ארכיון יומי: 24 בספטמבר 2016


התקנת תקנות משותפות- יעקב גלר

ה. התקנת תקנות משותפותמקדם ומים כרך ב

בניקופול הסכימו ביניהם הקהלים הסכמות משותפות על הקמת ועד הנהגה לכל הקהלים, שהיה מעין ארגון־גג לכל הקהלים בעיר. מטרתו היתה השגחה ופיקוח בענייני הנהגת הקהילות. בהתאם ללשון ההסכמה היה צריף כל קהל לשלוח שלושה נציגים (פרנסים) למשך שנה, שיכהנו בוועד ההנהגה. נוסף לנציגים האלה, היה שולח כל קהל מדי שנתיים נציגים נוספים, במעמד כל הקהילות ובעצתן, כנראה לפי גודל אוכלוסית הקהל. שלושה נציגים מק״ק של מעלה, שנים מק״ק ספרד ונציג אחד מק״ק רומאניוטיש, וכולם יחד יהוו ״אנשי המעמד״. משך ההסכמה למאה דורות, וחתמו עליה כל יחידי הקהילות פורעי המיסים. מתון הסכמה זו אנו למדים על היחס המספרי ואחוז האובלוסיה הרומאניוטית בין יתר הקהלים. הרומאניוטים היוו שישית מהאוכלוסיה (16.5%), ונציג אחד מתוך שישה נציגים. לאחר כשמונה שנים קמו קצת מה״יחידים״ והסכימו הסכמה אחרת, לפיה:

ניקוֹפּוֹל (בולגרית Никополטורקית Niğboluיוונית Νικόπολις) היא עיר נמל בצפוןבולגריה. העיר שוכנת במחוז פלבן, על הגדה הדרומית של הדנובה, סמוך לגבול עם רומניה, 229 קילומטרים צפונית מזרחית לבירה סופיה ו-55 קילומטרים צפונית מזרחית לבירת המחוז פלבן.

העת העתיקה

ראשית ההתיישבות האנושית במקום מתוארכת לתקופת האבן החדשה והתיישבות מאורגנת של שבטים תראקים לתקופת הברונזה המאוחרת. במהלך המאה ה-1 לפנה"ס נכבש היישוב על ידי צבא האימפריה הרומית והוא מתועד לראשונה בכתבים רומיים מ-169. בשלהי המאה ה-4 לאחר הפיצול באימפריה הרומית, עבר היישוב לחזקת האימפריה הביזאנטית.

בשלהי המאה ה-10 הקים הקיסר הביזאנטי ניקפורוס השני את מצודת ניקופול שהייתה חלק משרשרת מצודות שהגנו על גזרת הדנובה של האימפריה. השם ניקופוליס, שמשמעותו "עיר הניצחון", הוענק ליישוב ב-1059.

התקופה העות'מאנית

ב-1393 כבשו צבאותיו של מוראט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית את העיר טרנובושהייתה בירתה של האימפריה הבולגרית השנייה. הצאר הבולגרי איוון שישמן נמלט לניקופול ועמד במשך שנתיים נוספות במתקפות העות'מאניות. ב-1395 נכבשה ניקופול ואיוון שישמן הוצא להורג בעריפה. ב-1396 יצא זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למסע צלב כנגד העות'מאנים וצר על ניקופול, תוך שהוא נעזר באבירים צרפתים וונציאנים. ב-25 בספטמבר 1396 נערך קרב ניקופוליס במהלכו הביסו העות'מאנים את הקואליציה הנוצרית במחיר נפגעים כבד לשני הצדדים. לאחר הקרב נסוגו הכוחות הנוצרים וניקופול הפכה לבירת המחוז (סנג'ק) העות'מאני.

בין המאה ה-15 למאה ה-17 התפתחה ניקופול והפכה למרכז כלכלי, רוחני, מנהלי וצבאי וב-1535מנתה אוכלוסיית העיר 41,219 תושבים מהם 77.4% נוצרים, 22.1% מוסלמים סונים ו-0.5% יהודים.. תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית שלווה באי סדר מינהלי ושלטוני באזור בולגריה הביא לירידה הדרגתית בחשיבותה של ניקופול.

ב-16 ביולי 1877, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נערך קרב ניקופול במסגרתו נכבשה העיר על ידי צבא האימפריה הרוסית. העיר עברה לחזקת נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

(א) הרכב ועד ההנהגה של כל הקהלים של ״פרנסים יועצים וממונים״ יהיה של ט״ו אנשים: עשרה מק״ק של מעלה, שלשה מק״ק של מטה, שניים מהרומאניוטיש״;

(ב)  שלושה מן הממונים האלה ישגיחו, ימנו ויפקחו בתיקון המדינה והנהגתה:

(ג)    הממונים נבחרו לתקופה של חמש שנים;

 (ד) בהסכמה זו – לעומת ההסכמה הקודמת – חתמו רק ט״ו הממונים, ולא יחידי הק״ק. כעבור כשנתיים קמו חלק מהממונים החדשים והסכימו לעשות גאבילה על סוחרי המלח, סוחרי המזונות, מוכרי היין והקצבים. כאן חל פילוג, והממונים הנותרים, שלא הסכימו על ההסכמה (שלא היו נוכחים בזמן התקנתה), טענו נגד תקנה זו שאינם יכולים לשאת אותה, אף על פי שהיא מצווה ונותנים מהכנסתה לצדקה ולעניי העיר. שלוש טענות היו בפיהם: (א) אי־אפשר לקחת מהסוחרים בחזקה יפוי הכוח, שנתנו היחידים מג׳ הקהילות, והוא לגבות מיסים וארנוניות למלכות ולקהל, ולא ניתן להם כוח לעשות הסכמות חדשות; (ב) גאבילה זו חלה רק על סוחרים המביאים סחורתם מחוץ לעיר, ויוצא שאיש אחד משלם הרבה מס ואילו אחר לא שילם מאומה: (ג) הטענה החזקה והחשובה הנוגעת לק״ק רומאניוטים היא טענת הסוחרים הרומאניוטים, שרוב סוחרי הגראשי הם מאותו קהל. שני הנציגים הרומאניוטים בוועד הקהלים ״אינם מפויסים ורצויים מזאת התקנה, שעליהם נופל שבט עול הגאבילה יותר מכל בני העיר״, ובכך הנפגעים העיקריים של גאבילה זו היו הסוחרים הרומאניוטים והם צריכים לשאת בעולה, אף! על פי שהם היוו רק קצת יותר מעשרה אחוזים מיהודי ניקופול. יוצא מכאן ששיתוף הפעולה בין הקהלים גורם להם רעה.

ר׳ אברהם די בוטון – חכם מן המאה ה־ט״ז בשאלוניקי – פסק שיש לבטל הסכמה זו על סוחרים.גם בק״ק ליפאנטו היו שלושה קהלים, ששיתפו פעולה ביניהם. היו מבררים כל שנה שלושה ״ברורים״ מכל קהל. תפקידם היה לפקח על עסקי הקהילות. נראה שהיה מדובר כאן על רומאניוטים, ספרדים וסיציליאנים.

ו. הסכמה בין רומאניוטים וספרדים בגאליפולי

בגאליפולי רוב היהודים היו מק״ק ספרד. ובתוכם היה קהל קטן, כעשר משפחות מק״ק רומניאה, שבאו מקושטא ונקראו ״שורעניש״, או ״שורגוניש״. הם היו רשומים בפנקס המלך בקושטא עוד מזמן מחמד השני, ושם היו פורעים את המיסים. אולם ק״ק ספרד תבעה מהם שיפרעו מיסים גם במקום מושבם גאליפולי, משום שהם מתפרנסים במקום. בתחילה גרמה תביעתם לפירוד ולמחלוקת, ולבסוף הגיעו לפשרה, ופטרו את ״בני רומאניאה״ מכל מיני מיסים, בתנאי שיקבלו עליהם חמש הסכמות של ק״ק ספרד. "… ואין לספרדים עם אנשי רומאניאה שום תביעה ודין לתבוע ולבקש מהם מפרוטה ומעלה לענין מיסים וארגוניות לעזר פיזור השוחד…״. לאחר עשרים או שלושים שנה סירבו הספרדים לקיים את שטר ההסכמה של פטור הרומאניוטים ונימקו את התנגדותם בכן: (א) שהפטור היה לזמן קצר ולא לעולם: (ב) האבות פטרו ממיסים, משום היו עשירים, ושילמו גם עבור הרומאניוטים, והפרעון לא היווה נטל עליהם. אולם כיום אם הם לא ישלמו מיסים, לא יבואו הספרדים במגע איתם, לא במסחר ולא בשמחותיהם.

אז עשו יחידי ק״ק ספרד הסכמה חדשה (נוסחתה בלאדינו מי׳יא באב השל״ז – 1577), ועליה חתמו כל יחידי הקהל. כמובן ש״בני רומאניאה״ סירבו לחתום על ההסכמה, שהיתה לרעתם, ושוב החלה המחלוקת בין שתי העדות. כדי למנוע את המריבות, ביררו בורר, וקיבלו עליהם שני הקהלים שכל אשר יגזור הבורר ההוא ישלמו ״בני רומאניאה״, בתנאי שכל אימת שיצטרכו הגבאים לעשות מעמד, יקראו חמשת אנשי המעמד, שני אנשים מהרומאניוטים. על ידי כך נתרצו, והוחלט שק״ק רומאניוטיש ישלמו 120 לבנים על אלף לבנים שישלמו הספרדים (נוסח הפשרה כתוב בלאדינו). מתוך ההסכמות הללו נודע לנו בשלישית (מלבד ניקופול) אחוז האוכלוסיה הרומאניוטית בעיר, והוא 12% מבני העיר (יתר 88% היו ספרדים). מסתבר שבכל העיר היו בסך הכול כשמונים משפחות יהודיות.

פשרה זו עמדה במשך ארבע־עשרה שנים. ושוב תבעו הספרדים שינוי בפשרה, שהשיג הבורר, ורצו ש״בני רומאניאה״ יפרעו את כל המיסים ועול המלכות המוטלים עליהם, מס גולגולת ומס על רכושם, למרות שהם משלמים בקושטא. יתר על כן: לרומאניוטים אלה, תושבי קושטא לשעבר, היה בידם גזר־דין מן המופטי, הנקרא ״פיטפה״, ומאמר המלך, שלא יוכלו לתבוע מהם מיסים בשום מקום, אך למרות כל זאת, תבעו הספרדים תביעות, חדשים לבקרים.

גליפולי (בטורקיתGelibolu Yarımadası, ביווניתΚαλλίπολις‏, Kallipolis) הוא שמו של חצי איבתראקיה הטורקית, חלקה האירופי של טורקיה, הנושק בצד מערב לים האגאי ובצד דרום למצרי הדרדנלים. בשל היותה של העיר מוגנת מרוחות ובעלת אספקת מים שופעת, שלטה העיר על השיט בדרדנלים ועל הכניסה לים מרמרה.

מקור השם גליפולי במלה היוונית "קאליפוליס" (Καλλίπολη), שפירושה "העיר היפה". בעת העתיקה נקרא חצי האי הכרסונסוס התראקי.

ב-1204, נכבשה קונסטנטינופול על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי, במסגרת חלוקת השלל ביןהאימפריה הלטינית לבין הוונציאנים, הוענקה גליפולי לדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו. לוונציאנים לא היה כוח צבאי מספיק להחזיק את העיר והביזנטים קיבלו אותה לידיהם.

ב-1354 הייתה רעידת אדמה, העות'מאנים ניצלו את המצב והשתלטו על המקום.

ב-1366 התקיים מסע הצלב של אמדיאוס, אחיינו של הקיסר יוחנן ה-5, וגליפולי נכבשה על ידי הביזנטים.

ב-1376 העות'מאנים והגנואזים עזרו לאנדרוניקוס ה-4 לחזור לקונסטנטינופול ובתמורה קיבלו חזרה את גליפולי.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט – יעקב ברנאי.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט  – יעקב ברנאי.יהודיצ.אפריקה וא.י

בין העדות והכוללים הרבים שהיו בירושלים במאה הי"ט, נפקד במחקר מקומה של העדה המערבית. יהודי המערב, דהיינו יהודי צפון אפריקה, מנו בירושלים של המאה ה"ט ציבור גדול באוכלוסייה היהודית. לפי הערכה זהירה, המיוסדת על מקורות שונים, מספרם בתחילת המאה לא עלה על עשרות אחדות בתוך העדה הירושלמית, אולם החל מן המחצית הראשונה של המאה הי"ט מנו למעלה מאלפיים נפש ובערב מלחמת העולם הראשונה מנו למעלה מ-2500.

מערבים אחרים חיו בערי הארץ האחרות ובעיקר בטבריה, בחיפה ובצפת. הם היו באחוזים בסוף המאה הי"ט כשבעה אחוז – כ-2000 מתוך ציבור שמנה 28.000 בשנת 1897 מכלל תושביה היהודים של ירושלים וכעשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית.

מקובל לראות את העדה הספרדית בירושלים כיחידה ארגונית אחת לעומת פיצולם של האשכנזים לכוללים רבים. אך למעשה לא כך היה הדבר. במרוצת המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים, תוך מאבקים קשים ומרים, נפרדו מן הספרדים בני עדות המזרח לארצותיהם השונות והתארגנו לפי ארצות מוצאם., כגון : תימנים, גורג'ים, כורדים, בבלים וכו…

לא הייתה זו עצמאות מוחלטת והם נשארו קשורים בהסכמים, " פשרים " בלשון התקופה, לעדת האם הספרדית ולבית דינו של הראשון לציון, אולם בהדרגה נותקו כמעט לחלוטין מן העדה הספרדית.

יהודי המערב בארץ ישראל לפני המאה הי"ט

בלב יהודי המערב קיננה אהבה עזה ודבקות לארץ ישראל, שהתבטאה בין השאר בעליה מתמדת של יהודים לארץ ישראל. אין תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ באלף השני לספירה שלא נמצאו בה יהודים מערבים.  כבר במאות הי"ב והי"ג ישנן עדויות על יהודים מערבים בירושלים, אך עלייתם גברה לאחר כיבוש המזרח התיכון על ידי התורכים במאה הט"ז. בתקופת התורכים רבו גם המוסלמים שהיגרו מצפון אפריקה לארץ ישראל והם שהקימו ליד שער האשפות את " שכונת המוגרבים " בעיר העתיקה.

במאה הי"ט מספר ר' עובדיה מברטנורא על ארבע עדות בירושלים : המסתערבים, האשכנזים, המערבים והספרדים. ואמנם כבר בתחילת המאה הי"ז נשלחו שדר"ים לצפון אפריקה לאסוף כספים ובאיגרתם נאמר כי " רוב עניי הקהל הזה הם עניים מארצות המערב ". על האיגרת חתומים שלושה עשר מחכמי המערב בירושלים. אנו שומעים על עלייתם של כמה מחכמי המערב לארץ ישראל במאה הי"ח כשהמפורסם ביניהם הוא רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " שעלה לארץ ישראל דרך איטליה, אסף סביבו קבוצת תלמידים והקים ישיבה בירושלים. במאה הי"ט גברה העלייה לארץ ישראל מכל ארצות הגולה ואף מצפון אפריקה, תרמו לכך המצב הבינלאומי וההתעוררות היהודית הפנימית, אך לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו.

עליית יהודי צפון אפריקה במאה הי"ט.

בשנות השלושים של המאה הי"ט שלט בארץ שליט מצרים מוחמד עלי. הייתה זו תקופה של הקלה יחסית ליהודי ארץ ישראל מספרם של יהודי ירושלים הלך והתרבה. בשנים אלו הגיעו גם ראשוני היהודים מן המערב במאה הי"ט. הגורמים לעלייתם בתקופה זו הם, לדעתנו שלושה :

1 – המצב הבינלאומי.

שקיעתה של האימפריה העותמאנית הביאה לאנדרלמוסיה ולמלחמות בכל איזור הים התיכון. כתוצאה מכך נפלו ארצות צפון אפריקה, בזו אחר זו בידי הצרפתים בתהליך שנמשך לאורך רובה של במאה הי"ט.

המלחמות בצפון אפריקה בנוסף לחדירת המעצמות לארץ ישראל והקמת הקונסוליות בארץ, משטר הקאפיטולציות, הקלו על עלייתם של יהודית מארצות הגולה השונות, לרבות יהודי צפון אפריקה. גם דרכי התחבורה בים וביבשה השתפרו והדבר הקל על העליה.

2 – גזירות ופרעות.

במשך כל המאה הי"ט סבלו יהודי צפון אפריקה מפרעות וגזירות קשות. כתוצאה מלחץ זה נדדו רבים מיהודי צפון אפריקה מעיר לעיר בערוֹם ובחוסר כל ורבים מהם עזבו את המערב. קשה לאמוד בדיוק את מספר העוזבים, אך נראה כי רק חלק קטן מהם הגיע לארץ ורובם התיישבו במצרים, בסוריה ומעטים בארצות שונות באירופה. אחת העדויות על מצבם הקשה של יהודי צפון אפריקה בשנות הארבעים של המאה הי"ט הגיעה לידינו במכתב מיום 13.9.1844 כותב יהודי ממוגדור שבמרוקו לאחיו בלונדון ומספר בין השאר :

" כשלוש מאות יהודים, אנשים, נשים וטף התאספו בביתו של האדון יוסף אלמליח ויחסמו את כניסת הבית. היריות שברו  את דלתות החנויות ובזזו את כל שמצאו…האדון וילשיר – הקונסול הבריטי – הבטיחני…שאם תהיה הזדמנות של בריחה באיזה אניה אירופית, דואג ידאד לי ולמשפחתי.

בבוקר שברו הערבים את דלתות הקסבה…ויבזזו את כל הבא לידם…הרבה נפשות נטבחו בעיר, מלבד הרבה נשים ונערות שנלקחו על ידי הנבלים לסיפוק תאוותם…עתה מתגלגלים היהודים ממקום למקום…כולנו גם אלה שהיו פעם אמידים…נהפכנו לעניים מרודים בלי פרוטה ובלי מחסה ".

עדות זו היא אחת מיני רבות, שישנן על מצבם של יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. מונטיפיורי שביקר במרוקו בשנת 1860, פעל רבות לעזרת יהודיה אך לקראת סוף המאה מצבם הלך והחמיר, ככל שגברו הפרעות והגזירות אנו רואים גידול באנשי העדה המערבית בירושלים ואין ספק כי יש קשר בין השניים.

צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול

 

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ב־9 בינואר 1941 ניתן היתר לרב הראשי אייזנְבֶט להקים באלג׳יר את ה׳ועד לעזרה ולסעד׳(Comité d'Etude, d'Aide et d'Assistance). אולם כדי למנוע מן היהודים להקים ׳מדינה בתוך מדינה׳, אסר נציב מחוז אלג׳יר לשוות לארגון אופי כלל־ארצי. בכל עיר או עיירה גדולה הוקם לכן ועד נפרד לעזרה הדדית, שמשאביו אמורים היו לבוא ממענקים ומתרומות חודשיות: ׳אבותינו התחלקו, בימי העבדות, בלחם ובעוני. הבה נקל ככל האפשר על מצוקת הכלל משום שמוטל עלינו להיות שווים בסבל׳. זו היתה הססמה של מיבצע ההתרמה שאירגנו ראשי היהודים באלג׳יריה. הם נתקלו פה־ושם בהסתייגויותם של כמה ׳אנשים דלי־רוח, שסונוורו מרוב כסף ואנוכיות׳. אף־על־פי־כן עלה בידי ועדי העזרה לחלק סיוע בעין ובכסף למחוסרי־עבודה ולפקידים המפוטרים, ואף לארגן למענם קורסים להסבה מקצועית. ל׳בית־הספר׳ שהוקם לצורך זה באלג׳יר היו לכן כיתות־לימוד בנגרות, כריכייה, חשמלאות ומסגרות, שבהן השתלמו כ־200 נערים ומבוגרים, מאוקטובר 1941 ועד לסוף ינואר .1943 בתחום החינוך הכללי נאבקה יהדות אלג׳יריה בעקשות כדי להציל את ילדיה מן הבערות, ׳אם השיעבוד האינטלקטואלי׳. היא הקימה למענם מערכת של קורסים ובתי־ספר, שמהם אמורים היו ליהנות כל התלמידים שהוצאו מרשת החינוך הציבורי:

אם התקיים עם ישראל במשך הדורות, הרי זה מפני שראה את הבערות בתור אחת הסכנות האיומות ביותר, בין אלה שפקדו אותו לעתים במרוצת המאות, ונחוש היה אפוא להיאבק בבערות בכל לבו. מאז גלה מארצו לא פסק מלטפח את אהבת הידע המבטיח את עליונות הרוח על החומר. חלילה מילדינו להישאר בורים ומחובתנו להנחיל להם את מיטב החינוך בכל דרגות הלימוד.

הסטודנטים היו הראשונים שנפגעו מן ׳הנומרוס קלאוזוס׳, ולפיכך אירגנו למענם, בסתיו 1941, פרופסורים יהודים מן האוניברסיטה, שפוטרו בעצמם, שיעורים והרצאות בקלאסיקה וברפואה, במתמטיקה, בפיסיקה, בכימייה, בצרפתית ובאנגלית. הנושאים נלמדו בצמוד לתכניות של הפקולטאות השונות: אולם בעת שהודיעו על הקמתה של מעבדה לכימייה, אסרו השלטונות על המשך הלימודים ב׳אוניברסיטה הפיראטית׳ היהודית, שפעלה עד דצמבר 1941.

בינתיים סולקו מאות תלמידים מן הגימנסיות ומבתי־הספר. בראשותו של הפרום׳ ר׳ ברונשוויג, הוקמה ׳הנהלת החינוך היהודי הפרטי׳, שעשתה לקלטיתם המהירה של התלמידים המסולקים בבניינים שהותקנו לשם כך בחיפזון:

בגלל חוסר מקום, התנהלו השיעורים על־פי רוב במשמרות, בבוקר או אחר־הצהריים. שיעורים לא התקיימו בימי ראשון ובימי חג רשמיים: יתר־על־כן, להוציא מספר קטן מאוד של מקרים חריגים במערב אלג׳יריה, הם התבטלו כמובן גם בשבת ובימי החג היהודים. לפיכך, כל ילד היה בא לבית־הספר, בעיקרו של דבר, רק חמש פעמים בשבוע, בבוקר או אחר־הצהריים. אולם אם ניתן הדבר, הושלם חינוך זה באמצעות טיולים, שיעורי מוסיקה והתעמלות. במיוחד פותח ענף אחרון זה בקונסטנטין. באלג׳יר נתן את שיעורי הסולפז׳ והשירה במקהלה מוסיקאי בעל־מוניטין, מנצח לשעבר בתזמורת התיאטרון של פאריס, שחזר אל עיר־הולדתו.",

בתי־הספר היהודיים אימצו אותן תכניות, אותה מערכת שעות ואותן שיטות הוראה שמקובלות היו במוסדות החינוך הציבוריים, כדי להבליט את אופיים הצרפתי: לפיכך לא נלמדו מקצועות עבריים, באף לא בית־ספר יהודי אחד.

פאטריוטיזם צרפתי זה, שלא סבל שום חריגה, מצא את ביטויו החד־משמעי בדבריו של נשיא ׳האגודה לעזרה ולסעד׳ באוראן, בעת חנוכתה של ׳גימנסיית המנודים׳ בעיר זו:

..אין אנו חפצים במדינה יהודית לאומית, לא בהיבדלות ואף לא בייחודיות, יהא אשר יהא, כי צרפתים אנחנו עד לעומק נשמתנו וקשורים כמו בעבר לאידיאל הצרפתי ולקהילה הצרפתית. מצטערים אנו צער רב על כי הגזירות שהוטלו עלינו תורצו בעילה כי אין היהודים ברי־טמיעה כביכול. עלינו לעשות כל מאמץ כדי להתבולל, כדי להתאים באומץ רב יותר את היהודי הצרפתי למולדת הצרפתית, משום שבטוחים אנו כי לבסוף יישמע קולנו ויצליח לשכנע.

יחסם של השלטונות אל החינוך היהודי הפרטי היה דו־משמעי למדי. תחילה תמכו בו ללא סייג, והמושל הכללי איב שאטל אף ראה צורך להבטיח לרב הראשי אייזנבט עזרה כספית של המדינה. אולם כשהחל המפעל לרקום עור וגידים, הזדרזו הערכאות לערום קשיים מכל הסוגים כדי להקשות על פתיחת בתי־הספר היהודיים. דוגמה טיפוסית לטרדנות זו נתן ר׳ ברונשוויג:

בעניין אחד טרח מינהל זה להפגין תשומת־לב מיוחדת כלפי אותם הילדים היהודים שרדף, בדורשו הקפדה יתירה בשאלת ההיגיינה במקומות הלימוד. הווה אומר, לא בדבר תקינותם הכללית… אלא בפרטים שאפשר היה לראותם משניים, בפרט בעתות חירום, כגון חצר לשעת הפסקה, תאורת יום ומקומם של בתי־שימוש. פקחים עירוניים מילאו את תפקידם על־פי הנורמות הרגילות וגרמו עוד קשיים בשל הערותיהם הנקרניות ודיווחיהם השליליים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר