ארכיון יומי: 13 בספטמבר 2016


ב. שערי זמרה מקים מעפר דלים – יוסף גבאי – לרבי משה אבן צור

ב. שערי זמרהמשכיל שיר הידידות

מקים מעפר דלים

חריזה: אאאא בבאא גגאא.

משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: לפסח לנועם מוציא אסירים, ס׳ משה בן צור.

מקים מֵעָפָר דַּלִּים וֵּמֵאַשְׁפוֹת יָרִים

גוי מקרב גוי הוציא למלוך מבית אסורים

בְּכֹח גדול וביד חזקה אל יוצר הרים

על כן בָּאוּרִים אֲכַבֵּד לו וְּבשִׁיר הַשִׁירִים                בְּכֹחַ גָּדוֹל…

 

 5 שִׂגֵּב מעוני אביון וקיים הבטחתו

אשר הבטיח לאברהם באהבתו

נתן חן העם בהוד נועם בעין הַמִצְרִים

וַיִּתְנַצְּלוּ עֶדְיָם זקנים עם נערים                          נתן חן ..

 

האל דעות גדול תבונה רב ההשכל

10 השיב חכמים לאחור ודעתם הוא שִׂכֵּל

התחכמו לנו הִרְווּנּו הִשְׁקוּנוּ מַיִם הַמָּרִים

וגם כִּתְּרוּנוּ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂנָה הַדְּבוֹרִים              התחכמו לנו…

 

1 – מקים … דל: הפייטן פונה לה׳ בבקשה שירים את ישראל, שהם דלים ודך, והלשון על פי שמ״א ב, ח. ומאשפות… ירים: ע״ד הפסוק בשמ״א׳ ב, ח: ׳מאשפות ירים אביון׳

2 –  גוי… גוי: הלשון על פי דב׳ ד, לז, וראה ילק״ש ואתחנן רמז תתכח, ודרשוהו שלא היו ישראל ראויים לצאת ממצרים ולכן נקראו גוי,

מלך… אסורים: ר״ל הקב״ה שהוא מלך, הוציא את ישראל מבית האסורים כדי למלוך עליהם.

בכח… חזקה: על פי שמי לב, יא.

 אל… הרים: על פי עמוס ד, יג.

על… השירים: אורים כמו מאורות ׳ר׳ אבהו אומר כשני המאורות, הא כיצד חמה זורחת מברכין עליה, לבנה זורחת מברכיו עליה׳, וראה ילק״ש יש׳ רמז תכה,  ר״ל שיש לשבח לקב״ה ביום ובלילה על שגאלנו ממצרים.

שיר השירים: על פי שה״ש א, א.

שגב אביון: ע״ד הפסוק בתה׳ קז, מא: ׳וישגב אביון מעוני׳.  וקיים באהבתו: כנאמר ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וראה בר׳ סו, יד. 7. נתן… העם: על פי שמי יב, לו.

בעין… מצרים: על דרך הפסוק בשמי יא, ג..

״ויתנצלו עדיים: רומז לנטילת תכשיטי המצרים על ידי בני ישראל, והלשון על פי שמי לג, ה.

השיב… -לאחור: ע״ד הפסוק ביש׳ מד׳ כה: ׳משיב חכמים אחור ודעתם ישכל׳.

התחכמו… הדבורים: בטורים אלה מתאר הפייטן את מחשבתו של פרעה ׳הבה נתחכמה לו׳ על פי שמי א, י, ומדמה את מעשיו ׳כאשר תעשינה הדבורים׳, והלשון על פי דב׳ א, מד.

          בדבר אשר זדו עלינו הֶעֱנִישָׁם

נפלו בשוחה כרו ושב עמל על ראשם

15 – ירדו במצולות כמו אבן לקצבי הרים

וכעופרת צללו במים אדירים

                                                                                 ירדו במצולות…

צוה ויעמוד רמז לְשַׂר הים ודחפם

ובשׂכר זאת אויבי נחל קישון גְּרָפָם

 שִלֵּם שכר טוב מגיד מישרים

                 יתגדל שמו לעדי עד ולדֹורי דורים

שלם שכר

נפלו... כרו: ע״ד הפסוק בתה׳ נז, ז: ׳כרו לפני שיחה׳

ושב… ראשם: ע״ד הפסוק בתה׳ ז, יז: ׳ישוב עמלו בראשו׳. ושינה מלשון יחיד שבפסוקים ללשון רבים כיוון שהוא מדבר על כל המצרים. 15.

 ירדו… אכן: על פי שמי טו, ה. לקצבי הרים ל פירש רד״ק: ׳לסוף הרים אשר בים, כלומר לעיקריהם שהוא קרקע הים׳, לומר שהמצרים צללו לקרקעית הים, והלשון על פי יונה ב, ז. 16.

ובעופרת… אדירים: ע״ד הפסוק בשמי טו׳, י. 17.

 צוה ויעמוד: על פי תה׳ לג, ט.

 רמז… ודחפם: מכוון לנאמר במדרש: ׳היו ישראל שבאותו הדור מקטני אמונה, אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקב״ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה׳, וראה פסחים קיח, ע״ב.

 18 ובשכר… גרפם: בשכר זה שהים פלט את המצרים, הבטיח לו הקב״ה שכר על כך במלחמת סיסרא, כנאמר ׳אמר (הים) לפניו כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה, וחוזר ונוטלה הימנו, אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור, ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל׳. ראה פסחים קיח, ע״ב, והלשון על פי שופי ה, כא.

  1. שלם… טוב: הקב״ה שילם לים את שכרו והלשון על פי קה׳ ד, ט.

 מגיד מישרים: על פי יש׳ מה, יט.

  1. יתגדל שמו: ראה דב״ר פר׳ ז ד״ה ויפתח ה׳.

עדי עד: על פי יש׳ כו, ד.

ולדרי דורים: כמו לדור דורים, על פי יש׳ נא, ח.

פזורת יהודי צפון מרוקו – יצחק גרשון

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

אנסה עתה להבהיר, ממה מורבב אותו ייחוד תרבותי שניסו לשמר התיטואנים ומידתם, אותה ״רוח של תיטואן״ מיתית, אשר אליה התגעגעו ואשר עליה גאוותם אז והיום.

בתחום ההברה המרכיב החשוב הוא בלא ספק גאוותם של התיטואנים על מוצאם הספרדי. הם היו ערים לכך ששימרו מרכיבים של המורשת התרבותית הספרדית יותר משאר קהילות מרוקו; הלא הסתערבו עם הזמן והפנימו השפעות ״תושביות״, גם לאחר שכפו על רוב הקהילות הגדולות את ״תקנות קשטיליה״. אותה הרגשת ייחוס שאתה יצאו המגורשים מספרד נשמרה היטב בתיטואן והועברה לפזורה התיטואנית למקומותיה, שהיא למעשה פזורת־משנה ספרדית. חזקה מאוד הייתה הרגשה זו, והיא שודרה בעצמה כזו שגם זרים קלטו אותה. וכך כתב חיים זאב הירשברג:

אני בבית אחת המשפחות הס״טים באחת מערי החוף שבצפון מארוקו. לא חשוב אם זו קאזא, סאלי, טנג׳ר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן.

בבל זמן ובכל אתר היו התיטואנים משוכנעים שהמורשת הספרדית היא ערובה לסדרי קהילה מתוקנים יותר, לחיים יהודיים מלאים ויפים יותר. וגם על כך העיד הירשברג:

לאחר ששמעתי מפיהם של כל יוצאי תיטואן — והנם רבים, ומכל הס״טים הטהורים בכל מקום שפגשתים בארץ, את שבחו של מלאה זה, נקיונו, תפארת בתי־הבנסת שלו, נימוסיהם של תושביו, סדרי הקהילה המתוקנים, באמת קשה היה להפתיעני. ומשהגעתי לתיטואן נוכחתי לדעת שבאמת לא הגזימו בדבריהם."

באוסף של משה שאול בקול ישראל מצויות עדויות המעבירות מסר זה בצורה עממית, ולאו דווקא מפיהם של בני תיטואן: Todo lo bueno venia de Tetuan (בל דבר טוב היה בא מתיטואן);En Tetuan hacían todo con mas finura (בתיטואן עשו בל דבר ביתר חן, ביתר טעם, ביתר נימוס)."

למסר הברתי זה קשורה ההערצה לדייני תיטואן מדורות עברו, הכמעט־מיתיזציה של גדולת ישיבותיה וחכמיה, הקיימת גם ביום בשדרות רחבות של הקהילות היורשות. על הערצה זו העיד מ״ר גאון בכתבו על ר׳ יצחק ן׳ ואליד:

יהודי מרוקו באשר הם נוהגים לערוך תפילות ביום פטירתו, וישירו פיוטים מיוחדים לזכרו. בטכס הילולא אחד שנערך בביה״כ לעדת יהודי מרוקו בבואינוס אייריס. בשנת תרפ״ט, נוכחתי גם אני הכותב, והפליאתני ביותר לראות מה רבה הערצתם של בני המון העם לרבם זה.

מעבר להכרה ולמודעות העצמית הזו אין בי ספק, שהתיטואנים ירשו מאבותיהם הספרדים והורישו לקהילות פזורתם דבר שנשתמר גם הודות לישיבתם בעיר נמל שהייתה ימים רבים מקום משכנם של הדיפלומטים והסוחרים הזרים במרוקו: אותה תערובת של שמרנות ופתיחות לרוחות חדשות שאפשרה את ייסוד בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים״, את המעבר(מראשית המאה העשרים) גם של דיינים ללבוש מודרני ואת ההגירה הנרחבת.

הערת המחבר : נדמה שהראשון שבהם הוא ר׳ יהודה לאון כלפון, המופיע בצילומים משנות העשרה והעשרים של המאה הזאת בלבוש אירופי, כשלצדו חכמים אחרים הלבושים כפתאן שחור ארוך.

הירושה הספרדית התבטאה כמובן גם בשפה, החכיתיה, שייחדה אותם במרוקו ושהועברה גם לקהילות היורשות המרוחקות. יוסף שיטרית הראה, שיהודי צפון מרוקו היו לפנים דו־לשוניים, ודיברו גם עגה ערבית יהודית בעלת אופי מיוחד. אין זה משנה את העובדה, שהחכיתיה ייחדה אותם בקרב קהילות מרוקו דוברות הערבית היהודית או הברברית היהודית. למרות המטען הערבי והעברי שהיא נושאת בחובה זוהי שפד היספנית, וכך גם הרגישו דובריה; עבורם היא הייתה שפתם הספרדית. הרֶה־היספניזציה של השפה, שחלה במאה ה־19, רק חיזקה הרגשה זו.

גם התרבות המועברת על ידי השפה היא למעשה היספנית, ובעליה אכן ראו בה מורשת ספרדית ייחודית: הפתגמים המיוחדים;ה- Consejase,שהם סיפורים עם מוסר השכל; השירים והרומנסות;ה־Coplas, שהם שירים בנושאים יהודיים המיועדים לחגים ולמועדים וכן למועדי מחזור החיים היהודי: מילה, בר מצווה, חתונה וכו׳.

הגיית העברית של התיטואנים גם היא מסורת הנחשבת בעיניהם למסורת הספרדית הזכה ביותר. עליה הם שמרו מכל משמר, והיא נשמרת עד היום בפזורתם.

בתחום הדתי־הפולחני מצויות מסורות רבות שהועברו לפזורה: המנהג שלא להתעטף בטלית בתפילות השבת בבית הכנסת (מסורות שבעל־פה מסבירות זאת בפתיהותה של קהילת תיטואן, מאות בשנים, לטפטוף סדיר של יהודימ־בסתר מחצי־האי האיברי, שהגיעו אליה כדי לחזור ליהדות, וצריך היה להימנע מסימן חיצוני שיבדילם מחברי הקהילה הוותיקים); תוספות מיוחדות לתפילות: מזמורים ופיוטים מיוחדים, מהם דו־לשוניים, כמו הפיוט המפורסם לחג השבועות ״היא תורה לנו ניתנה״; לחנים מיוחדים, רבים מהם לקוחים מהרומנסות, ואפילו משירים ספרדיים־נוצריים שהיו פופולריים במאה ה־19.

 בתחום המנהגים בולטים אלה השייכים לימי שמחה: אם ניקח כדוגמה את מנהגי החתונה, נוכל לציין את האולאלי, אותו מנהג של חלוקת נרות לילדים באחד מערבי שבוע החופה, כדי שילכו אחרי הכלה העוברת ברחובות ומזמינה את מכריה לחופתה, יאירו עליה בנרותיהם ויצעקו כל העת מלוא גרונם ulale-  ulaleלהזהיר את החתן שיבדוק היטב שזו אכן כלתו., (אולאלי — שיבוש של היא לאה [ראה בראשית כט, כה], ששיבשו כנראה הילדים במרוצת הדורות.) אפשר לציין גם את השימוש ב־ TALAMONמעל ראשי הנישאים כבחופה, את השירים המיוחדים לכלה, הן בעברית(״שוכנת בשדה״, ״יעלת חן " והן בחכיתיה.

כן בולטים המנהגים הקולינריים המיוחדים: הקוסקוס המתוק בשקדים וצימוקים: ה – LETUARIOSפרות וירקות ממותקים, שהמפורסם ביניהם היה זה העשוי מחצילים קטנטנים שלמים: עוגיות ה- PALEVEבפסח, עוגיות רכות דבוקות לנייר שהיו מגלגלים לגלילים עבים(מצאתי אותן גם באזורים הדרומיים של ספרד דווקא בתקופת הפסחא, מה שמצביע אולי על כך שזהו מאכל שהמגורשים הביאו אתם): ועוד.

 כל אלה מהווים גוף של מנהגים — רבים מהם מיוחסים למסורת ספרדית — שנשמרו בתיטואן, בבנותיה וביורשותיה. גוף מנהגים זה, ועמו השפה והתרבות המיוחדות המסורות והרגשת הייחוס, מצטרפים להכרה בייחוד — היא היא שקראתיה כאן ״הרוח של תיטואן ", רוח ששרתה ועדיין שורה בפזורת־המשנה של קהילת זו ובנותיה.

אני משוכנע, שתודעת ייחוד זו כבר הייתה קיימת בתיטואן לאורך הדורות. שם היא ביטאה את התנשאותם של צאצאי מגורשי ספרד על פני היהודים ״התושבים״. התנשאות זו הייתה בעבר הרחוק גם בתוך קהילות מעורבות, כמו פאס. ייחודה של תיטואן הוא בכך שלא הייתה קהילה מעורבת, או שלפחות הצליחה להטמיע לשונית ותרבותית את ה״תושבים״ שהגיעו אליה, וזאת בניגוד לקהילות המרכז והדרום. ואין לחשוב שההתנשאות כלפי ה׳׳תושבים״ הובילה להתנשאות כלפי שאר קהילות מרוקו או להיבדלות מהן. לתיטואן היו קשרים הדוקים עם הקהילות האחרות, וראינו לעיל שפאס אף סיפקה לה כמה מגדולי דייניה (גם הם, כמובן, מצאצאי המגורשים). במושבות התיטואנים שמחוץ למרוקו היה לתודעת הייחוד תפקיד אחר. הגם שבמקומות אחדים, כמו אוראן, היא דחפה להיבדלות מאוכלוסייה יהודית אחרת, לרוב היא שימשה לליכוד ולשימור הוויי וערכים יהודיים. ״הרוח של תיטואן שימשה מגן פסיכולוגי מול מציאות חדשה וסביבה חדשה(אולי אין זה מקרי, שכתב־העת של היהודים הספרדים יוצאי מרוקו בקרקס נקרא מגן). היא הייתה הערובה הטובה ביותר להמשך יהדותם של המהגרים. לכן ניסו לשמור על קשר חי עם קהילות מקורם, ולכן חזרו רבים לחפש בהן כלה, ורבים אחרים חזרו אליהן אחר שצברו הון קטן. בזיכרונם שם היה הוויי החיים היהודיים המתוקן ביותר.

סוף המאמר

La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir

 La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir

Le Dr. Pinhas Katsir a été l'agent du Mossad au Maroc, chef du service des renseignements et de la branche civile de la Misguéret. Voici des extraits de sa thèse de doctorat sur "L'organisation et les tendances politiques des Juifs du Maroc depuis l'Indépendance. "

La volonté de collaboration

La proclamation de l'indépendance du Maroc a été accompagnée des déclarations solennelles sur l'égalité des droits des citoyens juifs. Le roi Mohammed V est revenu plusieurs fois sur cet engagement et c'était aussi un des sujets favoris dans les discours des dirigeants de l'Istiqlal au pouvoir, et des chefs de la gauche. Nombreuses sont les causes de ce phénomène: avant tout, la volonté de fonder un état moderne, soucieux des droits de l'Homme, droits que les futurs dirigeants du Maroc s'étaient engagés à respecter au cours des négociations précédant l'indépendance. Mais aussi pour s'attirer les sympathies des médias européens et américains et bénéficier du soutien de l'opinion publique internationale – qui avait tant contribué à l'obtention de l'indépendance.

Les dirigeants marocains, éduqués dans les universités françaises et professant des opinions progressistes, voulaient prouver leur maturité politique et de plus ils étaient conscients de la contribution économique de la dynamique communauté juive. Pour eux la communauté juive faisait partie intégrante de la nation et ils aspiraient à mettre fin aux institutions préservant son autonomie. Au cours des années 1954-56, l'exode des juifs s'était soldé par quelques 90.000 départs, touchant avant tout les classes les plus popularises, mais la grande majorité des juifs du pays plus de 200,000 était restée sur place. Il convient de souligner que les déclarations et les promesses des dirigeants marocains avaient contribué à les rassurer.

Ils avaient été impressionnés par la volonté de les traiter en citoyens à part entière, contrairement à leur statut passé inférieur de "dhimmis", qui n'appartiennent pas à la nation musulmane, sans droits politiques et auquel il était interdit de porter des armes. D'autre part, les juifs des grandes villes, émancipés, engagés dans la culture européenne et réussissant dans les affaires, avaient tendance à se considérer comme supérieurs aux musulmans restés en arrière. Leur aspiration véritable était de se fondre, en principe et dans la pratique, dans la communauté européenne. Les cercles influents au sein de la communauté avaient fait le pari de la poursuite de leur vie au Maroc avant tout du fait que leur sécurité personnelle n'était point en danger. Il convient de souligner que de larges couches de la population européenne étaient également parvenues à la même conclusion. Malgré le marasme dans le commerce et l'industrie, provoqué par l'exode de milliers de Français, l'économie n'avait pas été touchée à sa base. Nombreux furent les juifs qui profitèrent de ces départs, prenant la succession d'entreprises françaises actives. De plus l'émigration n'était pas la solution pour tous et une partie des juifs devaient s'adapter à la nouvelle réalité. Il convient de souligner l'antiquité de l'installation des juifs au Maroc qui ont vu se succéder les régimes sans perdre de leur vitalité ni de leur identité. La décision de partir ou de rester, était une décision individuelle, bien que naturellement influencée par l'environnement, les voisins et les parents. Le choix a prévalu surtout dans les milieux bourgeois et riches qui entendaient conserver leur position économique et leur bien-être tout en appréhendant un avenir incertain en dehors du Maroc. De plus, les possibilités d'émigration en France étaient limitées, et le capital dont ils disposaient insuffisant pour leur garantir le même niveau d'outre-mer.

Pendant les trois années qui ont suivi l'indépendance, le sultan et l'Istiqlal ont mené une politique intégrative. Au début, leur politique visait à traduire dans les faits les proclamations d'égalité et la volonté de les considérer comme une partie intégrante de la nation – d'où la tolérance en matière économique et religieuse, mais parallèlement s'est aussi imposée la tendance à la fusion de leurs œuvres de bienfaisance dans le cadre national. Leurs dirigeants n'avaient pas compris la nature profonde des liens qui unissent les juifs à travers le monde, ni la complexité de l'administration des œuvres de bienfaisance juives en grande partie financées par le judaïsme mondial. Pour eux la question juive au Maroc était marginale, car ils pensaient que la nation est au dessus de tout et la religion n'est qu'une affaire individuelle. C'est ainsi que s'est exprimé le roi lui même le 13.9.56 devant le nouveau Comité de la Communauté de Casablanca, en souhaitant la fusion des œuvres de bienfaisance. Il devait également leur demander de convaincre leurs coreligionnaires de ne pas quitter le Maroc qui "a besoin de tous ses fils". Rapidement, la réalité s'est imposée comme différente: le Maroc, pays arabe et musulman était contraint de prendre position dans le conflit israélo-arabe, un conflit aux conséquences négatives pour le judaïsme marocain. Les positions politiques envers les juifs après l'indépendance étaient très libérales. Le prince héritier Moulay Hassan déclarait devant les juifs qu'il comprenait leurs liens sentimentaux avec la Terre Sainte – à l'instar de ceux qui lient les musulmans à la Mecque, mais que cela ne devait pas porter atteinte aux relations fraternelles entre les deux communautés sur le sol marocain. Interrogé sur le conflit israélo- arabe et ses retombées sur les juifs du Maroc, le ministre des Finances, et un des ténors de la gauche, Abdelrahim Bouabid, répondait qu'il en espérait la fin proche. Un autre dirigeant de la gauche marocaine Mohamed Elfassi, ne rejetait pas la possibilité de liens culturels entre le Maroc et l'Etat d'Israël, mais cette attitude devait changer avec le temps.

Les dirigeants de l'Istiqlal au pouvoir ont rendus visite aux pays du Moyen-Orient et avaient été impressionnés par l'expérience égyptienne en matière de planification économique et surtout de son non-alignement entre deux blocs. Le rêve du dirigeant du parti, Allai Elfassi, de recouvrir les frontières historiques du pays, rencontrait un grand écho dans l'opinion publique, et avait besoin pour se réaliser de soutien des pays arabes. Par ailleurs, la volonté de forger une personnalité spirituelle marocaine authentique devait aussi contribuer à vouloir revenir aux sources arabes et faire de l'arabe la seule langue officielle du pays. Le roi Mohammed V lui aussi soutenait cette vision du Maroc comme une partie intégrante du monde arabe, lui qui se voyait comme le commandeur des croyants de tout le Maghreb, et dont l'influence spirituelle s'étendrait à l'ensemble du monde arabe. Cette tendance avait trouvé sa première expression publique dans le célèbre discours de Tanger, en 1947, dans lequel il avait souligné les liens qui doivent lier le Maroc au monde arabe, surtout après la création de la Ligue Arabe. Ce discours a soulevé des vagues de protestations en France.

La volonté d'aider les frères algériens dans leur lutte pour l'indépendance, devait également faire ressortir et exalter le patrimoine arabe commun. Il était donc tout naturel que les diplomates marocains se joignent à la condamnation de l'attaque israélo-franco-britannique contre l'Egypte et adoptent une position militante en faveur des réfugiés palestiniens. A cela, il faut ajouter la propagande des Palestiniens et de l'ambassade d'Egypte à Rabat qui devait contribuer à attiser les sentiments d'hostilité envers Israël et parfois aussi envers les juifs en général.

Au cours des deux premières années de l'indépendance, la politique étrangère du Maroc devait rester prudente, s'attachant à conserver de bonnes relations avec les Etats-Unis et la France. Ce n'est qu'au cours de l'été 1958 que le Maroc devait adhérer à la ligue des états arabes. Nombreuses étaient les raisons de cette adhésion: volonté de prestige, mobilisation de soutien aux revendications territoriales et à l'exigence d'évacuation des troupes françaises et espagnoles; volonté d'interférence dans la politique arabe et d'établissement d'une plus grande harmonie entre les pays du Maghreb. La politique intérieure n'était pas non plus étrangère à la compétition sur les proclamations les plus pro-arabes. Le gouvernement de gauche d'Abdallah Ibrahim avait été formé en décembre 1958. Les ministres du nouveau gouvernement voulaient prouver que la politique étrangère n'était pas moins importante pour eux que pour leurs adversaires au Palais royal, d'où le renforcement des liens avec les pays arabes.

En avril 1959, quelques mois après son arrivée au pouvoir, le chef du gouvernement se rendait en visite au Caire. De son côté, le roi qui voulait renforcer ses liens avec la Ligue Arabe devait proposer que la prochaine réunion des ministres des Affaires Etrangères de la Ligue se tienne à Casablanca – ce qui devait effectivement se produire en septembre 1959. A cette occasion les Marocains offrirent comme contribution à la Ligue Arabe l'arrêt des relations postales avec Israël en adhérant a l'Union Postale Arabe.

Malgré la déception devant la maigreur des résultats de cette conférence, le Maroc devait continuer à rêver d'unification du monde arabe et d'établissement de la paix entre Etats rivaux. Le roi Mohamed V cristallisa une proposition de sommet arabe et effectua en Janvier 1960 une tournée au Moyen-Orient en compagnie du chef du gouvernement, Abdallah Ibrahim. L'année 1961 devait certes marquer un recul des tendances panarabes, nais les conséquences de la politique suivie entre 1958 et 1961 avaient déjà porté une grave atteinte a la situation politique des juifs du Maroc.

שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה אפרים חזן

אפרים חזן

חון על יונה

שיר לכבוד ארבע ערי-הקודש . נכתב לבקשת השליח ר' חיים אשכנזי , על-פי מנגינה תורכית.

כתובת השיר : 'לנועם תורקי' 'מן עלמינא אלאה ינצור אפנדינא' . בית א לשון נופל על

לשון . אייתי בידיה החכם שד" ר כמה"ר הרב חיים אשכנזי נר" ו ושאל ממני לחבר שיר

על ניגונו ועשיתי רצונו ושמתי סימני כשמו חיים נר" ו . נכללו בו ד' ארצות הארץ

הקודש ירושלים, צפת חברון טבריה אלהים יכוננה עד עולם סלה .

חריזה : א .א / ב .ב .ב .א / ג . ג .ג .א .

משקל : 8 הברות בטור.

חון על יונה, חון על יונה

אל נא ינצור ויפדה נא

רושלים עיר קדש

ימיה כקדם חדש

ואויביה הדק הדש / תשכון עליהם עננה

 

יתברך אל חי שוכן עד

בוחר בציון לב תסעד

צפת, אמת תכון לעד / הר המור גבעת לבונה.

 

משיח יַצְמִיַח יַבַּע

ישועה על ראשו כובע

בחברון קרית הארבע / השדה אברהם קנה

 

נרו יאיר שבעתים

יזהיר בארצות החיים

עיר טבריה מקור סיים / שם נשמחה ורננה

 

ביאורים ומקורות :

יונה כינוי לכנסת-ישראל .

ימיה כקדם חדש – על-פי איכה ה : כא.

תשכון עליהם עננה על-פי איוב גזה.

צפת. . . לעד מישחק לשון נפלא, על-פי משלי יב : יט 'שפת אמת תכון לעד' .

הר המור גבעת לבונה – על- פי שה "ש דיו : כינוי לצפת השוכנת בהר.

יצמיח – האל יצמיח את המשיח, על-דרך זכי גיח

יבע ישועה מן המשיח תצא הגאולה.

ישועה. . . כובע על-פי יש' נט : יז .

קרית הארבע על-פי בר' לה : כז

השדה אברהם קנה על-פי בר' כהיי.

נרו – של משיח , שנזכר במחרוזת הקודמת : על-דרך יש' ס :כו.

בארצות החיים על-פי תה קטז, ט

טבריה מקור חיים על-פי בבלי מגילה ו ע. א. שיושבת בטבורה של ארין ישראל, ומלת 'חיים '

רומזת אל רבי חיים אבולעפיה מחדש היישוב העברי בטבריה.

רבי שלמה אבן וירגה – ספר שבט יהודה

העשרים וששהשבט יהודה 001

שנת חמשת אלפים וק"ס ליצירה היתה מגפה חזקה ועצומה בכל גלילות אשכנז וגלילות אלימנייא ופרובינצא ובכל גלילות קאטאלוניא. ובכל ספרי דברי הימים לא ספרו כמותה ולא נשמעה, לבד מגפת רומי וגלילותיה, אשר כמעט חשבו שיכלו כלם, ובענין הכללות לא נשמעה כמוה. וקמו קצת מגויי הארצות ואמרו, שהיהודים היו משליכין סמי מות בנהרות, ושמשם  נמשכה המגפה. אז נקבצו כלם והלכו וצעקו לפני המלך וספרו לו כל המאורע.

שאל המלך: ומהיהודים יש מתים במגפה? השיבו העם: מהם לא מת אחד! אמר המלך: ואם יטילו סם בנהרות — הם מה ישתו? אמרו למלך: שותים מי בורות. אמר המלך: ושאר ארצות שאין להם מי בורות מה ישתו? וזה אני משיב לפי דבריכם, כי לפי האמת הוא נמנע שמזה נמשכה המגפה, כי כמה סם יטילו בנהר אחד שלא יתבטל ברוב מימיו, ועוד, שאותם מים מי נהרות רצות ובאות אחרות במקומם והבאות אין בהם סם, ועוד, המת מסם המות אינו מוציא מורסא, ועוד, לכו עתה אתם ושתו מי בורות ותראו אם נצלתם  מן המגפה או לא?

וכי ראו העמים רצון המלך יצאו משם, אבל כי ראו איש יהודי לועג עליהם לאמר: מה הועילו עלילותם? התאמצו שנית ובקשו עדים כרצונם, ובאו והעידו איך ראו יהודים הולכים בחצי הלילה ומטילין דבר בנהרות, ולא ידעו מה, והיו לוחשין לחישות על הנהרות ולא הבינו. וכל כך באו עדים והעידו, וכל כך באו מספרים רעות על היהודים, עד שהמלך אמר: לא יהא אלא ספק — ראוי לגרש אותם! קמו העם ואמרו: אחר שהמיתו ממנו עם רב — איך ילכו בלי עונש? והם עשירים מלאים מיגיענו ומן הרבית שאכלו ממנו, אלא יצוה המלך שימירו דת, ואם לאו — שיהרגום! והשרים עזרו בזה לאמר שי­מירו דת.         

ואז היו גזירות כוללות בכל ארצות אשכנז וארצות פרובינצא וצרה וצוקה אשר לא נחיתה כמוה, ומכל מקום האשכנזים עמדו על קדושת האל הגדול ועל תורתו ולא המירו כבודם.

העשרים ושבעה

שנת חמשת אלפים מאה וחמשים – 1390 – לפרט היו גזירות כוללות ברוב ספרד, וביותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאום עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם, וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם, ותורת אמת במקומה והדרה. ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, ולינסיא, מאיורקא, ברצלונא, לירידה. ומאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד, ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב. וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם, וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם, עד ימצאו מקום בטוח לש­מור תורתם, וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר, כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה, כי כבד יעדנו אל אמת: ״ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם״.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר