אותם לאריות.

לאחר שהחזיק אותם במורא ובפחד עד הלילה, הסכים למחול על חייהם, הסתפק במנה גדושה של מלקות והשליך אותם לבית הסוהר עד ששילמו כופר הגון.

יום אחד חשד המלך שנגנבה ממנו חרב יקרה שהייתה שייכת לאחיו המנוח. קודמו על כס המלכות, מולאי אראשיד, וששוויה כארבעת אלפים אונקיות, מאחר ולא הצליח לגלות את הגנב ושהיה משוכנע שרק היהודים יכולים לקנות ולמכור דבר כזה, ציווה לגרש אותם מבתיהם ולאסור לאכסן אותם בכל מקום עד אשר ישלמו לו את שווי החרב, ואולם שמורה להם הזכות לתבוע את מבצעי הפשע אם יצליחו לגלות אותם.

ברם למרות החזרת הבטחון והשגשוג לא חל שיפור מהותי במעמד היהודים לעומת התקופה הקודמת. נחזור פעם נוספת לספר הזכרונות של הכמרים הצרפתים המפרים על מסעותיהם במרוקו בשנות 1704 – 1708.

המוסלמים בזים ליהודים עוד יותר מאשר לנוצרים, וכאשר יהודי מתהלך ברחוב הוא תמיד בכוננות ונזהר אם לא באים להתנכל לו ובמקרה זה להזכיר את מולאי איסמעיל. אזכור כזה,אם נעשה בזמן, היה מחולל נסים כי המוסלמים פחדו עד כדי כך ממלכם עד אשר אזכור שמו לבדו, היה מונע מכות והיד המורמת היתה כאילו משתתקת, היהודים מתלבשים בשחור, חום וסגול אולם חל עליהם איסור ללבוש בגדים לבנים.

אין ליהודים זכות לרכב על סוס בתוך העיר ורק ליהודי המלך אברהם מימראן מותר, אולם אין הוא מרבה  להשתמש בזכות זו מחשש שלא יכירו אותו ויתנכלו לו. מחוץ לעיר אין הם גם כן רשאים לרכב על סוסים, אלא רק על חמורים ופרדות. בעת מסעינו – 1708 – קרה שסוחר צרפתי, שהיה רכוב על סוס החליף את מרכבתו עם יהודי שהתלווה אלינו. כאשר ראו זאת המוסלמים כמעט וקרעו אותו לגזרים לולא התערבותנו, והם בשלם שאין כלב יהודי ראוי לרכב על סוס.

אולם בניגוד למעמד הכללי עלה מאוד מעמדם של אותם יועצי וסוחרי המלך מקרב המשפחות היהודיות הגדולות שצמחו אז בעיר הבירה מכנאס.

אין ספק שהלחן של שיר עתיק זה נבחר הודות לפזמונו החוזר ״חביב״ וכר שפרושו ״אהוב״. עוד נפגוש כינוי זה בשירים שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר.

הפיוט המקורי נכתב, כפי שמעיד עליו מחברו, בשנת 1500 לחורבן הבית, היינו שנת שב״ח (1568), כלומר כמאה שנה לפני הופעת השבתאות ולכן מובן שאין לו כל קשר לשבתאות, אן היות והפיוט ולחנו היו כנראה פופולריים ואהובים על העם, נהגו לחבר על משקלו ונגינתו שירים ופיוטים כדי להנציח ולפאר התרחשויות וארועים אחרים. הפיוט מושר עד היום בקהילות יהודי מרוקו וצפון אפריקה, ומופיע בסידורים ובמחזורים בשי­נויי נוסח קלים (ראה סידור ״תפילת ישרים״ השלם, עמי ש״ם, שס״א).

מלבד השירים והפזמונים שנכתבו לרוב – ואשר עוד נעמוד עליהם להלן – השתעשעו אנשי הכת במרוקו גם במציאת רמזים למשיחיותו של שבתאי צבי בפסוקים מן התורה ומן הכתובים. כך למשל מצאו רמזים בראשי התיבות של שני הפסוקים הראשונים של פרשת ״ויהיה מקץ״:

עד כאן מכתב־יד ממרוקו.

מדוע בחר הכותב הנלהב דוקא בפרשת ״מקץ״? תשובה לשאלה זו אפשר למצוא ברשימת החגים של כת השבתאים. כידוע הם הוסיפו ללוח העברי שלושה־עשר חגים שאינם נמנים עם חגי ישראל. בין השאר חגגו ׳פורים״ משלהם בתאריך ט״ז בכסליו. לפורים השבתאי אין כל קשר לפורים המסורתי שאנו חוגגים לזכר הנסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל בימי מרדכי ואסתר. במסורת השבתאית קשור תאריך זה במאורע חשוב בחייו של שבתי צבי. בשנת 1648 או 1650, טבל שבתי צבי בימה של אחמיר. הים היה גועש. שבתי צבי נסחף במערבולת וכמעט טבע ורק בדרך נס ניצל. אותו יום ט״ז בכסליו היה, ולזכר הנס שארע בו קבעוהו לחג ׳פורים״ שנעשה לאחד החגים העיקריים והחשובים של חגיהם. בכתב­­ המכיל את לוח החגים השבתאיים נאמר: ״י׳ו לכסליו, יום שעלה מן הים וניצול והוא כיום פורים.״ הפרשה של אותו שבוע היתה, יש להניח, פרשת ״מקץ״, היות וקריאת פרשת מקץ חלה בדרך כלל בחודש כסליו.

את נס הפורים השבתאי חגגה הכת במרוקו כפי שהיא ציינה את כל שלושה־עשר החגים המופיעים בלוח החגים שלהם. רמז לציון מועדים אלה ״אשר בדו מלבדם״, אנו מוצאים בדברי ר׳ אהרון הסבעוני: ״והם עושים עיקר מכתבי בני אדם ועושים מועד אשר בדו מלבם. ומי יתן ויהיה יום מועד נוסף (זה) כמועד ירבעם בן נבט.״

הרבה כאב וצער מובעים במלים קצרות אלו. ר׳ אהרון הסבעוני רואה בנסיונם של אנשי הכת לשנות את לוח חגי ומועדי ישראל על־ידי ביטול מועדים והוספת חגים סטיה מדרכי היהדות וחתירה תחת יסודותיה ותחת מסורות מקודשות מימים ימימה, ומביע תקוה שגורל נסיונם יהיה כגורל מעשהו של ירבעם בן נבט מלך ישראל. כידוע, גם ירבעם בלהיטותו להבדיל בין מלכות ישראל לבין מלכות יהודה ניסה לשנות את לוח חגי ישראל ו״בדה מלבו״ לחוג את חג הסוכות בחמישה־עשר בחודש השמיני חשון) בניגוד למנהג המקובל שהוא בחודש השביעי(תשרי).

פתח דבר

מתחילת עבודתנו קבענו לעצמנו כמטרה לנתץ את המיתוס, שלפיו נעדר מקדמה של הגולה המגרבית בארבע או חמש המאות האחרונות מעולם המחשבה היהודית בכלל, ומן הזירה הספרותית והשירית בפרט.

אין בכוונתנו לשאת נאום הגנה או לפתוח בוויכוח, גם רחוקה מאיתנו המחשבה לפאר את היבול הספרותי של יהדות זו, ללמד עליה זכות, או לשיר לה שיר הלל. יהיה זה צעד בלתי זהיר להזדרז ולהביע הערכות מקריות. אובייקטיביות שקולה, המלווה בריחוק־מה ובדיסקרטיות, כזו ששלטה בעבודותינו הקודמות על המחשבה המשפטית,¹ טבעה את חותמה על רוח מחקר נו זה על השירה. תפקידנו כאן, לא רק שהוא קשה וכפוי טובה, אלא שהוא עשוי להרתיע: ליקויינו בשטח זה לא נעלמו מאיתנו. עם זאת, יביאו התוצאות שהישגנו להכרה מעמיקה יותר של עולם זה, שלא נחקר עד כה. הן נועדו להשיב לו את זהותו התרבותית המגרבית ולזרוע אור על הפעילות האינטלקטואלית ועל אווירת הרוחניות האופטימית ששלטו בארבע מאות השנים האחרונות בלב קהילות נשכחות. היבול הספרותי של קהילות אלו מהווה תרומה צנועה, אך לא מבוטלת, למורשת התרבותית של ארצות מוצאן(או ארצות האימוץ שלהן) מצד אחד, ולמדעי הרוח ומדעי היהדות — מצד שני.

עיקר כוונתנו הוא, אם כן, לטעון ברבים כי המחשבה היהודית היא חטיבה אחת, להדגיש את עקרון אחדותה האורגאנית ואת הסולידאריות הפעילה של החיים האינטלקטואליים היהודיים במגרב עם ביטויי המחשבה היהודית־האוניברסאלית ולהטעים, שהם חלק אינטגראלי ממנה, משתלבים בה בצורה מושלמת ומקיימים איתה יחסים הדוקים ופורים.

חיבורנו בתחום השירה היהודית במערב המוסלמי מעיד ביתר תוקף על קיומה של יהדות חבלי־ארץ אלה בעולם המחשבה היהודית בכלל ועל במת השירה והספרות בפרט. הבדיקה השיטתית של אופן ביטוי זה, כלומר השירה, והלימוד השיטתי של היצירות העיקריות המייצגות אותו מאפשרים לקבוע את החוליות, המקשרות בין השירה המרוקנית לבין השירה היהודית־המסורתית, זו ׳שרשרת השיר׳, שתחילתה בשירה המקראית העתיקה, דרך הפיוט הארץ־ישראלי הקדום והיצירה הספרותית של ימי־הביניים.

קשרים אלה מתגלים בכל מישורי הניתוח והמחקר: במישור המודעות השירית של המחברים — במניעים ובבעיות העיקריות שהעסיקו אותם, בדרכו האינטלקטואלית של המשכיל־הפייטן, בהשגות ותפיסות בתורות השיר, ביסודות הדוקטרינאריים ובשימושים המקובלים; במישור היצירה השירית עצמה — בנושאיה ובסוגיה, בטכניקות החיבור, השפה והסגנון, בשאלת מקורות ההשראה והיצירתיות השירית של החלום; וכן במישור היחסים עם מכלול מדעי היהדות — מדרש ואגדה, תלמוד והלכה, מיסטיקה וקבלה, פיוט ליטורגי ומוסיקה, שהשירה קיימה עימה קשר הדוק.

המחברים המרוקנים, שרבים מהם היו מצאצאי המגורשים מקשטיליה, ראו זכות לעצמם להתייחס אל אסכולת ספרד. בתחום הרוח הם שייכו את עצמם — רובם ככולם — לתור הזהב האנדלוסי וטענו להימנות בין יורשיו. המורשת הספרותית והשירית של תור הזהב נחשבה כאן כדוגמה עליונה, ויצירתה ודגמיה היו למופת נערץ ולמקור חיקוי. הסולידאריות היצוקה מאות בשנים בין ספרד ל׳מערב הפנימי׳ מתוך חילופי תרבות קבועים ופורים, הזיכרון הנשמר בעקשנות מתקופת השפע האינטלקטואלי והעושר החומרי, הם הסיבות לחיבה היתרה שרחשו משכילי מרוקו לחוליה זו של מסורת השירה היהודית. עובדה זו מצדיקה מבחינת מה את הכותרת, שבחרנו לתת לעבודתנו הנוכחית — ׳השירה העברית במרוקו׳.

במלחמת־העולם הראשונה

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ היה העיתון העברי היחיד ביישוב ששרד במשך רוב שנות המלחמה, עד ערב פסח תרע״ז. עצם התיפקוד של יומון עברי בשנות המלחמה, שהופיע בקביעות בתנאי המצוקה הרעב והעויינות של השלטון וללא גיבוי מוסדי או כלכלי, ראוי להערכה, למרות שהעיתון היה דל יותר בתוכנו. עם פרוץ המלחמה עלתה תפוצתו ולפרקים הוא הופיע פעמיים ביום. מחירו לא הועלה אך הוא נמכר במזומן בלבד. מאוחר יותר לא נתקבלו מנויים חדשים, בגלל ירידת ערך המטבע המקומי. משארכה המלחמה הורע מצבו החומרי והמערכת הפצירה כמנויים לשלם את חובם כדי להימנע מסגירתו. בשנת תרע״ז עדיין היו לו 14 סוכנים־מפיצים ב־11 ישובים בארץ, מהם מתנדבים, וכן בבירות, בחלב ובקושטא. בכמה פרקי זמן הוא הופיע בשני עמודים. רוב הזמן פורסמו בו מודעות. לדברי העורך: ׳בימי המלחמה הפסדנו כסף רב מפני הפסקת הקשר עם חוץ־לארץ, אבל אנו לא רצינו להפסיק את הוצאתו׳. הוא נסגר כנראה בגלל מאמר ביקורת על הממשל בשל המחסור בלחם.

את תכני הידיעות והמאמרים ב׳החרות׳ בשנים אלו יש לבחון על רקע הניתוק מרוב המקורות העיתונאיים בפרוץ המלחמה: חדלו להגיע עיתונים מחוץ־לארץ, שהיוו מקור שופע לפרסום בעיתוני החדשות בארץ, כמו גם מברקים מרוב סוכנויות הידיעות, הדואר השתבש גם בפנים הארץ, רבים מהכותבים התדירים בעיתון מהארץ ומחוץ לה חדלו להשתתף בו. הפובליציסטיקה התמעטה ואילו המידע על המלחמה היה העיקר, אך זהו מידע חסר ערך ברובו, כי מקורותיו היו מוסדיים וחד־צדדיים ופרסומו היה כפוף לצנזורה צבאית נוקשה, גם עריכתו ומידורו היו מרושלים. לעומת זאת מצוי ב׳החרות׳ מידע בעל ערך, לפעמים ללא תחליף, על היישוב היהודי בשנות המלחמה, מוסדותיו, החינוך, הכלכלה ועוד. אפרט מעט בשלושה עניינים. האחד – הפעילות הציבורית, המרושתת מאוד לכאורה, שהיתה שונה ממקום  למקום (ביפו מאוחדת ויעילה, בירושלים מפוצלת ועדתית ולאה, בערים אחרות רפויה או חסרה לגמרי) וממגזר יישובי אחד למשנהו. שוני זה משתקף בגודש בדפי ׳החרות' עוד משתקפות בהם הצעות ויוזמות של יחידים או קבוצות, בהם גם מערכת ׳החרות׳, להקלת המצוקה. כגון: להסתייע במעין־שטרות של אפ״ק עקב המחסור בכספים, להניח קו מים לירושלים, לארגן את הסיוע והאספקה, לייסד חנויות קואופרטיביות, לאסור על הקבצנות, להילחם בזנות, לטפל ביתומים ובילדים ובחינוך ועוד. תופעות כמו הרעב הקשה, הארבה והגיוס לצבא, הידועות ממקורות אחרים, עליהן יש ב׳החרות׳ תוספות והארות. יש עניין גם במידע על חיי התרבות והבידור, כמו פתיחת הראינוע הראשון בתל־אביב, נשפים, חלקם בהשתתפות קצינים תורכים בהם ג׳מל פאשא, הרצאות, פעילויות של ׳בצלאל׳ ועוד – מהן שמלמדות על האווירה הציבורית ומהן שבגדר פיקנטריה.

העניין השני הוא המידע ב׳החרות׳ על היחסים בין העדות היהודיות, המרובה במיוחד על סדרי חלוקת הסיוע מחוץ־לארץ וממקורות אחרים. כך, הסיוע מאמריקה הוקצה לפי קריטריונים עדתיים שווים אך נותב באפיקים עדתיים, ואילו כספים ממקורות באירופה הועברו לידי אשכנזים וחולקו כראות עיניהם. האשכנזים נהנו מיתרונות בשלי קירבתם למקורות הסיוע מחוץ־לארץ, שנתרם רובו ככולו בתפוצותיהם, וארגון ציבורי יותר פעיל, יעיל ודואג לענייהם. ההבדלים הללו בין האשכנזים לספרדים ניכרו גם קודם המלחמה אולם עתה המאבק על יתרונות עדתיים וקבוצתיים שיקף יתר כוחנות ואטימות לב לסבלם של בני קבוצות אחרות. במקרים קיצוניים התלוותה לכך אידיאולוגיה של אפליה עדתנית, כך י״מ טוקצ׳ינסקי, מראשי הרבנים והעסקנים האשכנזים ומנהל ישיבת ׳עץ חיים׳ בירושלים, כתב ב׳החרות׳ כי יש להפלות לרעה את מי שאינם אשכנזים בקבלת מצרכי מזון כסיוע מאת המוסדות. לדבריו, אין להשוות את:

[…] העני הישן עם העני החדש, את הבבלי, הפרסי, המרוקני, המחזר על הפתחים עם זה ׳האשכנזי היורד׳ אשר דמו שותת ויורד בקרבו בעמדו בין הקבצנים […] ולדעתנו הרי זה גם שינוי מדעת הנותן, שנתן ביהוד לנגועי הזמן […] אי אפשר לדמות את מצבם [של הספרדים] למצבם זה של האשכנזים, שהיו עיניהם תלואות לחוץ לארץ ועתה נפסק מקור מחייתם [״.] ומכל שכן שאין לדמות את התימני, המערבי או המזרחי, שלא ידע כלל כיצד להשתמש בהאורז והקמח הלבן הזה והיה צריך לחפש קונה או להמירו בקמח אחר שחור וזול עם זה האשכנזי ׳העני החדש והענוג׳ המחניק את דמעותיו בעמדו בפעמים הראשונות בין פושטי היד.

ב׳החרות׳ מובא עוד מידע מרובה על המוסדות העדתיים הנפרדים לחלוקת הסיוע והסעד, המיכסות לכל עדה, הטענות על קיפוח, השוני בין טיפול האשכנזים בנזקקיהם ובין אדישות הספרדים, כמו גם השוני בין עדות המשנה של הספרדים.

העניין השלישי הוא המידע ב׳החרות׳ על יחסן השונה של שתי העדות לקשרים עם היישוב החדש ומוסדותיו. המימסד של היישוב האשכנזי הישן נאבק הן נגד הציונים בכל הקשור בהקצאת כספי הסיוע מאמריקה והן נגד הנסיונות להקים מוסד מאוחד של היישוב היהודי כולו, ואילו המימסד הספרדי שיתף פעולה בנידון עם היישוב החדש וגם נקט יוזמות לכינון מסגרת כלל־יישובית. יוזמה נחרצת שכשלה היתה של החכם באשי הירושלמי לכונן ועד משותף לספרדים וליישוב החדש, ללא נציגים מהיישוב הישן האשכנזי. מיזם מצומצם שהצליח היה של החכם באשי של יפו, שהקים ועד מרכזי של ועד העיר הכללי ביפו (תרע״ו) לטיפול בענייני עזרה לנצרכים, מאבק בקבצנות וקמחא דפסחא.

בעיה קשה ליישוב בכללו בשנות המלחמה היתה הקשרים עם השלטונות התורכיים. א׳ אלמאליח האשים: ״׳החרות״ פחדה להזכיר אף חצי דבר מכל הנעשה בארץ־ישראל והסתפקה רק בפזור תהלות ותשבחות ל״הוד מעלתו״ […] ובפרסום כל הפקודות הרשמיות שנשלחו אליה׳. לעומתו ציין מ׳ שיינקין, כי ׳החרות׳ ניסה להתחכם לפקודה שנצטווה לפרסמה, והדפיסה בדף נפרד, כ׳הוספה׳, שלא סופחה  לכל גליונות העיתון, אך השלטונות גילו זאת. העיתון כמובן לא חזר על כך. גם העיון בגלימות ׳החרות׳ מזים האשמה זו. אכן היתה בו מידה של התרפסות כלפי השלטון, ואין כתב־עת עברי באותו זמן שהיה נקי ממנה, אולם עם זאת היה בו מידע על היישוב שלא החמיא לשלטונות וכלל ביקורת על תפקודם, שהיתה כרוכה בהעזה ובהסתכנות בנסיבות הממשל התורכי העדין ליישוב היהודי, שכפה צנזורה חמורה על העיתונות. כמה דוגמות לביקורת או להערות על פגימות. האחת – בראיון עם הפחה (מושל ירושלים) העיר עורך ׳החרות׳ נגד המעשים ביפו ובירושלים ׳והדברים הקשים שבאו בדפוס כלפי הציונים שנחשדו בבגידה׳. הפחה הבטיח לו שישתדל להסיר אי הבנות. השנייה – ׳החרות׳ תמה על שהדואר ביפו לא קיבל מכתבים בעברית, למרות ש׳לא קבל שום פקודה על זה׳ ושבירושלים היו מדוורים דואר עברי. השלישית – העיתון פנה לשלטונות שידאגו כי בני העיר ייהנו מחסדי הממשל בלי הבדל לאום׳ והביא דוגמות לאפליה. הערות ביקורת אלו ושכמותן נכתבו בלשון מתונה ובנימוס, כמתחייב באותן נסיבות. ב׳החרות׳ פורסמו גם דברי חנופה – לתורכיה, לממשל, לאישים ולנושאי תפקידים בה – ואפשר שיסודם גם בהיות עורך ׳החרות׳ ורבים מהכותבים בעיתונו פרו־עות׳מאנים כנים. עם זאת גם באותן שנים קשות נשמר ב׳החרות׳ הצביון הלאומי, שניתן לו ביטוי ישיר או עקיף. ׳החרות׳ ועורכו לא היו אפוא משתף־פעולה צייתן ומתרפס של השלטון. ראיה לכך היא שהעורך הובא פעמיים למשפט במהלך המלחמה ובפעם השנייה, בטבת תרע״ז, נכלא במשך שבוע. שלוש פעמים הוא גוייס, אף שעורכי עיתונים היו משוחררים מגיוס, ושוחרר רק אחר תשלום כופר. בפעם האחרונה הוא גוייס לצבא בערב פסח תרע״ז ומאז חדל ׳החרות׳ להופיע. בן־עטר נשלח לחזית גליפולי אך הגיע חולה לגדוד, קיבל חופשת מחלה וחזר לירושלים שלושה חודשים קודם כיבושה בידי הבריטים. לאחר הכיבוש, הוא עשה כאמור נסיונות לחדש את הופעת עיתונו אך לא זכה לכך. הוא נפטר ממחלה בתרע״ט, בהיותו בן 33 שנים.

חברי המשרד הסכימו, שאין לסמוך על הרבנים במה שנוגע לפעולות המשרד. הרבנים הם אולי כוח חשוב לענייני ״ שגוררות ״ למען וע״ס, אולם לא לענייני המשרד. הניסיון בוע״ס שכנעם, שכל דבר ( שאיננו בתהום התורני־רוחני ), שיש בו יד רבנים — חזקה עליו שלא יצליח, אולם עם זאת, לצורך תעמולה כלפי חוץ ולשם הגברת התמיכה, קיבלו את ברכת הרב יעקב מאיר לרעיון ארגון הספרדים והוועידה העולמית (ראה להלן).

גם העדות המזרחיות לא שותפו למעשה בעבודת המשרד, ומתוך שלוש־עשרה עדות שהוזמנו לוועידה הארצית הנזכרת, נכחו נציגי חמש עדות בלבד. העדות בארץ היו אדישות לרעיון, ובקיץ תרפ״ד (  1924) נכשל ניסיון לזמן את נציגיהן לאסיפה משותפת עם ראשי המשרד. עם זאת צורפו חברים חדשים למשרד במהלך תקופת פעילותו — הרבנים עוזיאל ומנחם הלוי ובאי־ כוח מחברון, מחיפה ומיפו.

שאלת התקציב השפיעה לא־מעט על אופי הפעילות ומהלך העבודה. כל הפעולות היו לטווח הקצר בלבד; ההון ההתחלתי הסתכם בשלוש־מאות ושלושים גרושים מצריים, שהועברו מקופת הסתדרות הספרדים, ולכך נוספו תרומה ו/או הלוואה של חמישים לירות מצריות כתקציב לחצי־שנה, כשכל אחד מחברי המשרד חתם על שטר של חמש לירות מצריות, הוחלט אף לשלוח מכתבים לאנשים פרטיים בארץ ולבקש עזרה חומרית בסכום מינימאלי של לירה מצרית אחת.

 כן נשלחו שבעים מכתבים לנכבדי העדות המזרחיות לאיסוף תרומות. נתקבלו תרומות מקריות מחובבי הרעיון מחוץ למשרד בירושלים: יחידים — משה פיג׳וטו ומנשה בטיש, ומוסדות — וע״ס בירושלים, סניפי המשרד ביפו ובחברון ואגודת ״ אחווה ״.

 הפנייה לקבל כספים מאגודת ״ הלוואה וחסכון ״ נדחתה, מאחר והיא מלווה לחברי האגודה בלבד, ואילו ״ קופת מלוה ״ השיבה, שהיא מלווה כספים לענייני מסחר ותעשייה ולא לתעמולה ארגונית. על־פי החלטת הוועידה הארצית מחורף תרפ״ה (  1925), נשלחו עשרות מכתבים ליחידים ולבתי־הכנסת בירושלים ומחוצה לה, להרים תרומה שנתית למשרד בסכומים של עשרים וחמישה או חמישים גרושים מצריים.

 עד ערב הוועידה נתקבלו התחייבויות שנתיות מירושלים בסך של שישים לירות מצריות, עשר לירות מצריות מיפו, וחברון שלחה חמישים גרושים מצריים בחודש. נראה שההחלטה להכין תקציב שנתי, שיחולק באופן יחסי בין כל הפדרציות הציוניות והקהילות הספרדיות באמצעות שקלים מיוחדים — לא יצאה אל הפועל, כנראה מחוסר כוח אדם ונכונות מעשית מצד הקהילות בגולה.

 ניסיון של הרגע האחרון להשיג את השתתפות ההנהלה הציונית במימון הוצאות הוועידה הספרדית העולמית בוינה (ראה להלן עמי 181—186) נכשל, בטענת יושב־הראש, שלהנהלה אין תקציב מיוחד להוצאות כאלה.״

מבין הפעולות המעשיות יש לציין את משלוח החוזרים לגולה ופירסומם בעיתונות, הסתייעות בשליחים מטעם מוסדות שונים, שיצאו לחוץ לארץ לרגל עבודתם ושילבו בה גם תעמולה לטובת המשרד, וארגון אסיפות פומביות בארץ ובחוץ לארץ.

החוזרים שנשלחו בעברית, צרפתית, איספניולית וערבית, כללו הודעה בדבר ייסוד המשרה מטרותיו העיקריות על בסיס החלטות הצירים בקארלסבאד, תעמולה לרכישת השקל הציוני ולהצטרפות להסתדרות הציונית ושאלון לקבלת נתונים מפורטים על מבנה כל קהילה ספרדית — מספר יחידיה, מוסדותיה, מצבה הרוחני והחומרי, הפעולות הציוניות בה ( שקלים, תרומות לקרנות הלאומיות ), מגמות לעלייה לארץ וחוות־דעת בעניין כינוס הוועידה העולמית של היהודים הספרדים.

מסתבר, שהחוזרים האלה אכן עוררו את היהדות הספרדית להתעניין ברעיון ההתאחדות. ההחלטה להוציא ביטאון חודשי קבוע,לא יצאה לפועל, מפני שלא היה לכך כיסוי תקציבי, וכתחליף לו באו החוזרים הנזכרים וכן הפרסומים התכופים בעיתונות היהודית בארץ ובחוץ לארץ על פעולות המשרד.

 פניית הקרן הקיימת, שההתאחדות תפרסם בקביעות חומר בביטאונה האספניולי, זכתה לדיון מיוחד במשרד המכין. נראה, שאמנם הייתה, זו הזדמנות לפרסם ידיעות על המשרד בביטאון שנפוץ בהרבה ארצות, אולם היה חשש, שחוזר או מאמר, שתוכנו הוא למורת רוחם של המוסדות הציוניים, לא יזכה לפרסום.

מאחר והמשרד לא יכול היה לשלוח שליחים מטעמו באופן עצמאי לשם ניהול תעמולה בקהילות הספרדיות, הוא נעזר באישים ובעסקנים ציוניים שונים מן הגולה, או ביחידים שיצאו מן הארץ בשליחות מוסד אחר.

 מנחם אוסישקין, שיצא בקיץ תרפ״ד (1924 ) למדינות מרכז אירופה לשם תעמולה לטובת הקרן הקיימת, ביקר גם בקהילות הספרדיות בארצות הבלקן, הפיץ בשם המשרד המכין את הרעיון לארגונן ופעל להכשרת הלבבות לקראת הוועידה העולמית.

הוא כינס אסיפות פומביות ונאם על ערך המפעל הזה. יעקב דה־האז, מראשי הציונים כאמריקה, קיבל על עצמו לנהל תעמולה בקהילות הספרדיות בארצות אחדות באירופה ובאמריקה. בפגישות שקיים עם ראשי הקהילות באמסטרדם, לונדון, פריז וניו־יורק, יצר את הקשר ביניהם ובין ראשי המשרד.

הרב שבתי ג׳אין ממונסטיר ואריאל בן־ציון, ציר קרן היסוד בארם־נהרים והודו, פעלו גם הם לטובת המשרד. אסיפות פומביות התקיימו בקהילות שונות בחוץ לארץ וגם בארץ־ישראל; כינוסים גדולים התקיימו בתל־אביב ובחיפה.

 בירושלים התקיימה בימים ט״ז וי״ז שבט תרפ״ה (10—11 בפברואר 1925) ועידה ארצית של באי־כוח עדות המזרח בארץ, שאישרה את רעיון הוועידה העולמית, שתתכנס בזמן ובמקום שיתקיים הקונגרס הציוני.

 כן קבעה את תוכנית העבודה של ההתאחדות. החלטות אחרות היו: הגשמת תוכנית דה־ האז  או כל תוכנית אחרת להתיישבות יהודים ספרדים על הקרקע, מינוי שני פקידים ספרדים במשרד העלייה ביפו ובחיפה והפצת שקלים בין היהודים הספרדים, על מנת להגדיל את מספר ציריהם בקונגרס הציוני. הודגש שוב, שכל פעולות הוועידה ייקבעו בתאום עם ההסתדרות הציונית או במסגרתה.

כן התייצב המשרד בפני המוסדות הלאומיים כבא־כוח היהודים הספרדים וכשתדלן בכל הקשור להשגת רישיונות עלייה לעולים מבני המזרח, איסוף כספים לטובת הקרנות הלאומיות, שיגור מורים לעברית לגולה ומסירת מידע ליהודים ולקבוצות מן הגולה על הנעשה בארץ־ישראל ועל אפשרויות הקליטה בה.

 כן פעלו ( בשיתוף עם חלוצי המזרח ) למכור שקלים ציוניים עד כמה שאפשר, כדי להרבות את מספר הצירים הספרדים בקונגרס הציוני.

 כהה״ר אהרן הלוי ז"ל

אחד מחכמי סאלי וראיתיו חותם עם מוהר״ר חייט טולידאנו ומוהר״ר יעקב ביבאס ז"ל באגרת נחומים בפטירת הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל לבנו מוהר״ר רפאל עובד ז"ל בשנת תקי״ג :

מו"ה אהרן הכהן

 ב״ר נחמיה זצ״ל א׳ מחכמי פאס והוא חתום עם חכמי פאם בהסכמה זמנה ש׳ הרפ״ז בענין נפי׳ הריאה כמ״ש בקונטרס עץ חיים למהר״ח גאגין:

 כהה״ר אהרן הכהן זצ"ל

 מחכמי פאס ומצאתי בס׳ דברי חכמים כ״י דרושים למוהר״ר דניאל בן צולטאן ז"ל וז"ל דרוש שדרשתי על החה״ש כהה״ר אהרן הכהן בז׳ ימי אבלו יום א׳ עשרה באדר שנת תפלטנ״י פ״ק, ומצאתי טופס פס״ד מש׳ תקע״ה פ״ק וחתומים כהה״ר אהרן בכהה״ר אליהו הכהן סקלי וכ״ר שלמה סירירו אולי הוא כהה״ר אהרן הז'.

מו"ה אהרן בן חליוואה זצ"ל

ב"ר משה ז"לל א׳ מחכמי מקנאס והוא הדפיס ס׳ פה לאדם שירים ופיוטים ובקשוה וקינות שחיבר אביו מהר״מ הנז' בשנה תרי״ג, החכם הנז׳ היה חריף ושנון והיה איש אלהים קדוש והרביץ תורה לימד תלמידים הרבה והיה מתענה כל יום חמישי ולומד תהלים במיתון רב ובכונה גדולה והיה שוהה בה מן הבקר עד עה המנחה, וכל זה סיפר אלי א׳ מתלמידיו:

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

מרה אהרן פרץ זצ"ל

אחד מחכמי פאס הקדמונים והוא הלך עם הרה״ג מוהריר שמעון לביא ז״ל והרה״ג מוהר״ר מסעוד אלפאסי זצ״ל להתיישב בא״י תוב״ב ובלכתו דרך תונס בא עד עיר ג׳רבא יע״א וימצא את אנשיה בלתי יודעים את התורה ואת דרכיה לא הכירו ויגמר אומר להתגורר בה ללמדם את התורה ויחבר שם ספריו ומהם נשאר פליטת קדש ס׳ בגדי אהרן :

 מו"ה אהרן אביחצי׳רא ז״ל בנו של הרב המפורסם מוהר״ר יעקב אביחצירא זצ״ל היה מו"ץ בתאפילאלה ונתבש״מ במחוז גלאווא בכפר תלאוות, והוא אביו של כהה׳׳ר ישראל הי״ו:

מו"ה אהרן הצרפתי ז״ל

א׳ מחכמי פאס חי במאה הרביעיה, ונודע אלי^, שראיתי בפס״ד אחד למוהר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל שכתב תשובה ארוכה למוהר״ר שמואל קורייאט זצ״ל ובתוך דבריו כ׳ לו בזה״ל והחה״ש רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה צרפתי ז"ל לא ידעתי מה היה נוהג כפי דעתי בני משפחהו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן צרפתי ז"ל לא התנהגו בכאן אותו המנהג שכתבנו כי גם הם קבלו ממנו ומאבותיהם ופנים לכאן ולכאן והמחמיר תבא עליו ברכות טוב והמיקל כפי העת והזמן לא הפסיד וכו', וזמן הפסק הנז' ש׳ שמוא״ל היא ש׳ שע״ז וכתב עליו ז״ל מוכח שהר״א הנז׳ היה בודק ידוע למובהק :

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

זצ״ל מחכמי דבדו והוא זקנו של כהה״ר יוסף בר יצחק הנז׳ להלן הוא חי בחצי הראשון

מהמאה החמישית בהשערה:

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

בכהה׳׳ר משה

הנז׳ באות מ׳ מן המערב חי במאה הו׳:

 כהה״ר אהרן ה״ן עלון זצ״ל

מחכמי המערב חי במאה הו׳ בהשערה :

 מו"ה אהרן הכהן ז״ל המכו׳ אלחדאד מכפרים שבמחוז מראקם וראיתי אגרות קיבוץ ביד אחד מזרעו וחתומים בה רבני מוגאדור ותארוהו בזה״ל אותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי חסידא קדישא ופרישא כמוהר״ר וכו׳:

מו"ה אהרן ה״ן סמחון זצ״ל

 אחד מחכמי מקנאם וביחס הכתובה תארודתו בזה״ל בלא״ץ חסידא קדישא ופרישא אבן הראשה, גברא רבה, סוה״ר, שמו נודע בשערים זקן ויושב בישיבה, החה״ש והכולל ענותן כהלל, אור גולל, בישראל להולל, גדול שמו, טעמו ונימוקו עמו כמוהר״ר אהרן זצ״ל, הרב הנז׳ חי במאה הששית, ויש ביד זרעו כרך גדול שחיבר ביאורים על תנ״ך וכמה מסרוות וקרא את שמו אם למקרא אם למסורת, ופירש כמה מאמרים, ומקצת דינים, וסגולות ורפואות, וביאורים על תהלים ופרקי אבות וביאור איזה מאמרים ממדרש רבא, וקונט׳ קרא שמו בגדי ישע ביאורים על התורה ודרושים למעלת השלום והאחדות וביאורי׳ על שו״ע או״ח ואיזה חידושים על איזה מסכתות ודרושים לשה״ג וכלה וכו׳ וקונט׳ קרא שמו פרחי אהרן על רש״י עה״ת, ם איזה בקשות ופיוטים וקינות, והכל עדיין בכ״י ביד זרעו

 מו"ה אורי הלוי במוהר״ר דור זצ״ל

 ראיתי ב׳ עלין ממנו בכ״י ישן נושן בחכמת הדיו והגויל וסדר הכתיבה בחכמה נפלאות ומליצה צחה למאד, ונראה שזה העלין נשמטו מאיזה חיבור שלו, ושם מזכיר איזזת פעמים משם מרנא ורבנא הזקן החסיד המופלא כמוהר״ר שלמה אבוהב זצוק״ל, לא ידעתי אם גם מהר״ש הנז׳ מן המערב או הוא מהר״ש אבוהב שזכר הגאון חיד״א זצ״ל בשם הגדולים מחבר שו״ת דבר שמואל וס׳ הזכרונות שהוא מויניצייא

מו"ה אליהו בן חיים זצ״ל

 הזכירו הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ושם כ׳ שרוב חיבוריו נאבדו ואני ראיתי כתב יד דרושי׳ כרך גדול ע״ס הפרשיות וזה מה שמצאתי כתוב בסופו, והשלמותי העתקרת הספר הנכבד זה שהם ליקוטים מהרב כמה״ר אליהו בן חיים ז״ל יום א׳ בשבת עשרה ימים לחדש תמוז משנת אני הצעיר זעירא דמן חבריא חירגא דיומא לא שמיה אלעזר בהלול ואפריין נמטיידת להאהוב הנערב, כמים קדים ביום שרב, הוא הנק׳ ראש חכמים ורב. כתר ראשי וידיד נפשי החד,״ש והכולל כהה״ר יחייא ארווימי נ״י אשר השלים חסדו ואמותו עמי בנותנו לי כחפצי ורצוני השם יגמלהו חסדו הטוב וקיים בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך כמש״ה למען ייטב לך :

הקהילה היהודית של סאפי, שנותרה שמרנית ביותר, למרות פתיחותה לעולם החיצון בעקבות עיסוקי המסחר, הייתה עדה לכך שאחד מחבריה, מאיר בר ששת, ייסד את אגודת ״אהבת ציון״, בעלת אידיאולוגיה דתית בעיקרה, כפי שמוכיח המכתב שכתב בר ששת להרצל, בעברית נמלצת:

"יברכך אלוהים מציון וראה בטוב ירושלים! אף כי עירנו עדיין רחוקה מכל פרוייקט חברתי גראנדיוזי, ומכל רעיון מלהיב, ואף כי המצב הרוחני של תושביה שפל ביותר, הרעיון הציוני פועם בכל כוח בלבותיהם של רבים מאיתנו, הודות לקריאה בעיתונים "המליץ" ו״היהודי", ולא הניח לנו, עד אשר החלטנו להקים לנו אגודה אשר אותה קראנו בשם"אהבת ציון". לבנו אכן מתרחב עם הנחת אבן הפינה הזאת, אולם אנו רחוקים מן המטרה, ולעיוורים דמינו המגששים ליד חומה גבוהה, יען כי אין לנו שום רעיון ברור, ושום ידיעה מדויקה לגבי מהות הציונות. אין בידינו כל ספר שיוכל לסבר את אוזננו באשר לרעיונותיה. מילאנו את חובתנו ונרשמנו לשקל הקדוש, אולם קשה לנו להאמין שהציונות נבראה רק כדי להכריז על השקל, וכי התשלום השנתי של דמי החבר של השקל מספיקים, הם לבדם, כדי להתגנדר בכותרת האצילית של "ציוני", וכדי לכבוש לנו מקום בקרב הציונים ונושאי דגל האומה האציליים. לעניות דעתנו, הרעיון הציוני צריך לכלול גם תוכנית אצילית ומרוממת נפש עבור חיי עמנו. לכן אנו מעזים ומבקשים שתשכיל את מזכירנו, ותיידע אותנו בכל אשר עלינו לדעת לגבי הציונות, וכן שתשלח לנו את ספרך, "מדינת היהודים" בגירסתו העברית, וכן כל תעודות בעברית שיש בהן כדי להסביר לנו את דבר הציונות.״

הגם שהתנועה הייתה מוגבלת בתחילה לערי החוף, הרי בשנים הבאות כבשה את פנים הארץ, ותוך כך איבדה את אופיה המדיני. עצם הזכרת ציון הספיקה כדי לגייס לתנועה חברים, ואפילו מבין אלו שלא היה להם מושג ברור לגמרי לגבי האידיאולוגיה הציונית. דבר זה ניתן להסיק מן המכתב המרגש שכתב חבר ב״חיבת ציון״ במקנס, הרב הראשי למרוקו לעתיד, יהושע ברדוגו, למנהיגי הארגון הציוני, מכתב שבו ביקש הבהרות לגבי מטרות התנועה:

"לאחראים ולמנהיגים של המרכז הציוני בקלן!

ברכת שלום לכל אחינו אוהבי ציון!

אדונים יקרים, המזהירים כזוהר האיזמרגד!

מכתבכם המלא רגשות חיבה ואהבה, הגיע אלינו, ושמחנו בו מאוד.

אחים מקסימים, היו בטוחים שאנו מגוייסים על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בקרב בני דתנו במאגרב.

אהה! כמה נעים הצליל של המילה הזאת בפינו! הלוואי שכל עם ישראל יידע לב אחד ודעה אחת, לאהוב ולהאדיר את האידיאל הנעלה הזה! וזה אשר שם מבטחו באלוהי הנצח, וטורח למען אדמתנו הקדושה, למען ציון, אהבתנו הרוחנית הגדולה ביותר, לא יתאכזב, אם ירצה השם!

וכעת, אחים, נבקשכם לשלוח לנו ספרים העוסקים בציונות, משום ששמענו שישנם כאלה, אבל עדיין לא ראינו כמותם."

הנהגת הפרוטקטוראטים, הצרפתי והמזרחי, ב-1912, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה קטעו באיבה את הפעילות של הקבוצות הציוניות המרוקניות הראשונות, פעילות שהרשויות השריפיות כלל לא היו מודעות לה. ההיבט הדתי במהותו של הציונות הזאת, הסיר ממנה כל מיתאר חתרני ומהפכני שיכול היה להיות לה במרכז אירופה ובמזרחה, ותרם בכך לעמימותה, עד כדי כך שאחד מן האחראים של ה״אליאנס איזראאליט אוניברסלי׳ [ארגון ״כל ישראל חברים״], מנהל בית הספר שלהם בטאנג׳יר, י״ד צמח,יכול היה לכתוב:

"אני יכול לומר כעת, שאין ציונות במרוקו, מפני שאין כאן אינטלקטואלים. מובן מאליו שכל הדתיים ציונים על פי המסורת, אולם אין להם שום מושג לגבי התנועה הפוליטית הקיימת, ואיש אינו מסוגל להורות להם זאת… לכן, הציונות המרוקנית כיום היא חסרת ערך. היא לא תוכל להפוך לאקטיבית אלא אם יימצא תועמלן פעיל, שיהיה מסוגל ליצור קשר עם הציונות האירופית."

היהדות המרוקנית כלל לא שמעה על ״הצהרת בלפור״ מנובמבר 1917, שבה הממשלה הבריטית הבטיחה להקים, בתום מעשי האיבה, בית לאומי יהודי בפלסטינה. רק יהודי טאנג׳יר התעניינו בדבר, וזאת עד כדי כך שנשיא הקהילה המקומית שלח לעמיתו בקזבלאנקה, את המכתב הבא:

"אני שולח לך כמה עותקים מן ההצהרה שהגנרל אלנבי נשא באוזני תושבי ירושלים. שלחו לי אותם מלונדון, כדי לחלק אותם לבני עמנו. העותקים הללו כתובים באותיות עבריות. אנא חלק אותם לבני עמנו בעירך.״

למשלוח העותקים צירף חוברת, ״בריטניה הגדולה והיהודים״, בה הודגשה התמיכה של אנגליה בעניין היהודי, למן קרומוול ועד לורד באלפור.

יחיא זאגורי, שעבד באותה עת בקונסוליה הצרפתית – זוכה עיטור ״לגיון הכבוד״ משנת 1913, על התנהגותו בעת פלישת הצרפתים ב-1907, אדם המסור כל-כולו לאינטרסים של הפרוטקטוראט, נשיא קהילת קזבלאנקה והמפקח העתידי על המוסדות היהודיים – לא רצה להסתבך בנושא כה עדין, מבלי לבדוק תחילה, מה דעתה של ה״רזידאנס ז׳נראל״ [״הנציגות הכללית״] הצרפתית? וזו לא איחרה לבוא: הפצה של חומר תעמולה מעין זה תביא לתוצאות בלתי-נעימות בעליל.

מעבר לרעיון של החזרת הריבונות היהודית לקדמותה, דבר שעורר בליוטיי התנגדות עזה לציונות בכללותה, ולהתפתחותה במרוקו בפרט, ייצג הדבר את הבעייתיות אשר תנועה שכזאת עלולה להוות לגבי התוכנית הערבית הכוללת של צרפת. הוא כתב זאת לשר החוץ, אשר דגל מצדו בכך שלא להשאיר לבריטים את המונופול לגבי תמיכה בציונות:

"הקייזר, בן-בריתו של הסולטן הטורקי, נתפש כמגן האיסלם. הילידים במרוקו רואים אותנו צפים בערב הסעודית, שם האנגלים דוחקים אותנו הצדה, והצליינים למכה הוכו בתדהמה עקב כך. אבל הסתירות מופיעות בעיקר בפלסטינה, משום שהיוזמה האומללה של אמריקה ובריטניה הגדולה, גרמה לנו להיגרר אחריהם בכל הנוגע לפרשת הציונות, אשר מטרידה מאוד את המוסלמים כאן, ואשר גרמה ליהודים שלנו להרים ראש שלא לצייר, עד כדי כך שאני נאלץ לשמור מהם מרחק הרבה יותר. כל זה חסר פשר עד מאוד. יש לי תחושה מתגברת, שהיתרון הפרו־מוסלמי היחיד שלנו כאן מתגלם בנוכחותי בלבד."

התנגדותו של ליוטיי לציונות הביאה ב־1919 לסירוב מצד ה״רזידאנס״ להרשות את חידוש הפעילות של הסניף הציוני במוגאדור, ״שערי ציון״, סירוב שחזר מספר פעמים. מאחר שהציונים המרוקנים לא יכלו לפעול במקום, פנו לנחום סוקולוב, ראש המשלחת הציונית לקונגרס ורסאי, וביקשו את התערבותו. דבר שהוא עשה ב-24 ביולי 1919, במכתב שכתב לפקיד גבוה בקה ד׳אורסיי, מישבנו של משרד החוץ הצרפתי:

"מזה זמן מה שאני מקבל ידיעות מקהילות יהודיות שונות במרוקו, אשר בהן מיידעים אותי, שאין מתירים להן להקים אגודות ציוניות כרצונן. למיטב הבנתי, סיבות פוליטיות רציניות מנעו מן הגנרל ליוטיי להעניק לקהילות הללו את ההרשאות שהן ביקשו."