ארכיון יומי: 16 בספטמבר 2016


חנה רם – אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

חנה רם%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%99%d7%90%d7%9c

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

אברהם מויאל (א – מויאל), צאצא למשפחת רבנים מגולי ספרד.

  • בין הרבנים הידועים לנו: ר׳ מסעוד בן מויאל ור׳ יצחק בן מויאל. ראה : י״מ טולידנו, נר המערב, ירושלים, תרע״א, עמי 162 וסי׳ רפ״ח.

נולד בשנת תר״י (1850) לאמו סעדה לבית עמיאל ולאביו אהרן מויאל, סוחר אמיד מראשי קהילת יהודי רבאט ומנדיביה. בשנת תרי״ב (1852) חיסל אהרן את עסקיו, ובהשאירו מאחריו את נכסיו בדלא ניידי, עלה ארצה עם אשתו וארבעת בניו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. תחילה ישבה המשפחה בחיפה, שבה היתה קהילה קטנה של יהודים מערביים. בימים ההם היתה חיפה כפר דייגים קטן, והמשפחה ישבה בה שלוש שנים בלבד. בשנת 1855 עבדה המשפחה לגור ליפו-עיר הנמל של דרום ארץ־ישראל ושער העלייה לירושלים הבירה. ביפו התקיימה קהילה ספרדית ומערבית חשובה- ראשונה מחוץ לתחום ״ארבע ערי הקודש״. מייסדיה, בראשית המאה ה־19, היו סוחרים יהודים מקושטא, שמקצתם ישבו בה עוד במאה ה־18. תחילה היו יהודי צפון אפריקה מיעוט בקרב הספרדים יוצאי ערי תורכיה וארצות הבלקן. אולם עם התגברות עליות יהודי המגרב משנות הארבעים ואילך נתנו העליות האלה דחיפה להתגבשותה הציבורית ולהתפתחותה הכלכלית של קהילת יהודי יפו. בהגיע משפחת מויאל ליפו, היו כבר המערביים רוב בקהילה היהודית. יהודי העיר התפרנסו מיגיע כפיהם, עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכות שונות ולא נזקקו לתמיכת מכספי ה״חלוקה״, אשר ממנה נהגו יושבי ערי הקודש. בשנות השבעים של המאה ה־19, עם הריסת חומת יפו העתיקה, היה אהרן מויאל וכמה משפחות מעשירי העדה המערבית, ביניהם משפחות שלוש ואבוטבול, הראשונים שבנו את בתיהם מחוץ לשטחה של החומה. ביתו של אהרן מויאל היה ברובע החדש, שנקרא רחוב ״שוק הדגים״.

בידנו תיאור של בית זה מפי עולים מאירופה, שהתארחו בו וכתבו, בין השאר, את הדברים הבאים:

״… בחיצוניותו לא נבדל הבית מיתר הבתים שבשכונה. אבל כאשר החילונו לעלות על המדרגות הרגשנו תיכף שכאן נמצא יופי עם נוחות המזרח. עלינו במדרגות רבודות לאולם רחב ידיים, מואר יפה בשמשות צבעוניות, ורצפתו שיש מבהיקה בלבנוניותה… הלכנו מאולם זה לאולם גדול יותר המרוהט בטעם מזרחי, זר ומוזר לנו, שעשה עלינו רושם חזק בחידושו. בפינה רחוקה באותו אולם ישב מקופל רגליים על הרצפה ובהסבר, על כרים מרוקמים הדר, איש במיטב שנותיו… חבוש טרבוש אדום כהה וגדילי משי שחור תלוי עליו… בהביטי עליו מרחוק נדמה לי כי איזה עותמן-פחה יושב שם לפני…״

על חלקה אחת מהאדמות הרבות שקנה אהרן מויאל ביפו בנה בית גדול עם דירות למגורים הנקרא על שמו-״ויכַּאלאת מויאל״.

 

  • הערת המחבר : באחרית ימיו התיישב בירושלים, קנה לו בית בשכונת נחלת שבעה והקדיש אותו לבית הכולל של העדה המערבית. הוא נפטר בשנת תרנ״ח (1898) בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. לפרטים ראה: פ׳ גראייבסקי, ״משפחת מויאל״ (כתב השו״ב משה אסולין, מוותיקי המערביים ביפו), ״זיכרון לחובבים והעולים הראשונים מעדת הספרדים המערבים ביפו ואגפיה״ חוברות קי״ח-קי״ט (תרצ״ו). ירושלים : מ״ד גאון, יהודי המזרח, ירושלים, תרצ״ו, חלק שני, עמי 381-380 ; ד׳ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו, תל־אביב, 1958, כרך ג, עמי 1315-1314.

בניו, למעט אברהם, קנו אדמות רבות ביפו, בשטחה של תל־אביב טרם היווסדה, ובמקומות אחרים בארץ.

  • הערת המחבר : בנו בכורו, יוסף בק מויאל, מנהיג העדה המערבית ביפו, והגביר שעל־פיו ישק דבר בה, סוחר מצליח, ששימש קונסול כבוד של ספרד ביפו, ואחר כך קונסול פרס, רכש אדמות ביפו יחד עם סגן קונסול אנגליה חיים אמזלג ואהרן שלוש. על האדמות שרכשו השלושה נבנו: השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, וכן חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן (על שם אהרן מויאל). על הקרקע שרכש לבדו נבנו השכונות קרטון (חלק משכונות התימנים), מהנה ישראל ומחנה יוסף. בנו של יוסף בק, עו״ד דוד מויאל (משפטן ראשון בארץ, שהוסמך בפריס), נודע בזכות עצמו כמשפטן מעולה, בקי בלשון הערבית ובספרותה, שסייע רבות לבני העליות החדשות, בעיקר בישוב סכסוכי קרקעות עם בעלי־האדמות והשלטונות התורכיים, קנה אדמות רבות: אדמת מהלול 60,000 אמות (ממערב לגימנסיה הרצליה בתל־אביב לפני היווסדה); כרם שאהין 50,000 אמות; אדמת פרציל 120,000 אמות (עליה הוקמה שכונת אוהל משה, על שם משה אסולין הנזכר לעיל); אדמת משהרווי (עליה הקימה ״חברה חדשה״ את רח׳ אלנבי) 120,000 אמות; כרם אוטין 50,000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30,000 אמות; אדמת בדרני 60,000 אמות ; אדמת קורעטו (משכנות ישראל) 50,000 אמות ; אדמת אסכנדראני (בגבול בית־ העלמין הישן ברח׳ טרומפלדור) 60,000 אמות; אדמת איטריאצי (שכונת ברנר ומחנה האוהלים לידה) 100,000 אמות; מאדמת כפר קביבה (בגבול נס־ציונה) 120,000 אמות; מאדמת זרנוקה (סמוך לרחובות) 2,000 דונם; מאדמת עיראק אל־מנשיה 500 דונם; מאדמת בשיט 2,500 דונם, ו־600 דונם בנגב (עליהם הוקמה הנקודה גבולות). לפרטים ראה שם.

אברהם מויאל היה המפורסם ביותר מבין בניו של אהרן, בזכות היותו אחד החלוצים הספרדיים הראשונים בתנועה הציונית המודרנית והספרדי היחיד שעמד בראש נציגות ״חובבי ציון״ שהיתה גוף נכבד בתנועה הציונית בארץ. אכן, הפעילות הציבורית לא היתה זרה לו. עוד משחר נעוריו היה מויאל מעורה בחיי הציבור היהודי ביפו. הוא למד תורה מפי החכמים המלמדים, ראשוני המערביים בעיר, ואחר־כך התמחה בכוחות עצמו בערבית בדיבור ובכתב. כבר בשנת תרכ״ג (1863) נמנה עם מייסדי ״ועד העיר יפו״-ניצן ראשון של התארגנות ציבורית מודרנית בארץ – בו היו שותפים ספרדים ואשכנזים, תופעה יהודית בחברה היהודית של הימים ההם בארץ הקודש, הידועה בפיצולה העדתי. ועד זה הקים, בין היתר, סניף של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״) ביפו, ובהשתדלותו נוסד בעיר זו, בשנת 1868 בית־הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״.

בשנת תר״ל (1870) עם יסוד בית־הספד החקלאי ״מקווה ישראל״ ביפו, בחר מרכז ״אליאנס״ בפריס במויאל לשמש סוכן מטעמו להעברת הכספים למוסד זה. כאביו, עסק אברהם במסחר ובחלפנות, ובמרוצת השנים הסתעפו עסקיו לחברות ובנקים בחוץ־לארץ. כן קיים עסקי מסחר עם הקונסולים הזרים ביפו, ביחוד עם קונסול צרפת בהיותו נתין צרפתי.

מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי־השררה בצמרת השלטון התורכי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של מנהיגי הישוב היהודי ביפו בתקופה שקדמה לעלייה החדשה ובשנותיה הראשונות.

 

 

אליעזר בשן שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים

קו לקו

שמירת השבת היתה גורמת לאי נעימויות לנוכרים שהיו תלוים בשרותם של יהודים. כך למשל, מספר שטיהלין, שהוזכר לעיל. לאחר שמונה את האיסורים השונים וביניהם הדלקה וכיבוי מציין כי המשרת במלון יהודי במוגאדור אינו נוגע במנורה. וזאת עושה במקומו נוצרי ואילו רופא שוייצרי שם נאלץ לשאת את הפנס בעצמו בליל השבת, כי משרתו ותורגמנו היהודי אינו עובד בשבת. הוא גם קובע כי רוב התורגמנים במארוקו הם יהודים, המכירים יפה את כל המקומות וניתן להיעזר בנסיונם בסיורים של התיירים, אבל בשבתות אינם מוכנים לנסוע בשום מחיר. תופעה זו מגבילה איפוא את אפשרות העסקתם .

כעשר שנים אחריו כותב גראהאם בהקשר לחנויות הנעולות בשבתות במזאגאן, כאשר כל הסחר הקמעונאי בידי יהודי המקום. לדבריו, אין דת אחרת בה מצויים כה הרבה ימים בהם אין עובדים, לכן פלא שאין רבים מהגויים המצטרפים ליהדות, שהרי עשויים היו ליהנות מהבטלה. זו הערה צינית המתעלמת מהחריצות של היהודים בימות החול, ובתנאי ההפליה וההשפלה מצד המוסלמים השולטים. העקביות בשמירת השבת היתה כרוכה לא רק בהפסד כספי, אלא עשויה היתה גם להעמיד יהודים בסכנת נפשות, כתוצאה מעימות עם השלטונות. אחד האירועים בנדון ראוי לאיזכור:

זמן קצר לפני מותו של הסולטאן סידי מוחמד, ששלט בשנים 1859—1873, הצליח לדכא מרד של שבט בני מוסא בדרום מארוקו. כעונש ציוה להתיז ראשם של ארבעים ושמונה שבויים מבני השבט. באוקטובר 1872 נשלחו לרבאט, ושוחטים יהודים נצטוו לבצע את העדיפות, כשהמטרה היתה שראשיהם יוקעו לאחר מליחתם במשך שלושה ימים בשערי העיר. היהודים סירבו בגלל קדושת השבת, ונענו רק לאחר שנגררו בכוח על ידי חיילים והוכו במגלבים.

לפי הערכה אחת, שומרים יהודי מארוקו על דיני השבת ביתר הקפדה מאשר יהודי אירופה. זו הערכה סובייקטיבית, ותלויה בהיכרות מקרית ואישית. מכל מקום, יש בדבר משום ביטוי חיובי לגבי יהודי מארוקו. היו גם חריגות ומקרים של חילול שבת. בשנות ה־70 של המאה ה־19 כותב תייר נוצרי על יהודי במארוקו שעישן בשבת ואכל טריפות, כתופעה יוצאת דופן, המלמדת על הכלל שלא נהג כך. חדירת ההשפעה התרבותית של צרפת שברה בהדרגה מנהגים ומוסכמות, ונבעו סדקים בשלמות הקיום של המסורת היהודית. הקרבנות הראשונים היו יהודי אלג׳יריה, הראשונים להשתלטות פוליטית ותרבותית של צרפת, והדבר ניכר בכל תחומי החיים, ובכללם שמירת השבת. השתתפותם של יהודים במערכת האזרחית והצבאית חייבה אותם לחלל שבת, והדבר גרם גם לנטישת המסורת. אלכסנדר נוכס שספרו על אלג׳יריה יצא ב־1880, כותב בלעג על יהודים המשתתפים באימונים צבאיים בקונסטנטין בשבת, למרות שזהו יום המנוחה שלהם. היתה זו שמחה לאידם .

הכבוד כלפי ההורים והזיקה המשפחתית המפותחת של יהודי המגרב היו בין הגורמים שחיזקו את הרצון לשמור שבת ולו חלקית, על־ידי הסבה עם המשפחה בסעודות, וביקור בבית הכנסת. אולם אף זיקה זו הולכת ונחלשת כתוצאה מהשפעת הסביבה החילונית.

לסיכום, הראינו כיצד שמירת השבת על ידי יהודי המגרב מהווה מוקד להתענינותם של נוכרים, בהיותה שונה מימי הנינוחה של הדתות האחרות. היא מעוררת תשומת לב גם על רקע משקלם של היהודים במסחר, במלאכות ובשרותים, והקרבנות שיהודים היו מוכנים להקריב לשם שמירה על נכס זה. הנסיונות של הנוכרים לנצל את ימי השבת והחגים לשם תחרות בסוחר היהודי, לא הועילו. על ההפסד הכספי של ימים אלה, זכה היהודי למנה גדושה של פיצוי, השבת היתה לא רק יום מנוחה לאגירת כוח לימי החולין המיגעים, אלא גם יום של קדושה ממנה שאב נשמה יתירה והרגשת גאוה ופיצוי על העלבונות שספג מהמוסלמים בימות השבוע. האיסורים וההגבלות יצרו את האופי המיוחד של יום זה, והשבת היתה סימן היכר יחודי ליהודי. האימרה ״יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת עליהם״ אינה מליצה בעלמא, אלא היא מציאות ריאלית, והזנחת השבת גררה נטישת המסגרת היהודית בהדרגה.

סוף המאמר

הערבים שמרו על היהודים

באלגייר התרחשה אחת האפיזודות המרשימות ביותר של סולידריות ערבית עם יהודים.בין צלב הקרס לסהרה

אלג׳יריה היתה ייחודית בקרב נחלותיה של צרפת מעבר לים; היא לא היתה מושבה ולא מדינת חסות. היא היתה חלק אינטגרלי של צרפת. לפי החוק הצרפתי, כל שטחה של ארץ זו היה צרפת כמו ניס, מרסיי או בורדו. אבל חרף העובדה שהארץ היתה צרפתית, תושביה לא היו צרפתים. בעשורים הראשונים לשלטון הצרפתי, תושבי אלג׳יריה – מוסלמים ויהודים, לא היו שם נוצרים ילידים – לא נחשבו כאזרחים צרפתים. אף כי הוטלו עליהם מקצת החובות של האזרחות (מיסוי, למשל), לא היה להם דבר מזכויותיה. הם שמרו על מעמדם כילידי הארץ והיו כפופים לחוקים הקהילתיים והדתיים שלהם.

לדידם של היהודים, השתנה המצב הזה ב־1870. פקודת כרמייה הציעה אזרחות צרפתית לכל היהודים ילידי אלג׳יריה שהיו מוכנים, בתמורה לכך, לציית למשפט האישי הצרפתי. ליהודים שנשאו עיניהם לצרפת שתגן על חייהם מפני הסופה הגואה של התודעה הערבית התרבותית, ולימים, הפוליטית, היתה פקודת כרמייה בגדר מתת שמים. אלפי משפחות הסכימו לעסקה וקיבלו אזרחות צרפתית.

לפקודת כרמייה היו אויבים. בעיני הימין הצרפתי האנטישמי – בעיקר אחרי פרשת דרייפוס – זו היתה ״כבשה שחורה״ שיש לסלקה. אחת הקבוצות שניהלו מלחמת חורמה נגד הפקודה היתה זו של המתיישבים הצרפתים באלג׳יריה, שנקראו ״קולונים״. רבים מהם היו אנטישמים שטענו כי לא זו בלבד שפקודת כרמייה פתחה את שערי צרפת ליהודים המזיקים, היה בה גם משום תקדים מסוכן שיורחב ברבות הימים ויוחל על המוסלמים. לא היתה אפוא שום הפתעה בכך שאחת הפעולות הראשונות של משטר פטן היתה היענות מלאה לתביעת הקולונים וביטול הפקודה.

אבל אנשי פטן הרחיקו לכת מעבר לכך. הם ביטלו רטרואקטיבית את האזרחות של כל היהודים (וצאצאיהם) שקיבלו אותה אי פעם בהסתמך על פקודת כרמייה. ערב כניעת צרפת ב־1940 היו 106,986 יהודים אלג׳ירים שנהנו מאזרחות צרפתית. משטר וישי ביטל מניה וביה את אזרחותם של 98.5 אחוז מהם. בכך הצטרפה צרפת של וישי לגרמניה של היטלר – שתי המדינות היחידות שביטלו באופן משפטי ושיטתי את האזרחות של תושביהן היהודים בזמן המלחמה.

היענות לתביעותיהם של המתיישבים הצרפתים לא היתה הסיבה היחידה שהניעה את פקידי וישי לבטל את פקודת כרמייה. הם חשבו גם שהביטול ירים את קרנם הדועכת בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה. כבר אמרנו כי תבוסתה המהירה והמביכה של צרפת בידי גרמניה פגעה ביוקרתה, שהיתה יסוד חיוני בשמירה על השקט בקרב אוכלוסייה לא־שקטה. הגרמנים עצמם צברו תמיכה בקרב הערבים על ידי שחרור מאות עצירים פוליטיים ערבים מבתי כלא צרפתיים, על ידי מתן שירותים מיוחדים (מסגדים, עיתונים בערבית וכן הלאה) ל־90,000 החיילים הערבים שהוחזקו כשבויי מלחמה צרפתים באירופה ועל ידי הקמת תחנות רדיו ערביות ששידרו בניבים המקומיים." משטר וישי מצא עצמו נלחם לא על הלבבות והמחשבות של הערבים אלא נגד שחיקת כוחו ונגד עליית ההשפעה הגרמנית על חשבון ההשפעה שלו. אנשי וישי חיפשו דרכים להשיג תמיכה ערבית, אך לא רצו לשפר את מעמדם של הערבים לשם כך. הם חשבו, תחת זאת, כי יוכלו להשיג את אותן מטרות על ידי פגיעה במעמדם של היהודים.

הם טעו. רוב הערבים עמדו על טיבה של התחבולה הצרפתית ועל פי רוב סירבו להשתתף בה, אם כי היו בוודאי כאלה שנהנו מרווחים פוליטיים לטווח קצר. ״הגזענות שלכם פונה בכל הכיוונים״, קבל המנהיג הלאומני פרחת עבאס על משטר וישי. ״היום נגד היהודים ותמיד נגד הערבים״. על ביטול פקודת כרמייה, אמר מסאלי חאג׳, המנהיג הכלוא של המפלגה העממית האלג׳ירית: ״[זה] לא יכול להיחשב כהתקדמות בשביל העם האלג׳ירי – צמצום זכויות היהודים אינו מרחיב את זכויות המוסלמים״.

באופן מפתיע, אחד המקורות הראשיים של אהדה ליהודים בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה היה הממסד הדתי המוסלמי. הכוכב העולה בו היה עבד אל־חמיד בן באדיס, מנהיג מפלגת האצלאח (הרפורמה) האלג׳ירית. בן באדיס היה אדם אדוק מאוד בעל השקפת עולם מודרנית, פתוחה וסובלנית. בין הישגיו הרבים היה גם כינון הליגה האלג׳ירית של המוסלמים והיהודים. למרבה הצער, הוא מת באביב 1940 ולא הספיק לתרום מכוחו ומהכריזמה שלו לתגובה המוסלמית על עליית וישי לשלטון.

בתקופת וישי החליף אותו שייח׳ טייב אל־עוקבי. בדומה לבן באדיס, גם אל־עוקבי היה מנהיג רפורמי שקיים קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות אלג׳יריה. הם גמלו לו באמצעות הפניית תרומות של יהודים לקרנות הצדקה החביבות עליו. אל־עוקבי הראה את עוז לבו בתחילת 1942. כאשר גונבו לאוזנו שמועות שמנהיגי קבוצה צרפתית פרו־פשיסטית, לגיון הלוחמים הצרפתי, מסיתים חיילים ערבים לעשות פוגרום ביהודי אלג׳יריה, עשה אל־עוקבי כמיטב יכולתו למנוע את הדבר, ואפילו פרסם פתווה שאסרה על מוסלמים לתקוף יהודים. יתר על כן, היסטוריון אחד משווה את אל־עוקבי לארכיבישופים הצרפתים המהוללים ידידי היהודים סלייז׳ וז׳רלייה, שיד ושם הכיר בשניהם כחסידי אומות העולם. מכל מקום, ההיסטוריון הזה מציין הבדל אחד – ״הסיכון האישי הגדול״ בגלל המאבק למען היהודים היה, במקרה של אל־עוקבי, גדול מהסיכון האישי שהיה מנת חלקם של שני ההגמונים הצרפתים.

מדוכני המטיפים במסגדים של אלג׳יריה הורו אימאמים מקומיים לצאן מרעיתם לא לנצל את מצוקת היהודים להשגת רווח כספי. הקרבה עצמית כזאת, בזמן שהרבה מתיישבים צרפתים התעשרו על חשבון היהודים, היתה מעשה אצילי במיוחד של הקהילה המוסלמית המקומית.

חוקי וישי דרשו מבעלי רכוש יהודים למסור את נכסיהם הלא־נזילים לאפוטרופסים שינהלו את העניינים העסקיים בנאמנות. בפועל, הסדר זה סיפק לאפוטרופוס הזדמנות פז להתעשר במהרה. לא זו בלבד שהאפוטרופוס קיבל שכר בעד שירותיו, אלא שניתנה לו גם האפשרות לנהל את העסק באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים האישיים שלו. היו אמנם כמה אפוטרופסים שקיבלו על עצמם את התפקיד כדרך לשמור על נכסים של ידידים יהודים, אבל האנשים האלה היו – במילותיו של היסטוריון אחד – ״חריגים גמורים״. נפוצים בהרבה היו המקרים שבהם האדמיניסטרטורים של ממשל וישי ניצלו את סמכותם למנות אפוטרופסים לצרכים פוליטיים, הן לתיגמול תומכים נאמנים והן לגיוס תומכים חדשים. פקידים מקומיים ניסו שוב ושוב לגייס ערבים לשמש כאפוטרופסים, כחלק מהמאמץ שלהם לחזק את התמיכה העממית במשטר וישי. כולם ידעו שהמינויים היו שוחד מוסווה־בדוחק.

לזכותם של ערביי אלג׳יר ייאמר, שלא היה ביניהם אפילו אחד שנענה להצעה של ממשל וישי. באחד מימי שישי של 1941 השמיעו מנהיגים דתיים ברחבי העיר דרשות שהתרו בכל המוסלמים הטובים לבל ייענו להצעות הצרפתיות לשמש כאפוטרופסים לרכוש יהודי. הם אפילו אסרו על מוסלמים לקנות סחורות יהודיות במכירות פומביות מתחת למחירי השוק. חרף הקשיים הכלכליים שניצבו לפני ערבים בימי המלחמה, הם סירבו להפיק רווח אישי ממצוקת היהודים. וכפי שדרשו האימאמים, אף ערבי אחד לא ניצל את ההזדמנות להרוויח כסף קל אם מפעילות כאפוטרופוס ואם מקניית רכוש יהודי במחירי מציאה במכירה פומבית בחסות משטר וישי.

בריאיון שנתן לאחר המלחמה, חלק ז׳וזה אבולקר – הגיבור אמיץ־הלב של תנועת ההתנגדות היהודית־ברובה של אלג׳יר – שבחים לאוכלוסייה הערבית של העיר בזו הלשון:

הערבים אינם משתתפים [במלחמה נגד משטר וישי]. אין זו מלחמתם. אבל במה שנוגע ליהודים הם מצוינים. פקידי וישי והסוכנים הגרמנים משתדלים לדחוף אותם להפגנות ולפוגרומים. ללא הועיל. כשהוצאו סחורות של יהודים למכירה פומבית, פורסמה הוראה במסגדים: ״אחינו סובלים קשות. אל תקנו את הסחורות שלהם״. נוסף על כך, לא היה אפילו ערבי אחד שנעשה למנהל של רכוש יהודי. האם אתם מכירים עוד דוגמאות של כבוד קיבוצי מעורר־התפעלות כזה?

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר