ארכיון יומי: 27 בספטמבר 2016


המקובלים ממרוקו – משה חלמיש ועוד…

ממזרח וממערב - כרך שני

דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד.

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

 

 מו"ה אליהו הצרפתי זצ״למלכי רבנן

רמו״ץ בפאס נולד בש׳ תע״ה ונתבש״מ ליל ו׳ בחצות הלילה כ״ו אלול ש׳ תקס״ה ליצי׳ והיו ימיו צ״א שנה (ובכ״י בנו מצאותי בזה״ל־ ימיו הוי״ה אדנ״י כמנין אמץ) והוא למד אצל מוהריב״ע זצ״ל, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו גלויה ומפורס׳ לכל, חיבר כמה פס״ד ושו״ת, וס׳ אליה זוטא וס׳ איל המלואים דרשות הספד, כד הקמח על הגדה ש״פ, למד מלמד על איזה מסכתות, נער בוכה דרשות הספד, קול אליהו עה״ת, קובץ אגרורת ומכתבים, ומצאתי קונטרס כ״י ישן מכתבי הרב הנז׳ ובו פ׳ בראשית ונח דרושים ותשלום הס׳ איננו ובראש הקונטרס כתוב שחיברו והוא בן י״ז שנה וקרא את שמו ספר שמו לחם, והספרים הנז' הנם כמוסים בבית עק׳ד הספרים להרה״ג מוהר״ר אי״ ש הצרפתי זיע״א, והגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג כתב שמוהר״א הנז׳ תלמיד מהרב ח״ק כמהר״ח אבן עטר ז״ל:

כהה״ר אליהו אלמאליח ז״ל

 בר ראובן היה

בזמן מוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל־, וכתב מכתב למוהרר״א הנז' נמצא שהוא חי במאה הששית :

כהה״ר אליהו הכהן

המכונה אלכלאץ ז״ל במוה״ר נחמיה ז״ל הנד באות נ׳ חי בסוף המאה החמישית ובששית והוא רבו של מוהר״ר שמואל אבן צור ז״ל שראיתי קורא אותו מורי, גם הוא רבו של הרה"ג מוהר״ר חיים דוד סירירו זצ״ל , וביחס כתובה תארוהו בזה״ל צדיק יסוד עולם החה״ש מלא רוח חכמה המרביץ תורה בישראל ענותן ושפדל ברך, וראיתיו חותם בטופס פס״ד עם מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל, ובקונטרס מכתבים ומליצות למו״ה חיים הנז', מליצה סימן דוה את זה יסדתי על מדר תנא דבי אליהו לאומרה קודם הדרוש:

 ך לף טורד דלפה נפשי מתוגה דרגיז רעיא על ענא, כבשי דרחמנא עשוים בעולם חטיבא, ונפקא מנייהו טובא, צדיק כי טוב ובהדי הוצא לקי כרבא ויד ה׳ היתה אל אליהו. וי חסרא ארעא גברא רבה חכם עדיף מנביא ניבא ול׳ו ירע מה ניבא, בניב שפתיו למד דעת את העם ורבים השיב מעון ועשו תשובה, ותורה יבקשו מפיהו, כמלאך ה׳ צבאות הוא, ועכשיו בעונות הרבים יצא הקצף מלפני ה׳ ויסע מלאך האלהים ויעל אליהו.

ואחר הדרוש דלו עיני אל אל ישיבש כבוד מנוחרתו, ובזכותו על כל עם הקהל יכפר, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ויושת להם פאר תחת אפר וישמע בעדי יהודה ובחוצות ירושלם קול מבשר ואומר הנה שולח לכם את אליהו:

 מו"ה אליהו שוראקי ז״ל

 א׳ מרבני תלמסאן יע״א ובנו מוהרי׳ר סעדיה זלה״ה בס׳ שיר חדש כ״י מתאר את אביו הנז' בזה״ל בן האשל הגדול המעוז הגדול פטיש החזק עמוד הימני השקדן בתורה ומופלג ביראה ורב בחסידות אדוני וגאוני ועטרות תפארות ראשי ומורי ורבי מוהר״ר אליהו שוראקי זצ״ל שנתבש״מ יום ט״ב  יה"ל שנות התס׳׳ו ליצירה והיא שנת עשיית הספר הלז במדינת תלמסאן יע״א :

כהה״ר אליהו אבן צור ז״ל

 בנו של הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל נתבש״מ על פני אביו באביב ימי עלומיו :

כהה״ר אליהו הלוי בן שושן

ז״ל מחכמי סאלי והוא חמיו של מוהר״ר אליעזר דאבילה זצ׳׳ל הוא חי במאה הה׳ :

 כהה״ר אליהו הרוש זצ״ל

 מחכמי צפרו יע״א והיה שקדן עצום בתורה, ואמרו עליו חכמי צפרו משמת פסקה השקדנות והוא חי במאה הששית ושביעית, הרב הנז' חיבר פירוש על התורה מבהיל הרעיון, וחיבר פירוש על ההגדה ואיזה גרגרים אחדים על איזה מאמרים בתלמוד ופס״ד ועדיין בכ״י ביד נכדו בן ביתו הרח"ג כמוה״ר שמעון חיים עובדיה הי״ו:

להשקפת עולמו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545- 1619?-חיים בנטוב

פאס 2

הצדיקים יש להם דרגה מיוחדת המתקרבת כמעט לאלוקות. את הפסוק ״אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך״ הוא מפרש:

כשאמרת את נפשי לה׳ אדני אתה, ואת מודה לו [זה לא חידוש] איני מחזיק לד טובה עד שתודה אף לקדושים אשר בארץ… או פי׳ אדני, היא מדת המלכות, לה׳ — תפארת, טובתי בל עליד לבד, אלא בסיוע עזר הקדושים המוסיפים כח. או ירצה כי החסייה באל די להרחיק נזק ושמירה, אבל לא להקריב התועלת זהו טובתי בל עליך, רק יצטרך לזה הדמות לקדושים אשר בארץ המה כי בזה כל חפצי נעשה בעבורם.

ובמקום אחר: וזה המזמור… בשבח הקב״ה, ומזמור הבא בשבח הצדיק כאלו שקל בפלס הצדיק עם הבורא כביכול. בהקב״ה הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד, ובצדיק — הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד… בהקב״ה טרף נתן ליראיו — ובצדיק טוב איש חונן ומלוה. בהקב״ה — חנון ורחום ה׳ ובאדם טוב — חנון ורחום וצדיק. הקב״ה פדות שלח לעמו, והאדם — פודה ענוים… ראה מעלת הצדיק שעשה מזמור לשבח האל ומזמור אחר לשבח הצדיק.

התנהגותו של ה׳ עם הצדיק תופסת אצלו מקום נכבד במערכת הוכחות האמונה, שהן שלוש הוכחות עיקריות: ״יש ג׳ שערי צדק… להכרת האל יתברך. הא׳ — סדור הנמצאות… השני בראות הנסים שיעשה האל יתברך… הג׳ — הצדיקים. על דרך מרגלית טובה היתד! תלויה בצוארו של אברהם״ . כלומר, העובדה שהצדיק גוזר ואלוקים מקיים מוכיחה על מציאות ה׳ והשגחתו.

תפיסה זו של מעמד הצדיק אולי בכוחה להסביר לנו את התופעה הידועה בקרב יהודי מארוקו להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים לאחר מותם, ולייחס להם כוח ויכולת לקרב התועלת על־ידי תפילתם־התערבותם, וכבר בדורו של המחבר התפללו,בעת צרה, כגון בעת עצירת גשמים, ליד קברות הצדיקים. מה שמייחסים את ה״ראשונות״ לקביעת מעמדו של ה״צדיק״ לר׳ חיים ן׳ עטר בעל ״אור החיים״, דומה שזה לא נכון, כי אנו רואים שמחברנו — כמה דורות לפניו — כבר הדגיש את הדבר.

ערכה של התפילה

על הפסוק ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״ אומר הוא: ״ותיטב לה׳ זו התודה וההלול יותר משור פר לפי שיש בו פסולת — מקרין מפרים וזה אינו קרב — אבל ׳התפלה כולה לאכילה… כלה מתקבלת ועטרה בראש הקב״ה״. ועוד, בתפילתו יבטח האדם בה׳. ״שלא יסרהב אדם ביותר לשאול דבר ויתקע עצמו לה כי אלקים יודע מה טוב לו, ולא האדם״ . מצד אחד מעריך את התפילה יותר מהקרבנות, ׳ומנגד ממליץ ״לא להיתקע לה״.

ערך ארץ־ישראל

או־ץ־ישראל תופסת מקום נכבד בהשקפת־עולמו. אף הוא כרמב״ן סבור, שהארץ מושגחת השגחה אלוקית מיוחדת. לפסוק ״משמים הביט ה', ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ״ אומר:

יובן במ״ש ז״ל כל היושב בח״ל דומה כמי שאין לו אלוק שהכוונה בזה ששאר הארצות הם תחת המערכה ושולטים בהם השרים אבל ארץ ישראל היא תחת השגחה אלקית ויאמר משמים הביט ה׳ באמצעות השמים והמערכות ראה את בני האדם שנתן לכל אומה שר שינהיגנה אבל ישראל ממכון שבתו השגיח הוא על כל יושבי ארץ ישראל שהארץ היא הארץ הידועה .

גם בפירושו לתורה פרשת האזינו, לפסוק ״בהנחל עליון גויים״ אומר: ״כי אז חלק ה׳ שהוא ארץ ישראל נתנה לעמו… ולקח נחלה לישראל עמו פרדסו החביב לבנו החביב״. ובמגילת רות לפסוק ״באשר תמותי אמות ושם אקבר״, מחשיב הוא המיתה והקבורה בארץ־ישראל: ״כי חביבה מיתת ארץ ישראל וקבורת ארץ ישראל כי מדרגה אחת היא מיתתה ומדרגה אחרת קבורתה… וכאמרם בפסיקתא… א״ר חלבו המת בח״ל והנקבר בח״ל ב׳ צרות יש בידו א׳ צרת המיתה וא' צרת הקבורה במקום אחר מעמיד הוא על הקשר החזק והזיקה שבין עם ישראל וארץ־ישראל:

כללות הכתובים הוא לומר שיישוב ארץ ישראל וישראל הם תלויים זה בזה וכאילו בנפול א׳ אין (ל)שני (מי) להקימו אלא יפלו שניהם. אלא שלום ישראל תלוי בשלום א״י וזהו למען אחי ורעי, בשביל שיהיה שלום לאחי ורעי, אדברה בך שלום, ושלום בית ה׳ תלוי בישראל וזהו למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך. א״כ זה תלוי בזה.

עם זאת, במקום אחר מציין הוא, שגם בגלות ישראל מאדמתם עדיין ארץ־ישראל במרכז השגחתו והזרמת השפע של האל, ממנה מתפשט השפע לארצות אחרות:

שמדבר הפסוק על הגלות. ועל השגחת האל בארץ כשם שמקדם היית משגיח על הארץ והיה לנבדל (האלקים) תשוקה להשפיע עליה כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק… כן עתה מעגליך הם הגלגלים יערפון שפע גם לחוצה לארץ כי באמצעותה יחול ברכה על כל העולם. תמיד עיני ה׳ בה ומשם יפרד לכל העולם.

Pedagogie du heder et de la Yeshibah , du Msid et de la Madrasa-Haim Zafrani

חיים זעפראניLA TRANSMISSION ORALE DU SAVOIR

Notons ici que la transmission orale du savoir est l'un des procédés auxquels l'enseignement accorde ses préférences; il est aussi celui que les circonstances, l'isolement du Maghreb et les conditions d'existence du judaïsme marocain lui-même, ont contribué à maintenir durant les derniers siècles.

Le livre est un outil de travail très coûteux; l'imprimerie hébraïque (et arabe aussi, si l'on fait exception de quelques éditions lithographiques de Fès) est inexistante au Maroc jusqu'à l'avènement du Protectorat français, en 1912; l'importation des livres est très difficile; il faut les faire venir d'Europe, notamment d'Italie, clandestinement, à des prix prohibitifs, car les écrits juifs sont souvent frappés d’embargo par l'Eglise, et leur libre circulation est interdite (voir Pédagogie …, p. 74 (et n. 172) et 101; Les Juifs du Maroc, p. 203.

L'enseignement est une communication dans le sens plein du terme; l'instruction est initiation, et la transmission personnelle compte avant tout, notamment lorsqu'il s'agit de science ésotérique (mystique de la kabbale). Rappelons ici le rôle médiocre de récriture dans renseignement, la méfiance, maintes fois exprimée dans la littérature rabbinique, à l'égard de l'écrit. La transmission orale a été considérée, au départ, comme la seule qui soit licite, le passage à la littérature écrite ne s'imposant que très progressivement, avec des hésitations et des réticences, pour répondre à la nécessité de fixer définitivement les textes. L'interdit concernait spécialement la Loi orale, la halakhah, Yaggadah, les targumim "paraphrases araméennes des Ecritures" ou même la liturgie, ainsi qu'en témoignent un grand nombre de textes talmudiques: "Celui qui confie à l'écrit les halakhot est comparable à celui qui jette la Torah aux flammes" (Temurah 14b et Gittin 60b); il en est de même de celui qui rédige des berakhot "eulogies et bénédictions"(Shabbat 115b); "Ceux qui mettent Yaggadah par écrit n'ont pas de part au monde à venir" (Talmud de Jérusalem, Shabbat XVI, 1); le sort des scribes eux- mêmes, ceux qui copient les sefarim, les tefillin et les mezuzot, n'est pas très enviable (Pesahim 50b), etc…..

  • Voir, à propos de la semikhah "dévolution de l'autorité du maître", ordination du rabbin" et les rites qui l'accompagnent bénédiction — berakhah sacramentelle et imposition des mains), Pédagogie…, 98 et Les Juifs du Maroc, p. 24 et 25. Comp. J. BERQUE, Al-Yousi, p. 39—41, pour ce qui concerne l'enseignement des 'ulamâ' (ulémas) "savants" musulmans, le rite de la paumée et de l'entrelacement des doigts.

Voir Hermann L. STRACK, Introduction to the Talmud and Midrash, New York, 1931, p. 12 à 20; J. SCHIRMANN, Hebrew Liturgical Poetry and Christian Hymnology, J.Q.R., vol. XLIV/1, juillet 1953, p. 133—144. Sur le rôle éminent de la transmission du savoir par la voix et le geste, voir les travaux de Marcel JOUSSE, publiés par le Laboratoire Rythmo-pédago- gique de Paris, en 1931, 1936, 1941, 1950, et son ouvrage L'anthropologie du geste, imprimé en 1969 et 1974. Il convient de rappeler, ici, la polémique entre Pharisiens et Sadducéens concernant "les écrits saints qui rendent les mains impuresכתבי הקודש מטמאין את הידיים- (Traité mishnaïque Yadayim, III, 3—5 et IV, 5—6); c'est une sorte de tabou qui frappe l'Ecriture. Sur le cérémonial qui entoure l'acte d'écrire, voir les règles et les rites (les rites de purification entre autres) observés par le scribe chargé de copier le sefer torah "rouleau de la loi", dans Massekhet Sofrim (traité talmudique mineur) aux chap. I à X; Maïmonide, Mishneh Torah, Hilkot sefer torah-, J. QARO, Shulhan 'Arukh, Yoreh De'ah, paragr. 270 à 284. Comp. Roland BARTHES, les propos recueillis dans le journal Le Monde du 27.09.1973. La méfiance de l'écrit n'est pas particulière à la pensée talmudique; l'Islam doctrinaire la connaissait aussi (Gaston WIET, Introduction à la littérature arabe, Paris, 1966, p. 63) ainsi que d'autres civilisations.

En matière de poésie, Moïse Eben Ezra proclame la précellence de l'enseignement oral donné par un maître expert; il est bien plus efficace que l'enseignement livresque, dit-il en substance, se référant aux Ecritures Saintes et à diverses traditions juives et musulmanes. "Pour juger des beautés des poèmes, ce qui est décisif c'est le plaisir que nous y trouvons. Ce que nous aimons entendre, nous aurons du plaisir à le redire; écartons-nous de ce qui déplaît à notre oreille. C'est l'oreille qui perçoit la qualité des mots; elle est la porte de la raison…. En pareille matière, toute démonstration est inutile et on ne peut en appeler qu'à ce que perçoit la saine raison par l'intermédiaire de l'oreille, ainsi qu'il est dit: 'L'oreille ne discerne-t-elle pas les paroles, comme le palais goûte la nourriture?' ". Puis il ajoute, citant de vieux adages: "De la bouche des maîtres, et non des livres"; "De leurs bouches et non le leurs écrits".

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר