ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "כי תצא". מאת: הרב משה א. שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – פרשת "כי תצא".Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוקים (דברים כה, יז-יט).

"פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

               אם יהיו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמת עמלק" (רבנו אוה"ח הק' דברים כה, יח).

 

הגזל והרמאות בחברה הישראלית – "גזל קופץ בראש" (חז"ל),

הם שורש איומי המלחמה מצד אויבינו הרבים.

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק" – אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב". (כי תצא כה, יט). כלומר, הרמאות בין יהודים, יכולה לגרום להופעת אויבים, ובראשם עמלק המסמל את גדול שונאי ישראל ללא כל סיבה הנראית לעין, כמו איראן וגרורותיה באזורנו.

רבנו "אור החיים" הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה – כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד). אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו".

 כלומר, הגזל והרמאות בחברה היהודית – מהווים את הסיבה להפחדתנו ע"י אויבינו.

בפרשת "כי תצא" ישנן  74 מצוות: 27 מצוות עשה ו- 47  מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם 72 מצוות}. רשימת המצוות מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבדה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, ייבום וחליצה וכו'. הפרשה חותמת את המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל, ובמצות "תמחה את זכר עמלק – מתחת השמים לא תשכח" (כי תצא כה, יט). בספר שמואל, הקב"ה מצווה את שאול המלך באמצעות שמואל הנביא, למחות את עמלק "מאיש ועד אשה…" (שמואל א, טו), דבר אותו לא קיים עד תום. 522 שנים מאוחר יותר, נאלץ מרדכי היהודי שהיה מזרעו של שאול, לתקן את אשר עיוות שאול, ע"י השמדת המן העמלקי וזרעו.

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (מדרש דברים רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש ולקדש גם את עולם החומר.

גישה אחרת בנידון מופיעה במדרש רבה (יז, ה-ו) ע"פ הפסוק "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "זרע הקב"ה את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פסוק ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במדבר טו, כח).

בהמשך, מובא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים כדי להינצל, כאשר הקברניט מושיט לו חבל הצלה.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו, את מצוות התורה דרכן נוכל להינצל, כאשר המים הסוערים, מסמלים את היצר הרע.

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בעבודת ה' מתוך אהבה כך  שהמצוות אותן אנו מקיימים מתוך אהבה, מלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו הגישה השנייה – מדברת על עבודת ה' מתוך יראה ומלחמה ביצר הרע, כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קודשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת ה', ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב).  רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה' יג – יד). בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך, וגם ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי העמלקים מסביב.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר ביצעת תיקוני חשמל ואינסטלציה? הדוגמאות הן רבות ו"מתוחכמות" להפליא.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים", הכוונה לכך שכאשר עם ישראל אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, ומלחמות הרי לא חסרות לנו. כיום, "איומי הפצצה האטומית האירנית" מדירות שינה מעיני קברניטי המדינה. וכדברי קודשו: "ואומרו ולא ירא אלוקים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתוכי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם – כאשר ידאה הנשר כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך". פועל יוצא מדברי קודשו, שהאויב בא בהפתעה, כמו דאיית הנשר – דוגמת עשרות אלפי טילי החמאס וחיזבלה ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו.  

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלוקים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לעם ישראל, בניגוד לדברי רבנו "אור החיים" הק' המייחס אותו לישראל.

ובאויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך –

 והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דברים כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה – ננצח את אויבינו הרבים והרשעים?

א. שמירה על קדושת המחנה {"והיה מחניך קדוש"}.

ב. אחדותו המחנה{"כי תצא למלחמה" = כ-י = כי-שראל},  

ג. האמונה בה' – שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל ולנצח {נאמר "כי תצא למלחמה", ולא כי תילחם}.

 

א.רבנו "אור החיים" הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).  

משה רבנו מעיד בנו ואומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל, ומחנה החיילים הנלחמים, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת איביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה בתוך המחנה.

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא"- לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המלה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עם ישראל יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

 אחת מעשר הזכירות אותה אנו מזכירים בכל יום: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – כל הניצחונות על ידי הקב"ה.

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמלה "אויביך" בלשון רבים".

  1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן "כי תצא" בלשון יחיד.
  2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

ה. רבנו "אור החיים" הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

ו. החיד"א – רבי חיים יוסף אזולאי: י תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עם ישראל עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת הכתוב: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה –  בגרים על פי רבנו "אור החיים" הק'.

רבינו "אור החיים" הק' שואל מספר שאלות.

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעם ישראל ע"י גיור.

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי שימח אותי היה: הרצון העז שלהם להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שראה בתפקיד שליחות עליונה, אותה ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו "אור החיים" הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הקדוש על הפסוק: "והארץ הנה –  רחבת – ידיים…" המילה  ר-ח-ב-ת = רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בראשית לד ג), ואף קיים מצות ברית מילה.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הפסוק כך:

יפת תואר = נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" = חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

 "וגילחה את ראשה": שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה וכך תהיה לו לאשה.

 לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה": לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה…". הנפש, מסמלת את החלק הבהמי באדם.

הרב שך בספרו "מראש אמנה" אומר: למרות שמדובר במלחמת הרשות בה יצאו למלחמה רק צדיקים כדברי הגמרא (סוטה מד ע"א): "זה הירא מעבירות שבידו, ואפילו מעבירות דרבנן. שאם שח בין תפילין של יד לשל ראש, חוזר מן המלחמה". תשובתו:  גם על הצדיק פועל היצר הרע, ובפרט כאשר מתמוטטים סדרי החיים כמו במלחמה.

 

"שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ רבנו ה"בן איש חי".

לקראת יום ההילולה שלו ביום יג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

 "למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

 "והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

"אעשה נפלאות"

לרבנו ה"בן איש חי – רבי יוסף חיים זצ"ל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

 ספריו הקדושים:

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל {שנעלם מביתו}.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

הם נקראים ברובם על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבצאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין, היות ובביקורו בציונו שבצפת, הרגיש הארה רוחנית גבוהה מנשמתו.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של הבן איש חי, וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לארץ ישראל לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, היה מלווה בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו בקודש, לאור הנר.

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

בביקורו בירושלים, התפלל ה"בן איש חי" ליד שריד בית קודשנו, משם הוא פנה לישיבת המקובלים "בית אל" בראשותו של הרב ידידיה אבו אלעפייה זיע"א שהיה תלמידו של נכד הרש"ש וכונה בפי כל "הירא". השניים דנו בסודות קבליים עמוקים. "הירא" אף הראה לו ספר "עץ חיים" עתיק שהיה בו כתב יד של החיד"א ע"ה. מירושלים עשה את דרכו לחברון כדי להשתטח על קברי אבותינו הקדושים, ולהיפגש עם ידיד נפשו הרב אליהו מני ע"ה רבה של חברון.  המוסלמים אפשרו ליהודים להגיע עד לשבע המדרגות המפורסמות בלבד. ה"בן איש חי" הצליח להיכנס אל תוך מערת המכפלה, לאחר ששיחד את השומר הערבי, כאשר בחכמתו כי רבה, הוא קרא בפניו את הפסוק "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים". את המלים חכמים וצדיקים אמר לו בערבית.

ה"בן איש חי" ביקר בקברי הצדיקים בצפון, ובניהם בציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר.

לע"נ הצדיקים: זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בר אסתר ע"ה. אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. הרבנים יחיא ואברהם אילוז ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה, רבי מימון מלכא בן הרב יעקב ע"ה. הדיין רבי משה מלכא בן הרב יחיאל ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה. שרה קנדוב בת שושנה.

הזקנה הכשרה רחל לוי בת חסיבה ע"ה – שהלכה לאחרונה לבית עולמה.


מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר


עץ חיים-רבי חיים גאגין

אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים  . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י  שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי  ! במקום אחר  מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין  . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,

דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י  מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז  . שם  מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל  מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.

נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.

החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

נזבדו מן צלטאן מגיירין / בעקולהום גיר מחיידןסוליקה הקדושה

טלקתהום גקלובחום מקצודין / וילא רדו עליהא חתא וצאייא

יצאו מלפני המלך עצובות / ובשכלן רק מבולבלות

שלחה אותן ולבותיהן שבורים / ולא השיבו לה דבר

 

וואזבו צלטאן וקאלולו / יא סידי כלאמנא מאבת תחמלו

 ילא באטל חנא נהבלו / האדי פאפרא נצראנייא

השיבו למלך ואמרו לו / אדוני דברינו אין היא סובלת

 ולריק אנו משתגעות / זאת כופרת נוצרייה

 

רזע צלטאן ודכלהא / בדא ירדּהא לעקלהא

 עייא יראוודהא ויקוללהא / ראה מחבתך פקלבי גאדייא

חזר המלך והכניסה / התחיל להשיב אותה להגיונה

נלאה לפייסה ולומר לה / אהבתך בלבי מחלחלת

 

קאלתלו אש ביני ובינך מן מחבּא / פין תערפני חתא להאד שאעא למזגובה

לי כתב עלייא אלאה האד סבה / כל מא זראלי מקבול עלייא

אמרה לו איזו אהבה יש ביני ובינך / איפה הכרתני עד לשעה זו הארורה

 האל שגזר עליי מאורע זה / כל מה שאירע לי מקובל עליי

 

45 קאל צלטאן שי מא טלעלי / הוודוהא לפאס לבאלי

לחאז טאלב זילאלי / הווא יגויהא ילייא

אמר המלך כלום לא הועיל לי / הורידוה לפאס העתיקה

לחאז טאלב זילאלי / הוא יפתנה בשבילי

 

הוודהא לחאז טאלב / זאבהא בלגיטא ולעוד ורבאב

ופרסלהא פראס לחריר ודהב / ותלמו עליהא כבאר לפאסייא

הורידוה אל לחאז טאלב / קידם פניה בכלי נגינה בחצוצרה בעוד ובנבל

ופרשו לכבודה מצעי משי וזהב / ונאספו עליה מכובדי פאס

 

ועלאת עיניהא וראת / סריפאת ולחראראת

 מא בקאיו לא חזאבת ולא מסתוראת / ולא דדי ולא דדייא

והרימה עיניה וראתה / מיוחסות ואצילות

לא נותרו לא צנועות ולא מסתתרות / לא ילד ולא ילדה

 

וואזבתהום וקאלתלהום בהאד נייא / פא תדוודו תכסדו דיני עלייא

כליוני נעבד רבי ראה דנייא / גיר שעא הייא

ענתה ואמרה להם בתמימות הזאת / אתם מתכננים לקלקל את דתי בעיניי

הניחו לי לעבוד את האל שכן העולם / רק שעה אחת הוא

המשך……

ספר מעשה נסים – יששכר בן עמי

 

סכוםיהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותם

ביקורים בהילולות שונות הנערכות כאן אצל יוצאי מרוקו וכן מקומות קדושה הצומחים בקרב קהלה זו, מראים כמה הקשר הזה בין האדם לצדיק חזק מאוד. אנו עומדים כאן בפני עצמה באמונה בצדיק שקשה לשערה. אספנו סיפורים רבים מאוד המבטאים אמונה זו. בחור אחד שנא­מר לו על ידי רב הנחשב לקדוש שזיווגו הוא אצל משפחה פלונית בעיר פלונית נסע לאותה משפחה והודיע להם על כך, וכן מסר להם על חלום שחלם עם קדוש הקשור אליהם ומיד נתנה לו הבחורה לאשה.

"Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur intérieur du logis et à qui est dédiée la lampe qui brûle dans tout interieur Israélite",

 נהג שנסע במכוניתו והדרדר לתהום, ברגע שהוא צעק את השם של הקדוש, המכונית נעמדה ולא קרה לו מאומה. חייל שנתקע בדרך מאוחר בלילה, קרא בשם הקדוש ואז הופיעה מכונית עם נהג שלקח אותו הביתה. ברגע שירד ורצה להודות, המכונית נעל־ מה כאילו לא היתה. אביו הסביר לו שהצדיק שלח לו את המכונית.

כל אדם קשור בדרך כלל לקדוש מסויים שאותו הוא מבקר באופן קבוע. המוסלמים ב־ מרוקו נוהגים לבטא את זד, כך בפתגם: ״לי מא ענדו שיך, שיטאן שיחיו״. דהיינו: ״מי שאין לו קדוש, השטן קדושו״  אם כי דבר זה אינו מונע ממנו לבקר אצל צדיקים אחרים.

כדאי לציין שההילולא נערכת כמובן בייום פטירת הצדיק אבל אם חל איזה שבוש אפשר לערוך אותה בתאריך אחר וכן אפשר לערוך אותה מחדש בזמנים סמוכים, או אפילו בפעם הראשונה שלא בזמן הנקבע. ההילולא על שם ר׳ דוד ומשה נערכה בראש חודש חשון תשל״ד בבית הכנסת באשקלון. בגלל המלחמה באו מספר אנשים ונשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספד עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. היו לחצים לש­מור את הפר לשנה הבאה בעיקר בגלל נסיבות כלכליות אבל בעל בית הכנסת, שהצדיק הופיע אצלו בחלום, החליט לערוך את ההילולא מחדש ולכן במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך בנוכחות כמה מאות אנשים טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת. הילולות על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה נערכו במקומות רבים אחרים (צפת, ירושלים, ק׳ גת ועוד) בתאריך הקבוע. ביום רביעי, ג׳ בכסלו נערכה הילולא על שם אותו צדיק במושב זנוח.

תופעה דומה היתה ביחס ל״קדוש ספר טיסלית״ כפי שהוא נקרא על ידי בעליו. ערכו הילולא קטנה בראש חודש חשון והילולא גדולה בראש חודש כסלו.

אין ספק שבעיתות מסויימות, כגון בימי מל­חמה, מתח וחרדה במישור הכללי, וכן כשיש בעיות אישיות, התלות בקדוש גוברת ומזכירים אותו לעיתים תכופות יותר. אספקט חשוב כאן הוא התפילה האישית שעושים במקום שמדליקים נר לקדוש או בכל מקום אחר, תפילה הנאמרת לרוב בדיאלקטים היהודים השונים. פניה זו באה לשם מילוי בקשה ספציפית. מחקר אינטנסיבי שנעשה בימי מלחמת יום הכיפורים גילה לי שאצל הנשים, ולרוב זקנות, התפילה האישית היתה מיועדת בראש ובראשונה לשלום החיילים, כלל החיילים. בבית הכנסת, בכל הזדמנות, הגברים מבקשים משליח הציבור ״מי שברך׳ עבור החיילים וחוזרים על הברכה עוד ועוד.

הערות המחבר :

לפי מסורת אחרת ששמעתי מפי מר ע. ע. יליד דמנאט, המדובר במוסלמי ולא בגוי.

הניסים שקרו עקב לקיחת אבנים מסביבת הקדוש או בנין הנהרס מפני שהוקם על מקום קבורתו של הקדוש, הם רבים מאוד. נסיונות אלו נעשו הן על ידי בודדים והן על ידי יוזמה ממשלתית.

רשימת הניסים שחוללו צדיקים שונים גדולה. עשרות דוגמאות אפשר למצוא בספרו של בן נאים (וכן בספרים אחרים), ר׳ מלכי רבנן עם׳ מז, נד, נח, ם, סב, סו, ע, עא.

ד׳ דוד הלוי: צדיק מאוד ידוע הנקרא בפי העם ״מול אדרע״, והזוכה להערצה גדולה ולביקורים המוניים.

ההפנייה של ד׳ דוד הלוי לקדוש אחד, לדוב שכן, מאוד מקובלת והיא לא רק נעשית כמו במקרה כאן, מפני אי יכולתו של הפרט לבקר אצל הקדוש אלא בהרבה מקרים פונה אדם לצדיק ואז הוא בא אליו בחלום ואומר לו: תרופתך תמצא אצל הקדוש פלוני.

תופעה דומה קיימת גם בין הקדושים המוסלמים,

בביקורי השונים בקבר רשבי׳י, שמעתי ממבקרים הגרים באזור, שהן במלחמת ששת הימים והן במל­חמת יום הכיפורים, הרשב״י החזיר את כל הפגזים שהומטרו על המקום, מעבר לגבול. בביקורי ביום 4.11.73 במערת חוגי המעגל, ספר לי אחד מתושבי העיירה חצור, שהצדיק דאג לכך שהפגזים שנפלו בסביבה לא יפגעו בשום מבנה.

בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה שבאשקלון. לפי עדותו של בעל המקום בקרו אנשי משטרה וראו אוד חזק יוצא מן ההיכל, ומאיר כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו שההצלה קרובה. ואכן למחרת נסתיימה המלחמה. ביום כיבוש עזה ישבו תושבי שכונה ג׳ שבאשקלון, במקלט ואז ראו שספר טיסלית, הנחשב לקדוש, יוצא מן המקלט ועף לכיוון עזה. מיד נכבשה עזה. הופעת אור באורח פלאי מצביעה על נם ועל גילוי הצדיק.

אגדות רבות מספרות על חכמים המקיימים לימוד עם קדושים, נביאים או רבנים מפורסמים. דמותו של אליהו הנביא בולטת בענין זה. והנה תמ­צית סיפור שהובא ביהודית־מרוקנית, בספר ״שבח חיים״ של מזל מכלוף תרים: בימי ר׳ חיים פינטו, נהג ר׳ הרון אבן חיים להגיש לו כוס קפה. פעם שאלו ר׳ פינטו: למה הגשת לי אתמול שתי כוסות קפה ולא אחת ור׳ הרון השיב לו שהוא שמע שני קולות ור׳ פינטו אמר לו: אשריך שזכית לשמוע את אליהו הנביא.

ענין המזון המתרבה באופן מגי ידוע ומפורסם בספרות העממית(.1652.1 .Thompson D) ראה: אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת, סיפור מס׳ 8 והערות שם עמי 76. (הוצאת המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, חיפה, 1964. תודתי לבני בן ה־11 גד, קורא נלהב של ספרות עממית שמסר לי את המובאה). סיפורים רבים כאלה רווחים בין יהודי מרוקו. מר שמעון ועקנין שהיה אצל הצדיק ר׳ דוד ומשה ספר לי שפעם נשאר רק עם לחם אחד והיו צריכים לבוא אורחים רבים. הוא שם את הלחם על המצבה וכסה אותו בבד וכל מי שבא נתן לו מהלחם וזה לא נגמר. פעם אחרת היה לו בקבוק של מאחייא (משקה חריף) והוא שם תחת בית השחי, כל מי שבא הוא כבד בשתיה ולבסוף הבקבוק היה מלא כמקודם.

רוב המצבות וכן הסביבה הקרובה של הקדו­שים היו במצב מוזנח והעדויות על כך רבות. משנות ה־40 עם שיפור מצבם של יהודי מרוקו, ואולי גם בגלל מוראות מלחמת העולם השניה, החלו מספר אנשים, לפי מניעים שונים, לטפח את הקדוש. הוקמו מצבות חדשות, נבנו חדרים שארחו את המבקרים וכן שרותים שונים שהקלו על המבקרים, ודבר שנעשה גם כתוצאה מריפוי ניסי או אחרי שהצדיק הופיע בחלום. אחד האנשים שתרח הכי הרבה בענין זה הוא ללא ספק מר יצהק אלמליח שעלה זה עתה לארץ.

ענין המים תופס מקום מרכזי בפולחן הצדיקים והוא מתגלה בשני אופנים. אופן אחד, המצוי ביותר הוא להעמיד בקבוק מים ליד מצבת הקדוש ללילה אחד או לכמה לילות. מים אלה נהפכים למי רפואה הן ע״י שתייה והן ע״י מריחת האבר הנגוע. תופעה זו ראינו גם במערת אליהו הנביא, בקבר רשב״י ובמקומות אחרים. וראה: תיק קדושים מסי 15 שבמרכז לחקר הפולקלור וכן ווסטרמרק, עמי 201. אופן שני, הקורא לעתים נדירות, הוא התפרצות מים, לפעמים לשניות מועטות, מקבר הצדיק או מהסביבה הקרובה לו. אוספים אז מיד את המים הנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת.

באמצעות החלום (אישי או על ידי אחר) מודיע הצדיק לחולם שהוא קבור במקום פלוני ומאז מקום זה נהפך למקום קדוש. ראה על כך סיפור מצויין שמדגים תופעה זו שהובא על ידי ד׳ נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים, תשכ״ז, מס׳ 6 (״כיצד נתגלה קבר יהודי קדוש״ במקרה זה הגילוי באמצעות החלום אינו כולל אפילו את שם הקדוש),

כך כנראה נהפכו לא מעט מקומות למוקדי עליה. אפשר בהחלט להניח שבכמה מקומות אין אף אחד קבור. כך גם אפשר להבין שאותו צדיק קבור בכמה מקומות. לפעמים האנשים בעצמם מכירים שאין הצדיק קבור במקום אלא עבר שם.

הדלקת נרות אצל הצדיק, ראה דוד סלימאן ששון, מסע בבל, ירושלים תשט״ו (מהדורת בניהו), עמי קיב, מהווה חלק חשוב בריטואל של הביקור אצל הקדוש. במקום בוערים אלפי נרות. במקומות הקדושה המוקמים בארץ (בית כנסת ר׳ דוד ומשה באשקלון, הצדיק ד׳ מכלוף בן יוסף בקי גת, בית בשנון ג׳ באשקלון בו שוכן ספר טיסלית וכו') יש מקום מיוחד להדלקת נדות. מבקרים זורמים לשם כל השנה והם מדליקים נרות ותורמים לקופת הצדיק. ביום ההילולא נערכת מכירת נרות של הצדיק (נר א, נר ב, וכוי) בהילולא של ספר טיסלית שנערכה באשקלון ביום ב׳ 26.11.73 נמכר נר א׳ בסכום של 5,200 ל״י! נר ב׳ ב־1,000 ל״י נר ג׳ 550 ל״י, נר ד׳ 800 ל״י וכוי.

 

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:

"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."

הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.

יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:

״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."

הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:

״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם

עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.

בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:

"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."

אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."

ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.

עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:

״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר