ארכיון יומי: 19 בספטמבר 2016


מבצע מוראל-מקורות שונים

מבצע מוראל-תמונה 1

מהרגע שהגענו להחלטה חיכינו קרוב לשלושה שבועות לאישור של נ.ב.א. שמועמדותנו למשימה אושרה באופן רשמי. נותרו לנו כמעט שבועיים לפנות את הדירה ולאכסן את רכושנו שבלוזאן. טסתי ללונדון, הודעתי לאחי על ההחלטה, טיפלתי בכמה עניינים דחופים (בינואר 1960 נבחרתי לחבר המנהלים של החברה של אבי), וערכתי את הסידורים הדרושים לבואה של ג׳יזל עם דיאנה והאומנת שלה אל בית הוריה. בשובי ללוזאן עוד באותו שבוע, הוחלט שאצא לקזבלנקה דרך פאריס, שם אפגוש את ״איש הקשר״ שלי, וג׳יזל תטוס ישירות ללונדון עם דיאנה, ותצטרף אלי במרוקו כעבור שבועיים.

לא ביקשתי שכר, אך הוצעה הקצבה שהיה בה כדי כיסוי הוצאות המחיה והמלון, כמו גם הוצאות הנסיעה וניהול המשרד.

פרופ׳ בלוף נתבקש להשיג עבורי מכתבי המלצה רשמיים ממוסדות שווייצריים. הוא לקח אותי לברן והציג אותי בפני שלושה או ארבעה פקידים בעמדות מפתח, כשליח החדש של O.S.S.E.A.N  (להלן אוסאן), שתפקידו לדאוג לכך שילדי מרוקו יגיעו אל Home de la Forêt  (״הבית שביער״), אשר במורג׳ין(Morgins), קאנטון ואלה(Valais), לשם הבראה או ריפוי בהרים.

את תוצאות הקשרים הללו ומכתבי ההמלצה שקיבלתי, וערכם לא יסולא בפז, ניתן לסכם כדלקמן:

  1. מכתב מ-8 במארס 1961 ממר רנה שטיינר (René Steiner), המזכיר הכללי של הצלב האדום השווייצרי (מחלקת ילדים) למר ריינהארד, (,(A.E. Reinhard הנציג הראשי של הצלב האדום במרוקו, שייצג את התאחדות חברות הצלב האדום לענייני הפליטים מאלג׳יר, קורבנות המלחמה בין צרפת ואלג׳יר.
  2. מכתב מ־2 במארס 1961 מד״ר טרומס ( Tromp), נשיא הוועדה לאשפוז זרים בשווייץ.
  3. מר מאידר (Maeder) ממשרד המשפטים ומטה המשטרה הבטיח שישלח מכתבים לשגריר השווייצרי ברבאט ולקונסול השווייצרי בקזבלנקה, בהם יאפשר מתן ויזות בעלות תוקף של עד שלושה חודשים לכל ילד מרוקני בעל דרכון תקף, שיצא לשווייץ כאורח ה״אוסאן״.

ארגון  O.S.Eנוסד ברוסיה בשנת 1912; הוא היה מוסמך ליד או״ם במסגרת הפדרציה של ארגונים בלתי ממשלתיים בגינווה, וזכה להערכה מצד השלטונות הפדראליים בשווייץ על יעילותו, במיוחד בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר יותר מ-1000 ילדים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית מצאו מקלט במוסדות הארגון בשווייץ. פרופי ג׳אק בלוך היה מוכר היטב למנהל מחלקת הילדים של הצלב האדום בשווייץ ולארגונים השווייצריים האחרים. בעבר היה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת פטרוגראד (היום לנינגראד), לפני מהפכת 1917, ומו״ל של קלאסיקונים רוסיים בברלין (1939-1924). כמפקח הכללי של מוסדות הארגון בצרפת, יחד עם אשתו, השתתפו באופן פעיל בהצלת אלפי ילדים בצרפת הכבושה, עד שנאלצו בעצמם לחפש מקלט בשווייץ בספטמבר 1942. לעומת זאת, נמנעה הכניסה מאחותו, מומחית לספרות סלאבית, על ידי שוטר חרוץ במיוחד, למרות שהיה בידה מכתב המלצה מפרופסור ידוע שהזמין אותה להרצות באוניברסיטת באזל. המלצה זו וויזה חוקית היו על שמה האמיתי, בעוד שהיא ניסתה להימלט תחת שם בדוי. היא לא הורשתה אפילו להתקשר לאותו פרופסור.

עשרות אלפים כמוה נדחו מסיבה זו או אחרת, ונשלחו הישר לידיהם של הנאצים בידי שוטרים שמילאו את תפקידם. רובם כנראה לא היו מודעים לכך – ממש כממונים עליהם בממשלת שווייץ, שניסחו את חוקי המקלט – שכל אחד ואחד מהיהודים שכניסתם נאסרה נידון בכך למחנה השמדה.

פרוס׳ בלוך ואשתו היו בין כ־28,000 יהודים בני המזל, גברים נשים וטף, שהורשו להיכנס לשווייץ בזמן המלחמה – מתוך המספר הכללי של 285,000 פליטים. לא היה זמן בו מספר הפליטים עלה על 10,000, ומתוכם היוו היהודים עד 10%.

עשרים שנה אחר־כך, בגיל 69, היו הקשרים שלו עם הרשויות בברן מצוינים ותמיד לטובת העניין. כחבר נספח ב״סיוע השווייצי לזרים״,״ היה ארגון .O.S.E בעמדה טובה, דבר שאיפשר לו להציע את תרומתו למבצע ההתרמה הלאומי של 1961, ולד״ר פישר נמסר על משימתי (כיון שלא שהה בברן בזמן ביקורנו שם), אולם לא נמסרו לו מטרותיה האמיתיות.

O.S.S.E.A.N. – Oeuvre Suisse de Secours aux Enfants de l'Afrique du Nord *

מפעל שווייצרי לעזרה לילדי צפון אפריקה.

פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18-יוסף שטרית

פריחא בת יוסף-בקשה

פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18

מעטות הן ידיעותינו על משוררות עבריות או יהודיות עד דור התחייה בכל קהילות ישראל. גם העדויות על אודות הנשים המעטות שחיברו שירים עבריים בימי הביניים בספרד, ומאוחר יותר במערב ובמזרח, אינן מסתמכות לרוב על תיעוד חד־ משמעי.

  1. פרטים חדשים על המשוררת

בשנת תש״ם פרסמתי את הבקשה שכתבה, כנראה, משוררת בשם פריחא בת יוסף, שחייתה במרוקו במאה ה־18 (לעיל פרק ד). לזיהויה יכולתי להסתמך רק על הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״, שנשאה את שמה, פריחא, באקרוסטיכון של חמש הסטרופות הראשונות. בשיר זה הופיע גם אקרוסטיכון פנימי – אברהם בר יצחק בר אדיבה – שטענתי, כי הוא כנראה מפנה אל שמות אבותיה של פריחא. לזיהוי שם אביה כיוסף הסתמכתי על שתי התיבות הראשונות של הבית השישי, ״בת יוסף מיחלת״, ועל הכתובת של הבקשה, שציינה במפורש את סימן המחבר כ״פריחא בת יוסף״.

הערת המחבר : סקירה מקיפה על משוררות – ראה הברמן, משוררות! וראה גם לעיל פרק ד, הערה 31. באחרונה העלה עזרא פליישר את דמותה המעניינת של אשת דונש בן לברט כמשוררת עברייה (אף כי החוקר עצמו מציין ספקות בטיעוניו על אורותיה)¡ ראה: פליישר, דונש.

 מפאת חוסר תיעוד משלים ומפאת נדירותן של משוררות עבריות נקטתי לשון זהירה בדבר עצם קיומה של המשוררת ושם משפחתה ובדבר מקום פעילותה וזמנה.

עתה מצאתי עדות המאשרת את דבר קיומה של המשוררת ושופכת אור על למדנותה, משפחתה ומהלך חייה הטרגי. העדות היא מאמר מאת יוסף ביג׳אוי, עורכו הראשי של העיתון ״אליהודי״, בערבית יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות השלושים של המאה העשרים, ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר (שיובא להלן במקור ובתרגום עברי) נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים, ביניהם בית כנסת ישן על שם פריחה. בית כנסת זה נבנה במאה ה־18 לזכר משוררת בשם פריחה בידי אביה, ר׳ אברהם בר אדיבה (המסומן בבקשה שפרסמתי), שחי במאה ה־18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש ברובע היהודי והמשיך לשאת את שמה של פריחה.

הערות המחבר :

3          יוסף בן אברהם ביג׳אוי נולד בשנת 1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית יהודית. בשנות השלושים נתמנה עורכו הראשי של השבועון ״אליהודי״. לצד פועלו העיתונאי עיבד יצירות מערבית ומצרפתית לערבית יהודית, וחיבר סיפורים. ראה עליו חג׳אג׳, תפוצה, עמי 61-60.

4          השבועון ״אליהודי״ יצא לאור בתוניס בשנים 1940-1936 בבעלותו ובניהולו של מרדכי אוזן. השווה הטל, העיתונות, עמי 18. גיליונות רבים של השבועון מצויים בספריית מכון בן־צבי, ושם אותר המאמר שביסוד פרסום זה.

5          על השיקום באלחארה (כך כונו השכונות היהודיות בצפון־אפריקה, פרט למרוקו) הוחלט בעיריית תוניס הקולוניאלית בשנת 1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה, ולא חודשו. על המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס ראה סבאג והטל, עמי 28-24.

6          במאמר של ביג׳אוי בערבית יהודית השם פריחה מאוית בה״א, ואילו באקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב באל״ף, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות: לא כך בקרב יהודי תוניסיה.

7          תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו לבניין חדש, ברחוב אל־מולה, שנקרא גם הוא ״בית הכנסת על שם פריחה״! ראה סבאג והטל, עמי 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג׳אוי; ראה שם, עמי 65 הערה 12.

מן המאמר של יוסף ביג׳אוי אנו למדים, שפריחא, אביה, ר׳ אברהם, ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי, שבו נפגעה העיר מידי האלג׳יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן סבלו אז היהודים. באיזה אירוע טרגי מדובר? הכוונה היא לכיבוש תוניס בשנת 1756 בידי האלג׳יראים, אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור זעם, ורבים מהם מצאו מקלט בטריפולי שבלוב.

8          על מאורעות אלה בתוניס ראה הירשברג, תולדות, ב, עמי 132. על המהומות במרוקו בשנים 1757-1728 ראה שם, עמי 292-282. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס בידי האלג׳יראים. ייאמר עוד, שלאחר שהמלך מוחמר בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו, בשנת 1757, הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים; ראה שם, עמי 295-285.

פזורתיות וזהות-קהילה קרועה – ירון צור

פזורתיות וזהותקהלה קרועה

התעמולה הנאצית והמדיניות האנטישמית של משטר וישי החדירו לתוך מרוקו הקולוניאלית את שאלת הזהות היהודית המודרנית בעוצמה חסרת תקדים. באירופה שלפני המלחמה עשויה היתה זהותם העצמית של מי שהוגדרו יהודים לשאת אופי שונה ומגוון ביותר, כולל אדישות או התכחשות גמורה ליהדותם. מלבד אפשרות קיצונית זו יכולים היו היהודים לראות ביהדותם סימן של שייכות דתית או לאומית או דתית ולאומית גם יחדיו, וכל אחת מאפשרויות אלה פתחה פתח לגוונים נוספים בתחום הזהות. יהודי יכול היה להיות דתי קיצוני או אתאיסט, יהודי־לאומי או מתנגד קיצוני להגדרה לאומית כלשהי של היהודים כציבור ופטריוט גמור של ארץ מולדתו. הפנייה האנטישמית לקביעת שיוך גזעי על־פי מסמכים רשמיים בלבד נועדה להשיג שתי מטרות: לחתום את הפתח שאפשר את הרבגוניות הזאת, ולשלול מן היהודי עצמו את הזכות להגדיר את זהותו ולהעביר זכות זו לשלטונות הלא יהודיים העוינים אותו עוינות חסרת פשרות. בכך הוסיף הניסיון הנאצי עוד נדבך לריבוי ההגדרות האפשריות לזהות היהודית בתקופה המודרנית.

בעיני המוסלמי בן המגזר הילידי היה היהודי קודם כל הד׳ימי, בן החסות המקומי, זה שמקבל את העול הפוליטי של שלטון האסלאם, שחייב לשמור על גינוני הכניעות למוסלמים ועל אותות ההבדל בין המאמין לכופר, וזכאי לקבל תמורת זאת חסות והגנה. ואילו היהודים הילידים ראו עצמם בראש ובראשונה בני העם הנבחר הסובלים את עונש הגלות מפני חטאיהם, והעתידים להיגאל ביום מן הימים על־ידי אלוהים באקט שיוכיח את עליונותם על הגויים.

שתי התפישות הדתיות היסודיות לא סתרו זו את זו, ובכך טמון אחד מסודות הקיום עתיק היומין של שתי הקהיליות הדתיות זו לצד זו. אף שכל אחת מהן ראתה עצמה עליונה ועדיפה על רעותה, תפישת היהודים את עצמם כמי שנענשו בידי האל ודחיית ההוכחה של בחירתם לקץ הימים אפשרה להם לקבל את עול השלטון של בני הדת האחרת עליהם, ואף לספוג הפליה וזעזועים תחת שלטון זה מבלי להתפורר. לכל המצוקות היה הסבר ומובן, ואם נהנו היהודים לעתים גם מעושר, רווחה ושגשוג, הדבר התיישב בוודאי עם תפישתם את עצמם כבניו בחיריו של האל. כך או כך ניתן היה להמשיך בחיי המיעוט תחת עול בני הדתות האחרות ולדבוק בתפישת זהות עצמית חיובית. אשר למוסלמים, היהודים היו לדידם מיעוט נסבל כל עוד שמרו על תנאי הד׳ימה ועל תקנות ההפליה במקומות ובתקופות שבהן הקפידו עליהן. גם מבחינתם יכול היה היהודי להתקיים לצדו של המוסלמי לאורך ימים.

במרוקו, בתום מלחמת־העולם השנייה, היתה תפישה זו של זהות שרירה וקיימת בקרב רוב המוסלמים והיהודים שהשתייכו למגזר הילידי. לצד המודעות כי היהודים מהווים מעין קהילייה דתית אחת והמוסלמים קהילייה דתית אחרת, היו תלויות ועומדות שאלות נוספות של זהות, פוליטיות במהותן, כגון מהן המסגרות המקומיות, היהודיות והכלליות, שאליהן משתייך היהודי, ואשר לחוקיהן הוא כפוף. בעבר היו התשובות לשאלות אלו פשוטות: המסגרת הפוליטית היהודית היתה הקהילה המקומית, שבראשה עמד בדרך־כלל פרנס המקורב לשלטון ולצדו נכבדים ורבנים; המסגרת הכללית היתה המח׳זן, שלטונו של הסולטאן, שנציגיו המקומיים היו המושל, הקאדים ושאר נציגי השלטון, כגון הממונה על השוק(מֻחְתָסֵב). במרוקו רחבת הידיים היו מקומות שהשלטון בהם נשמט למעשה מידי המח׳זן, ומאוחר יותר אפילו מידי הצרפתים. שם היו היהודים ״שייכים״ לתקיף מוסלמי מקומי, שהיה ברוב המקרים ראש שבט או ראש כפר. במקומות כאלה, שהיו קטנים ונידחים בדרך־כלל, לא היתה קהילה מאורגנת בעלת מוסדות מפותחים, אך פרנס, רב, בית־כנסת ובית־עלמין היו כמעט בכל מקום.

הקשר לסולטאן היה מאפיין משותף לרוב הקהילות היהודיות במרוקו. היה לכך ביטוי חיצוני ברור: בערי הממלכה הוקם המלאח היהודי בחסות המבצר, הקסבה, של הסולטאן, והיהודים מצדם התחייבו, מלבד תשלום הג׳יזיה, מס הגולגולת המיוחד, במתן שירותים שונים לארמון ולפקידי המח׳זן הגבוהים. רק שנתיים לפני הכיבוש הצרפתי תיאר מנהל בית הספר היהודי בפאס את השמירה על המלאח המקומי כדלקמן:

חגורת חומות גבוהה ומשוננת מקיפה אותו מכל עבריו, מבודדת אותו מן הרובע הערבי ומגוננת עליו מן הצד הפונה לשדות מפני חדירת הקאבילים, המתגוררים בשכנות. ל״מלאח״ יש רק פתח יציאה אחד, ולו שער כבד, שפלוגת חיילים נושאי נשק שומרת עליו, והוא נסגר עם שקיעת החמה וכולא בין החומות את יושבי הרובע. המלאח נמצא בשכנות ל״דאר אל־ מח׳זאן ונתון לחסותו הישירה של השליט. ביצוריו של ארמון הסולטאן חולשים על האוכלוסייה המרדנית והנרגנת של ה״מדינה״ ומעוררים בהם יראת כבוד, ובצלו חוסים יהודים מפאס.

פאס היתה הבירה העיקרית של בית־המלוכה העלווי, אך המלאחים בחסות המח׳זן היו אחד מקווי ההיכר הבולטים של חיי היהודים ברוב הערים. דרך אגב, סמוך לכיבוש הצרפתי של מרוקו ולחתימה על חוזה פאס ניצלו רבים מיהודי העיר הודות לחסות המסורתית שהעניק הסולטאן לד׳ימים שלו. בפאס פרצה באותה עת מרידה, המלאח נבזז ונשרף וכשישים יהודים נרצחו; כדי להציל את הנותרים פתח הסולטאן את שערי ארמונו ונתן מקלט ליהודים בגנו לאחדים לא נמצא מקום אלא בגן החיות של המלך, שם החזיק אריות בכלובים. תמונות הפליטים היהודים העלובים לצד כלובי האריות הופצו אז בעיתונות הבין-לאומית ואף הונצחו בגלויות דואר אקזוטיות מפאס.

זיקת היהודים למח׳זן היתה משמעותית ביותר לדידו של הסולטאן; אחריותו למצב היהודים בכל אתר ואתר היתה מסממני שלטונו, והתרופפות בתחום זה עלולה היתה לציין הידרדרות במצבו ככלל. לסולטאן היה אפוא מניע חזק לקיים את זיקתם של היהודים אליו, מניע תועלתני, שהצטרף לחובה הדתית לקיים את הד׳ימה. עם זאת תודעת העדר השיתוף הדתי בינו לבין היהודים "שלו״ היתה אף היא חזקה, והנציחה מעין פער אנושי בינו לבינם. יחסיו עמם בציבור לא נשענו על תחושת שיתוף רוחנית או נפשית.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי-ר' דוד הלוי דראע

 

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%90%d7%a2-%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%99בשנת 1930 הייתי חולה אנוש, והרופא אמר שאין סיכוי שאחיה. אז היה אצלי ר׳ שמעון אבוקסיס, הוא אשר עשה את ההגהה של הספר של ר׳ דוד הלוי. היה אצלי גם ר׳ יצחק מלכא וגם ר׳ עבו. באותו זמן היה ר׳ יעקב טולידאנו דיין בטנג׳יר, והוא היה מחפש ספרים עתיקים וגם ר׳ משה חי אליקים, שהיה  מביא לי חיבור, ספר, ובאותו ספר היו הרבה חורים, ורק הכתב עדיין טוב, והוא אמר לי שזה החיבור של ר׳ דוד הלוי, ואמר לי שהוא ר׳ דוד הלוי. שאלתי אותו: מאיפה החכם? אמר לי שהוא מירושלים, הלך לספרד ומספרד בא לכאן. התחלתי להזיע מאוד, ואז כשהתעוררתי, אמרתי לאשתי לתת לי קצת מרק לשתות, ואני אספר לכם את החלום. הערתי את החכמים שהיו אצלנו וסיפרתי להם את החלום. למחרת בא הרופא לבדוק אותי ואמר שניצלתי ממוות ואז הבראתי. הלכתי לבית-הכנסת של בן-סעוד, ופגשתי את ר׳ משה חי אליקים. אני סיפרתי לו את החלום ואז הוציא מכתב מכיסו. אמר לי שר׳ יעקב טולידאנו מצא את החיבור של החכם בתוך ארגז, שהיה טמון באדמה בפאס, והוא דורש חמש מאוד לירות שטרלינג. אמרתי לו שיקנה לי אותו ממנו. הספר היה בדיוק כמו בחלום. הדפסתי אותו בחמש מאות עותקים. הספר הזה השארתי אותו בתוך איזה קופסה אצלי בבית והכסף יורד מהשמים. ב-1951 בא ר׳ יעקב טולידאנו במיוחד מירושלים ואמר לי שהוא רוצה לשים אותו בספריה הלאומית, ונתתי לו אותו בחינם. מאז שהספר איננו, פה אני הולך אחורה. בזמנו נתנו לי ששת אלפים דולר אך לא רציתי למכור אותו. בניתי איזה תשעים חדרים. בניתי בית-כנסת מאוד יפה עם קישוטים בסגנון ערבי, והיתה שם גם ישיבה עם תשעים תלמידים. וגם הכביש לשם בניתי. היו שם ארבעה מלאח. נתנו להם לאכול. הייתי מביא ילדים מהכפרים ועושה להם בר-מצווה במקום ביום ההילולה. הוא לא היה מוכר ליהודים מחוץ לאיזור. רק לאחר שפרסמנו מכתבים לכל בתי-הכנסת, התחילו לבוא מקזבלנקה, מראכש… הייתי הולך ארבע פעמים בשנה: אחרי פסח, אחרי סוכות, בראש חודש אלול ובשבועות. גם המוסלמים היו משתטחים על קברו, אומרים עליו ׳כמאל ארזה׳. 

בר׳ דוד דראע ראיתי הרבה ניסים. הנה אני זוכר שכאשר הלכנו בפעם  הראשונה לשם מצאנו איזה סככה, והיה שם איזה יהודי מסריח מרוב לכלוך וכולו עצמות. הוריו עזבו אותו. והוא היה כבן עשרים. הוא אמר לנו: למה אתם נגעלים ממני? ר׳ דוד הלוי ירפא אותי ואני אתחתן ויהיה לי ילד ואקרא לו מימון דוד, והוא ימות וגם האשה תמות. בקצור, הוא הבריא, התחתן ונולד לו בן שנקרא מימון דוד והוא מת. המוסלמים היו מפחדים ממנו. פעם כשעשינו חנוכת הבית של בית-הכנסת, הוא שתה אחד עשר ליטר של מחייא והלך לישון בתוך הנחל. למחרת ר׳ משה חי אליקים הלך לשם וראה אותו. חשבו אותו למת. כשהוצאנו אותו, הוא התעורר וביקש מחייא. אחר-כך, כשעזבו היהודים את האיזור, לקחתי אותו ושמתי אותו במושב זקנים בקזבלנקה. רק לפני כמה זמן הוא מת.

יש לי עוד סיפור. ר׳ שאול נחמיאש ור׳ משה חי אליקים היו שניהם חולים. ר׳ שאול חלם בצדיק שהוא ימות באותה שנה ור׳ משה יבריא וכך היה.

היה יהודי שקראו לו קדוש. הוא רב עם אביו ונשבע לו שם במקום בחכם. איך שהוא נשבע והלך כדי לעלות למכונית, בא רכב אחד ודרס אותו למוות.

פעם היה ר׳ מרדכי לעסרי. היתה להם ישיבה והיו לומדים בלילה. והיה ר׳ דוד סויסה. הגיעו לאיזה סוגיה שלא הבינו אותה. אמר להם ר׳ דוד סויסה: תנו לי פרדה ואדם שיבואו אתי כדי להגיע לר׳ דוד הלוי. אמרו לו: אבל זו סכנה ללכת לשם, וזה יומיים בדרך. בסוף נתנו לו בהמה ואדם שליווה אותו. התחיל ללכת. אמר לשיך שיתן לו מאה ריאל אך הוא לא רצה [השיך דרש מחיר מופרז]. הוא עוד לא הספיק לצעוד כמה צעדים והפרדה של השיך מתה. הוא המשיך והילד שלו מת. הוא המשיך יום והוא מת. ר׳ מרדכי לעסרי סיפר לי את הסיפור בשנת 1930.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 166צפרו העיר

התקנ"ב

בע"ה

בפני החתום מטה חתמו הקהל קדוש של צפרו יע"א להיקר יוסף בן חמו לתת להם דין וחשבון על כל מה שגבה מה על ידו בזמן שהיה נגיד עליהם והשיב להם אני אתן לכם החשבון אבל הפנקסים אינם מצויים בידי פה העיר פאס עד שאשלח אחריהם לצפרו.

ואמרו לו הקהל הקדוש הנזכרים אים אתה מודה שכל מה שנגבה מן הממון הוא על ידיך, והשיב יש לי על ידי ויש על ידי אחרים כגון הרב דוד כבן, ואמרו לו מאחר שהייתה נגיד ומצווה לעלינו כל הגבייה הייתה על פיך ומאמרך.

והשיב אמת שהכל היה על פי צוויי ומאמרי אבל הכל כאשר לכל ישי לי פנקס עליו כיצד יצאו מידי ואין בידי משלכם כלום ולראייה שכך היה בפני החתום פה בכ"ו יום לאייר שנת ושמרו דרך ה' לפ"ק

נאם יהודה בן עטר סי"ט.

סוף תעודה מספר 166

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר פעם ושאול באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינומיחידי קהלת קדש והרבה עמהם.

ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו.

על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציהור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן ג;יני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד עקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבך כלם.

סוף תעודה מספר 34

L'esprit du Mellah-JosephToledano

  • lesprit-du-mellahElli thak — thak m'ah    
  • Ris avec les rieurs

Oula bka bki m'ah..

Et avec les pleureurs..pleure

Double moralité: il faut savoir s'adapter aux circonstances et se joindre à l'esprit general du moment' il faut etre poli et ne pas contrarier ou vexer les autres.

Si votre interlocuteur est de mauvaise humeur, il serait mal venu de ne pas participer a sa peine

Miroir d'Israel

Les nouvelles qui venaient d'Israël en ces années cinquante étaient contradictoires et on ne savait plus qui croire: ceux qui disaient du mal ou ceux qui disaient du bien. Notre coiffeur qui était aussi notre troubadour trouva la solution: Israel disait-il est comme un miroir, ris-lui elle te rit, pleure-lui elle te pleure.

Thket el zman – ouzman houa dithak 3alia

J'ai cru du temps me moquer

Et c'est lui qui de moi s'est bien moqué

Rira bien qui qui rira le dernier. 

׳ di 3aoudha outhkla

׳fhal di khraba ougls a 'liha

Qui raconte une histoire et en rit de plus belle

Est comme celui qui chie et s'asseoit sur elle

Une bonne histoire doit être bien racontée. Premier  principe, celui qui raconte ne doit pas être le plus enthousiaste de sa propre blague et en rire avant ou autant que les autres. Le Talmud ne dit-il pas "que ce n'est pas ta bouche qui doit vanter tes propres mérites". Le conteur doit donc en quelque sorte rester neutre, en dehors du coup, pince-sans-rire. D'expérience chacun sait que la même histoire peut faire rire aux éclats ou à peine sourire: tout dépend de celui qui la raconte.

LA MANIERE C'EST L'ESSENTIEL

lnvité dans la ville voisine, Abraham qui aimait contrairement à l'adage biblique se retrouver au  milieu des moqueurs, se dit qu'il avait eu une bonne idée de venir ici. Tous les soirs ses amis se reunissaient à tour de rôle chez l'un d'eux et passaient la soirée à se tordre de rire. Mais le plus etrange est que l'hilarité générale se déclenchait sans que nul ne raconte une histoire. Il suffisait se proclamer un numéro et le succès était assuré. Intrigué il demanda la clef de l'énigme:

  • C'est bien simple, comme nous nous connaissons tous, au lieu de perdre le temps à raconter les histoires on les a classées par numéro et il suffit de dire le numéro pour que chacun comprenne de quelle blague il s'agit!

Abraham trouva l'idée géniale et se mit à son tour à étudier par coeur les numéros. Le soir il se mêla à l'assemblée et lança le numéro de la blague la plus amusante. Aucune réaction. Il essaya un autre, rien pas un sourire! Le lendemain il en demanda la raison à son ami qui lui répondit comme si c'était évident:

  • Il n'y a pas que l'histoire, il y a aussi la manière de raconter. . .

Elliyhbek ya'mlek a'las tbki     Qui t'aime vraiment te fera pleurer

Ouliy ykrhek y a 'mlek a 'las thak            Qui te hait te fera rire

Qui aime bien châtie bien, ne cherche pas la popularité à tout prix, à ceux qu'il aime il fait des reproches quitte à les faire pleurer, tandis que celui qui ne cherche que son interet vous fera rire car "tout flatteur vit aux dépens de celui qui l'écoute". Plus grave encore celui qui vous hait vous fera rire pour mieux endormir votre vigilance. Vous voilà avertis, mais si je ne vous fais que rire (?) n'en tirez pas de conclusions hâtives sur mes intentions dans ce livre. .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר