ארכיון יומי: 2 בספטמבר 2016


Tehila le David.RabbiDavid Hassine

תהלה לדוד 2

Un de ses rares poèmes personnels, composé lors d'un pèlerinage à la tombe du saddiq d'Aguiga, nous renseigne sur les préoccupations de David Ben Hassine, en 1778. Le poète y épanche son coeur et demande au saddiq d'intercéder auprès de Dieu pour qu'il soulage ses misères:

Et moi, ton serviteur, aujourd'hui je me tiens

 Près de ta tombe. Ecoute ma prière!

Guéris ma douleur et ma blessure!

Aide-moi à gagner ma vie!…

Plaide en ma faveur auprès du Roi,

Le Roi Un, éternel, des mondes!

Qu'il entende et exauce ta prière! Qu'il ait pitié de moi!

Qu'il protège mes chers enfants!

Qu'ils aient une longue vie heureuse!

Qu'ils respectent et accomplissent (Ses commandements)!

Il semble malgré tout, qu'en dépit de ses difficultés, le poète a réussi à faire vivre sa famille nombreuse modestement, mais décemment, et à doter ses nombreuses filles avant leur mariage! Il habitait dans une maison qui portait encore son nom au-début du XXe siècle, dans la rue El-Gzzarin, ou rue des Bouchers, qui s'appelait aussi, en son honneur, rue Rabbi David Ben Hassine, dans le Vieux Mellah de Meknès.

 

קפג. אל הר השיג הזה באתי

שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגיגה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיניי. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגיגא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…]. מקור: א- מא ע״א; ק־ מח ע״ב; בן צבי 2144 – 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).

אל הר הטוב הזה באתי / אל איש אלהים קדוש הוא

42 – אל הר הטוב הזה באתי

פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב"ה

   אל הר הטוב הזה באתי / אל איש אלהים קדוש הוא

   לשמע אזן שמעתי / ועתה עיני ראתהו

   מחזה שדי יחזה / שוכן גבוהים.

           מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   ניצב אני כדל על דל / דופק שערי חמלתה

   עמוד בפרץ אל תחדל / לך אלי לישועתה

   אל ה' בצרתה / היה נא לי לעזרתה

          עורה, והבאת אתה / הדברים אל האלהים. 

     מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   יספרו ויגידו / פלאך באי עולם

   מגשת לך יפחדו / מקטנם עד גדולים

   ואם שמך מהם נעלם / צדקתך צדק לעולם

         אל ישוב דך מהם נכלם / ישימו כסלם באלהים. 

 מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

.

   דר שחקים, אין בלעדיו / לכל לראש הוא מתנשא

   כי הכל מעשי ידיו / מי יאמר לו מה תעשה

   אך צדיקים בהם ירצה / מכל צרה אותם יפצה

          רצון יראיו יעשה / צדיק מושל יראת אלהים.  

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   ולי אנוכי עבדך / היום הזה הן עמדתי

   על מצבת קבורתך / שמע נא את תפילתי

   רפא שברי ומכתי / והמצא את פרנסתי

      על כן פניך ראיתי / כראות פני אלהים. 

   מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   דבר אלי אל המלך / מלך יחיד חי עולמים

   ישמע וירצה קולך / ימלא עלי רחמים

   ישמור בני הנעימים / יאריכו בטוב ימים

יהיו שומרים ומקימים / מצות ה' אלהים. 

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   חרדו נבהלו עצמי / ממצבת קבורתך

   כי רבו גדלו אשמי / לא יגור רע במגורך

   אך נשענתי על חסדך / כי הסליחה עמך

       ממדת קונך יש בך / מי אל גדול כאלהים. 

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   זכותך תהיה עומדת / בכל עת צוקה וצרה

   סועדת וגם עודדת / זו תורה וזו שכרה

   ונשמתך הטהורה / בצרור החיים צרורה

         עם אבות שוכני מערה / בתוך גן עדן אלהים.    

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   קרבן שלמים ועולה / ירצה יחשב שירי

   לפני אל נורא עלילה / ברוך ה' צורי

   כי ממנו יבוא עזרי / בחושך יאיר את נרי

       ויאמר אדם אך פרי / לצדיק אך יש אלהים      

ויאמר אדם אך פרי / לצדיק אך יש אלהים   

קולנוע ג'אק בן-סימון מסכת חיים – 50 שנה ב־5 סצנות

קולנוע ג'אק בן-סימון

מסכת חיים – 50 שנה ב־5 סצנותברית 32 - 1

סצנה ראשונה: חזרה למקור מחצבתי

שמש ביישנית ואביבית עולה על אחד המפרצים שבחופו של האוקיאנוס האטלנטי המרוקאי.

בתנועות סדירות, הקצף הנוצר עם הגלים מתרסק על הסלעים. אני מתבונן בנוסטלגיה בנוף הזה, בזכרי את הוריי, את בני משפחתי אשר, לפני חמישים שנה, עזבו את הארץ הזאת על מנת להתיישב בקנדה.

בפרק זמן של חמישה עשורים, הלא הם כהרף עין בתולדות האנושות, הקהילה היהודית של  מרוקו, שהתברכה באוכלוסייה של 500,000 אזרחים, נמסה כשלג בצהרי היום. כעת לא נותרו במרוקו אלא 2,500 נפש בלבד. חרף העובדה שאבות אבותיי חיו במשך יותר מאלפיים שנה בארץ זו, אני מגיע אליה כיום כאלמוני, כזר בינות לתיירים המעטים, התרים אחר הריגוש שבגילוי ארץ חדשה. כניעה לגורל ? כעס ? מבט מהורהר ? אני חש מעט מכל אלה בערבוביה, בלי שאף לא אחת מאותן תחושות תגבור על רעותה.

סצנה שנייה: הבזקים מהעבר

אגדיר. השרגי. יותר מארבעים וחמש מעלות בצל. אני בן 8 או 9. כדי שלא אפגע ממכות שמש, הוריי אוסרים עליי לצאת מהבית לפני השעה 4 אחרי הצהריים. לא בא בחשבון שאציית להם. אני בורח מהבית והולך להיפגש עם החבריה. ציארלי, סימון וגיגי מחכים לי ברחבה של סניף הדואר. בשום הון שבעולם לא אחמיץ את המפגש הזה עם הקולנוע. בזכות שיטת "התפלחות" מתוכננת היטב, אנחנו מצליחים להיכנס לקולנוע "רקס" דרך דלת החירום. מתחת לאלומות האור של המקרנה, אנו מתגנבים מאחורי המסך הענק, אשר עליו גארי קופר הרכוב על סוסו חוצה את ערבות ניו-מקסיקו. אלף סליחות לחברת אמ-גיי-אם ! הרבה לפני עידן האינטרנט, זו הייתה דרכנו לצפות בסרטים בחינם ולחרוט אותם לעולמים בזיכרון החי שבמוחותינו הצעירים. באותם ימים, קולנוע רקם היה עבורנו המכונה לייצור חלומות. על גבי המסכים הענקיים של ילדותי חלפו אלפי תמונות אשר, בלי משים, היו לבית היוצר של אהבתי לקולנוע. בדומה לאדון ג׳ורדן של מוליאר, המגלה להפתעתו כי הוא כותב פרוזה, כך למדנו את שפתה של האמנות השביעית.

סצנה שלישית: מצופה לבמאי

1958 – הגירה לקוויבק. 1962 – לימודי קולנוע בארה״ב. 1967 – תורי להימצא בעמדת הבמאי המתחיל. אין אני מבקש לצלם את מדבריות ניו-מקסיקו, הרי גארי קופר נפטר בינתיים. הנושאים הראשונים הגורמים לי השראה מחזירים אותי לקרובי משפחתי, לילדותי, לנוסטלגיה לימים ההם. בתום לימודיי, אני מביים סרט ראשון אודות ימי נעוריי באגדיר. מראשית דרכי, נושא הזמן כופה את עצמו עליי וחוזר אליי כמו לייטמוטיב בו אעסוק בכל סרטיי, אותו זמן החורץ גורלות. לרגע היינו מאושרים בארץ מרוקו השלווה אשר נראתה לנו כנצחית והנה, לפתע פורצת בה האלימות ועמה ראשית העקירה. זאת ועוד, מספר שנים לאחר מכן, כרעם ביום בהיר, רעש האדמה עתיד להרוס עד היסוד תוך מספר שניות עיר שלמה, אשר תקרום כמשחק קלפים. אנשים יאבדו את חייהם בהרף עין, ייבלעו בתהום המוות. ו ידהם קרובי משפחה ואחדים משותפיי של ימי "ההתפלחות". הסרט "היה הייתה פעם… אגו יו ״ יהיה לי לתחבושת שתסייע לי באבלי על מות יקיריי. הקולנוע ישמש לי כתרפיה 1 או^יעות האמנות לפני שאוכל שוב לדרוך על אדמת מרוקו.

מאוחר יותר, בשנות השבעים, רגש המחויבות שבי כאדם בוגר דוחף אותי לא להישאר כזרועות שלובות ולהחמיץ פעם נוספת את רכבת ההיסטוריה שלנו. זה עשרים שנה אנחנו בקוויבק, עשרים שנה אנו מנסים למצוא את מקומנו במדינה חדשה זו. בפעם השנייה, אני מחליט לקבע את הזמן, בלוכדי אותו בלוח הזמנים של ההיסטוריה שלנו – חלק מחוויותינו באדמת צפון אמריקה.

מה מעשינו בארץ זו ? מהי זהותנו מול האשכנזים שהגיעו לפנינו ומגדירים את היהדות על פי הקריטריונים שלהם ?

הנה כי כן, אני מחליט להשתמש בקולנוע התיעודי על מנת להבין טוב יותר באיזה מקום אנו ממקמים את עצמנו, כדי לבדוק מהם צרכינו הזהותיים ומה טיבם שי1 הניגודים הבין דוריים שלנו. את הסרט הזה אני מביים בתקופה, אשר בה קוויבק דובר צרפתית מגביר את מודעותו כלפי המיעוטים הבאים להתיישב בו, שהרי אף הוא מיעוט. בהפקת התוכנית הצרפתית של המשרד הלאומי לסרטי קנדה, ה-^0, ניתן לי חופש פעולה מלא ללכת עד קצה מחשבותיי. אני יוצר סרט, אשר יש בו כדי להתמודד עם חילוקי הדעות והניגודים שבתוכנו. באותם ימים, אנו נעים הלוך ושוב בין חיים מסורתיים לבין מודרניות, בין ישן לבין חדש, בין דתי לבין חילוני, בין זהותנו הקוויבקית ונאמנותנו לקנדה, בין החיבה שלנו כלפי אחינו האשכנזים לבין תביעת זהותנו הספרדית, בין ההגנה על מדינת ישראל והתמיכה ללא סייג בציונות. הדבר הוביל לעשיית סרט, אשר כותרתו מושפעת, פעם נוספת, על ידי מחוגי הזמן: "עשרים שנה אחרי".

הקרנתו גורמת לתגובות שנויות במחלוקת, בין אלה שהיו מעדיפים לשמור על קשר שתיקה בכל הקשור לניגודים שלנו לבין אלה אשר מוחאים כף בראותם סוף-סוף כי הנושא עולה לדיון הציבורי.

כיום, בהביטי לאחור, סבורני כי"עשרים שנה אחרי" הינו מעין השתקפות חברתית של מצבנו באותו פרק זמן מכונן של התיישבותנו באמריקה. בכל אופן, הסרט עדיין קיים. הוא עדיין נצפה ומשמש בסיס לדיונים, דבר המעיד על תעוזתו ועל תקיפותו חרף הזמן שעבר. לגבי אלה מביניכם החפצים לצפות בו, או לצפות בו שוב, הוא עומד לרשותכם, חינם אין כסף, באתר האינטרנט של המשרד הלאומי לסרטי קנדה – www.onf.ca.

באותה תקופה, קיימים מספר יהודים צפון אפריקאים בקוויבק המתבטאים באמצעות המסרטה. עבור עמיתיי, הקולנוע הינו צורת ביטוי ויצירה, אשר איננה בהכרח קשורה באופן ישיר לזהותנו המשותפת. אכן, פייר לסרי, ומאוחר יותר גיורג, עמר, יביימו סרטים תיעודיים מאוד ראויים ומעניינים אודות נושאים בעלי עניין אוניברסאלי. רפאל לוי ומישל שעל יעשו זאת כשהם משתמשים בסיפורים בדויים כדי לבטא את רגשותיהם. למרבה הפלא, צפינו כולנו ככל הנראה בסרטים אלה של אלה, אך מעולם לא נמצאנו יחד על אותה במה על מנת לדבר על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו למדיום הקולנוע.

סצנה רביעית

לאחר שביימתי סרטים שונים בנושאים שלא היו קשורים לשורשיי, פתאום אני שב, מבלי לתכנן זאת מראש. אל זהותי כיהודי צפון אפריקאי. הפעם, אני חש מעין צורך דחוף שלא לאפשר לזמן לגבור עליי. לגבור על זיכרוני המאבד מחדותו עם כל יום שעובר !

במרוצת שנות השמונים אני חוזר למרוקו, כאילו רציתי לערוך דין וחשבון על עובדות היעלמותנו. לשם כל, אני נכנס בה סדרך השער הראשי, משמע בלוויית מדריך יחיד במינו, הוא המלן חסן השני, אשר אשרטט את דיוקנו בטרילוגיה הנושאת את השם: "יומן מסע למרוקו". כי אז אפרט בה את תולדותיה והתפתחותה של ארץ מוצאי.

אני חוזר, בדומה לבלש, על עקבות קרובי משפחתי, וצועד במעלה הזמן כדי לנסות למצות ממנו את העיקר. אני מודע לכך כי אני מצלם את הזמן החולף, את הזמן של עמי ההולך ונמחק מההיסטוריה הצפון אפריקאית, של מלך ההולך ומזדקן, תקופה של פרשת דרכים. בהפיקי את שלושת הסרטים הללו, הזדמן לי לפגוש מספר דמויות העתידות להירשם בתולדות ימיה של מרוקו שלאחר השלטון הצרפתי: הגנרל דלימי, אחמד גדירה, דריס בסרי, מוחמד עלאווי ומעל לכול, המלך חסן השני. לבד מהביקורות הערכיות שיכולתי להשמיע אודות האישים הללו, שההיסטוריה שופטת אותם בעצם הימים האלה, אני מודע לכך שאני חווה רגע יחיד במינו. אני, היהודי המרוקאי, מצלם במסגדים של הממלכה. אני בא במגע עם קדאפי, עם ערפאת ועם המלך פאהד בפגישות הפסגה של העולם הערבי. יחד עם הצוות שלי, אנחנו הראשונים הזוכים לצלם מקרוב את העימות המתחולל בסהרה בין תנועה בדלנית, הנתמכת על ידי אלגייריה, והצבא המרוקאי. כאן, חזית הפוליסאריו מופגז בפצצות הנוחתות עליו ללא הודעה מוקדמת. מרחוק, המלחמה המוזרה הזאת דומה יותר ויותר למשחק נינטנדו. מקרוב מאוד אני מצלם את קברי האחים, אשר יש בהם כדי לבשר את מלחמות עיראק וקוסובו. אלא שבהיות המסרטה מכוונת אל אותם אירועים המופיעים בעמודי השער של העיתונים, אני גם מצלם בשקט ובהיחבא בתי מחסה של קשישים יהודיים שננטשו לגורלם. אני מסתכל דרך העינית על עלובי החיים, על אלה שהתביישנו לקחת אתנו. אני מצלם את בתי הכנסת המוזנחים שלנו, אשר הפכו לבתי מלאכה לייצור שטיחים, למכולות או סתם, להריסות העזובות לשיני הזמן. אני מקליט את ההיסטוריה בשעה שזו הולכת ונמחקת. אני מצלם את הזמן החולף בחיינו, חיי יהודים נודדים.

יש מי שיגיד שגנב מגנב פטור. הרי בהיותי ילד, הסתדרתי כדי לצפות חינם אין כסף בסרטים של חברת אם-גיי-אם בקולנוע רקס, אז כיום, סרטיי שלי, כגון "יומן מסע למרוקו", הם הנמצאים באינטרנט ונצפים באופן פיראטי ומופיעים באתרים ללא תשלום, כמו יו-טיוב ודיילי-מושן.

סצנה חמישית: להחזיר טובה כנגד טובה

מיד עם סיום הטרילוגיה במרוקו. אני נוטש לזמן-מה את המסרטה ושוקע בניהול רשתות קולנוע וטלויזיה תחילה, אני מנהל את ועדת התוכניות הצרפתיות של ה-^0 ולאחר מכן, אני זוכה למינוי של אחראי על פעילויותיה הבינלאומית. בהמשך, אני עוזב לטורונטו, שם מבקשים אותי להקים ערוץ טלוויזיה. אכן, אני מקים את ערוץ הטלוויזיה של דוברי הצרפתית באונטריו,

ומנהל אותו במשך קרוב ל-15 שנה. בראשית שנות ה-2000, אני ממונה בידי ראש ממשלת קנדה לנהל את ה־^0, בתפקיד של ממונה של ענף הקולנוע הקנדי. כך אני חוזר ל-״ביתי הראשון" ומנהיג בו רפורמות, תוך כדי השבת הרשת על הפסים.

במהלך כל אותן שנים של פיקוח והנהלת מוסדות תרבות, ניסיתי לשמור ולשמר את הקשר עם שורשיי ומוצאי. נושא אחד בולט מאותן שנים: העובדה שניסיתי, ככל שהדבר ניתן לי, לפתוח את הדרך לאחרים, להקנות קול לחסרי קול. בארץ זו, קנדה, ניתנה לי האפשרות להתבטא, להגיד בקול רם את האהבה ואת ערגה שאני חש כלפי היקרים לי. רציתי שאחרים יוכלו גם הם לעשות זאת בתורם.

זאת ועוד, תמכתי במתנגדי המערכת, באלה שחשו לבדם או מבודדים, באלה שהזדקקו לקולנוע כדי לצעוק בקול רם את העוולות והזוועות, אך גם את השמחות ואת ההישגים שהם חוו. לבד מסרטיי, זהו כנראה ההיבט אשר אני מתגאה בו ביותר: העובדה שעלה בידי לעזור ליוצרים ולמנהלים, הפועלים כיום כעצמאים בשטח.

לסיכום: סגירת המעגל

לילה גדוש כוכבים במיוחד יורד על החוף המרוקאי. הגלים מגיעים בלא הרף ובערגה ומסיימים את מרוצתם על פני החול העדין.

סוף כל סוף, הגיע האביב למרוקו בתום חורף גשום מאין כמוהו. היבולים יהיו טובים. הערב, הבריות חוגגים את המימונה. אנו נחגוג בחיק המשפחה את סוף יציאתנו מהמדבר. למרות אווירת החג, אין לנו את מי לבקר ולמי להשיב לאיחולי ה-"תרבחו", אותה מלה אשר פירושה "הצלחה", הטעונה בשלום ובאושר שאיחלנו האחד לשני, בעוברנו מבית לבית. הרי במרוקו של היום, בהמולת הרחובות, בחוף, בחנויות ובבתי הקפה, דבר לא מבדיל בין היום לבין הימים האחרים. במקום הזה, אינני קיים עוד. קהילתנו לא קיימת עוד. אינני אלא תופעה חולפת בארץ שהסובלנות עדיין קיימת בה, אך ניכרים בה בכל מקום הסימנים של האסלאם הקיצוני.

באשר לי, אני חש שהמעגל נסגר. הפקתי סרטים על קהילתנו ועל מה שהיינו. השתמשתי בכלי הקולנוע כעדת לנוכחותנו במרוקו, כעדות להגירתנו לקנדה. אני מעז לקוות כי, בדורות שיבוא רחינו , גם אחרינו ילכו בדרכנו ויעזו להמשיך לתעד, להגיד וליצור על אודות מה שאנחנו ועל אודות מה שאנו הופכים להיות.

כיום אני חש שלוות נפש ומצוי בשלום עם עצמי, אני כבר לא רץ אחרי הזמן, אני פשוט נותן לו לשאת אותי.

 

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391- אליהו רפאל מרציאנו

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391גירוש קנא

עם התפשטות האיסלאם לארצות מערב הים התיכון התנהלו מאבקי דמים בין המוסלמים והנוצרים, מאבקים שפגעו בקהילות ישראל הן בנפש והן ברכוש. על סבל היהודים בספרד רמז ר׳ יהודה הלוי:… פלשתים נאספים ואדומים שוסים אלה ברכב ואלה בסוסים … צוררים נלחמים כפריצי חיות, אלופי אליפז עם אילי נביות, ונבהלו ביניהם צעירי השיות…ו).

פלשתים נאספים / ר' יהודה הלוי

 

פלשתים נאספים / ואדומים שוסים,

אלה ברכב / ואלה בסוסים ­–

ואנחנו שמך / למגדל עז נשים:

הפלה חסדיך, /  מושיע חוסים!

 

חוסים הבטחתם / יום אשר יסרתם,

כי אז לא מאסתם / ועתה לא נעלתם.

נושאי על קמים / ומוראם וחתם

מדברים על לבם / אנשי מלחמתם:

רבים אשר את‑ / נו מאשר אותם –

רחמיך רבים / כמים לים מכסים.

 

צוררים נלחמים / כפריצי חיות,

אלופי אליפז / עם אילי נביות –

ונבהלו ביניהם / צעירי השיות

ואיך ישלם עדר / ינהגוהו אריות?

הלא בפלאי מעשים, / בגבורות ונסים!

 

נתנום עוניהם / בידי מעניהם,

ואין להם מעשים / לבד ברית קדמוניהם

ולשאת עת צרה / לאל את‑עיניהם,

כעיני העבדים / אל יד אדוניהם –

דלים ונמאסים / בידי שרי מסים.

 

הקיום היהודי הסתגל לעול הכפול לא רק על אדמת ספרד אלא גם על אדמת הבלקאן, או צפון אפריקה. הנוצרים נלחמו במוסלמים בצפון יבשת אפריקה ועדות, לתלאות היהודים שם, מצוייה בכתבי הרב וידאל צרפתי, מחכמי פאס במאה השש עשרה:

…ומשנאינו שסו למו(תהילים פרק מ״ד): עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו.״2).

בספרד השלטון הלך ונשמט מידי המוסלמים ועבר בהדרגה לידי הנוצרים, והיהודים העוברים מרשות לרשות משלמים מחיר כבד. בתקופה הראשונה לריקונקוויסטה, במאה השתים עשרה, נראו כבר עקבותיה הראשונות של המכה העתידה לנחות על עדת ישראל. בספרד, בתקופה ההיא, קמו רבנים וערערו בקולי קולות על כתבי הרמב״ם …הצעקה הייתה על ספר מורה נבוכים, אך גם על יד החזקה), ומתוך כעס ומריבה, הגיעו שתי המחנות, חסידי הרמב״ם ומתנגדיו, לבירור בפני ערכאות הגוים. הסכסוך פרץ החוצה. הנוצרים נתנו דעתם על כך ומאז גדלה התערבותם בבעיות הקהילות. ברכה מזה לא תצמח לישראל.

בימים ההם התחזקה, משום מה, מדת ההלשנה ופגעה באחדות הקהילה וגרמה לשיבוש נוסף בקשרי היהודים והנוצרים. פרשת מאסרם של חכמי ישראל בברצלונה תעיד על כך. בברצלונה נעלם לחם המיועד לטכס דתי נוצרי.

הנוצרים האשימו את היהודים בחילול וגניבת הלחם. בימי המתח והחרדה הוטחו האשמות הדדיות בין יהודים, ובלהט הויכוח השתרבבו שמות גדולי ישראל לפרשה. הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) התייחס לפרשה וכתב: …כי זה קרוב לחמשה חדשים קמו אנשים בני בליעל מקרבנו והעלילו הרב הגדול רבנו נסים נ״ר וששה נכבדים מן הקהל ובתוכם החכם דון חסדאי נייר ואני ואחי ומסרו אותנו למלכות ועדיין אנחנו נתונים בערבון על לא חמס ישיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם…4).

הרב שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ראה בסכסוכים הפנימיים בתוך מחנה ישראל גורם מרכזי למאורעות הדמים של שנת קנ״א, וכתב: …הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהלה הקדומה (לפני שנת קנ״א) אשר היתה במקומכם, היתה מפני המחלוקת, עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה…5).

הרב שלמה אלעמי בן הדור ההוא, מצא בלבוי יצר הקנאה והשנאה סיבה להדרדרות במצב היהודים ולסערת שנת קנ״א … ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלכים והסגנים סרה … איש ברעהו יהתלו, בעזותם מפרסמים עצמם את קלונם… גם הנה אמת נכון הדבר כי רוב הגזרות והצרות אשר נתחדשו עלינו היו בסיבת פריצי עמנו…6)

פרשת הוצאתו להורג של המוכס היהודי יוסף פיגון השפיעה קשות על הקשרים בין יהודים ונוצרים. יהודים בעיר סיביליה הסתכסכו עם יוסף פיגון, וראו בו יהודי בוגד בעמו וגם איש ריב ומדון. לאחר מכן באו לחצר המלך והלשינו על פיגון ואמרו שהוא מועל בתפקידו הרם. מתנגדי פיגון באו לידי החלטה וסיכמו להוציאו להורג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר