ארכיון יומי: 4 בספטמבר 2016


Rabbin Professeur Moché Amar La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera

משה עמאר 22222

À la nouvelle de la mort de Rabbi Yaacov Abehssera, des rabbins et des chefs de communauté de nombreuses villes d'Égypte arrivèrent pour lui rendre un dernier hommage, la grande communauté d'Alexandrie exigea qu'il soit enterré chez elle, comme il convient à un grand rabbin. Mais les gens de Damenhour ne lâchèrent pas prise en disant que puisqu'il est mort à Damenhour, il revient aux gens de Damenhour que le Tsadik soit enterré chez eux. Pendant la discussion, une pluie torrentielle se mit à tomber et là on comprit que c'était un signe du ciel, qu'il devait être enseveli à Damenhour. Les habitants de Damenhour et à leur tête Moché Assaroussi construisirent une stèle sur la tombe du Rabbin et fixèrent le 20 Tevet jour de sa mort (qui est aussi le jour de la mort de Maïmonide) comme un jour de Hilloula et de pèlerinage sur sa tombe. Le tombeau de rabbi Yaacov est devenu pour tous les affligés, un lieu de rencontre et de prière, surtout le jour de la Hilloula. Ce jour-là, de toute l'Égypte et d'autres pays, des centaines de familles arrivaient au tombeau et beaucoup de miracles se sont produits là-bas. Des malades ont été guéris, des femmes stériles ont conçu des fils, et des malheureux ont été soulagés de leurs misères. Tout cela grâce à la prière qu'ils ont dite près du tombeau du Tsadik.

Le tombeau du Rabbin est sacré aussi aux yeux des Arabes. Voici le témoignage du petit-fils de Rabbi Yaacov, le grand Rabbin Ytshak Abehssera comme il est rapporté dans le livre Maasse Nissim du Rabbin Avraham Mougrabi : "J'ai entendu du grand rabbin Ramlé-Lod Rabbi Ytshak Abehssera, petit-fils de notre saint Rabbin Yaacov Abehssera, que lorsque le roi Fouad régnait sur l'Égypte, son vizir (ministre de l'intérieur) n'avait pas d'enfants et que dans la haute administration proche du pouvoir il y avait un Juif juste et pieux. Il voyait comment le vizir se lamentait de ne pas avoir d'enfants. Un jour il s'adressa à lui en disant: "Tu as sûrement entendu qu'un homme saint qui fait des miracles est enterré en terre d'Égypte dans la ville de Damenhour. Son nom est Rabbin Yaacov Abehssera et tous ceux qui ont un problème ou une demande vont sur sa tombe et emportent avec eux de l'huile et des bougies à allumer en son honneur. Et ils font une prière en son souvenir. Beaucoup de leurs demandes ont été exaucées. C'est pourquoi toi aussi mon ami tu dois le faire et avec l'aide de D., tu auras des fils". Le vizir accepta le conseil de son ami et emmena sa femme au tombeau de Rabbin Yaacov Abehssera. Ils se prosternèrent sur la pierre tombale. Ils pleurèrent et prièrent pour avoir des enfants. Ils allumèrent des bougies en l'honneur du Juste et dormirent là une nuit. Le matin, ils rentrèrent chez eux de bonne humeur avec la foi que le Tsadik œuvrera pour l'accomplissement de leurs prières. En effet, l'année même, l'épouse du vizir accoucha d'un garçon et il y eut une grande fête dans la famille du ministre. Depuis, le ministre décida d'aller tous les ans au tombeau du Tsadik, d'allumer des bougies et de se prosterner sur la pierre tombale. Par la suite, il eut le bonheur d'avoir deux garçons et deux filles. Une fois, Rabbi Ytshak vint en Égypte pour prier sur la tombe de son grand- père. En s'approchant de Damenhour, il vit des soldats et des policiers gardant l'entrée de la ville. Arrivé à proximité de la tombe, il y vit une garde importante et demanda la raison de cette présence. On lui dit que le ministre de l'intérieur se trouvait avec sa famille près de la tombe du saint. Rabbi Ytshak demanda à entrer lui aussi près de la tombe, mais les gardes l'en empêchèrent en lui disant d'attendre jusqu'à ce que le ministre sorte. Il leur demanda d'entrer chez le ministre et de lui dire que le petit-fils du Saint attendait dehors. Entre temps il s'assit pour se reposer ; c'est alors qu'il vit le ministre sortir du « mausolée » et venir à sa rencontre. Rabbi Ytshak s'apprêtait à se lever en son honneur mais le ministre le devança en disant : "J'ai juré que tu ne te lèveras pas en mon honneur mais que c'est moi qui viendrai à toi".

Le ministre baisa la main de Rabbi Ytshak et ainsi agirent sa femme et ses quatre enfants. Il raconta au rabbin le miracle qui lui était advenu grâce à sa visite sur la tombe de Rabbi Yaacov et que depuis, lui et sa famille vénèrent le Saint et viennent se recueillir sur sa tombe chaque année. Rabbi Ytshak les a bénis et le ministre lui a remis un laissez-passer lui permettant d'entrer chez lui librement et le pria de passer le voir au Caire quand il irait en voyage au Maroc. Il dit aussi à Rabbi Ytshak : "Sache, que tous mes fils portent un nom de votre famille. Un de mes fils est nommé d'après Rabbin Yaacov, l'autre d'après Rabbi Massoud son fils. Pour les filles, l'une d'elles porte le nom de la mère de Rabbi Yaacov et l'autre celui de la femme de Rabbi Yaacov. Sur ce, ils se sont séparés. Plus tard, quand Rabbi Ytshak alla rendre visite au ministre, celui-ci posta une garde d'honneur devant sa maison pour le recevoir à son arrivée, ce qui conféra à la visite un statut officiel. Il le reçut avec beaucoup d'honneurs et chacun de ses enfants lui offrit une montre en or, l'une plus magnifique que l'autre. Le ministre et sa femme aussi offrirent au Rabbin des cadeaux. Depuis le miracle advenu au ministre, son attitude envers les Juifs s'est améliorée par le mérite de notre Maître.

Le lieu de la sépulture d'Abir-Yaacov a dernièrement subi une réfection commandée par un bienfaiteur juif des USA.

על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלכא בשנת ת״ץ – 1730-אוצר גנזים

ד. פקודת גירוש מפאס בשנת ת״ע – 1710הרב יעקב משה טולידאנו 1

תעודה זו כתובה בכתב ידו של רבי יהודה בן עטר החותם הראשון ובחתימת שני הרבנים האחרים׳ בכתב ידם׳ מצאתיה במארוקו. שלושת הרבנים האלה היו רבני פאס ושימשו בית־דין הגדול של כל ערי מארוקו בין ת״ן ׳ת״ף והראשון והאחרון נזכרו בהערצה ב״שם הגדולים״ מהחיד״א. ועל שלשתם עי׳ בספרי ״נר המערב״. המעניין בתעודה זו הוא, שלמרות השיעבוד בהגלות של יהודי מארוקו אז, היתה הסמכות לבית דין שלהם לכל ענייני היהודים ובכלל זה גם לגרש מן העיר אדם שחטא ואשם וגרם לשחיתות ציבורית בקהילה והמגורש לא היה רשאי להתלונן על כך לפני השלטונות. לפי המובן מתעודה זו, היתה סיבת גירושו של מסעוד בן זקן׳ בשל החשד שנחשד ביחסים עם קרובתו של יוסף בן יחייא בוּסידאן.

בהנ״ו – בעזרת ה' נעשה ונצליח                                                     

אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחייא בן זקן לזה האלמלאח ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח״ו ולראיה חתמנו פה בשנים עשר יום לחדש סיון שנת עת״ה לפ״ג

יהודה בן עטר             אברהם בן דאנאן                  יעקב בכמהר״ר ראובן

סיל׳יט                               ס״ט                               אבן צור זלה״ה

על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלבא בשנת

ת״ץ – 1730

על מכתב זה בכתב־יד בחתימתם של הרבנים החתומים עליו, שנשלח מעיר מכנאס במארוקו לרבי יעקב בן צור, רבה של פאס, על המחלוקת שעברה בין ר״י בן צור ובין רבי יעקב מלכא, מגדולי הרבנים במארוקו אז, רמז החיד״א ב״שם הגדולים״, אות ר׳ יעקב בן מלבא, שכותב שהיה בר פלוגתית של הרב יעקב בן צור וכו'. ובספר ״נר המערב״, עמי 143, הערה ק , דיברתי על זה ובמכתב זה של רבני העיר מכנאס, רואים אנו, שהמחלוקת היתה גדולה כל כך, עד שרבי יעקב בן צור השיג צוו מאת המלך נגד רבי יעקב. בן מלכא בו נגזר עליו, שלא ישמש ברבנות בשום אופן, כן כותבים רבני מכנאם, שרבי יעקב בן מלכא הסכים לקבל על עצמו לא לשמש ברבנות והפציר בנגיד של הקהל, שאותו הצוו של המלך שהיה מופקד אצל רבי יעקב בן צור׳ יוחזר אליו, כי ראה בזח עלבון, ועל זה היה מאסף אסיפות בקהל ומוחה נגד רבי יעקב בן צור, שמחזיק בצוו ההוא ואינו מוציא אותו מידו. ורבני מכנאס והנגיד נכנסו לתווך שלום ולבקש מרבי יעקב בן צור להחזיר את הצוו ההוא, כדי להשקיט הריב. ואמנם כפי שידוע לנו הצליח ר״י בן מלכא אחר כך ונתמנה רב ואב בית דין בעיר תיטוואן, עיר שאמנם לא היתה בחשיבותה כהערים פאס ומכנאס. אכן גם בה נמצאו אז גדולי תורה; ור״י בן מלכא העלה אותה למדרגה חשובה ביותר.

בסוף המכתב שואלים רבני מכנאס את ר״י בן צור על תלמיד־חכם אחד,. שכתב ספדי תורה ויצא עליו לעז, שלא היה מקדש את ה׳ בכתיבתו ורצה מישהו לפסול אותם ורבני מכנאס החתומים על המכתב ביקשו, שר״י בן צור יתחקה לברר את האמת ויודיע להם.

מה שנוגע לתולדות שגי הרבנים רבי יעקב בן צור ור״י בן מלכא וכן על הרבנים החתומים על המכתב, יש לעיין בספרי ״נר המערב״, כפי הנראה נכתב מכתב זה סביב לשנת ת״ץ.

לקדוש ה׳ מכובד הדר הוא לכל חסידיו רבה דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמה״ יעקב כן צור נר״י.

אחד׳׳ש כת"ר כמשפט ליראי ה׳ וחושבי שמו, זאת אומרת על אודות כהה׳׳ר יעקב בן מלכא, לא נעלם מעיני כ״ת כי זה ימים רבים והוא מתגורר במחננו זה וקובל ומתרעם לפני הנגיד נר״ו ויחידי הקהל ישצ״ו על אודותיו ועל דבריו, והנגיד נר״ו דוחהו מעת לעת ומיום ליום וכעת אשר ארכו לו הימים ויראה כי לא יכול לו ולא עלתה ארוכה למחלתו השתדל ואסף וקבץ ב״ד נר״ו עם הנגיד נר״ו ורבים מיחידי הקהל ישצ״ו וצווח ככרוכיא ותבע ממנו את הדין לעשות לו משפט כתוב, וכאן נמצינו אנחנו החתומים אלה פה עם חכמי ק״ק תאדלה  (Tadla) וענה ואמר אנא דינא קא בעינא שיקרע הכתב ההוא אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך לא יראה ולא ימצא ואי משום שררת הדיינות ודוגמתה הריני מקבל ע״ע קבלה גמורה להרחיק עצמי ממנה הרחקה גמורה ואין כוונתי אלא להסיר ולהרחיק ממני לזות שפתים ולהפיץ ולהדיח הכתב ההוא ולא ישאר רשהמו ניכר למשמרת לאות. ולא נעלם מעיני קדשו,עין משפט כי הרבה חילול ה׳ וחילול כבוד התורה נמשך ומדברים הללו בהיותם עומדים צפופים ומסתעפים רווחים לפני קהל ועדה. ועל כן המבוקש מכת״ר בבעו ובמטו מניה כי הוא רב חסד מטה כלפי חסד יעשה למען שמו הגדול שלא יתחלל ברבים ב״מ וישלח לו הכתב ההוא למען ישקוט וינוח מדברי ריבותיו אשר הוא קובל ומתרעם דבר יום ביומו בכל עבר ופנה בפני ההמון ונפיק מניה חורבה וידענו כי, עם כ"ת הסליחה נושא עון ועובר על פשע ומעביר על מדותיו. וכל כך למה ׳׳לכבוד התורה ולומדיה ולמען הקים דגל התורה על תילה. גס ידיע להוי ליה לכ״ת שהספרים שכתב האיש אשר הפך הקערה על פיה ונמכרו פה מחנינו, נסתפקו בהם קצת יחידים שלא להכשירם באומרם כי יש מי שאומר שלא היה מקדש את ה׳ בכתבו ועל כן יורה מורה צדק ע״י חקירה ודרישה שם שם לו אם יש עדים לדבר הזה שכך היה, אז אזלינן בתר רובא וסמכינן אחזקתיה ותשובתו הרמתה מהרה תצמח. נאם דורשי שלומו וטובתו׳ נאמני ברית אהבתו, מקוים לאדון השלום ישים שלום בגבולו, ששון. ושמחה בהיכלו כולו אומר כבוד ורוב שלום.

מנחם עטיאה               משה אדהאן ס״ט

יעקב טולידאנו ס״ט – יהודה בירדוגו ישצ״ו

הד'ימה הפלשתינאית- הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימה הפלשתינאיתהדימים

התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:

מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).

צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:

אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.

מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים,  שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.

ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר -גבריאל בן שמחון- פרק האחרון בספר

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,

מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.

הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה

והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.

זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.

תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם

ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.

בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.

פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים

בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות

הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

סוף הספר

לידה בבית הורי היולדת- הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה אליעזר בשן .

לידה בבית הורי היולדתהורים וילדים

היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.

ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).

ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).

בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:

שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.

החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).

הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).

כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.

מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.

המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.

המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).

אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).

במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.

לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).

המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר