ארכיון יומי: 23 בספטמבר 2016


שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

בית בשארה חביב – אגרון 22  פינת זמנחוף

מחנה ישראל

מחנה ישראל

זהו בניין גדול, מלבני, חד־קומתי, בנוי אבן בעיבוד טובזה. קשתות מאבן דומה מחוספסת נקבעו גם מעל החלונות והפתחים ומסביבם. את הבניין בנתה בעשור השני של המאה ה־20 משפחת בשארה, משפחה אריסטוקרטית נוצרית. המשפחה דיברה צרפתית, ושלושה מבניה היו מהנדסים בעירייה בתקופת המנדט. בחלק החזיתי התגוררה המשפחה, והחלק האחורי יועד להשכרה. כיום ממוקמים בחזיתו החנות ״ידידיה אופניים״ ו״רפי שירות אלקטרוניקה״. נראה שבעלי הבית נטשו אותו ודייריו ברחו עם פרוץ מלחמת העצמאות

 בית לורנצו – אגרון 24

לבית זה, הנושק לרחוב המערבים, היסטוריה מעניינת מאוד. בעלת הבית עפיפי לורנצו הייתה דמות מרתקת ועמדה כל חייה בקשר עם דיירי מחנה ישראל לדורותיהם, ובעיקר עם יוסף קרוצ׳י ועם סת־אילני דניאל. שתי נשים קשישות ועריריות אלו אהבו זו את זו אהבת נפש והיו שתי הדמויות היחידות שנותרו בשכונה כשנטשו אותה תושביה עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות.

את הבית בנה בסוף המאה ה־19 אביה של עפיפי, שהיה בעלים של בית מרקחת בעיר העתיקה, ולאחר פטירת הוריה התגוררה בו עם שני אחיה, אחד מהם כומר. היא נפטרה ערירית ועזובה בשנות ה־70, והבית עבר לרשות ״עמידר״. עפיפי טיפחה גן ובוסתן יפהפה, ועל גג ביתה נישא פסל המדונה.

דיירי הבית דהיום ישראל ואסתר וולטוך מטפחים את הגן בקנאות והותירו את פסל המדונה על כנו. כאשר באו חרדים ולחצו עליהם להסיר את הפסל, ענה להם ישראל: ״לי זה לא מפריע, בשבילי זו סתם אמנות״. כאשר גברו האיומים עליו מגורמים קיצוניים כדי שיסיר את הפסל, הוא עירב את קונסול צרפת בעניין, והפסל נותר על כנו. עד היום באים לחצרו מבקרים וטיילים רבים, והוא מסביר להם פנים ומכבדם בעין יפה. בבית זה הוסרט הסרט ״נפתלי סימן־טוב ואלף נשותיו״ על פי ספרו של בניה סרי.

בית מדאס סוכר – זמנהוף 5

לבית זה חצר וגן יפהפיים, והוא היה בבעלות שטאקלף, הנוצרי בעל המאפייה שהייתה במעלה הרחוב. בעיצומה של מלחמת העצמאות בסיועו של שטאקלף ברחו לשם קרוביו, בני משפחת סוכר, נוצרים שהתגוררו בבית עיסא מוסא שבמחנה יהודה. מחבובה סוכר, או מדאם סוכר בפי התושבים, התגוררה שם עם בעלה פארס ועם שתי בנותיה אולגה וויקי. מוצאם מלבנון ומסוריה.

מדאם סוכר התגוררה בבית זה עד שנות ה־80 כמעט. היא נפטרה ב־1999. בעלה נפטר שנים רבות קודם לכן משברון לב של פליט שמעולם לא ניחם על עקירתו מביתו. בתם ויקי משמשת מדריכה במוזאון מגדל דוד. מדאם סוכר מכרה את הבית למשפחה יהודית אנגלו־סקסית – משפחת צוקר, שפירושו סוכר.

מלון פאלאס – אגרון 30

המלון נחנך ב־22 בדצמבר 1929 לאחר בנייה של אחד עשר חודש בלבד, והוא נבנה ביזמת המופתי הירושלמי חג׳ אמין אל חוסייני ובמימון המועצה המוסלמית העליונה. בראשו נקבע לוח אבן, ובו נחקק: ״נעשה ונבנה כמו שהם [אבותינו] עשו ובנו״. בנו אותו הקבלנים־מהנדסים היהודים ברוך קטינקא וטוביה דוניה, והצטרף אליהם הקבלן הערבי־נוצרי ס׳ ע׳וואד. הבניין שימש עד 1935 מלון, ומשנה זו ואילך הוחכר לשלטונות המנדט. לאחר צאת הבריטים מן הארץ שוכן שם משרד המסחר והתעשייה. יש תכניות לשפצו ולהשיבו לייעודו המקורי – בית מלון.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

שס דליטאבישיבת ״מיר״ של הרב קלמנוביץ בארצות־הברית למדו כנראה כחמישים תלמידים. על פי העיתון יתד נאמן, לקח עמו הרב קלמנוביץ חמישים תלמידים לישיבה זו. הרב שלום משאש סיפר שבביקור של הרב קלמנוביץ במרוקו בשנת 1949 הוא לקח מישיבתו ״כתר תורה״ במקנאס שבעה־עשר תלמידים והעבירם לארצות־הברית. קשה לדעת אם שבעה־עשר התלמידים כלולים בחמישים שעליהם מדווח העיתון. עם הזמן הלך וקטן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו באנגליה ובארצות־הברית. הסיבות לכך נעוצות בקשיים אובייקטיביים של מרחק מהבית, ברכישת שפה חדשה וחיים בסביבה בעלת מנטליות שונה. נוסף לכך הגיעו למרוקו הדים שליליים ביותר על חוויות התלמידים בישיבת ״מיר״(ראו להלן). ניתן אפוא להעריך כי בישיבה זו למדו לכל היותר כמאה תלמידים.

גם לישיבות במדינת ישראל הגיעו תלמידים ממרוקו, חלקם דרך הישיבות באירופה ובארצות־הברית. על פי העיתון יתד נאמן ביקר הרב כהנמן מישיבת פוניביץ שבבני ברק בישיבת ״מיר״ בארצות־הברית בשנות החמישים הראשונות, ובחן את התלמידים ממרוקו. בעקבות ביקור זה החליט לפתוח בפוניביץ מחלקה לילדי מרוקו. ״בעקבות ההחלטה נשלחו חמישה תלמידים ספרדים מופלגים לייסד בבני ברק את המוקד הראשון״.

מישיבת ״בית יוסף״ שבצרפת יצאו תלמידים ל״פוניביץ״ ול״סלובודקה״ בבני ברק ושם המשיכו את לימודיהם. אולם מרבית התלמידים הצפון אפריקאים שלמדו בישיבות ליטאיות במדינת ישראל, בשנים 1960-1950, באו מקרב עולי צפון אפריקה. באותה תקופה החל ״חבר הפעילים – המחנה התורתי״ בפעילות ענפה בקרב העולים מתוך מגמה להוציא מתוכם תלמידים לישיבות. הצלחתם מבחינה מספרית היתה מוגבלת, ורק מספר קטן של תלמידים מזרחים עברו לישיבות. בראייה כוללת ורטרוספקטיבית, לפעולתו של ״חבר הפעילים״ היתה השפעה מכרעת על עיצוב החברה החרדית בשנות השבעים והשמונים. אותם צעירים שה״פעילים״ משכו למוסדות החינוך החרדים, יצרו לאחר זמן גרעין שסביבו התלכדה הנהגה ספרדית חרדית שמהווה כיום מרכיב חשוב בתוך החברה החרדית. אולם היקף התופעה נרחב הרבה יותר מתרומתו של ״חבר הפעילים״. עבודת ה״פעילים״ התבצעה רק במישור הישראלי המקומי, והיא אינה כוללת את ההתרחשויות אשר אירעו בתחום זה ברחבי העולם היהודי בשנות החמישים והשישים. אלפים מבין התלמידים שלמדו בישיבות הליטאיות בחוץ לארץ עלו ארצה והשתלבו בהנהגת החברה החרדית הספרדית. יוצאי מרוקו, בוגרי הישיבות הליטאיות, מרכיבים את השלד המרכזי של ״ארגון מרביצי התורה״ המקורב ל״דגל התורה״, שכלולים בו רבים מהרבנים, המורים והמשגיחים בעולם הישיבות. תלמידים אחרים שנשארו בתפוצות יצרו מעין ״פזורה ליטאית״ של יוצאי מרוקו, בעיקר בצרפת, אך גם בספרד, קנדה, דרום אמריקה וארצות־הברית. בוגרי הישיבות מכהנים בקהילות שבארצותיהם כרבנים, מורים, דיינים, שוחטים, מוהלים ובשירותי הדת השונים, והם מהווים מעין גרעין מעצב ומשפיע גם על חיי החברה והתרבות בקהילותיהם. במדינת ישראל הקימו בוגרי הישיבות הליטאיות יוצאי מרוקו את השלד המרכזי של תנועת ש״ס, ונוכחותם בולטת גם במפלגת ״דגל התורה״.

ה. ״עליונות״ האשכנזים ומצוקת הספרדים

בשנת 1912, עם בואו של הרב זאב הלפרין למרוקו, ראו בו הרבנים המקומיים מושיע ואף אימצו את שיטות הלימוד הליטאיות שהביא עמו. רבים הצטרפו אז לחברת ״מחזיקי הדת״ אותה הקים. הרב הלפרין הביא עמו לא רק את רוח הלחימה הקיצונית אלא גם את כושר העשייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה דאגו ה״אשכנזים״ גם לציוד בסיסי כגון: הספקת חומשים, ספרי תפילה וגמרות ללימוד בבתי הספר, שכן לא היה ביד הרבנים והפרנסים המקומיים לספקם לתלמידים. הרב קלמנוביץ השיג תקציבים, דאג להדפסת הספרים באירופה, השיג רשיונות להכנסת הספרים למרוקו באמצעות קשריו עם צבא ארצות־הברית, ועשה להפצתם בבתי הספר הדתיים במרוקו. אלמלא פעילותו הענפה לא היו כלל בישיבות ספרי לימוד. אין פלא אפוא שבאותם ימים דיברו ברחוב היהודי בהערצה על האשכנזים ש״הצילו״ את עולם התורה. במכתב שכותב הרב עבו לבן דודו הרב ביטון הוא מספר בגאווה על פועלו במרוקו:

אבל היות שאני מוכרח להישאר כאן לרגל עבודתי הקדושה כאן ביסוד ישיבות ות״ת … וב״ה ההצלחה מאירה לי פנים כי דברי נשמעו ובאמריקה עוזרים הרבה וב״ה השם על ידי חוזר קול התורה במרוק ושמי נודע בשערים ובפרט שהנך מכירני שאני שונא בצע והכל עושה לש״ש וב״ה שהכל בסדר. אמנם אני חלש מאוד כי הנני עובד יותר מדי כי צריך לסדר הכל על הצד היותר טוב בכל הערים שיהיו כישיבות האשכנזים וכולם לומדים בחשק ומרץ ומקבלים משכורת… הרב מעיד על עצמו בגאווה שאם תלמידים ספרדים לומדים בישיבות אשכנזיות הדבר נזקף לזכותו, כי לתפיסתו הישיבה ה׳׳אשכנזית״ היא מודל הראוי לחיקוי. ״עליונות״ האשכנזים היתה לעובדה ברורה בעולם לימוד התורה שבו לקחו חלק גם תלמידים ספרדים/מזרחים. בתקופה זו תלמידים ומורים מזרחים ביטאו את הערצתם לגדולי התורה האשכנזים תוך מתיחת ביקורת עצמית שהספרדים לא הצמיחו מתוכם גדולי תורה. שמואל טולדנו, ארכיטקט ומהנדס, שהקדיש את חייו ללימוד הקבלה, עשיר ונדבן, מנהיג שהקים את הישיבה בטנג׳יר, מספר בשבחי הישיבה על שישים תלמידיה: בתוכם נמצאים פקחים מאוד וגם חסידים ובעלי מידות… רובם ככולם לומדים בהתמדה נפלאה… ראש הישיבה הוא הרב וואלטנר שליטא, הוא טוב מאוד והמורים גם כן, בפרט הרב רבינוויטש… חבל מאוד שכ' לא ימצא בינינו אין בעה׳ ת׳ח ספרדים תקיפים ובעלי גבורה, ירדנו פלאים ובמידה שאנחנו ריקים מידיעה אמיתית בתורה באותה מידה אנחנו תשושי כח. עדיין לא ראיתי בין החכמים הספרדים של ארץ זו גבורים חיילי ה׳ ממש, יה׳ר שישיבתנו תזכה להכניס בלב התלמידים רוח אמיתית של תורה למען תבער אש ה׳ בקרבם כי זה מה שחסר לנו אש בוערת של חסידות…

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל

שיר על דיני שחיטה, במקום סכין שחיטהעין רואה

רב דוד חסין מעיר מכנאס, מלבד היותו רב גדול, היה גם משורר מפורסם. כל שיריו כונסו ב״תהילה לדוד״ הנפוץ בארצות העולם, שירים אחרים בשם ״שתילי דוד״ נשארו בכתב-יד בלבד, ולא ידוע הרבה עליהם. ר׳ דוד היה אב לתשע בנות. מחייתו ופרנסתו 11היו בדוחק רב, עד סף העניות ואף פעם לא רצה להנות מקופת הקהילה. כדי לשפר

במקצת את מצבו ומצוקתו, ניסה להיכנס לבית המטבחיים כשוחט בהמות, אלא שדבר זה היה נתון כשררה, מדור לדור, בידי משפחת ברדוגו. דבר זה לא ניתן לו, כי בעלי השררה נהגו לפי הכתוב ״יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך״ (משלי ה׳, יז׳). אגב גם בעירנו סאלי, שררת השחיטה היתה נתונה רק בידי משפחת הרבנים – ביבאס – ואיש לא יכול היה להיכנס לתחומם. הרב דוד חסין, בראותו שאין לו כל סיכוי להיכנס לתחום זה, ובתור משורר חיבר שיר ארוך ״מקומן של זבחים״. מדי בוקר, עוד לפני תפילת שחרית, היה מקדים לבית-הכנסת ושר את השיר בנעימה מיוחדת. בקירבת ביתו היה גר רב אחד מגדולי הרבנים במכנאס. פעם אחת בא אליו אותו רב ושאל אותו: ״אני כל בוקר שומע את השיר שלך. מה עניין השחיטה לתפילה?״ סיפר לו את כל המעשה בדבר נסיונו, ללא הצלחה, להיכנס כשוחט בבית המטבחיים ״וכנגד זה חיברתי את השיר שכבודו שומע מפי כל בוקר. בזה אני שוחט בשיר ולא בסכין״. אותו רב כינס מעמד של רבנים וראשי הקהילה באומרו: ״רב המסוגל לחבר שיר על דיני שחיטה, ראוי להיכנס כשוחט בבית המטבחיים, ועניין השררה אני מבטל אותו לחלוטין. ענייני מצוה אינם שייכים למשפחה זו או אחרת״.

וכך היה. ר׳ דוד חסין נכנס כשוחט ובודק בבית המטבחיים, ובזה שיפר את מחסורו ומצוקתו. ועל דעת כל הרבנים ענין השררה בוטל, וכל רב שוחט ובודק מוסמך, יכול להיות כשוחט ובודק בבית המטבחיים. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״ (משלי).

סדר טהרה מיוחד לרב העיר בת-ים

הרב משה לוי זצ״ל, רבה הראשון של בת-ים, עלה ארצה מעירנו סאלי יחד עם משפחתו בהיותו עוד בן חמש או שש. את חינוכו קיבל בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. בחיפוש אחרי רב לבת-ים, כולם המליצו עליו. ואכן בהיותו רב העיר, שימש גם כחזן קבוע בבית הכנסת הגדול בבת-ים. היה לו קול ערב, והתחבב על הבריות בבת-ים.

לימים היה ידיד טוב של משפחתי. באופן פתאומי הוא לקה בהתקף לב, ונפטר בבית חולים איכילוב.

ר׳ אברהם יצחק מויאל, יוסף אחי ואנוכי, הלכנו למשפחה ואמרנו לבנים, שאנחנו רוצים לעשות לרב טהרה, כמנהג עדתנו. הטהרה כוללת ארבע מיתות בית דין, דבר שלא ידוע ולא נהוג בארץ ישראל. המשפחה הסכימה.

הגענו לבית חולים ואתנו כמה מכובדים מבית הכנסת. מצאנו שאנשי חברה קדישא (כולם אשכנזים) מתכוננים לטהרה.

אמרנו להם ״שדווקא אנו באנו לעשות טהרה כמנהגנו, כי אתם עושים טהרה פשוטה לכל אדם וללא הבדל.״ לא היתה כל התנגדות מצידם, והם ישבו בצד.

עשינו טהרה כדת וכדין כולל ארבע מיתות בית דין, קראנו קינות מיוחדות, הכל כמנהג יהודי מרוקו. בתום הטהרה, אנשי חברה קדישא, שישבו בצד, אמרו לנו שמעולם לא ראו טהרת נפטר בסדר כזה. ליד הקבר עשינו הקפות כמנהג יהודי מרוקו. הרב נקבר בהר הזיתים בירושלים בכבוד רב. כמה מנכבדי בית הכנסת וביניהם חברי הועד, ביקשו מאתנו שבמותם נערוך להם סדר טהרה כמנהג וכך עשינו לכמה מהם. רבים התפעלו והתרשמו מסדר טהרה זה, שלא ראו כמותו בימיהם.

הקולמוס של הרב הגדול

רב גדול ומפורסם מטיטואן. מלבד חסידותו הוא היה גם סופר סת״ם. הוא כתב ספר תורה בקדושה ובטהרה. כל פעם שהיה מגיע לשם הויה, היה עושה טבילה וממשיך לכתוב. הקולמוס שלו נשמר חזק בידו עד שגמר כתיבת ספר התורה. אמר לאשתו ״אני זקן לימים. קחי את הקולמוס הזה, שמרי עליו טוב, וביום פטירתי תדאגי שיכניסו הקולמוס לתוך הארון בו ישאו אותי ויקברו אותו יחד איתי בקבר״. הרב נפטר. הכניסו אותו לארון כדרך כל הנפטרים, אלא שבבואם להרים הארון לא יכלו בשום פנים כאילו הארון היה מלא אבנים כבדות, או תקוע באדמה.

רב העיר אמר להם ״יש כאן ענין בלתי רגיל, אולי צוואה שהשאיר הרב בהיותו בחיים, ואנחנו לא קיימנו אותה.״ אשתו נזכרה בענין הקולמוס. הוציאו הקולמוס ממקום מחבואו והכניסו אותו לתוך הארון. פתאום הארון נהיה קל כנוצה ויכלו לשאת אותו, וגם דאגו להכניס הקולמוס לקברו של הרב לפי צוואתו. לאחרונה שמעתי שספר תורה זה, יחיד במינו, הובא ממרוקו. אותו שמרו בכותל המערבי בירושלים יחד עם יתר ספרי התורה המצויים שם, ומוציאים אותו רק באירועים מיוחדים. כך שמעתי, ויתכן שהסיפור מצוי באיזה מקור שלא בא לידי. לאחר בדיקת הנושא התברר שמדובר ברב משה זאבארו מחכמי פאס הקדמונים, ולא ברב מטיטואן (ראה ״מלכי רבנן״ עמי צ״ב, ב׳) הוא חיבר כמה חיבורים וביניהם ־­ב­­דיני כתיבת סת״ם.

ג. ההשכלה העברית כמודל למודרניזציה מבפנים – יוסף שטרית

ג. ההשכלה העברית כמודל למודרניזציה מבפניםמקדם ומים כרך ג

כפי שמשתמע מדברינו עד כה וכפי שיתברר עוד בהמשכם, צצו במחצית השנייה של המאה הי״ט חוגי המשכילים העבריים בצפ״א על רקע מאוויים חברתיים־פוליטיים אלה של הקהילות, במיוחד בתוניסיה, מרוקו ולוב, וזאת לפני שארצות אלה הכירו את השלטון האירופי הזר ולפני שקהילותיהן התוודעו לתמורות החברתיות־תרבותיות והערכיות־חילוניות של המודרניות שהביא אתו השלטון האירופי. באלג׳יריה לעומת זאת היה המצב שונה לחלוטין, שכן עם כיבוש -ה הצבאי ב־1830 והשלטת הסדרים הצרפתיים במדינה, עם הרפורמות הכפויות בארגון הקהילתי והקמת שלוש הקונסיסטוריות, עם מתן עדיפות לרבנים בעלי חינוך צרפתי שבאו מחוץ למאגר המסורתי של צפ״א, ועם הליכתם של ילדי היהודים למוסדות חינוך כלליים, השתנה באופן דרסטי מעמדן ומבנן של הקהילות היהודיות, הרבה לפני שנחקק חוק כרמיה שהעניק ב־1870 את האזרחות הצרפתית ליהודים. מבנה מודרני זה של הקהילה הפך לאחר מכן לחלק מהשאיפות של המשכילים העבריים בתוניסיה ובמרוקו, כנראה משום שהם לא הכירו אותו מקרוב ולא נתנו דעתם על הרס המרקם הקהילתי שהוא הביא באלג׳יריה.

 מכאן גם ההבדלים בדגשים ובדפוסים שאפיינו את פעילות חוגי המשכילים באלגייריה לעומת עמיתיהם בארצות האחרות, שם לא חלו עדיין תמורות מהפכניות במבנה הקהילתי המסורתי ובהרכב המנהיגות הרבנית המסורתית. ברם, לגבי כמעט כל המשכילים העבריים בצפ״א, הפעילות שהם קיימו והרעיונות שהם ביטאו אמורים היו להציג לקהילות מסלול של מודרניזציה שונה מהמסלול הצרפתי או הזר שהלך והתבסס בארצות השונות, מסלול פנימי במהותו ובהגיונו, המשלב את ״רוח הזמן״ עם ערכי המסורת היהודית הצרופה.

מודל פנימי זה שגובש בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, מטרתו הראשונה הייתה לשלב את המסורת הקהילתית על הערכים הדתיים־תרבותיים שלה עם היבטים שונים של המודרניות, בעיקר אותם היבטים חברתיים־פוליטיים שנגעו למעמד האישי־פוליטי של בני הקהילה, למבנה מנוון פחות של הארגון הקהילתי ושל הכלכלה הקהילתית ולחינוך כללי השם דגש בלימוד שפות זרות ובלימוד מקצוע. במרכזו של המודל עמד המשך קיומה של המסורת היהודית כמערכת מובילה בחיי הקהילה, על ערכיה ההתנהגותיים והאמונתיים האורתודוקסיים, וכן ניצב הצורך בחידוש ערכים לאומיים־דתיים, כגון לימוד הלשון העברית והעיסוק בה להחזרת תפארתה. מודל זה של המודרניות לא צמח על קרקע קהילתית בתולה, אלא התנסח תוך התבוננות או אף תוך התמודדות עם המודל הצרפתי — הזר או היהודי על פי החינוך של כי״ח — שהלך והתבסס בקהילות שונות.

מודל זה גם היה רחוק מלהיות אחיד: להפך, הוא הותאם לתנאים המקומיים ששררו בארץ או בקהילה שבה פעלו המשכילים העבריים. באלג׳יריה הודגש חיזוקם של הערכים היהודיים שהלכו והתרופפו כתוצאה מהמבנה החדש של הקהילות ומביטולו המלא כמעט של החינוך הקהילתי המסורתי, שעה ששיווי הזכויות הושג להלכה מצד אחד ובאותו הזמן הלכה והתעצמה תנועה אנטישמית תקיפה מצד שני. תוצאותיו ההרסניות (מבחינתם של הדוגלים בהמשך קיומה של המסורת היהודית הקהילתית) של החינוך בבית־הספר של בי״ח בתוניס, שנים מעטות לאחר הקמת בית־הספר ושנים מעטות לאחר שצרפת הטילה את הפרוטקטוראט על המדינה ב־ 1881 והכניסה סדרים חברתיים־פוליטיים חדשים, הביאו את המשכילים העבריים להבליט בתכניתם את הממד החינוכי־עברי־לאומי. במוגדור, שם פעלו בקהילה בית־ספר של כי״ח ובית־ספר מקצועי אנגלי לבנות בעוד שמצב הביטחון של היהודים ברחבי מרוקו הלך והחמיר, הודגשו הזוועות שגרם מעמדם החברתי־פוליטי של היהודים, מצד אחד, וההתפעמות מהמסרים האינטלקטואליים־ספרותיים והתרבותיים החדשים של ההשכלה העברית, מצד שני. בטריפולי עדיין לא דובר במפורש על מודל משכילי כלשהו, וזאת הגם שנפתח בה בסופו של דבר בשנת 1890בית־ספר מקצועי של כי״ח, ודווקא אחרי שעזב לאלכסנדריה הרב הראשי אליהו בכור חזן, איש ירושלים, שפעל לשווא להכניס את לימוד השפה האיטלקית לתלמוד־תורה שהוא ייסד למען ילדי הקהילה.

בקביעת תכניתם החברתית־תרבותית החדשה הייתה גישתם של משכילים עבריים אלה אם כך פנימית־יהודית גרידא, במובן זה שנקודת המוצא העיקרית והמשותפת לכולם הייתה מסורתית יהודית אורתודוקסית, שדחתה כל ניתוק מהמקורות ומהתנהגויות של היהדות הצרופה, אך חייבה בו בזמן פתיחות לסביבה המשתנה ומודעות חדה של הצורך להסתגל לתמורות הפוליטיות והחברתיות העוברות על הקהילות היהודיות ועל הארצות שבהן הן ישבו. לגבי כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא הייתה כל סתירה בין אמונותיהם והתנהגויותיהם הדתיות לבין ״רוח הזמן״ כפי שהם פירשו אותה, היינו ההשלכות הפוליטיות־אישיות והחברתיות־פוליטיות של המודרניות בעיקר. גם הבשורה התבונית והרחבת הידע האנושי נראו להם נחוצות, שכן הם החילו אותן בעיקר על החיים היהודיים ועל המקצועות היהודיים־עבריים. עמדות אלה נראות חורגות ביותר מססמאותיו ומתכניותיו של זרם ההשכלה המרכזי כפי שהתפתח במערב אירופה במאה הי״ח ובמאה הי״ט ודגל במודרניזציה של החיים היהודיים דרך החילון הגמור ואף ההתבוללות. אולם, בתנאיה של צפ״א בסוף המאה הי״ט לא הייתה כל אפשרות שיתפתח מודל רדיקלי כזה של השכלה עברית, שכן הן החברה המוסלמית הסובבת — ואפילו החברה הצרפתית באלג׳יריה — והן החברה היהודית היו ונשארו עדיין בעלות הזדהות דתית מסורתית ובעלות מבנים וזיקות תרבותיים מסורתיים מובהקים. גם אם משכיליה העבריים של צפ״א הכירו דפוסים חילוניים ומבוללים אלה של ההשכלה, ולו רק מתוך קריאתם בעיתונות העברית, מסגרות ההתייחסות המיידיות שעמדו מול עיניהם היו מסורתיות יהודיות גרידא. שאיפותיהם העיקריות היו למנוע קרע בין ההתנהגויות והערכים החדשים לבין הערכים המקובלים של מסורתם היהודית הצרופה. תכנית פעולה משכילית מיישבת ומשלבת כזאת גם לא נתגבשה במקורה בקרב חוגים משכיליים אלה של צפ״א. הם למעשה המשיכו בקהילותיהם את מודל ההשכלה המתונה שאפיין את התפתחותה ושגשוגה של ההשכלה העברית ברוסיה במחצית השנייה של המאה הי״ט. שני שופריה העיקריים והעקיבים של גישה משלבת זאת בהשכלה היו העיתונים המגיד והצפירה, שהיו גם, כאמור, הנפוצים ביותר בצפ״א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר