התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-אחרי ההמרה

שלושה־עשר חגי השבתאים

כאמור, לוח מועדי הכת השבתאית כלל שלושה־עשר מועדים, ואלה הם:

1. י״ז במיון – מועד צמח
2. ב״א בסיון – נמשח למשיח לפי גירסה אחת על־ידי אליהו ולפי גירסה אחרת על־ידי נתן העזתי
3. כ״ד בסיון – כתבו להם עצם היום הזה

 4     ט׳ בתמוז – התחלת לבוש הנפש  

5. י״ז בתמוז – ראשון להורתו
6. כ״ג בתמוז – חג המאורות
7. כ״ד בתמוז – שבת קודש
8. ג׳ באב – התחלת עטרת תפארת
9. ט׳ באב – חג השמחות
10. ט״ו באב – יום שנמלך

11    ט׳׳ז בכסליו – פורים

12    כ״א באדר – יום שנולד

13    ב״ח באדר – יום שנימול

אכן חדירתה של השבתאות למרוקו היתה עמוקה, התפשטותה מהירה והשתרשותה חזקה. התנועה התפרסה לאורך ולרוחב ולפי עצמת חדירתה אפשר להסיק כאילו ההתערות לתנועה לא היתה רצינית, אך עיון מעמיק בחליפת המכתבים בין ששפורטש לבין חכמי סאלי מראה שמאבק עיקש, מר ואכזר היה נטוש בין שומרי אמוני ישראל לבין בעלי האמונה החדשה.

האחרונים היו לא רק קיצוניים ואדוקים אלא אף תוקפנים. הם ניסו אמנם גם בדרכי שכנוע ובדרכי נועם להפיץ את אמונתם במשיח בין ההמונים. אך כשלא הצליחו בדרכי נועם, לא בחלו בשום אמצעי על מנת להביא חסידים תחת כנפי אמונתם. הם הכריזו חרמות, והטילו נידוים על כל מי שלא קיים מצוות הכת, ועל כל מי שלא אכל ושתה בימי הצומות המסורתיים. זכורה לנו טרונייתו של ר׳ אהרון הסבעוני: ״ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב.״

מתוך הספר " מלכי רבנן "

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

התנועה היכתה שרשים כה חזקים עד שאפילו המפנה הדרמטי שחל בה עם מעשה ההמרה של המשיח לא הניא את חסידיה מדרכם הנלוזה נהפוך הוא, הם קיבלו עליהם את צידוק מעשה ההמרה כפי שהוסבר על־ידי הוגי הדעות של התנועה, כמו נתן העזתי, שמואל פרימו, אברהב היָכיני ויותר מאוחר על־ידי אברהם מיכאל קארדוזו. לשוא מתנחם ששפורטש ומלמד זכות על יהודי מרוקו ואפריקה שהמשיכו לבטל את תענית ט׳ באב תב״ז(1667), מפני שמעשה ההמרה לא נודע להם כביכול במכתבו אל רבני אמסטרדם כותב ששפורטש: ״וידע כל איש בישראל כי בכל אפריקא או רובה התקינו עצמם לבטל יום ט׳ באב, וקצתם ביטלוהו בפועל ואין עליהם כל כך אשם, כי היו בטוחים על דבר משיחם ונביאם… אך לא נודע להם מהמרת דת (ההדגשה שלי א.מ.) ולכן בברבריא טראבאבליס (טריפולי) וארגיל (אלג׳יר) וסאלי שקיבלו שמועות ההמרה אגב שיטפא (דרך חיפזון) ולא היתה אצלם ההמרה ודאית כי אם בספק, התענו בט״ב, אבל לא נהגו בו דין כל ה׳ עינויים שנעלו סנדליהם וגם לא קראו קינות כמנהג, עד שישמעו האמת ויאמנו, אך עיר מארויקוש ואספי שהיו רחוקים ולא נשמעה אצלם שמועת ההמרה כמו שנשמעה בסאלי בשבוע שחל להיות בו ט״ב עשו אותו יום משתה ושמחה.״

 הסנגוריה שמללמד ששפורטש עליהם אין לה על מה לסמוך שאכן שמועת ההמרה הגיעה אליהם ולא אגב שטפא אלא בצורה ״ודאית״ ולא זו בלבד ששמועת ההמרה לא החזירה אותם מדרכם הרעה אלא אף ניסו למצוא לה צידוק. וכך מתרץ ומסביר ר׳ יעקב בךסעדון מסאלי, האידיאולוג של הכת, את מעשה ההמרה: ״ואם לבש הצניף הטהור כבר השיב על זה מוהר״ר נתן להר"ה חמיץ שארע לו זה מעוונות ישראל ואירע לו מה שאירע לאסתר המלכה שהיתה אוכלת מאכלות אסורות והיה אומר מרדכי הצדיק לא לחינם נלקחה אסתר ובאה הגאולה על ידה. כך יהיה בע״ה.״