ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2016


עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר


עץ חיים-רבי חיים גאגין

אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים  . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י  שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי  ! במקום אחר  מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין  . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,

דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י  מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז  . שם  מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל  מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.

נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.

החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.

ספר מעשה נסים – יששכר בן עמי

 

סכוםיהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותם

ביקורים בהילולות שונות הנערכות כאן אצל יוצאי מרוקו וכן מקומות קדושה הצומחים בקרב קהלה זו, מראים כמה הקשר הזה בין האדם לצדיק חזק מאוד. אנו עומדים כאן בפני עצמה באמונה בצדיק שקשה לשערה. אספנו סיפורים רבים מאוד המבטאים אמונה זו. בחור אחד שנא­מר לו על ידי רב הנחשב לקדוש שזיווגו הוא אצל משפחה פלונית בעיר פלונית נסע לאותה משפחה והודיע להם על כך, וכן מסר להם על חלום שחלם עם קדוש הקשור אליהם ומיד נתנה לו הבחורה לאשה.

"Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur intérieur du logis et à qui est dédiée la lampe qui brûle dans tout interieur Israélite",

 נהג שנסע במכוניתו והדרדר לתהום, ברגע שהוא צעק את השם של הקדוש, המכונית נעמדה ולא קרה לו מאומה. חייל שנתקע בדרך מאוחר בלילה, קרא בשם הקדוש ואז הופיעה מכונית עם נהג שלקח אותו הביתה. ברגע שירד ורצה להודות, המכונית נעל־ מה כאילו לא היתה. אביו הסביר לו שהצדיק שלח לו את המכונית.

כל אדם קשור בדרך כלל לקדוש מסויים שאותו הוא מבקר באופן קבוע. המוסלמים ב־ מרוקו נוהגים לבטא את זד, כך בפתגם: ״לי מא ענדו שיך, שיטאן שיחיו״. דהיינו: ״מי שאין לו קדוש, השטן קדושו״  אם כי דבר זה אינו מונע ממנו לבקר אצל צדיקים אחרים.

כדאי לציין שההילולא נערכת כמובן בייום פטירת הצדיק אבל אם חל איזה שבוש אפשר לערוך אותה בתאריך אחר וכן אפשר לערוך אותה מחדש בזמנים סמוכים, או אפילו בפעם הראשונה שלא בזמן הנקבע. ההילולא על שם ר׳ דוד ומשה נערכה בראש חודש חשון תשל״ד בבית הכנסת באשקלון. בגלל המלחמה באו מספר אנשים ונשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספד עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. היו לחצים לש­מור את הפר לשנה הבאה בעיקר בגלל נסיבות כלכליות אבל בעל בית הכנסת, שהצדיק הופיע אצלו בחלום, החליט לערוך את ההילולא מחדש ולכן במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך בנוכחות כמה מאות אנשים טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת. הילולות על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה נערכו במקומות רבים אחרים (צפת, ירושלים, ק׳ גת ועוד) בתאריך הקבוע. ביום רביעי, ג׳ בכסלו נערכה הילולא על שם אותו צדיק במושב זנוח.

תופעה דומה היתה ביחס ל״קדוש ספר טיסלית״ כפי שהוא נקרא על ידי בעליו. ערכו הילולא קטנה בראש חודש חשון והילולא גדולה בראש חודש כסלו.

אין ספק שבעיתות מסויימות, כגון בימי מל­חמה, מתח וחרדה במישור הכללי, וכן כשיש בעיות אישיות, התלות בקדוש גוברת ומזכירים אותו לעיתים תכופות יותר. אספקט חשוב כאן הוא התפילה האישית שעושים במקום שמדליקים נר לקדוש או בכל מקום אחר, תפילה הנאמרת לרוב בדיאלקטים היהודים השונים. פניה זו באה לשם מילוי בקשה ספציפית. מחקר אינטנסיבי שנעשה בימי מלחמת יום הכיפורים גילה לי שאצל הנשים, ולרוב זקנות, התפילה האישית היתה מיועדת בראש ובראשונה לשלום החיילים, כלל החיילים. בבית הכנסת, בכל הזדמנות, הגברים מבקשים משליח הציבור ״מי שברך׳ עבור החיילים וחוזרים על הברכה עוד ועוד.

הערות המחבר :

לפי מסורת אחרת ששמעתי מפי מר ע. ע. יליד דמנאט, המדובר במוסלמי ולא בגוי.

הניסים שקרו עקב לקיחת אבנים מסביבת הקדוש או בנין הנהרס מפני שהוקם על מקום קבורתו של הקדוש, הם רבים מאוד. נסיונות אלו נעשו הן על ידי בודדים והן על ידי יוזמה ממשלתית.

רשימת הניסים שחוללו צדיקים שונים גדולה. עשרות דוגמאות אפשר למצוא בספרו של בן נאים (וכן בספרים אחרים), ר׳ מלכי רבנן עם׳ מז, נד, נח, ם, סב, סו, ע, עא.

ד׳ דוד הלוי: צדיק מאוד ידוע הנקרא בפי העם ״מול אדרע״, והזוכה להערצה גדולה ולביקורים המוניים.

ההפנייה של ד׳ דוד הלוי לקדוש אחד, לדוב שכן, מאוד מקובלת והיא לא רק נעשית כמו במקרה כאן, מפני אי יכולתו של הפרט לבקר אצל הקדוש אלא בהרבה מקרים פונה אדם לצדיק ואז הוא בא אליו בחלום ואומר לו: תרופתך תמצא אצל הקדוש פלוני.

תופעה דומה קיימת גם בין הקדושים המוסלמים,

בביקורי השונים בקבר רשבי׳י, שמעתי ממבקרים הגרים באזור, שהן במלחמת ששת הימים והן במל­חמת יום הכיפורים, הרשב״י החזיר את כל הפגזים שהומטרו על המקום, מעבר לגבול. בביקורי ביום 4.11.73 במערת חוגי המעגל, ספר לי אחד מתושבי העיירה חצור, שהצדיק דאג לכך שהפגזים שנפלו בסביבה לא יפגעו בשום מבנה.

בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה שבאשקלון. לפי עדותו של בעל המקום בקרו אנשי משטרה וראו אוד חזק יוצא מן ההיכל, ומאיר כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו שההצלה קרובה. ואכן למחרת נסתיימה המלחמה. ביום כיבוש עזה ישבו תושבי שכונה ג׳ שבאשקלון, במקלט ואז ראו שספר טיסלית, הנחשב לקדוש, יוצא מן המקלט ועף לכיוון עזה. מיד נכבשה עזה. הופעת אור באורח פלאי מצביעה על נם ועל גילוי הצדיק.

אגדות רבות מספרות על חכמים המקיימים לימוד עם קדושים, נביאים או רבנים מפורסמים. דמותו של אליהו הנביא בולטת בענין זה. והנה תמ­צית סיפור שהובא ביהודית־מרוקנית, בספר ״שבח חיים״ של מזל מכלוף תרים: בימי ר׳ חיים פינטו, נהג ר׳ הרון אבן חיים להגיש לו כוס קפה. פעם שאלו ר׳ פינטו: למה הגשת לי אתמול שתי כוסות קפה ולא אחת ור׳ הרון השיב לו שהוא שמע שני קולות ור׳ פינטו אמר לו: אשריך שזכית לשמוע את אליהו הנביא.

ענין המזון המתרבה באופן מגי ידוע ומפורסם בספרות העממית(.1652.1 .Thompson D) ראה: אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת, סיפור מס׳ 8 והערות שם עמי 76. (הוצאת המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, חיפה, 1964. תודתי לבני בן ה־11 גד, קורא נלהב של ספרות עממית שמסר לי את המובאה). סיפורים רבים כאלה רווחים בין יהודי מרוקו. מר שמעון ועקנין שהיה אצל הצדיק ר׳ דוד ומשה ספר לי שפעם נשאר רק עם לחם אחד והיו צריכים לבוא אורחים רבים. הוא שם את הלחם על המצבה וכסה אותו בבד וכל מי שבא נתן לו מהלחם וזה לא נגמר. פעם אחרת היה לו בקבוק של מאחייא (משקה חריף) והוא שם תחת בית השחי, כל מי שבא הוא כבד בשתיה ולבסוף הבקבוק היה מלא כמקודם.

רוב המצבות וכן הסביבה הקרובה של הקדו­שים היו במצב מוזנח והעדויות על כך רבות. משנות ה־40 עם שיפור מצבם של יהודי מרוקו, ואולי גם בגלל מוראות מלחמת העולם השניה, החלו מספר אנשים, לפי מניעים שונים, לטפח את הקדוש. הוקמו מצבות חדשות, נבנו חדרים שארחו את המבקרים וכן שרותים שונים שהקלו על המבקרים, ודבר שנעשה גם כתוצאה מריפוי ניסי או אחרי שהצדיק הופיע בחלום. אחד האנשים שתרח הכי הרבה בענין זה הוא ללא ספק מר יצהק אלמליח שעלה זה עתה לארץ.

ענין המים תופס מקום מרכזי בפולחן הצדיקים והוא מתגלה בשני אופנים. אופן אחד, המצוי ביותר הוא להעמיד בקבוק מים ליד מצבת הקדוש ללילה אחד או לכמה לילות. מים אלה נהפכים למי רפואה הן ע״י שתייה והן ע״י מריחת האבר הנגוע. תופעה זו ראינו גם במערת אליהו הנביא, בקבר רשב״י ובמקומות אחרים. וראה: תיק קדושים מסי 15 שבמרכז לחקר הפולקלור וכן ווסטרמרק, עמי 201. אופן שני, הקורא לעתים נדירות, הוא התפרצות מים, לפעמים לשניות מועטות, מקבר הצדיק או מהסביבה הקרובה לו. אוספים אז מיד את המים הנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת.

באמצעות החלום (אישי או על ידי אחר) מודיע הצדיק לחולם שהוא קבור במקום פלוני ומאז מקום זה נהפך למקום קדוש. ראה על כך סיפור מצויין שמדגים תופעה זו שהובא על ידי ד׳ נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים, תשכ״ז, מס׳ 6 (״כיצד נתגלה קבר יהודי קדוש״ במקרה זה הגילוי באמצעות החלום אינו כולל אפילו את שם הקדוש),

כך כנראה נהפכו לא מעט מקומות למוקדי עליה. אפשר בהחלט להניח שבכמה מקומות אין אף אחד קבור. כך גם אפשר להבין שאותו צדיק קבור בכמה מקומות. לפעמים האנשים בעצמם מכירים שאין הצדיק קבור במקום אלא עבר שם.

הדלקת נרות אצל הצדיק, ראה דוד סלימאן ששון, מסע בבל, ירושלים תשט״ו (מהדורת בניהו), עמי קיב, מהווה חלק חשוב בריטואל של הביקור אצל הקדוש. במקום בוערים אלפי נרות. במקומות הקדושה המוקמים בארץ (בית כנסת ר׳ דוד ומשה באשקלון, הצדיק ד׳ מכלוף בן יוסף בקי גת, בית בשנון ג׳ באשקלון בו שוכן ספר טיסלית וכו') יש מקום מיוחד להדלקת נדות. מבקרים זורמים לשם כל השנה והם מדליקים נרות ותורמים לקופת הצדיק. ביום ההילולא נערכת מכירת נרות של הצדיק (נר א, נר ב, וכוי) בהילולא של ספר טיסלית שנערכה באשקלון ביום ב׳ 26.11.73 נמכר נר א׳ בסכום של 5,200 ל״י! נר ב׳ ב־1,000 ל״י נר ג׳ 550 ל״י, נר ד׳ 800 ל״י וכוי.

 

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:

"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."

הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.

יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:

״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."

הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:

״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם

עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.

בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:

"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."

אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."

ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.

עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:

״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 195 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר