ארכיון יומי: 7 בספטמבר 2016


Claude Bouhadana – Décision de départ

Temoignage

ברית 32-פרסומיםClaude Bouhadana

Décision de départ

Né à Casablanca (Maroc), je suis arrivé avec ma famille au Canada en 1982 après un périple qui nous a conduits de Casablanca à Paris, puis à Caracas, et finalement à Montréal. Je dois admettre que ce périple ne correspondait nullement à mon tempérament plutôt stable mais Dieu merci, je suis très heureux de vivre à Montréal et n'ai qu'un regret : celui de n'y être pas venu directement du Maroc. J'aime Montréal et apprécie surtout beaucoup le fait de vivre à Côte-St-Luc, au sein de ma communauté et de ma synagogue Or Hahayim.

Pharmacien, de profession j'ai exercé ce métier à Casablanca, Paris et Montréal. Tout comme la plupart des Juifs marocains, nous avons dû quitter notre pays natal pour des raisons de sécurité et d'avenir. Il y a tellement de mythes qui circulent sur le judaïsme marocain que j'éprouve le besoin de m'expliquer sur le sujet, en me basant sur ma propre expérience au Maroc.

 Je reconnais tout d'abord qu'en tant que Juif, ma situation a été relativement privilégiée. Mon départ en 1967 a été motivé par des raisons de sécurité et, surtout, par le sentiment qu'il n'y avait plus d'avenir pour un Juif dans un pays arabe, ce qui s'est avéré totalement fondé et largement confirmé par les circonstances dont je vais vous donner un aperçu.

 Lorsque la guerre des Six Jours débuta, installé comme pharmacien d'officine à Casablanca, je fus l'objet d'actes marquants d'hostilité de la part de la clientèle musulmane, alors que j'entretenais avec celle-ci de bons rapports. Le lundi 5 Juin, voulant ouvrir la pharmacie comme d'habitude, je découvre que les cadenas fermant les rideaux métalliques avaient été obstrués par des échardes de bois, ce qui m’empêcha de les ouvrir m'obligeant à les sectionner pour pouvoir faire l'ouverture. Je passe sur de nombreux détails, mais finalement je décidai de fermer la pharmacie pour de bon. Le commissaire de police du quartier m'enjoignit cependant de rouvrir en m'assurant qu'il se portait garant de ma sécurité. Nous étions le vendredi 9 juin et j'avais fermé durant 5 jours, lorsque je me rendis compte qu'à l'extérieur, un jeune garçon empêchait les clients d'entrer ce qui provoqua ma colère. Je le repoussais. Celui-ci alla consulter un médecin du quartier qui lui délivra un certificat attestant qu'il avait des marques de strangulation. Sur ces entrefaites la police intervint et je fus conduit au commissariat où je passais la soirée, ne devant ma libération qu'à l'intervention du Ministre de l'Intérieur de l'époque, Oufkir, contacté par une relation. N'ayant rien à me reprocher et ne pouvant imaginer qu'un tel sort me serait réservé, je décidai sans hésitation de fermer définitivement la pharmacie, préparer mon déménagement et quitter le Maroc pour la France.

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן- משה עמאר

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאןמשה עמאר 1111

מהמקורות הנ׳׳ל וממקורות נוספים ברור שהיתה קיימת התופעה של קידושין שלא בשעת חופה. כפי שצוין לעיל, במקרים אלו היו מברכים אז ברכת אירוסין. לעומת זאת בתאפילאלת עד למאה העשרים, אם קידשו שלא בשעת חופה, נהגו שלא לברך ברכת אירוסין, ובירכו ברכה זו רק בשעת נישואין. לאחר ברכת האירוסין היה החתן חוזר ומקדש את הכלה, והיו מברכים ״שבע ברכות״. מנהג זה נדון לפני רב שרירא גאון ושלל אותו, משום שלדעתו נקבעה ברכה זו על הקידושין, לכן אם קידש בלא ברכה, הקידושין תקפים אבל הפסיד את הברכה. בעקבותיו הלכו הרמב׳׳ם ור׳ יוסף קארו. לדעתם, אם לא בירך ברכת האירוסין בשעה שקידש, אינו חוזר ומברך, כי זו ברכה לבטלה. ואולם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירואן סובר, שבדיעבד, כל עוד לא נכנס לחופה עדיין נחשב זמן הברכה ויכול לברך. וכנראה המניע למנהג שלא לברך בשעת הקידושין, היה החשש פן ייפרדו המאורסים, ונמצא שבירכו ברכה לבטלה. לכן הנהיגו לחזור ולקדש בשעת החופה, כדי שתהיה הברכה סמוכה למעשה הקידושין. מנהג זה הוא עתיק יומין, מתקופת הגאונים, וכן המנהג של קידושין שניים. כידוע, שימרה קהילת תאפילאלת מסורות ומנהגים עתיקים.

לעומת זאת, במאזאגאן נהגו לברך בשעת האירוסין גם ״שבע ברכות״, ורבי דוד צבאח ביטל מנהג זה שעה שכיהן כרב העיר, בשנת תרפ״ט (1929). המנהג לברך שבע ברכות בשעת אירוסין היה נהוג ביהודה משום שהארוס היה מתייחד עם ארוסתו. מנהג זה היה נהוג בכמה קהילות עתיקות,62 ומאחר שהיישוב היהודי במאזאגאן לא היה קיים בתקופה קדומה, הדעת נותנת כי מקור המנהג בטעות.

לסיכום, למרות המקרים הרבים של קידושין שלא בשעת חופה הנזכרים בספרות השו״ת, רוב רובן של הקהילות במרוקו נהגו לקדש לראשונה רק בשעת הנישואין, ואילו הקשר הראשוני בין בני הזוג נעשה באמצעות השידוכין.

גיל הנישואין

מהאמור לעיל יוצא כי בנות התחתנו בגיל צעיר מאוד, בהיותן כבנות עשר ואף פחות. בגלל גילן הרך של הבנות והחשש שחיי אישות או היריון יפגעו בבריאותן, היו הורים שדאגו להתנות עם החתן שלא יקיים יחסים עם הכלה עד שתגדל ותסכים מרצונה להיבעל לו. הגיעו לידינו שני שטרי שידוכין מהעיר צפרו שבהם מופיע תנאי זה: האחד משנת תקס״ט (1809), ובו התחייב אבי החתן: ״וקבל אחריות בנו הנד עליו והוא שהבן הנד לאחר שיכנס עם כלתו הנד לחופה שלא יאנוס אותה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה לאט לאט עד שתגיע לפרקה ותהיה בוגרת שעל מנת כן נתרצה האב הנז'״.״. השטר השני הוא משנת תקצ״א(1831): ״שכאשר תכנס לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״.״. ההתחייבות היתה של הורי החתן, כנראה משום שגם החתן היה קטן. מסופקני אם עמדו החתנים בהתחייבות זו. לפני ר׳ יצחק בן ואליד נדון מקרה של ״קטנה כבת י״א שנשאת לבחור ובתוך חודשים לנישואין מרדה בבחור בטענה שאינה יכולה לסבול צער התשמיש״.

מהמקרים שהזכרנו לעיל ומאחרים ניתן להסיק, כי בנוגע למרבית השידוכין, ההורים הם שהחליטו, ובכלל זה בנוגע להתחייבויות ולקנסות. וקרוב לוודאי שלא שאלו לדעתם של בני הזוג הצעירים, הללו קיבלו את החלטות ההורים. פעמים רבות ההיכרות שבין ההורים היא שיצרה את השידוך, כפי שממחיש זאת מעשה שאירע באזור תאפילאלת במחצית המאה הי״ט ונדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא: ראובן שידך את בתו לבן שמעון, וקבעו ראובן ושמעון קנס לחוזר בו. בינתיים מת שמעון, וראובן חזר בו ולא רצה לתת את בתו לבן שמעון. טענתו היתה שהוא סמך על שמעון, שהיה אמיד, שיקנה לבתו תכשיטים, שיעשה לה חתונה כפי כבודו, ושידאג לפרנס כראוי את הזוג אחר החתונה. והנה שמעון מת, והבן אין ידו משגת לקנות את צורכי החופה ולפרנס ברמה שאביו היה עומד בה. הדיין לא קיבל טענתו וחייב אותו בתשלומי הקנס. מטענותיו של ראובן עולה שהוא רצה יותר את שמעון, אבי החתן, מאשר את החתן עצמו, ולכן משמת שמעון, סבר שאין סיבה לקיום השידוכין; ודומה כי הוא ראה בשידוכין אלו עסקה כלכלית.

השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן-אליעזר בשן

מונטיפיורי תמונה

6 באוקטובר 1863 – ריד מבקש לדחות את ביצוע גזר דין המוות עד שיבוצע תהליך משפטי, ולא יבולע לקשרים הטובים בין בריטניה ובין הסלטאן

תרגום של מכתב שכתב תומאס ריד לוזיר מחמד ברגאש: (לאחר דברי ברכה מקובלים)

בעקבות ההוראות שקיבלנו היום משר החוץ אנו מעוניינים לדעת מה קרה לשני היהודים האסורים בסאפי בגין הריגת אזרח של ספרד במקום ההוא. בהתאם להליך המשפטי האם ישנה אפשרות שיגזרו עליהם עונש מוות כמו שגזרו על בני דתם בחודש האחרון בסאפי בעוון אותו פשע י ואם כן, הנמען [מחמד ברגאש] מתבקש להעביר לסאפי מיד פקודות לדחות את ביצוע גזר הדין, עד שייערך להם משפט הוגן ויחקרו חקירה מלאה את דבר האשמתם. נתקבלה הוראה להסב את תשומת לבו של הנמען [מחמד ברגאש] לשמועות שנפוצו כאן [טנג׳יר] ושהגיעו לידיעת ממשלת בריטניה, שהיהודים שהוצאו להורג כאן ובסאפי בגין האשמה על הריגת הספרדי, הואשמו בלא עוול בכפם. ובגלל האשמה זו סבלו מאכזריות עד מוות. אם ייגזר עליהם מלוא העונש בלא הליך משפטי, יתערערו קשרי הידידות בין ממשלת בריטניה והאומה ובין הממשלה והאומה במרוקו(תעודה מס׳ 29).

ב־7 באוקטובר 1863 כתב תומאס ריד לשר החוץ, הרוזן ראסל, שהוא שלח היום מברק, ובו כתוב שהוזיר המאורי הבטיח לו שאין כל סיבה לחשש, שיוצאו להורג היהודים שעדיין נתונים במאסר ונאשמו בשותפות ברצח הספרדי. אשמתם לא הוכחה. הפושעים הוצאו להורג בסאפי לפי פקודת הסלטאן ועל פי החוק המוסלמי, שהמודה באשמה מוצא להורג. ההודאה באשמה הוכחה על ידי עדויות נסיבתיות. היהודי שהוצא להורג בטנג׳יר בגין שותפות לעבירה הודה באשמה, אבל עשה זאת לאחר עינויי מלקות. הכותב [תומאם ריד] מצפה לפרטים נוספים בקשר להליך המשפטי הקשור לאשמתם של היהודים (תעודה מס׳ 30).

8 באוקטובר 1863 – תגובת הוזיר: שניים הודו באשמה, שניים אחרים במאסר עד שתוכח אשמתם; אחד מכחיש כל קשר לנושא, והאחר חזר בו מהודאתו

להלן תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש, למר ריד:

לאחר שהוזיר מאשר את קבלת מכתבו, משיב שפסק הדין הוצא לפועל על שני האנשים שהודו באשמה. שניים אחרים עדיין במאסר עד שתוכח אשמתם. אחד מהם מוסיף להכחיש שיש לו קשר כל שהוא עם העניין, והאחר חזר בו מהודאתו הקודמת. הסלטאן ציווה לעשות צדק. על פי בקשתו של מר ריד אנו כותבים לסאפי, הואיל והכותב [מחמד ברגאש] משוכנע שמר ריד כתב את מכתבו בהסתמך על הידידות השוררת בין ממשלת בריטניה ואזרחיה לבין ממשלת מרוקו ואזרחיה (תעודה מס׳ 31).

מכתבי תודה של מונטיפיורי למשרד החוץ על הטיפול בנושא

ב־9 באוקטובר 1963 מונטיפיורי מביע את תודתו למשרד החוץ של בריטניה על עזרתו בנושא. משה מונטיפיורי כתב גם למר האמונד ממשרד החוץ. במכתבו הוא מאשר שקיבל את מברקו מ־5 באוקטובר ומודה לו עליו(לעיל תעודה מס׳ 27) ועל ההומניטריות שלו ועל רדיפתו אחר צדק. הוא עוד מקווה שהקונסול מר ריד ינצל את קשריו הטובים עם השר המאורי כדי שהשר יורה לשחרר את שני האנשים, שהם עדיין במאסר. מונטיפיורי מודע לסכנה הגדולה, לעינויים, לאיומים ולסבל העוברים על שני הצעירים. הוא מסיים את מכתבו בבקשת סליחה, וכותב שהוא מצפה להמשך עזרתו המועילה של מר ריד (תעודה מם׳ 32).

השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן

ב־9 באוקטובר 1863 כתב נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, יוסף מאיר מונטיפיורי, לשר החוץ, הלורד ראסל, שמשה מונטיפיורי דיווח לוועד על מעורבותו של ראסל הנמען במאורע בסאפי שבמרוקו, שבגינה נפגעו יהודים מספר בעיר הזאת. הכותב קיבל ייפוי כוח מהוועד להביע לשר החוץ את תודתו על אדיבותו.

בהמשך הוא כתב על התנכלויות ליהודים חסרי המגן שבתיטואן. נראה שהפקידים הספרדים הם אנטי־יהודים, והם מעודדים את הממשל המקומי לפעול באכזריות ובאי־צדק כלפי היהודים. הפונה מבקש מן השר לפנות לממשלת ספרד ולממשלת מרוקו, כדי שהן תפעלנה לעצור את המצב הזה, המסכן כל כך את היהודים שבאימפריה של מרוקו(תעודה מס׳ 33). משה מונטיפיורי היה מעורב גם בנושא הזה:

להלן תיאור המאורע שהתרחש בתיטואן, לפי מכתב שכתבו שני יהודים מתיטואן, ש׳ בן חיון וחיים לאבוס: בערב ראש השנה של שנת תרכ״ד פרצו גנבים לחנותו של ספרדי, ואחד הגנבים שכח את נעלו בחנות. סגן הקונסול של ספרד, ששמו פאנטום , פנה למושל העיר בטענה שהגנב היה יהודי ותבע להענישו. המושל כינס את כל תופרי הנעליים היהודים שבעיר ושאלם מי תפר את הנעל שהוא הציג. אחד הזקנים אמר שזו מלאכתו. לכן ציווה המושל לכבול אותו ולאסור אותו עם יהודי צעיר שהיה משרת בחנותו של הספרדי. ביום צום גדליה הובאו שניהם למשפט לפני המושל. סגן הקונסול של ספרד והמושל שאלו את היהודי הזקן אם הוא יודע מי קנה את הנעל ממנו. האיש ענה שאינו זוכר, כי הוא זקן, וכל יום הוא מוכר הרבה נעליים. המושל ביקש לשחררו, אבל סגן הקונסול סירב, ועל כן שני היהודים הולקו. כשנודע הדבר לאביו של האסיר הצעיר, בא לתיטואן כדי לבקש לשחררו. שומרי הכלא לא אפשרו לו להתקרב לכלא, ואחד השומרים אפילו הכה אותו בראשו. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, ומת כעבור שלושה ימים.

נודע לחברת כי״ח שבפריס וליהודי איטליה על התקרית הזאת. בעקבות זאת פנה הברון ג׳יימס רוטשילד (1868-1792) שבפריס לממשלת צרפת בנידון. כשנודע הדבר למונטיפיורי, דיווח עליו לראסל, שר החוץ של בריטניה. פרטים על המאורע, בשינויים קלים, נמצאים גם במכתב של קהילת תיטואן לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון מ־18 בספטמבר 1863. מופיע במכתב שמו של הסנדלר היהודי – יעקב בן עטר, אבל שמו של משה מונטיפיורי אינו נזכר בו(99/119 0?). במכתב עוד כתוב שיהודי תיטואן מביעים את הכרת תודתם למונטיפיורי ולברון ג׳יימס רוטשילד על ידי תפילה מיוחדת, שחיברו לכבודם. התפילה הזאת נאמרה בכל ראש חודש בעת פתיחת ארון הקודש.

ועידת וינה-מורשת יהדות ספרד והמזרח- יששכר בן עמי

מורשת יהדות מרוקו

הרעיון והשאיפה לזמן את כל נציגי הקהילות הספרדיות בעולם לוועידה בוינה לא התגשמו במלואם, שכן בוועידה שהתקיימה שם בימים כ״ה—כ״ז באב תרפ״ה (15—17 באוגוסט 1925), לא השתתפו קהילות אשר נפשם בוכה במסתרים ונכספת להשתתף בעבודת תהית העם וגאולתו אבל מחיצות ברזל עוצרות בעדם מהביע גלוי שאיפתם לגאולה…

[וכן] השאננים… [ש]אטמה אוזנם משמוע ולבם מהבין בעטיה של התרבות הזרה שאכלה כעש נפשם היהודייה והמיתה בקרבם רגש החרות והגאולה הלאומית של עם ישראל.

שישים־ושניים צירים מחמש־עשרה ארצות נטלו חלק בה, ביניהן— ארץ־ישראל, בולגריה, יוון, יוגוסלביה ואוסטריה, ששיגרו את רוב: הצירים; מיעוטם היו באי-כוח קהילות שונות, שהזדמנו לוינה לרגל הקונגרס הציוני הי״ד (שנפתח לאחר הוועידה), או שנמצאו שם לרגל עניינים אחרים. המציאות האחרת התבטאה גם בשם הוועידה, שהוסב מ ״ הועידה העולמית של היהודים הספרדים ״ ל ־ ״ ועידה בין הארצית של יהודי המזרח ״.

הרב נסים עובדיה, הרב הראשי לקהילת הספרדים בוינה, ומורנו לוי, מזכיר המשרד המכין, ניצחו על השלב האחרון של מלאכת הארגון. הרב עוזיאל נבחר לנשיא הכבוד של הוועידה ומשה פיג׳וטו לנשיא. כן נבחרו ארבעה סגנים לנשיא, וארבעה חברי מזכירות וועדה מתמדת.

 סדר היום הקיף שמונה ישיבות ( כולל ישיבת פתיחה חגיגית ), שבהן נשמעו נאומי ברכה של נציגי ההסתדרות הציונית והוועד הלאומי ( סוקולוב, אוסישקין, ילין וז׳בוטינסקי ), הרצאות על מצב היהדות הספרדית בעבר ובהווה ( אלמאליח ), התיישבות הספרדים ( אליהו אלישר ), דין־וחשבון מעבודת המשרד המכין ( מאיד לאניאדו ) ודברי מתווכחים על הקמת ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים, תפקידיה, מטרותיה, תקנותיה ותקציבה, מחוסר, זמן לא נשמעה הרצאה בדבר הקונגרס הציוני הי״ד ועמדת הספרדים, וכן לא נוצרה סיעה ספרדית בקונגרס, והצירים נמנו עם מפלגותיהם ועם המשלחות הארציות. בסיום הוועידה נתקבלו כמה החלטות ונבחרו המוסדות המרכזיים של ההתאחדות (ראה להלן).

הנואמים מארץ־ישראל לא חידשו הרבה בדבריהם, וחזרו איש איש לפי סגנונו המיוחד על מטרות המשרד המכין ועל אופי ההתארגנות הספרדית— לא לפירוד, כי אם התארגנות ציונית טהורה ללא הזדהות עם כוח פוליטי כל שהוא, שתקבל על עצמה בעיקר את ארגון עליית העולים הספרדים לארץ־ ישראל והתיישבותם בה. היטיב לבטא זאת הרב עוזיאל:

לא לפרוד אנו מתכוננים, ואף לא ליצירת במה מפלגתית, או חזית מעמדית אנו מתארגנים, חלילה לנו לחשוב מחשבת מעל כזו… אבל כונתנו הרצויה והנאמנה היא לאחד את קהלותינו אנו, לחטיבה מאחדת, להשיב לנו זהר תקופת העבר, להתאחד בגוש מוצק אחד לעבודת תחיתנו הלאומית במובנה הרחב והמלא ולהשתתף בקנין ארצנו ובבנינה, התפתחותה חישובי והחקלאי והכלכלי בכל ענפיהם ובדרך השלום והאהבה עם כל שכנינו בארץ.

גם הנואמים האורחים תמכו ברעיון ובמעשה והזימו את החששות לפירוד. דוד ילין, בשם הוועד הלאומי, השווה את הפעולה לבניית המזבח על־ידי השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, שנתכוונו בכך להבליט את קשרם האמיץ עם כל העם. אוסישקין ראה בהקמת ההתאחדות — הכנסת, אותם חלקי האומה, שהיו עד אז אדישים לתנועה הציונית — לעבודה הגדולה. תומך נלהב היה ז׳בוטינסקי; עבודתו בקרב יהודי תורכיה, יוון ובולגריה לפני מלחמת־העולם הראשונה, ופעילותו במצרים ובארץ־ישראל בייסוד הגדודים העבריים, שבהם נמצאו מגויסים ספרדים רבים, הוציאו לו מוניטין בין יהודי המזרח. בנאומו בשפה הספרדית הסביר, שחובה מוטלת על היהודי הספרדי להלחם על מעמדו והשפעתו בקהל העברי, ורק ספרדים המכירים את אחיהם יותר מאשר האשכנזים, יוכלו לאחות את הקרעים ולקרב את ליבותיהם של שני שבטי ישראל למען אידיאל אחד — תחיית עם ישראל בארצו ההיסטורית.

נציגי׳ יהודי בולגריה (ובמידה פחותה נציגי יהודי יוגוסלביה) המשיכו בביקורתם. הראשונים באו לוינה לפעול להכשלת ההתארגנות הספרדית המיוחדת, בטענה שהיא תגדיל את הפירוד בין אחים ותיצור שני עמים. לדידם, ההתאחדות היא אחות צרה להסתדרות הציונית. הם אמנם תמימי דעים עם הנציגים מקהילות אחרות, שיהודי ספרד והמזרח לא השתתפו עד אז באופן פעיל בעבודה הציונית, אולם לשם תיקון מצב זה אין צורך בהתאחדות ספרדית עולמית, שתגרום להוצאות כפולות, לה ולהסתדרות הציונית. עם זאת הם הציעו הקמת מסגרת אחרת— משרד מיוחד לענייני יהודי ספרד והמזרח על־יד ההנהלה הציונית בארץ־ישראל (שיהיה מורכב מחמישה אנשים שיעבדו בשכר), ושתפקידו יהיה לעורר את הקהילות, לשתפן בעבודת הבניין בארץ־ישראל ולפעול להרמת מצבן החינוכי והתרבותי. כך יווצר מאליו הקשר בין שני המחנות, שיהיו עם אחד. אחד הנציגים — אלברטו רומנו, שהתנגד בזמנו לפעולות המשרד המבכין, השתכנע שהקמת אירגון מיוחד לא תביא פירוד בעם, אולם לא ציין מה תהיינה דרכי פעולותיו. וכאשר נציגי קהילת יהודי בולגריה נוכחו לדעת, שהרוב בוועדה המתמדת אכן מצדד בהקמת ההתאחדות, הם הצטרפו לתומכים בהחלטה על הקמתה, תוך הכנסת תיקון בהצעה המקורית. וזה נוסח ההחלטה שנתקבלה פה אחד: ״אנו צריכים להתארגן לשם השתתפות בעבודת בנין ארץ־ישראל ולשם הרמת מצב הספרדים בגולה. [מכאן התיקון:] ההתאחדות הזאת מתאימה את עבודתה אל חוקת ההסתדרות הציונית העולמית ".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר