ארכיון יומי: 28 בספטמבר 2016


ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

הירשברג

מי הם המעוּנים הללו? הם נזכרים גם בדברי־הימים א ד׳, מ׳׳א, (בקרי המעונים ובכתיב המְּעוּנִים). לפי הפסוק הקודם הם מבני חם, ״היושבים שם לפנים. אפשר איפוא להניח, שהם צאצאיהם של המתיישבים הדרום־ערביים,שהקימו את מושבותיהם בצפון, כי שמם דומה לשם המעינים. נראה הדבר, שהמקום מעאן, ממזרח לפטרה שבארץ אדום, היה מרכז המעונים או הַמְּעִינִים, שהקימו להם שם תחנה מסחרית וניצלו את שפע המים ופוריות האדמה. גם כיום מצויים שם שדות־בעל ושדות־שלחין, וגדלים תבואות ופירות מובחרים, מעאן ישבה על צומת־הדרכים, המקשרות את דמשק עם אילת ואת עזה עם צפון ערב. קודם שבנו הנבטים את פטרה, המרוחקת רק עשרים מיל ממערב למעאן, היה המקום בלא ספק מיושב מאד. מובן, כי המעונים לא היו מעוניינים בהקמת נמל יהודי חזק בעציון גבר, ומכאן התנגדותם ליהושפט ועזריה־עוזיה. כשהוכו בימי יחזקיהו—נעשו נתינים המשרתים בבית־המקדש (עזרא בי, נ׳; נחמיה זי, נ״ב).

בתקופה מאוחרת יותר לא חשבו עוד מלכי יהודה על הקמת מרכז מסחרי יהודי באזור ההוא, אף־על־פי שהיהודים הוסיפו לשבת בו. בני שמעון, שהכו את המעונים, הסתפקו בכך שמצאו מרעה לצאנם, ואילו המסחר נשאר בידי אנשי צור. את הלבונה, אחד הסממנים החשובים בקטורת שהקטירו בבית ה' היו מביאים סוחרי שבא. והנביא המתרעם על בני ישראל אומר להם: ״למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק?״ (ירמיה ו׳, כ,), השלטון על המסחר הבינלאומי נחשב כסמל הגבורה, ולכן כשמבקש ישעיהו הנביא לתאר את גדולתם של ישראל לעתיד לבוא, הוא אומר שאנשי כוש וסבא יהיו עבדיהם ומיגיעם יעניקו להם (מ״ה, י״ד; סי, ו׳; עיין גם מ״ג, גי).

תיאור מפורט של המסחר הפניקי נותן יחזקאל בקינתו על צור. מקום חשוב תופס בה תיאור הקשרים עם שבא וערב: ״תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ״(כ״ז, י״ב) בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים), הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ״(שם, ט״ו);  יט וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.  כ דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה.  כא עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.  כב רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם וּבְכָל-אֶבֶן יְקָרָה, וְזָהָב, נָתְנוּ, עִזְבוֹנָיִךְ.  כג חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר, כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ (שם, י״ט—כ״ג). גם במקום אחר (ל״ח, י״ג) מזכיר יחזקאל את ״.שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ. בקינתו על צור הוא אומר: יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. (כ״ז, י״ג). יואל (ד/ ו׳—ח׳) מרחיב את הדיבור על פשע זה של צור וצידון: ״ ו וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם, מֵעַל גְּבוּלָם.  ז הִנְנִי מְעִירָם–מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם, בְּרֹאשְׁכֶם.  ח וּמָכַרְתִּי אֶת-בְּנֵיכֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל-גּוֹי רָחוֹק:  כִּי יְהוָה, דִּבֵּר. 

המסחר בִּקְדַשִׁים וּקְדַשׁוֹת היה, כנראה, מפותח בשבא. ברשימת מקום־מוצא הקדשות תופסת עזה את המקום הראשון. היא נזכרת 28 פעם: דדן ומצר 8 פעמים, קדר 3 פעמים. ״בגדי־חפש לְרִכְבָּה״ מייצרים עד היום הזה בדדן, ח׳יבר וחיל. גם אבנים יקרות מוצאים בפנים ערב. קשה לקבוע, לאיזה מקומות נתכוון הנביא בדברו על חָרָן, כַּנֵּה וָעֶדֶן בקשר לרוכלי שבא. נציין רק כי בדרום ערב יש מקום הנקרא חִראן, וכי כנה (Cane) ועדן היו נמלים ידועים בתקופה מאוחרת

במסחר הפיניקי היה חלק גם ליהודה וארץ־ישראל. הם היו מביאים תוצרת אדמתם: ״חִטי מִנִית וַּפֵנג – אֶחָד מִמִּינֵי הַקֶּמַח אוֹ הַמַּאֲפֶה: "בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג" (חזקאל כז יז).  ודבש ושמן וָצֹרִי״ – (ז') שרף של עץ, חומר מרפא (קדום) – (יחזקאל כ״ז, י״ז). גם הבדוים הערביים, בני הצפון, היו מביאים סחורתם: ״עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ. ״ (שם, כ״א); אבל עיקר מלאכתם היה העברת הסחורות. כן אומרישעיהו: " שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה–כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.  ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ; יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר סי, ו׳—זי). וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. (בראשית כ״ה, די) שכנו בסביבות תימא ודדן; ועיסה נזכרת בכתובות אשוריות מאותה תקופה

דרך האורחות היתה קשה ומסוכנת. סבל אורחה הצמאה למים תואר באיוב(ו', ט"ו וגו' )

 אַחַי, בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז  הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח;    עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז  בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ;    בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יח  יִלָּפְתוּ, אָרְחוֹת דַּרְכָּם;    יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  הִבִּיטוּ, אָרְחוֹת תֵּמָא;    הֲלִיכֹת שְׁבָא, קִוּוּ-לָמוֹ.
כ  בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח;    בָּאוּ עָדֶיהָ, וַיֶּחְפָּרוּ.

גם שודדים מתנפלים הציקו מאוד לאורחות: יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים.  יד לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד.  טו כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה ״ ״ (ישע׳כ״א׳י״גוגו׳), וירמיהו(מ״ט׳ח׳) מספר, כי עשו מתנפל על יושבי דדן (ועיין גם איוב אי, ט״ו).

בימי יהורם היתד. מלחמה עם ערבים: ״טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים.  יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו (דברי־הימים ב כ״א, ט״ז—י״ז). ויחזקאל (כ״ה, י״ג) ניבא נבואה קשה על אדום, שהתקשרה עם תימן ודדן נגד  יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.

קסידה על מולאי איגגי שרה הגב׳ מסעודה בךשושן. הוקלט בקרית מלאכי ביוני 1973. יששכר בן עמי

  • %d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%90%d7%99%d7%92%d7%99

מולאי יגגי הווא סידנא (פעמיים)

הווא עזנא ועארנה

 

פזמון: זכותו תכון מעאנא

חנא וישראל כוואנא

קולו הודו לה׳ כי טוב ה׳

 

אדוננו ה׳ אדוננו

 לקח טוב נתן לנו

על ידי משה רבנו

 קולו לה׳ כי טוב

תרגום:

מולאי איגגי הוא אדוננו(פעמיים) הוא יקרנו וכבודנו

פזמון: זכותו תעמוד לנו לנו ולישראל אחינו אמרו הודו לה׳ כי טוב

 

  • קסידה
    • מר שמעון ועקנין. ההקלטה נעשתה בסמינר לקשישי מרוקו שאורגן על־ידי המרכז לחקר הפולקלור ביוני 1973 בשיתוף עם ועד העדה המערבית ועיריית ירושלים.

 

חית טלאענא לטריק אביאד – אביאד הוא הר ליד מולאי איגי

 באנו אל חזאיין כיף אלקיאד

כא איפארחו פשבות או לעיאד

וזכות מוואלין דאד

 

חית רגבאת מן אביאד

סופת לחזאיין כיף אלקיאד

פלוס ליהוד מסאו פשבות או לעיאד

עלא זכות מוואלין דאד

פזמון: זכותו…

 

מן זרקתאן ואנא עלא רזלייא

אלחאקת מולאי ימי אול חאזה מקדייא

אביאד הוא הר ליד מולאי איגגי.

פזמון: זכותו…

 

סידי בועיסא דמרה אוא איתמא סלסנא

 בזאו איתסופלה

אוי רצלזיד אמולאנא

 בלאג דלמק סוד אמולאנא

 

תרגום:

כאשר הלכנו בדרך לאביאד

 נראו החזנים כמו נגידים

שמחים בשבתות ובחגים

בזכות מוואלין דאד

 

כאשר השקפתי מן אביאד

 ראיתי חזנים כמו נגידים

כספי היהודים מוצאים לשבתות ולחגים

לזכות מוואלין דאד

פזמון: זכותו…

 

מזרקתאן ואני הולך

 הגעתי למולאי איגגי

 והדבר נעשה

פזמון: זכותו…

 

סידי בועיסא ושבעת האחים

 תעזור לכל מי שבא אליך במה שהוא רוצה

 מביא אנשים טובים מלא בקשתנו הו אדוננו,

המעמד המשפטי במרוקו במהלך הדורות -אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

יש להבחין בין מצבם המשפטי של היהודים, כפי שבא לידי ביטוי בגזירות שהוטלו על ידי סולטאנים ומושלים מקומיים, לבין יחם האוכלוסייה כלפי היהודים בחיי יום יום. ניתן לומר שמצבם היה דומה לזה שבאיראן ובתימן, וגרוע יותר מאשר בארצות מוסלמיות אחרות ובאימפריה העות'מאנית בתקופה המקבילה. אדריס הראשון (788־791) ביסס את נחיתות הדימי, ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו שריפים (צאצאי ׳הנביאי). אלה היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן, ועמדו תחת השפעתם של חכמי הדת. ההגבלות חלו על נוצרים ויהודים, אבל החל במאה ה־12 נעלמו הקהילות הנוצריות במרוקו, והמיעוט היחיד שעליו חלו ההגבלות היו היהודים. הנוצרים היו סוחרים שנהנו מאזרחות זרה, ולא היו נתונים למרות המשפטית של המוסלמים.

במהלך הדורות היו אורות וצללים ביחס הממשל ליהודים – הקלות והחמרות בהתאם לשרירות לבו של הסולטאן או המושל. כמו כן היו הבדלים ממקום למקום. במספר ערים ועיירות היה על היהודים לגור במלאח, שמקורו היה בפאם ב־1438, כפי שסופר לעיל, והמשכו בערים אחרות בדורות הבאים. במראכש הוקם המלאח ב־1557־1558, במכנאס ב־1682, בסלא, רבאט, תיטואן ומוגדור ב־1807־ 1808, בדמנאת ב־1893. בפאס ובמראכש היה הרובע היהודי סמוך לארמון המלכות, במכנאס ־ סמוך למגורי הפקידות של הממשל.

רוב העדויות בדבר ההשפלות וההגבלות שחלו על היהודים ניתנו למן המחצית השנייה של המאה ה־19, והן סוכמו ב־1888 בתזכיר בן 27 סעיפים, שהוגש לממשלת בריטניה על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות בלונדון. במקורות אחרים נזכרות הגבלות נוספות, כגון אלה המנויות ב'תנאי עומר' שהובאו לעיל, ומעבר להן. העיקריות שבהן מובאות להלן.

תשלומים: תמורת תשלום מס גולגולת היו היהודים משוחררים משירות צבאי, ובעת התשלום היו מקבלים מכות על הראש (או על הכתף והגב). הם היו חייבים במסים נוספים, כמו על הרשות ליצר יין; והיה עליהם לשלם מכס כפול מזה שמשלם מוסלמי; ולהעניק תשורות לממשל בחגים מוסלמיים ויהודיים, ובאירועים משפחתיים של פונקציונרים מוסלמים, כמו לידה, נישואין או פטירה.

הגבלות כלכליות: אסור היה להעסיק יהודים במשרות ציבוריות. אסור היה להם לרכוש חנויות למכירת בגדים ונעליים מחוץ למלאח, אלא בתנאי שיימכרו באמצעות מוסלמי. היה עליהם לקנות את הגרעינים הפגומים הנאגרים במחסני הממשלה במחיר של מזון תקין. שוחטים, חנוונים ואופים היו חייבים לספק את תוצרתם בחינם לאישי הממשל, ואם לאו היו נאסרים. היו מושלים שהעבירו את ימי השוק לשבת כדי לפגוע בהכנסותיהם של היהודים. לעתים נאסר עליהם לסחור כין אוהלי הכפריים ולהופיע בשווקים. כמו כן אסור היה להם לקנות קרקע.

עבודות כפויות: הגברים, נשותיהם ובנותיהם היו חייבים לבצע עבודות ציבוריות, כמו תפירת מדים, גם בשבתות ובמועדים, וזאת ללא שכר, או בשכר נמוך מהמקובל בשוק. היה עליהם לבצע גם עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות מאורוות ממשלתיות, מליחת גולגולות של מורדים ועבריינים שהיו מוקעים בשערי העיר. היה עליהם להאכיל את חיות הטרף של הסולטאן. והם גם נאלצו לפרוק את סחורתו של מוסלמי בשוק.

הבדלה בלבוש: נאסר על היהודים לחבוש טורבאן על הראש. לשם הבדלתם היה עליהם לחבוש כובע, ללבוש בגד וחגורה, לנעול נעליים רק בצבע שחור, ולכסות את הראש והפנים במטפחת.

תולדות ר׳ ראובן פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

תולדות ר׳ ראובן פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)%d7%9b%d7%aa%d7%a8-%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%94

הבן הרביעי לר׳ יצחק הראשון, היה הגאון הצדיק ר׳ ראובן פינטו. הוא היחיד שלא פנה למרוקו, אלא לליסבון בירתה של פורטוגל. תיכף בבואו לשם, הוכר על ידי בני הקהילה, כדמות רוחנית נעלה ומרוממת, לפיכך קיבלוהו עליהם לרבם.

ר׳ ראובן כיהן כרבה של קהילת ליסבון, ונחשב כרבה ומנהיגה הרוחני של הקהיל- היהודית בפורטוגל. ממקום מושבו בליסבון דאג לאינטרסים המסחריים של אח­ריו שלמה ור׳ כליפא בן מלכה – גיסו של ר׳ שלמה בארצות אירופה.

אין בידינו פרטים על קורות חייו, ועל זרעו, אולם ידוע לנו על אחד מצאצאיו ר׳ ברוך פינטו ז״ל, שבתו היתה הברונית דורותי רוטשילד, אשת הברון ג׳ימס די רוטשילד – חבר הפרלמנט הבריטי, (הברונית דורותי קיימה קשרי משפחה עב רבני משפחת פינטו ממוגאדור). גברת זו תרמה כספים רבים למוסדות צדקה, ואף ­היה לה חלק רב בפעילות להצלת קברי קדמונים.

בפרק זה הבטנו בהתפעמות, כיצד אילן צדיקי משפחת פינטו החל להתעבות. לשלח שריגיו לכל עבר, ותורה וקדושה התרבו דרכו.

לב מרגיש, נתפס בתחושה עמוקה, שיד ההשגחה העליונה סובבה את עקירת בני המשפחה מארץ מולדתם, ונדודיהם למרוקו, שם הפיצו תורה, שם התברכו בבנים צדיקים וחסידים, ושם התפרסמו בכל העולם. בבחינת האמור באברהם אבינו ע״ה: ״לך לך וגו׳ מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך. ואגדלה שמך״ (בראשית יב,א-ב), ופירש רש״י: שם אברכך בבנים, ושם אודיע טבעך בעולם. ראינו איך נווה הצדיקים החל להציץ ולפרוח, להניב פירות מרהיבים ועסיסיים, ונדירים בטעמם.

ראינו גם, איך כל צדיק השפיע לפי דרכו, והאיר אורו כפי סגולותיו שניחן בהם. הצד השוה בכולם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ולקדש שמו בעולם.

תולדות ר׳ שלום בוזאגלו – בעל ה ״מקדש מלך" על הזוהר

מאחר ובפרק זה עסקנו בקורות חייו של רבינו יעקב פינטו זצ״ל, מהראוי לעמוד מעט, גם על קורות חייו של תלמידו המובהק: ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל. כי נפשו קשורה בנפשו של ר׳ יעקב לעולמים, על ידי ספרו הנודע ״מקדש מלך״ על הזוהר, שהוא בעצם גם ספרו של רבו ר׳ יעקב פינטו, כפי שכבר סופר לעיל.

רבינו, הגאון הקדוש, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו, נולד בסביבות שנת ת״ע, לאביו הגאון החסיד ר׳ משה בוזאגלו זצללה״ה.

ר' משה אביו, היה גדול בתורה, ועמד בראשות ישיבה בעירו סאלי. כל ימי חייו הרביץ תורה בעירו, ותלמידים רבים היו לו שם. גם זקנו, אביו של ר׳ משה, ר׳ שלמה שמו, היה צדיק וחסיד. ואבי זקנו, ר׳ משה בוזאגלו, היה גאון מופלג, צדיק וחסיד איש חיל, רב פעלים. ר׳ משה כיהן כדיין בעירו סאלי, והאריך ימים.

קדוש מרחם היה ר׳ שלום, ומשחר ילדותו ניכרו בו סימני נשמתו הגדולה. לא רק שכלו החד, והבנתו המעמיקה, הפליאו את כל רואיו, אלא גם גינוני הקדושה שבהם נהג, העידו על כך שנטיעה רכה זו תפרח לאילן מפואר. כבר מקטנותו הטה שכמו לסבול עול תורה, והתנזר מכל מחמדי תבל ומנעמיה, נשמתו הגדולה שאיוותה להידבק בבוראה, דחתה בתוקף את כל אותם המפריעים לכך. ר׳ משה אביו שהכיר בסגולותיו הנדירות של בנו, דאג מאד לחנכו כראוי, והוא בעצמו לימדו תורה, והדריכו בדרכי עבודת ה׳, ור׳ שלום מכנהו מורי ורבי המובהק.

לאחר זמן, כאשר גדל, ומילא כרסו בש׳׳ס ופוסקים, עבר למרקש, שם הצטרף לחבורת המקובלים, ונעשה תלמידם המובהק של: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ יעקב פינטו, ור׳ ישעיה הכהן זצ״ל. בעת לימודיו שם, פגש בגאון הצדיק ר׳ יעקב גדליה  זצ"ל, שכיהן אחר כך כדיין וריש מתיבתא באגאדיר, ובאותה תקופה נמנה על בני החבורה הקדושה במרקש, יחדיו למדו בחברותא, והמתיקו סוד ברזי התורה.

בני מרקש שהכירו בגדולתו מינוהו כרב ואב״ד בעירם. אמנם לא ארכו לו שם הימים בהשקט ושלוה, כי קפץ עליו רוגזו של מלך ישמעאלי אחד ושר צבאו, שרדפוהו ובקשו להורגו, ופעמיים ניצל מגיא ההריגה. באחת הפעמים, אחזה בר׳ שלום רוח קנאה לכבוד ה׳ אלוקיו, ומסר את נפשו למיתה, אמנם לא ידוע לנו על מה.

כפי המשתמע מהקדמתו למקדש מלך, הרי שר׳ שלום יחד עם עוד כמה יהודים הושלכו לכלא, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. אותם יהודים הועלו על המוקד, ואילו הוא ברגע האחרון ניצל ממות בטוח. ככל הנראה תשלומי שוחד מרובים, הצליחו להפוך את לבו של המלך, ושכנעוהו להעניק לר׳ שלום חנינה. מחמת רדיפות אלו נאלץ לברוח לעיר הבירה לונדון.

יחסי יהודים והמוסלמים – מיכאל אביטבול

יחסי יהודים והמוסלמים – מיכאל אביטבול%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-222

המצב הקולוניאלי, אשר יצר מתחים חברתיים ופוליטיים רבים, פגע גם ביחסי היהודים ושכניהם המוסלמים. הפערים וההבדלים בין המרכיבים האתניים והדתיים השונים של החברה העמיקו, ומרקם היחסים שבין היהודים והמוסלמים נפגע אנושות.

בניגוד ליהודים, התייחסו המוסלמים להשתלטות הצרפתית כאל טרגדיה לאומית, ופירשו את ההתבוללות היהודית כאילו הם מעדיפים את השלטון הנוצרי על פני השלטון המוסלמי. מכאן ואילך נפרדו היהודים מהמוסלמים ונוצרו שני עולמות שונים זה מזה ומרוחקים פוליטית ותרבותית. כך, למשל, לא היו היהודים ערים לתסיסה האינטלקטואלית הנרחבת של החוגים המוסלמיים הרפורמיסטיים, על השלכותיה המדיניות. מפעילות זו צמחו בשנות השלושים ניצני התנועה הלאומית, אשר הייתה ספוגה בסמלים מוסלמיים, ולפיכך לא היה בה מקום להשתתפות יהודית. היא הצטיירה בעיני היהודים כתנועה להגנת האסלאם יותר מאשר כתנועת שחרור לאומי. המפלגה הקומוניסטית ולשכות ספורות של הבונים החופשיים היו ההתארגנויות היחידות שאפשרו מפגש כלשהו בין בני דתות שונות.

בתחילת שנות השלושים חלה הידרדרות מסוימת ביחסי היהודים והמוסלמים בערים הגדולות. הסיבות לכך היו חיצוניות בעיקרן: העימות היהודי־הערבי בארץ ישראל, השפעת התעמולה הפאשיסטית האיטלקית והגרמנית על האוכלוסייה המוסלמית, השפעת המשבר העולמי וכן פעילותם של ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי, אשר ביטאו באופן חופשי דעות אנטישמיות לאחר שב־1936 נבחר היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת.

הקונגרס האסלאמי, אשר התקיים בירושלים ב־1931, ציין תפנית מכרעת ביחסי היהודים והמוסלמים במרוקו. תפנית זו באה לידי ביטוי בשורה של תקריות בקזבלנקה, בטנג׳יר, ברבאט ובאלקסר. תקריות אלה נסקרו בהרחבה בעיתון היהודי L'avenir illustre(העתיד המצויר), שיצא לאור בקזבלנקה, ובעיתונות המוסלמית המקומית. עיתונות זו הושפעה רבות מהוועד הסורי הפלשתיני(גוף לאומי שפעל בסוריה) של האמיר הדרוזי שַׁכִּיבּ אַרְסְלאן, אשר ניסה ממקום מושבו בז׳נבה לטוות חוטים לתסיסה כלל־ערבית במגרב. תוך עירוב טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות, האשימו עמיתיו של שכיב ארסלאן – עבד אלחליל טורס, עבד אלסלאם בנה, מחמד אלוזאני ומאכי אלנאסרי – את צרפת באמנציפציה של יהודי מרוקו, שהתבטאה בהעדפת החינוך היהודי ובהענקת חופש פעולה לארגונים הציוניים. זו הייתה בעיניהם הפרה חמורה של הסכם החסות.

גם התעמולה הגרמנית מצדה לא חסכה במאמצים להתסיס את הרוחות לאחר השתלטות הגנרל פרנקו על ספרד. לצד האשמות שונות הפיצה התעמולה הנאצית שמועות כי שלטונות צרפת העניקו מקלט למאות פליטים יהודים גרמנים במרוקו ובאלג׳יריה. לתעמולה זו הייתה השפעה מצטברת על חלק מהאוכלוסייה המוסלמית, אשר ממילא נטר טינה ליהודים מסיבות מסורתיות.

הבונים החופשיים

תנועה הומניטרית ליברלית שלה לשכות ברחבי העולם. מקורה באגודות הבנאים בימי הביניים באירופה, ומהמאה השבע־עשרה הצטרפו אליה גם מי שאינם בנאים. הדגש המרכזי בפעילותה הוא מוסרי. חבריה מעלים על נס עשיית מעשי חסד ואהבת הזולת בהסתר ומכבדים את חופש הדת. התנועה מאורגנת וממודרת, והפגישות בה טקסיות. חבריה חייבים בשמירת סודיות פגישותיהם.

לאון בלום (1950-1872)

מדינאי צרפתי יהודי; ראש ממשלת צרפת בשנים 1937-1936 ובשנים 1947-1946. משנת 1919 עמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בשנת 1934 הרכיב את ״החזית העממית״, גוש של מפלגות שמאל, שמטעמו נבחר לראש הממשלה הסוציאליסטי (והיהודי) הראשון בצרפת. במלחמת העולם השנייה היה ממתנגדי משטר וישי בצרפת, ואף שהה במחנה ריכוז בשנים 1945-1942. היה מאוהדי הרעיון הציוני.

הקונגרס האסלאמי בירושלים

כינוס של נציגי תנועות לאומיות ערביות, שהתקיים בדצמבר 1931 בירושלים ביוזמתו של המופתי חאג׳ אמין אלחסיני, כחלק מהפעילות הכלל־ערבית שניהל לאחר מאורעות 1929. הכינוס נמשך עשרה ימים ובמהלכו התקבלו החלטות רבות: לקיים כינוסים כלל־אסלאמיים אחת לשנתיים, לקבוע נציגויות של הקונגרס בארצות המוסלמיות, להקים מסגרות חינוך ולטפל בהצלת האדמות הערביות. המופתי נבחר ל״נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי״.

שכיב ארסלאן(1945-1869)

בן למשפחה דרוזית חשובה בלבנון, מנושאות דגל המאבק בכיבוש הצרפתי של לבנון. עד מלחמת העולם הראשונה היה שכיב ואלי (מושל מחוז) במינהל האימפריה העות׳מאנית. לאחר המלחמה היה פעיל בתנועה הפאן־אסלאמית. במקום מושבו בז׳נבה הוציא לאור את השבועון  La Nation Arabe (האומה הערבית). בתקופה זו היה מקורב למדינות הציר והטיף לעולם הערבי לשתף אתן פעולה.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

פרק שלישי-

הנביא מוחמד – המייסד, המנהיג והמדינאי%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d

קפיצת הדרך הנחשונית, שאותה עשה מוחמד בדרכו מלאת המהפכים, באה בשנת 622 לספירה, והוא כבן 52, זקן מופלג במושגי הימים ההם. למרות שבמשך זמן ממושך הוא נשא ונתן עם מארחיו החדשים על תנאי הגירתו אליהם לעיר ית׳ריב, נווה מדבר שבמרחק כ-350 קילומטרים צפונה למכה, ועד שלא חתם על ברית עם המדינאים (בני מדינה, כך נקראה העיר בפי תושביה לאחר בוא מוחמד, לאמור עירו של הנביא) ששירטטה את תחומי סמכותו ובעצם אף פרשה בפניו שטיח אדום כשליט העיר, אקט המעבר ההיסטורי לא קם. זהו שוב אחד מאותם מאורעות-ציר שלאחריהם העולם איננו עוד מה שהיה קודם לכן. שהרי מאינטלקטואל שאינו יודע קרוא וכתוב, ומנביא חובב שאף לא ברור מי היה עבורו נביא, לפי קני המידה המקובלים אצלנו, הוא הופך לשליט כל-יכול, אמנם על עיר-פוליס לא גדולה, אך מגובשת סביבו לאחר ש״העשבים השוטים״, בייחוד היהודים שבהם, ינוכשו ביעילות ובמרץ, וכל שמץ של התנגדות ידוכא, בדרך נועם אם אפשר, בייסורים ובעקרבים אם צריך. שהרי עשור השנים אשר מוחמד יבלה במדינה יהיו שנותיו המעצבות של האסלאם, בכל הבט שעולה על הדעת. כי מוחמד איש חכם היה, וללא ספק גם תאב שלטון, והוא ידע לרקוח את המתכונים הדרושים כדי למשוך אחריו את הרוב, להרתיע את הסוטים או המורדים, בעיקר את היהודים, ובתערובת של פיתויים ואיומים, ולעיתים גם פעולות צבאיות אכזריות שיטביעו את רישומן על ההיסטוריה האסלאמית, הוא לא היסס לנוע נגד אויביו ולהכריעם. כאשר מזלו או כוחו לא עמדו לו, הוא גם לא היסס לכרות בריתות עם שבטים אחדים, כמסורת השבטית הבדווית, כדי ללחום בשבטים אחרים, ואחר כך לפנות נגד בעלי בריתו מאתמול, כאשר ראה את השעה יפה לכך.

אחת מיצירותיו המפוארות ביותר בעשור פעילותו במדינה היתה יסוד האומה, שממש כמו בעברית נסבה על קבוצת אנשים שמשהו מקשר ביניהם מעבר למוצא האתני המשותף, בין אמיתי ובין מדומה. זהו הבסיס שעליו בנויים עמים ומדינות מודרניות, וגדולתו של מוחמד היתה בכך שהוא הקדים לראות את הצורך החיוני הזה והוציא אותו אל הפועל. שהרי נזכור, כי להבדיל מן החברות המודרניות הנשענות על פרטים, שיכולים להיות מאוגדים במשפחות ובאיגודים וולונטריים שונים, בחברה הערבית השבטית לא היתה תוחלת לאיש בבדידותו, והוא לא התפקד אלא בקרב בני שבטו ותחת חסותם. מכאן קשייו העצומים של מוחמד להתמודד עם שנות רדיפתו במכה, וללא קרובי משפחה כבן דודו עלי, שיהפוך לימים לחליף הרביעי ולאימאם המייסד של השיעה, ולבנו המאומץ בן – חרית׳ה, שלא לדבר על רעייתו המסורה ח׳דיג׳ה, ספק אם היה שורד את תקופת המבחן הקשה ההיא. מוחמד, שכבר הורגל בחיי ניכור מבני שבטו, מגיע אם כן למדינה צמא ומוכן להקים מסגרת-על ארגונית אחרת מאשר השבט שלא יכול היה לשרתו עוד. יתרה מזאת, בהבינו את התלות הפיזית והרוחנית של כל בדווי מבני שבטו, גם למחייתו וגם לחיי החברה והרוח שלו, הוא הסיק כי אם לא יקים מסגרת חלופית, לא פחות מושכת מן השבט ומסוגלת אף להתחרות בו, לא תהיה תקומה לאסלאם.

כי אם הוא מבקש להסב את תחושת החובה של הבדווי משבטו ומראש שבטו, אליו אישית ודרכו אל אללה, ואל המסגרת האסלאמית החדשה, אזי אין לו מנוס מהגדרת הישות החדשה בצבעיה הכי מרנינים ושובים את העין.

הרעיון נשאל ככל הנראה מן הנוצרים, שם עוד בכנסיה הקדומה כל המתנצרים היו נכנסים למין אחווה שגוננה עליהם ונתנה להם תחושת שייכות גם ברגעי מצוקה. הם קראו לה Ecclesia, שאנו נוהגים לתרגם כקהילה, אם כי זה הרבה יותר מזה. אפילו באמנות הכנסייתית של ימי הביניים היו מציירים את הקהילה כראש חי אחד, ואילו כל החברים בה מהווים מספר אינסופי של זרועות אנושיות המתפצלות ממנו. כלומר הקהילה איננה רק רשת ארגונית שהאנשים המאמינים מסונפים לה, אלא יחידה אורגנית אחת שכל כאביה ושמחותיה מורגשים באחת בכל חלקי גופה. אין ספק שזה היה התוצר הסופי שמוחמד שאף להגיע אליו, ועוד יותר יורשיו, משראו שמסעות כיבושיהם מקיפים עולמות ועמים וממלכות שונים, ורק יחידה אמונתית אחת המקשרת בין כולם יכולה להמשיך לתת מכנה משותף אחד. אגב, במשך הזמן קמו ח׳ליפויות, קיסרויות וסולטנויות לרוב, שלפחות על פי שאיפתן אמרו לאחד את העולם האסלאמי תחת כנפיהן, אם כי היתה קיימת מחלוקת לרוב, ביחס לשלטונו של מי ייחשב לאוניברסאלי על כלל האסלאם. בימים מודרניים אלה הן ליגות האסלאם, הקונגרס האסלאמי, ומאז 1969 ארגון ועידות האסלאם, אשר מספקים את המטריה הזאת שמקורה במוחמד אבל הצורך בה לא פס. אם כן, האומה הוכרזה כיחידה האסלאמית החדשה שאליה כל מוסלם חייב את נאמנותו בכל מאודו. אנו עוד נראה, בפרק על מצוות היסוד של האסלאם, שמטלות אלו, הנקראות ארכאן (רבים של רוכן = עמוד), הפכו למעין דמי חבר יומיים שכל מוסלם חייב לשלם כדי לשמור את מקומו במועדון המיוחס הזה של אומת האסלאם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר