ארכיון יומי: 27 בספטמבר 2016


"א ת ם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". (דברים כט, ט). – טללי אורות – הרב משה א. שמיר.

לקראת יום הדין בראש השנה, מאמר על "מהות התשובה בפרשת ניצבים". –Asilah
תשובה = תשוב ה = לשוב אל ה'. –
ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י ה ו ה. – – –
הה' הראשונה מסמלת תשובה עילאה = עליונה, העוסקת ברובד ההבנה, כנגד ספירת הבינה. –
הה' השניה מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות. –
מאת: הרב משה א. שמיר.
"א ת ם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". (דברים כט, ט). – – – –
"א ת ם" = אותיות א מ ת. – – – –
"נ צ ב י ם" = מתייצבים לדין בראש השנה. – – – –
"ה י ו ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = אחד משני השמות של ר"ה בתורה. – – –
"כ ו ל כ ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין "לפני ה' אלוקיכם". – – – – –
פרשת התשובה לקראת ראש השנה: –
"והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוקיך…
ושב ה' אלוקיך את שבותך… ומל ה' אלוקיך את לבבך…(נצבים ל, א ו). –
התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו.
ברגע שהאדם ניצב מול הא מ ת הפנימית שלו ושב בתשובה, – –
הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו ובכך הוא זוכה להתייצב כמו ניצב –
בפני ה' בראש השנה כשהוא זכאי, כדברי רבנו "אור החיים" הק':
"כי להיותם לפני ה' ניצבו ונשאו ראשם". –
בראש השנה יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו
הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה ע"י תשובה מאהבה. –
במשך השנה, כל אחד מאתנו נמצא בהליכה ובתנועה מתמדת. השאלה המתבקשת מדוע הפסוק הראשון בפרשה,
הופך אותנו להיות "ניצבים" ככתוב: "אתם ניצבים היום", ולא "אתם הולכים היום"?
רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "ניצב" במשמעות של מכובד הניצב על משמרתו כדוגמת דרגת ניצב
במשטרה, בבחינת הכתוב במגילת רות אצל בועז השופט, "ניצב על הקוצרים"(מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד.
גם לגבינו, במידה וננצל את פריבילגיית התשוב ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני –
ה' בראש השנה, בבחינת אתם ניצבים היום", בספר של צדיקים וחסידים. –
עשיית רע לעומת זאת, גורמת לשפלות והנמכת ראש, ואילו עשיית טוב, גורמת לנו להזדקפות ועלייה בקדושה כדברי
רבנו אוה"ח הק' בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת –
הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות"(כי תישא ל, יב).
רבנו "אור החיים" הק', מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר
במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים. רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין
חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל
אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות
את כל דברי התורה הזאת"(דברים כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד
לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס האלמנט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת
בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו"(דברים כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשה הקודמת "כי
תבוא" כדברי רבנו אוה"ח הק' לפסוק.
"ראשיכם" ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. –
"שבטיכם" ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו. –
זקניכם ושוטריכם" כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת. –
"איש ישראל" כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו אוה"ח הק' נצבים כט, ט). –
דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו –
נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב). –
הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את
קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזדמן} הקורא לתשובה…" (אורות התשובה ו, ב).
המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה במשך חודש
אלול, לכן נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב
בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". כלומר, אברהם –
עמד והתפלל לה' ונענה.
הביטוי "היום" בפסוק הראשון "אתם ניצבים היום…", רומז לשמו של ראש השנה "יום תרועה יהיה לכם". –
"הנסתרות לה' אלוקינו –
והנגלות לנו ולבנינו עד עולם…". (דברים ל כח.)
"כל ישראל ערבים זה בזה".(ספרא בחוקות כו, לז. שבועות לט ע"א).
המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת
הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: –
"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (ניצבים כט, כח). –
רש"י ורבנו אוה"ח הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות לה'
אלוקינו", ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל
ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפסוק: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
רבנו "אור החיים" הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעם ישראל בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית ה' אלוקיך
ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום"(ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית
אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:
"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו –
בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא",
הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.
הצדיקים, הרשעים, והבינונים,
ביום הדין והנורא בראש השנה. –
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של
רשעים גמורים, ואחד של בינונים.
א. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים; –
ב. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים למיתה; –
ג. בינונים תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב). – – –
רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.
הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה…", הכוונה לחיי עולם הבא.
הרא"ש מסביר שלעיתים גוזרים גם על הצדיק ייסורים או מיתה כדי למרק את עוונותיו בעולם הזה, כך שיזכה לגן
עדן, דבר המסביר מדוע רשעים גמורים ממשיכים לחיות, ולעיתים קרובות אף בכבוד גדול, ואילו צדיקים, סובלים
בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" {בעולם הזה בלבד}. –
שני מרכיבי התשובה העיקריים
במשנת רבנו "אור החיים" הק' בפרשת "נצבים".
שלב א: "והשיבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה".(דברים ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת –
התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי
התשובה כמפורט להלן.
את ההתעוררות לתשובה ניתן ללמוד מכך שעם ישראל הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל
חטאיו, ולכן מוזכרת בפסוק מצוות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים
אשר הדיחך ה' אלוקיך".
שלב ב: "ושבת עד ה' אלוקיך"(דברים ל, ב), "והתשובה לפני ה' להיטיב דרכיו". (דברי רבנו אוה"ח הק'). בכך שיקבל –
על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.
סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:
א. ביטול תורה. ב. עובר על מצוות לא תעשה. ג. ביטול מצוות עשה.
רבנו "אור החיים" הק' שואל מדוע נאמרו הפסוקים: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו). וכן הפסוק:
ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצוות התשובה נאמרה קודם
לכן: "ושבת עד ה' אלוקיך".
את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפסוקים, ולכן
הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.
א ביטול תורה ועל כך נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו…". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל – –
ידו זוכים לרשת את ארץ ישראל, ולכן נאמר בהמשך: "… ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות עקב ההתמסרות
בלימוד תורתנו הקדושה והאהובה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה,
כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). –
ב. עובר על מצוות לא תעשה על כך נאמר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך…". האדם עובר על מצוות לא תעשה –
כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את
עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעם ישראל:
פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את
כל האלות על אויביך…". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם"
שהפכה למכת הדור בגלל אתרי החושך האינטרנטיים, ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".
רבנו אוה"ח הק' מסיים את דבריו באהבת ה' את עמו:
"לאהבה את ה', פירוש: שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלוקיך, ויחד
שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך". –
ג ביטול מצוות עשה ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: – –
ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך בפרי –
בטנך ובפרי אדמתך וכו'". "פרי בטנך": ילדים ונכדים טהורים אוהבי ה' ותורתו כמו שאומר השיר: – –
"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים / ומאירים
את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא". לכן, יש להיזהר בקיום מצוות עשה, החל
ממצוות לימוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
תהליך התשובה במשנת הרמב"ם: –
הימים הנוראים והתשובה מאהבה.
השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.
הרמב"ם הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת, ולהלן דברי קודשו: –
"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב
רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), – –
ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם
יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).
רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה'
וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". )ישעיה נה ז(.
שלבי התשובה לפי הרמב"ם:
א.עזיבת החטא: כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.
את זאת לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} ואיש און מחשבותיו". {גם מחשבתו הרעה}. –
ב. החרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא
יישוב לזה החטא לעולם ככתוב:
"ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה: חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא –
לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.
ג. הוידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.
הרמב"ם כותב בפרק א על חובת הווידוי:
"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו חייב –
להתוודות לפני ה אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני –
חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".
"איזוהי תשובה גמורה? כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה". {תשובת המשקל}.
בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:
א. "יעזוב רשע דרכו" יעזוב את המעשה הרע. –
ב. ואיש און מחשבותיו" יתחרט גם על שחשב להרע. –
ג. "וירחמהו ה'" אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות לזכויות. – –
ד. "כי ירבה לסלוח" חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות לשגגות בלבד. –
החתירה אל האות ה"א
בתהליך התשובה התשוב ה: –
"אלה תולדות השמים בהבראם = בה" בראם. העולם נברא ב ה'. רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת –
לתרבות רעה יוכל. והרוצה לחזור בתשובה יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש – –
לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשב בתשובה. על פי תומר דבורה לרבנו משה קורדברו

.
תשובה = תשוב ה = לשוב אל ה'. –
ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמים בשם י ה ו ה. – – –
הה' השניה מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות. –
הה' הראשונה מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה. –
המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:
"מן המצר קראתי י ה ענני במרחב י ה" )תהלים קיח ה(. – – –
הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום –
מצוות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י ה" }למרחב האלוקי המוגן{. –
כל זאת, בבחינת "והעם רואים את הקולות" )שמות כ יד( דרכם "רואים" את השכינה. –
א. השופר במקורות:
א. "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם". (במדבר כ"ט, א).
מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן
ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצווה.
ב. "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש". (ויקרא כ"ג, כד).
כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה". –
ג. "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו"(תהילים פ"א, ד).
"בכסה" בר"ה הירח מכוסה. המלה בפסוק "חגנו", רומזת לשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות –
המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" )דברים
טז טז(. על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות בא להיראות. כלומר,לראות את פני השכינה. –
בראש השנה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות
השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב). –
ד. "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר… " (תהילים מ"ז, ו ח).
את המזמור הנ"ל, אומרים שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפסוק: "עלה אלוקים בתרועה" השם אלוקים –
מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, מידת הרחמים לעומת זאת, באה אלינו במקומה בבחינת "ה' {הוי ה} – –
בקול שופר". הזוהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה
במידת החסד, ואילו השמיעה היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב). – –
ב. תקיעת שופר וטעמיה.
"אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז). –
"יודעי תרועה" היודעים את סודות התרועה(מכילתא דרשב"י). –
"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".
א. רב סעדיה גאון( 882-942) נתן עשרה טעמים
למצוות השופר בראש השנה.
א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך
עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר –
הריעו לפני המלך ה'" (תהילים, צ"ח).
ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב ישוב, –
ואם לא, אל יקרא תגר )אל יתלונן( על דינו.
ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז
ואמרו "נעשה ונשמע". –
ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר והזהר העם…" (יחזקאל ל"ג). –
ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת
מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ ה', על בנין בית המקדש. –
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום
הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר
ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר
ותרועה"(צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים
בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע
שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).
ב. קולות השופר –
מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם( 1138-1204 )
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, התורה לא מציינת את הטעם לכך), – –
רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."
"א ר י ה שאג מי לא ירא…" ׁׁ(עמוס ג, ח). – – – –
הקב"ה מושל העולם ומשל האריה. –
א ר י ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה. – – –
בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.
תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט
לעברו. כנראה שהאיש יספיק אולי לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.
המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו ,
ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך
החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר (מסירת הפתקאות).
אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את
נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה "יום תרועה" , הרומז –
לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרע עם צירה = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.
"אעשה נפלאות"
לבעל שם טוב ונער הפלא. –
איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע
צורת האותיות, ואפילו לא ידע לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע
מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון
ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו
את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת
מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו:
"הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד
הפעם: "אבי הרשה לי ליתן קול ולחלל בחליל שלי. אביו הזהיר אותו באזהרה רבה לבל יעז חלילה לעשות כזאת.
ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא
לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו.
ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו
מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס, ומיד נתן
קול עצום בחליל, דבר שהבהיל את כל השומעים.
הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו ואמר אחר התפילה:
"הנער הזה עם קול חלילו העלה כל התפלות והקל עלי". –
הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח
להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל, כאשר ברקע נוף של שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמי
מרומים.
בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות
המרעה מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.
לקראת ראש השנה הבעל"ט,
ברכת שנה טובה ומבורכת בכל מילי דמיטב
לאוהבי ולומדי תורת רבנו "אור החיים" הקדוש.
"צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו"(תהילים קמה, יז)
כאשר הקב"ה בא להדריך דבר, הוא מדריכו על קו הדין.
אבל כשבא {האדם} ומתחנן ירחמהו ה'". (רבנו אוה"ח הק') –
שבת שלום ומבורך משה אסולין שמיר. –
לע"נ המלוב"ן זקני רבי מסעוד אסולין ע"ה, סבי החכם הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה – –
ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי מימון מלכה בר הרב יעקב ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי חיים מלכה ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.
מו"ר חמי רבי יששכר בר נזי ע"ה. חמתי מרת בתיה בת קנדוב ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה.

עלון תפארת אבות לראש השנה….

%d7%aa%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-6-%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%93-1

המקובלים ממרוקו – משה חלמיש ועוד…

ממזרח וממערב - כרך שני

דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד.

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

 

 מו"ה אליהו הצרפתי זצ״למלכי רבנן

רמו״ץ בפאס נולד בש׳ תע״ה ונתבש״מ ליל ו׳ בחצות הלילה כ״ו אלול ש׳ תקס״ה ליצי׳ והיו ימיו צ״א שנה (ובכ״י בנו מצאותי בזה״ל־ ימיו הוי״ה אדנ״י כמנין אמץ) והוא למד אצל מוהריב״ע זצ״ל, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו גלויה ומפורס׳ לכל, חיבר כמה פס״ד ושו״ת, וס׳ אליה זוטא וס׳ איל המלואים דרשות הספד, כד הקמח על הגדה ש״פ, למד מלמד על איזה מסכתות, נער בוכה דרשות הספד, קול אליהו עה״ת, קובץ אגרורת ומכתבים, ומצאתי קונטרס כ״י ישן מכתבי הרב הנז׳ ובו פ׳ בראשית ונח דרושים ותשלום הס׳ איננו ובראש הקונטרס כתוב שחיברו והוא בן י״ז שנה וקרא את שמו ספר שמו לחם, והספרים הנז' הנם כמוסים בבית עק׳ד הספרים להרה״ג מוהר״ר אי״ ש הצרפתי זיע״א, והגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג כתב שמוהר״א הנז׳ תלמיד מהרב ח״ק כמהר״ח אבן עטר ז״ל:

כהה״ר אליהו אלמאליח ז״ל

 בר ראובן היה

בזמן מוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל־, וכתב מכתב למוהרר״א הנז' נמצא שהוא חי במאה הששית :

כהה״ר אליהו הכהן

המכונה אלכלאץ ז״ל במוה״ר נחמיה ז״ל הנד באות נ׳ חי בסוף המאה החמישית ובששית והוא רבו של מוהר״ר שמואל אבן צור ז״ל שראיתי קורא אותו מורי, גם הוא רבו של הרה"ג מוהר״ר חיים דוד סירירו זצ״ל , וביחס כתובה תארוהו בזה״ל צדיק יסוד עולם החה״ש מלא רוח חכמה המרביץ תורה בישראל ענותן ושפדל ברך, וראיתיו חותם בטופס פס״ד עם מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל, ובקונטרס מכתבים ומליצות למו״ה חיים הנז', מליצה סימן דוה את זה יסדתי על מדר תנא דבי אליהו לאומרה קודם הדרוש:

 ך לף טורד דלפה נפשי מתוגה דרגיז רעיא על ענא, כבשי דרחמנא עשוים בעולם חטיבא, ונפקא מנייהו טובא, צדיק כי טוב ובהדי הוצא לקי כרבא ויד ה׳ היתה אל אליהו. וי חסרא ארעא גברא רבה חכם עדיף מנביא ניבא ול׳ו ירע מה ניבא, בניב שפתיו למד דעת את העם ורבים השיב מעון ועשו תשובה, ותורה יבקשו מפיהו, כמלאך ה׳ צבאות הוא, ועכשיו בעונות הרבים יצא הקצף מלפני ה׳ ויסע מלאך האלהים ויעל אליהו.

ואחר הדרוש דלו עיני אל אל ישיבש כבוד מנוחרתו, ובזכותו על כל עם הקהל יכפר, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ויושת להם פאר תחת אפר וישמע בעדי יהודה ובחוצות ירושלם קול מבשר ואומר הנה שולח לכם את אליהו:

 מו"ה אליהו שוראקי ז״ל

 א׳ מרבני תלמסאן יע״א ובנו מוהרי׳ר סעדיה זלה״ה בס׳ שיר חדש כ״י מתאר את אביו הנז' בזה״ל בן האשל הגדול המעוז הגדול פטיש החזק עמוד הימני השקדן בתורה ומופלג ביראה ורב בחסידות אדוני וגאוני ועטרות תפארות ראשי ומורי ורבי מוהר״ר אליהו שוראקי זצ״ל שנתבש״מ יום ט״ב  יה"ל שנות התס׳׳ו ליצירה והיא שנת עשיית הספר הלז במדינת תלמסאן יע״א :

כהה״ר אליהו אבן צור ז״ל

 בנו של הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל נתבש״מ על פני אביו באביב ימי עלומיו :

כהה״ר אליהו הלוי בן שושן

ז״ל מחכמי סאלי והוא חמיו של מוהר״ר אליעזר דאבילה זצ׳׳ל הוא חי במאה הה׳ :

 כהה״ר אליהו הרוש זצ״ל

 מחכמי צפרו יע״א והיה שקדן עצום בתורה, ואמרו עליו חכמי צפרו משמת פסקה השקדנות והוא חי במאה הששית ושביעית, הרב הנז' חיבר פירוש על התורה מבהיל הרעיון, וחיבר פירוש על ההגדה ואיזה גרגרים אחדים על איזה מאמרים בתלמוד ופס״ד ועדיין בכ״י ביד נכדו בן ביתו הרח"ג כמוה״ר שמעון חיים עובדיה הי״ו:

להשקפת עולמו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545- 1619?-חיים בנטוב

פאס 2

הצדיקים יש להם דרגה מיוחדת המתקרבת כמעט לאלוקות. את הפסוק ״אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך״ הוא מפרש:

כשאמרת את נפשי לה׳ אדני אתה, ואת מודה לו [זה לא חידוש] איני מחזיק לד טובה עד שתודה אף לקדושים אשר בארץ… או פי׳ אדני, היא מדת המלכות, לה׳ — תפארת, טובתי בל עליד לבד, אלא בסיוע עזר הקדושים המוסיפים כח. או ירצה כי החסייה באל די להרחיק נזק ושמירה, אבל לא להקריב התועלת זהו טובתי בל עליך, רק יצטרך לזה הדמות לקדושים אשר בארץ המה כי בזה כל חפצי נעשה בעבורם.

ובמקום אחר: וזה המזמור… בשבח הקב״ה, ומזמור הבא בשבח הצדיק כאלו שקל בפלס הצדיק עם הבורא כביכול. בהקב״ה הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד, ובצדיק — הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד… בהקב״ה טרף נתן ליראיו — ובצדיק טוב איש חונן ומלוה. בהקב״ה — חנון ורחום ה׳ ובאדם טוב — חנון ורחום וצדיק. הקב״ה פדות שלח לעמו, והאדם — פודה ענוים… ראה מעלת הצדיק שעשה מזמור לשבח האל ומזמור אחר לשבח הצדיק.

התנהגותו של ה׳ עם הצדיק תופסת אצלו מקום נכבד במערכת הוכחות האמונה, שהן שלוש הוכחות עיקריות: ״יש ג׳ שערי צדק… להכרת האל יתברך. הא׳ — סדור הנמצאות… השני בראות הנסים שיעשה האל יתברך… הג׳ — הצדיקים. על דרך מרגלית טובה היתד! תלויה בצוארו של אברהם״ . כלומר, העובדה שהצדיק גוזר ואלוקים מקיים מוכיחה על מציאות ה׳ והשגחתו.

תפיסה זו של מעמד הצדיק אולי בכוחה להסביר לנו את התופעה הידועה בקרב יהודי מארוקו להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים לאחר מותם, ולייחס להם כוח ויכולת לקרב התועלת על־ידי תפילתם־התערבותם, וכבר בדורו של המחבר התפללו,בעת צרה, כגון בעת עצירת גשמים, ליד קברות הצדיקים. מה שמייחסים את ה״ראשונות״ לקביעת מעמדו של ה״צדיק״ לר׳ חיים ן׳ עטר בעל ״אור החיים״, דומה שזה לא נכון, כי אנו רואים שמחברנו — כמה דורות לפניו — כבר הדגיש את הדבר.

ערכה של התפילה

על הפסוק ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״ אומר הוא: ״ותיטב לה׳ זו התודה וההלול יותר משור פר לפי שיש בו פסולת — מקרין מפרים וזה אינו קרב — אבל ׳התפלה כולה לאכילה… כלה מתקבלת ועטרה בראש הקב״ה״. ועוד, בתפילתו יבטח האדם בה׳. ״שלא יסרהב אדם ביותר לשאול דבר ויתקע עצמו לה כי אלקים יודע מה טוב לו, ולא האדם״ . מצד אחד מעריך את התפילה יותר מהקרבנות, ׳ומנגד ממליץ ״לא להיתקע לה״.

ערך ארץ־ישראל

או־ץ־ישראל תופסת מקום נכבד בהשקפת־עולמו. אף הוא כרמב״ן סבור, שהארץ מושגחת השגחה אלוקית מיוחדת. לפסוק ״משמים הביט ה', ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ״ אומר:

יובן במ״ש ז״ל כל היושב בח״ל דומה כמי שאין לו אלוק שהכוונה בזה ששאר הארצות הם תחת המערכה ושולטים בהם השרים אבל ארץ ישראל היא תחת השגחה אלקית ויאמר משמים הביט ה׳ באמצעות השמים והמערכות ראה את בני האדם שנתן לכל אומה שר שינהיגנה אבל ישראל ממכון שבתו השגיח הוא על כל יושבי ארץ ישראל שהארץ היא הארץ הידועה .

גם בפירושו לתורה פרשת האזינו, לפסוק ״בהנחל עליון גויים״ אומר: ״כי אז חלק ה׳ שהוא ארץ ישראל נתנה לעמו… ולקח נחלה לישראל עמו פרדסו החביב לבנו החביב״. ובמגילת רות לפסוק ״באשר תמותי אמות ושם אקבר״, מחשיב הוא המיתה והקבורה בארץ־ישראל: ״כי חביבה מיתת ארץ ישראל וקבורת ארץ ישראל כי מדרגה אחת היא מיתתה ומדרגה אחרת קבורתה… וכאמרם בפסיקתא… א״ר חלבו המת בח״ל והנקבר בח״ל ב׳ צרות יש בידו א׳ צרת המיתה וא' צרת הקבורה במקום אחר מעמיד הוא על הקשר החזק והזיקה שבין עם ישראל וארץ־ישראל:

כללות הכתובים הוא לומר שיישוב ארץ ישראל וישראל הם תלויים זה בזה וכאילו בנפול א׳ אין (ל)שני (מי) להקימו אלא יפלו שניהם. אלא שלום ישראל תלוי בשלום א״י וזהו למען אחי ורעי, בשביל שיהיה שלום לאחי ורעי, אדברה בך שלום, ושלום בית ה׳ תלוי בישראל וזהו למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך. א״כ זה תלוי בזה.

עם זאת, במקום אחר מציין הוא, שגם בגלות ישראל מאדמתם עדיין ארץ־ישראל במרכז השגחתו והזרמת השפע של האל, ממנה מתפשט השפע לארצות אחרות:

שמדבר הפסוק על הגלות. ועל השגחת האל בארץ כשם שמקדם היית משגיח על הארץ והיה לנבדל (האלקים) תשוקה להשפיע עליה כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק… כן עתה מעגליך הם הגלגלים יערפון שפע גם לחוצה לארץ כי באמצעותה יחול ברכה על כל העולם. תמיד עיני ה׳ בה ומשם יפרד לכל העולם.

Pedagogie du heder et de la Yeshibah , du Msid et de la Madrasa-Haim Zafrani

חיים זעפראניLA TRANSMISSION ORALE DU SAVOIR

Notons ici que la transmission orale du savoir est l'un des procédés auxquels l'enseignement accorde ses préférences; il est aussi celui que les circonstances, l'isolement du Maghreb et les conditions d'existence du judaïsme marocain lui-même, ont contribué à maintenir durant les derniers siècles.

Le livre est un outil de travail très coûteux; l'imprimerie hébraïque (et arabe aussi, si l'on fait exception de quelques éditions lithographiques de Fès) est inexistante au Maroc jusqu'à l'avènement du Protectorat français, en 1912; l'importation des livres est très difficile; il faut les faire venir d'Europe, notamment d'Italie, clandestinement, à des prix prohibitifs, car les écrits juifs sont souvent frappés d’embargo par l'Eglise, et leur libre circulation est interdite (voir Pédagogie …, p. 74 (et n. 172) et 101; Les Juifs du Maroc, p. 203.

L'enseignement est une communication dans le sens plein du terme; l'instruction est initiation, et la transmission personnelle compte avant tout, notamment lorsqu'il s'agit de science ésotérique (mystique de la kabbale). Rappelons ici le rôle médiocre de récriture dans renseignement, la méfiance, maintes fois exprimée dans la littérature rabbinique, à l'égard de l'écrit. La transmission orale a été considérée, au départ, comme la seule qui soit licite, le passage à la littérature écrite ne s'imposant que très progressivement, avec des hésitations et des réticences, pour répondre à la nécessité de fixer définitivement les textes. L'interdit concernait spécialement la Loi orale, la halakhah, Yaggadah, les targumim "paraphrases araméennes des Ecritures" ou même la liturgie, ainsi qu'en témoignent un grand nombre de textes talmudiques: "Celui qui confie à l'écrit les halakhot est comparable à celui qui jette la Torah aux flammes" (Temurah 14b et Gittin 60b); il en est de même de celui qui rédige des berakhot "eulogies et bénédictions"(Shabbat 115b); "Ceux qui mettent Yaggadah par écrit n'ont pas de part au monde à venir" (Talmud de Jérusalem, Shabbat XVI, 1); le sort des scribes eux- mêmes, ceux qui copient les sefarim, les tefillin et les mezuzot, n'est pas très enviable (Pesahim 50b), etc…..

  • Voir, à propos de la semikhah "dévolution de l'autorité du maître", ordination du rabbin" et les rites qui l'accompagnent bénédiction — berakhah sacramentelle et imposition des mains), Pédagogie…, 98 et Les Juifs du Maroc, p. 24 et 25. Comp. J. BERQUE, Al-Yousi, p. 39—41, pour ce qui concerne l'enseignement des 'ulamâ' (ulémas) "savants" musulmans, le rite de la paumée et de l'entrelacement des doigts.

Voir Hermann L. STRACK, Introduction to the Talmud and Midrash, New York, 1931, p. 12 à 20; J. SCHIRMANN, Hebrew Liturgical Poetry and Christian Hymnology, J.Q.R., vol. XLIV/1, juillet 1953, p. 133—144. Sur le rôle éminent de la transmission du savoir par la voix et le geste, voir les travaux de Marcel JOUSSE, publiés par le Laboratoire Rythmo-pédago- gique de Paris, en 1931, 1936, 1941, 1950, et son ouvrage L'anthropologie du geste, imprimé en 1969 et 1974. Il convient de rappeler, ici, la polémique entre Pharisiens et Sadducéens concernant "les écrits saints qui rendent les mains impuresכתבי הקודש מטמאין את הידיים- (Traité mishnaïque Yadayim, III, 3—5 et IV, 5—6); c'est une sorte de tabou qui frappe l'Ecriture. Sur le cérémonial qui entoure l'acte d'écrire, voir les règles et les rites (les rites de purification entre autres) observés par le scribe chargé de copier le sefer torah "rouleau de la loi", dans Massekhet Sofrim (traité talmudique mineur) aux chap. I à X; Maïmonide, Mishneh Torah, Hilkot sefer torah-, J. QARO, Shulhan 'Arukh, Yoreh De'ah, paragr. 270 à 284. Comp. Roland BARTHES, les propos recueillis dans le journal Le Monde du 27.09.1973. La méfiance de l'écrit n'est pas particulière à la pensée talmudique; l'Islam doctrinaire la connaissait aussi (Gaston WIET, Introduction à la littérature arabe, Paris, 1966, p. 63) ainsi que d'autres civilisations.

En matière de poésie, Moïse Eben Ezra proclame la précellence de l'enseignement oral donné par un maître expert; il est bien plus efficace que l'enseignement livresque, dit-il en substance, se référant aux Ecritures Saintes et à diverses traditions juives et musulmanes. "Pour juger des beautés des poèmes, ce qui est décisif c'est le plaisir que nous y trouvons. Ce que nous aimons entendre, nous aurons du plaisir à le redire; écartons-nous de ce qui déplaît à notre oreille. C'est l'oreille qui perçoit la qualité des mots; elle est la porte de la raison…. En pareille matière, toute démonstration est inutile et on ne peut en appeler qu'à ce que perçoit la saine raison par l'intermédiaire de l'oreille, ainsi qu'il est dit: 'L'oreille ne discerne-t-elle pas les paroles, comme le palais goûte la nourriture?' ". Puis il ajoute, citant de vieux adages: "De la bouche des maîtres, et non des livres"; "De leurs bouches et non le leurs écrits".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר