ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2016


אוצר המכתבים חלק ג' – סימן אלף תתפד – כיסוי ראש לאישה

אלף תתפד

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

למעלת החכם המפואר וכו', כהה״ר שלמה שושן ישצ״ו. בעובי״ קאזא בלא׳ יע׳׳א.

מכתבו הבהיר הגיעני, ולרוב הטרדות לא יכולתי להשיב עד כה. ראיתי שאלתו שאלת חכם הנוגעת לעצמו, והיא, זה כשנה נשא אשה בראשה מכוסה ממחוז וג׳דא, ועתה מוצא מקום עבודה בקאזא בלאנקא, ושלח אחר אשתו שתבא אצלו, ותאבה לבא, ואך בראש מגולה כמנהג המקום והזמן, וכבודו לא רצה, ואחר כמה חליפות מכתבים שעברו ביניהם וצערא דגופא שסבל׳ קבל תנאה לבא בראש מגולה, ואך הוריו מעכבים על ידו בזה שלא תגלה ראשה בשום אופן, והיא באחת ולא תשוב, רק לגלות, והוא עומד בין הבינים ואינו יודע איזה דרך ילך, אם ישמע לקול הוריו או לאשתו, ובעי מר מנאי לחוות דעתי להמציא לו צד היתר בענין זה להראותו להוריו, להשקיט המיית לבבם הסוער ולשפות שלום בין כל המשפחה.

תשובה. דע בני, כי אסור גלוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזק' וכן בכל ערי המערב טרם בוא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר בזה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים׳ ואך מעט מעט קם השאון לדממה, ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת, לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שער, זולת הזקנות הן שמכסין את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים. ואני בלכתי בס״ד לשרת בקדש בעי״ת תלמסאן זה כשלשים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים, גם הזקנות, שכלם פרועי ראש, עם כמה מיני תגלחות משונות, כאשר נמשך הדבר גם פה בכל ערי המערב. ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בדברי הפוסקי׳ אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה ליכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניו זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באסור׳ והם:

הנה! יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר׳ ישמעאל, ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, כמ״ש במס׳ כתובות דף ע״ב סוף ע״א, ופרש״י ז״ל, וז״ל, אזהרה, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדד, כמו שעשתה להתגאות על בועלה, מכלל דאסור, אי נמי׳ מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתא לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר, עכ״ל.

 וההבדל שיש בין ב׳ הפירושים הוא. עפ״י א׳ משמע, שהטעם שמגלין שערה הוא כדי לנוולה בגלוי, כמו שעשתה היא לבועלה להתנאות לפניו בראש מגולה, משמע שאנן הוא שאסור לן לגלות שערה ברבים לנוולה על חנם, ואך כדי לעשות לה מדה כנגד מדה התירה לנו התורה אסור זה כדי לנוולה, אמנם היא אין לה שום אסור בגלוי ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה, תנוול לכל עת שתרצה׳ ובכל מקום שתרצה בבית ובשדה. ואך מפי׳ ב׳ ופרע, מכלל דעד השתא לאו פרוע הוזז, ומה טעם ? משום דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, משמע שאסור לה גם עצמה לגלות שערה, שלכך בא הכתוב להזהירה שלא תשנה מדרך בנות ישראל בשום אופן.

נִוּוּל

נִוּוּלת, ניוול (ז') [מן נול, נִוֵּל] כִּעוּר, חֶרְפָּה, גְּנַאי: "לֹא תָסוּד (הָאִשָּׁה בַּמּוֹעֵד), מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ" (מועד קטן א ז). "גִּדּוּל שֵׂעָר נִוּוּל הוּא לָאָדָם" (במדבר רבה י). "לֹא מוּטָב שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי בִּכְבוֹדִי וְלֹא בְּנִוּוּלִי?" (קֹהלת רבה טו, בכל עת). "שֶׁלֹּא לִרְאוֹת אֶת הַבַּיִת בְּנִוּוּלוֹ" (ביאליק, החצוצרה ד). "כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמָּשָׁל: מַרְבֶּה יָמִים – מַרְבֵּה נִוּוּל" (הזז, יעיש 66).

הרי לך מפורש, דלפי׳ א׳, אין לה בזה אסור כלל, שאין בזה רק משום נוול, ואם תרצה לנוול עצמה תנוול, ולפי׳ ב׳ ג״ כ אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה הפך מנהג בנות ישראל בזה.

וא״כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכסוי הראש שום צניעות וכ״ש שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן, ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה ובועלה, א״כ נעקר האסור מעיקרו, ונעשה היתר.

Le pillage du mellâh- Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton

התריתלLe pillage du mellâh

Vers midi et demi, aussitôt que l'alerte fut donnée au mellâh, les portes de l'unique accès furent fermées dans l'espoir qu'elles pourraient résister aux assauts. Vers deux heures, les portes, criblées de balles et attaquées au pic et à la hache, puis enfin incendiées tombaient en livrant passage à un torrent de pillards. Mais vraisemblablement, soit elles n'auraient pas été verrouillées soit les émeutiers auraient réussi à les déloger de leurs gonds, ou encore ce seraient les gardiens arabes, payés même par la communauté juive pour la garde du mellâh, qui les ouvrirent intentionnellement (A8).

Guidés par les mitrons et les gardiens musulmans du mellâh (A8), les émeutiers, se déversèrent dans ses ruelles. La soudaineté de l'attaque rendit impossible l'organisation d'une défense de la part des habitants juifs qui avaient été désarmés quelques jours auparavant. Néanmoins grâce aux quelques armes dissimulées certains se défendirent du haut des tours des remparts du mellâh, opposant une résistance aux assaillants jusque vers trois heures de l'après-midi. Selon le récit du rabbin Aben Danan, les armes confisquées par les troupes chérifiennes avaient été entreposées dans un arsenal au mellâh. Les Juifs y firent effraction, mais, dans leur précipitation ils prirent des cartouches qui ne correspondaient pas aux fusils emportés (A7). Terrés dans leurs demeures, les Juifs tâchaient de se barricader mais les portes furent rapidement enfoncées. Saisis d'épouvante, ils s'enfuyaient par les terrasses, de maison en maison, traqués par les pillards qui s'attardaient sur le butin. Les brigands emportaient tout: mobiliers, bijoux, vaisselle et vêtements; ce qui, par son poids ou son volume, ne pouvait être emmené, était brisé sur place. Ils descendaient dans les caves pour emporter les provisions alimentaires, et pour finir, ils mettaient le feu aux maisons.

Partout les pillards dépouillaient même leurs victimes de leurs vêtements.

 Ce fut une pratique constante chez les pillards et les brigands marocains de ne renvoyer leurs victimes qu'après leur avoir enlevé tous leurs vêtements.Voir supra, p. 16

Les récalcitrants étaient froidement assassinés. Les femmes et les filles subirent les pires sévices. Les jeunes femmes s'enduisirent le visage de cendres pour s'enlaidir et s'épargner les outrages du viol, tandis que les femmes enceintes, tremblant d'effroi, accouchèrent prématurément ou firent fausses couches.

Lors d'autres cas d'attaques du mellâh, il est attesté que les femmes juives se brûlaient le visage pour décourager leurs ravisseurs. Cf. L'Exil au Maghreb, p. 630

Les cris des victimes parvinrent aux oreilles de M. Elmaleh, directeur de l'école de l'Alliance à Fès, qui rédigera au milieu de la catastrophe une description saisissante du cauchemar heure par heure. Les Juifs gardèrent l'espoir que les autorités militaires françaises enverraient un détachement de troupes pour délivrer le mellâh. A peine quelques semaines avant l'attaque fatidique, une ouverture avait été pratiquée dans la muraille sud du quartier juif qui donnait directement sur la voie menant au camp français situé sur le plateau de Dâr Debibagh, à une distance de deux kilomètres. A prix d'or Elmaleh essayait en vain d'envoyer des messagers au camp et au ministre de France implorant des secours (B10).

Malgré les moyens rudimentaires de communications, de son côté, le major Brémond avait réussi dès midi à apporter à la mission diplomatique française les premières nouvelles de la mutinerie qui forent communiquées aux garnisons de Dâr Debibagh et de Dhar Mehraz". Au camp de Dâr Dbibagh, le principal souci du général Brulard, qui ne disposait que de 800 hommes environ, était de porter secours aux Français résidant dans la médina, mais au lieu de traverser le mellâh, ce qui aurait été le chemin le plus court et qui aurait apporté le salut aux Juifs, il ordonna, par téléphone, à ses forces de le contourner. Or, un détachement d'une centaine de tirailleurs aurait peut-être suffi à empêcher les effroyables atrocités perpétrées dans le mellâh. Mais les troupes passèrent sous ses murailles, à travers champs et mirent trois heures à parcourir la petite distance entre leur camp et les murs de Fès. «L'un des buts de cette manœuvre, dit Mohammed Kenbib, était d'éviter que ces forces ne soient retardées par les émeutiers ayant envahi le mellah, de détourner l'attention de ces derniers en les laissant se livrer au pillage et, éventuellement, s'entre-tuer pour le partage du butin». En somme, il ne fait que reprendre l'opinion du journaliste Rober-Raynaud qui observa à l'époque (A3) que «la rage dévastatrice des émeutiers, en se prolongeant [au mellâh], sauva l'ambassade et les quartiers européens d'un assaut qui, sous le nombre, eût été irrésistible».

Les Français avaient donc laissé les Juifs sans défense, livrés en bouc émissaires à la furie des pillards. Pis encore, sachant que les secours immédiats aux assiégés du quartier européen ne viendraient que de Dâr Debibagh, les émeutiers prirent position sur les remparts du mellâh et tirèrent sur ces troupes, si bien que les officiers français crurent un instant que les Juifs leur étaient hostiles et qu'ils s'étaient rangés du côté des révoltés (B10), alors qu'ils étaient totalement abandonnés à leur sort.

[1] Cet avis est rapporté par Elmaleh qui l'a certainement entendu de source militaire. Il fut probablement inventé par les Français pour se disculper tant il est insoutenable.

 Le pillage ayant commencé mercredi à midi se poursuivit sans répit, jusqu'au vendredi 19 avril. Pendant toute la nuit, les émeutiers spoliaient et incendiaient les maisons et les boutiques. Les Juifs terrorisés les supplièrent de prendre leurs biens et leurs richesses, mais de leur laisser la vie sauve.

«Nous allons commencer par vous dépouiller, leur fut-il répondu, demain nous reviendrons pour vous tuer» (A2).

La nuit du mercredi au jeudi fut infernale. Les Juifs pétrifiés, «veillaient auprès de leurs familles atterrées, entendant la fusillade, les clameurs des victimes, dans un quartier éclairé de la sinistre lueur des incendies, s'attendant à chaque instant à être assassinés par la horde sauvage et massacrés avec les leurs» (B10).

Le lendemain, le jeudi 18 avril, dès six heures du matin les pillards revinrent, leurs rangs grossis par des hordes de campagnards venus pour le souk hebdomadaire du jeudi ainsi que par une partie de la population musulmane de Fès al-Bali et de Fès al-Jadîd, dans le but, pour certains d'entre eux de faire disparaître toute trace des titres de créances que détenaient sur eux les habitants du mellâh. Les Filâlis, les Belajma, et les Oulâd Jâma', hommes et femmes, y prirent part également. Plusieurs maisons qui s'étaient défendues avec le courage du désespoir avaient fini par céder aux balles et aux flammes. On évoque le nom d'Abraham Botbol, qui naturalisé français, avait fait son service militaire. Pendant plusieurs heures et jusqu'à l'épuisement de ses munitions il avait défendu l'entrée d'une étroite ruelle, avant de prendre la fuite par les terrasses. De jeunes Juifs postés sur les murailles du mellâh jetaient des pierres sur les pillards. Enragés, ces derniers commencèrent à assassiner et infligèrent des mutilations aux vivants et aux morts, violèrent les femmes et les filles, dont nombre furent emportées à la campagne pour être vendues comme esclaves (C17-18). Selon certains témoignages, des enfants âgés de trois ans furent précipités du haut des maisons et des fenêtres ou coupés en morceaux devant leurs parents horrifiés (C19). Pour échapper à la mort, les Juifs se cachèrent dans des caves et des fours ou se précipitèrent dans des puits (A6).

ייסודה של פאס – מפאס לירושלים אלכסלסי שנעון

מפאס לירושלים

קבוצה של פרסים שהובאה על ידי אידריס השני הושבה בחלק נפרד, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם ברברים ששייכים לשבטים שונים כמו הז׳רואה שחלק מהם התייהד.

איזור פאם הוא אחד היפים ביותר במרוקו, ואידריס החליט להקים בו את בירתו שתוכל להתחרות בעריה המפוארות של האיסלם. לתכלית זו בחר במקום היושב בנאוה על פרשת הדרכים למזרח ולדרום. לדברי אבן ח׳לדון אירע זאת בשנת 707-708

פאס נמצאת בצפון מרוקו. היא יושבת בצומת דרכים בין הים התיכון לבין חוף האוקיאנוס האטלנטי והמגרב המרכזי. האיזור עשיר במים, במחצבות המספקות אבן בניה, ביערות של ארזים וברושים. האדמות מסביב טובות לכל מיני גידולים כגון תבואה, ענבים, זתים, משמשים, רימונים וכל מיני פירות אחרים. מגדלים כאן גם כבשים עזים ופרות.

ואדי פאס שזורם צפונה נפגש עם הסובו ומחלק את פאס הישנה פאס אל באלי או המדינה לשני חלקים: האדאוי אל-אנדלרסיה במזרח אדאוי אל-קראריין במערב.

על מישרר במערב עומדת פאס אל-ז׳דיד אר פאס (החדשה) שנרסדה במאה ה-13 ומכילה את ארמרן המלך והמלאח.

בצד הדרום מערב, מעל למישור אחר יש את פאם המודרנית שנבנתה ע״י הצרפתים במאה ה-20.

מחוזה של פאס נמשך בצפון עד לאריף, בדרום לאטלס האמצעי ומזרחה לאיזור טזה. האוכלוסיה ב-1960 היתה 830.000 כולל 11.888 זרים וזה כולל את סביבות פאם, איזור קריהבה מוחמד וטואנט בצפון וספרו ובולמן בדרום.

טעם קריאת שם העיר פאס, אמרו שמולאי אידריס בכבודו ובעצמו היה חופר ביסודות חומותיה ועשו לו מעדר מזהב הנקרא בערבית פאס.

פאס הוא גם שמו של כובע אדום, הטרבוש, שהיה נהוג בתורקיה הרבה שנים ושיוצר אך ורק בפאס.

מסופר שכאשר היו בונים את פאס מצא יהודי אחד באדמתו אבן שיש מצויירת בצורת אשה וחקוק עליה כדברים האלה: ״זה מקוה חמין משנבנה אלף שנה״. כנראה שהמקוה היה מקוה טהרה ואם כך אלף שנה לפני בנין פאס ע״י אידריס ישבו שם יהודים, תקופה המקבילה לזמן גלות עשרת השבטים בערך, וההנחה היא שיתכן ואילו הם מצאצאי עשרת השבטים .

ומכאן, יסודה של עיר חשובה זו קשור בעובדה, כי היהודים היו מראשוני בוניה ויושביה. וכמו כן השתתפו בקידומה ובהתפתחותה.

נהירת היהודים לפאם.

מיסד העיר אידריס השני לא הסתפק בישוב המקומי בלבד. הוא שלח לקרא למתישבים בני תרבות אשר נהרו אל העיר החדשה מקירואן ומערי אנדלוסיה. בין הבאים היו יהודים רבים. אלה שבאו מספרד ומקירואן, השפיעו על תהליך השלטת הלשון הערבית, והמנהגים המזרחיים עוד בזמן הראשון להיווסדה. המקור הערבי יודע לספר כי מכל עברים נהרו יהודים אשר נושבו ברובע היהודי שגבולותיו נתרחבו והשתרעו מרובע אעלן עד חיצן סדו.

ראוי להזכיר כי יהודה בן קורייש באיגרתו לקהילת פאס מזכיר לה את האבות מאנדלוסיה. לזה יש להוסיף כי דונאש בן לבראט שחי בדור שאחרי בן קורייש, ששמו ושם משפחתו הם מלשון רומית ברורה, נקרא גם בשם הבבלי.

בזמן היווסדה של העיר הקהילה היהודית מנתה אז לפי אומדנים בין 15,000 ל45,000 נפש. מס גולגולת השנתי, הג׳זיה, הרקיע עד ל 30,000 דינרים

הסופר הערבי אל בכרי שחי במאה העשירית מספר בשם מקור שקדם לזמנו, כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב ״יותר מאשר בכל הערים האחרות״ עד שנהפכה בשם המוסלמים ל״בלאד בלא נאס״ – עיר בלי אדם – על פי הכלל הידוע שהמוסלמים מחזיקים בו ביותר ״אתם קרויים אדם ולא הם קרויים אדם״

אותו הכותב מוסיף כי ״פאם היא המרכז של פעולות המסחר של היהודים וממנה הם יוצאים למסעיהם – לרגל עניני המסחר – לכל הארצות״. בקיצור העיר נעשית שוק ראשי למסחר היהודים הבין-לאומי.

העיר שאידריס השני הקים, קיימת עד ימינו, וכמעט שלא הוכנסו בה שינויים. אמנם העיר התרחבה, אך שכונותיה החדשות הוקמו במרחק מה מן העיר העתיקה, הקרויה ״פאס אל באלי״, פאס העתיקה, להבדיל מ״פאס אל ג׳דיד״, החדשה, שהוקמה על ידי הצרפתים בתקופתנו.          

המלאח

בירתו של אידריס קושטה כבניני פאר. הוקם בה ארמון גדול, ובסמוך לו, מוקף חומה אף הוא, הוקצב איזור מיוחד ליהודים: המלאח, שכונת היהודים. לכן הסכימו לקרוא לרחוב היהודי בערי המערב בשם אל מלאח, או מלאח סתם, במקום השם אל חרה שנקרא כך בארצות המזרח עד היום.

מבדילים בין המלאח בפאם אל באלי – הישן – והוא הראשון בעיר הישנה שהיה סמוך לחומה ובין האל מלאח סתם שהוא הרובע בעיר החדשה, פאס אז׳דיד. ונבנה בשנת 1276 ע״י המלך אבו יוסף בן עבד אל חאק.

יש אומרים שהשם מלאה ניתן משום שהיהודים היו מוכרחים לכסות את ראשי הנדונים למיתה במלח (סלושץ מאמין שזה ניתן על שם מקום קרוב שקראו לו מלאח). לאחר מכן שם זה ניתן לכל מקומות היהודים במרוקו באיזורים שהיו תחת חסותו של המלך (בלאד אל מכזן). היהודים קבלו את הגנת המלך על ידי הדמה (אחראיות) שהבטיחה להם הגנה תמורת הג׳זיה – מם מיוחד.

אך לא תמיד הובטחה הגנת המלך. באשר לבני אדרים מוסר אבן-ח׳לדון כי יחיא בן יחיא בן מוחמד, האמיר האחרון מן הענף הבכור של בית אדריס, התאהב ביהודיה יפה מן העיר פאס וביקש לחטפה בכוח אל חדרו מבית המרחץ המאורי שבו נמצאה. העיר התקוממה ויחיא היה אנוס להסתתר בשכונת האנדלוסים, ובה מת בלילה.

מיום היווסדו המלאח של פאס היה מוקף חומה שעדיין קיימת עד היום הזה אבל זה לא מנע מהאספסוף מלהתקיף את היהודים. הפוגרום האחרון היה באפריל 1912. בגלל החסות הצרפתית הילידים התקיפו את איזור הצרפתי והמלאח. הרבה נהרגו נשים נלקחו ושארית הפליטה בקשה את חסות המלך מולאי אונפידי.

מבין 4,000 בתי יהודים שהיו במלאה במאה ה16 בזמנו של ר׳ דוד בן זמרה רק 40 היו מיושבים, אחרים היו רקים ובעליהם נהרגו או ברחו.

במאה ה-17 בשנת 1686 היה שנוי במנהגי הקהילה, עם העלמם של היהודים הספרדים וכניסתם של היהודים הברברים משאויה ומסוס. מולאי אל ראשיד העביר את הקהילה היהודית העשירה, כ 1300 משפחות, מדילה לפאס ומצבו של המלאח הוטב והוא חזר להיות המלאח, ערבי בשפתו ומנהגיו עד היום הזה.

אידרים המלך הצליח בתוכניתו, העיר פאס הפכה לאחד המרכזים החשובים של מרוקו ושל האיסלם בכלל, ולמרכז יהדות המערב.

שיר סי׳ אהרן אסודרי(לחן יא באקי אלזמיאן)מקנס-ירושלים דמרוקו יצחק טולידאנו

שיר סי׳ אהרן אסודרי(לחן יא באקי אלזמיאן)מקנס-ירושלים דמרוקו

אערוך שיר זמרה, לצור רם ונישא, עוז הודו אזכרה, בשירה חדשה

קדם הוא כל נברא, לכבודו כל עשה, הוא יצר כל צורה, בים וביבשה.

היה הווה יהיה, אחד ואין בלתו, הוא רב עליליה, שוא עבוד זולתו,

מצוי ממציא מחיה, לאדם בעתו, עין כל צופיה, יחד איש ואישה.

רבה גדולתו, מלך גבור נורא, מחיש ישועתו, לרוח נשברה,

צדיק בצדקתו, ישית לו עטרה, ורע יריב אותו, במידה גדושה.

נסתר מכל עין, מעשיו נפלאו, גוף ודמות לו אין, פניו לא יראו,

המציא יש מאין, אמר ונבראו, חמודי כל עין, הכל יפה עשה

אדיר דס הוא סלה, יחיד הוא מיוחד, נסתר אליו נגלה, ממנו לא נכחד,

אין לפניו עולה, ולא מקח שוחד, שומע תפילה, קול ענות חלושה.

סומך ועוזר הוא, מעוז לדל אביון, על יד נביאהו, על כל נביא עליון,

חוק אליו ציוהו, נתן מרום חביון, תורה שם בפיהו, למשה מורשה.

דרכיה נועם, ושלום נתיבה, כל זמן נפעם, לא יומר כל ניבה,

טוב דעת וטעם, הכל ימצא בה, ישראל בחיר עם, נתרה נשא.

ישתבח יתעלה, שם מלך הנורא, גואל חכמה מלא, ודעת וגבורה,

ישלח גם יעלה, מתים מקבורה, יחיו יהיו פלא כבדיה חדשה.

פעם הזדמן האדמו״ר בבא סאלי, ושבת אצל אחד מחסידיו — ושמו יהודה כהן — בשכונת בקעה ־ ירושלים, בשכונה זו אני מתגורר, האדמו״ר בא להתפלל בבית הכנסת בו אני משרת בקודש כרב וחזן למעלה מ־30 שנה. למחרת לאחר תפלת שחרית כיבד יהודה כהן הנ״ל בביתו את האדמו״ר להיות סנדק בברית של בנו, ולאחר הקידוש הלכתי לביתי, והחלותי לספר לבני הבית על גדולתו וקדושתו של האדמו״ר, בתוך דברי, שומעים אנו דפיקות בדלת, פתחתי את הדלת ולנגד עיני שמשו של האדמו״ר, הוא ביקש ממני להתלוות אליו, היות והאדמו״ר שלח אותו אלי שאבוא בדחיפות, ואני לא ידעתי על מה ולמה? הגענו לבית שבו התאכסן האדמו״ר, והוא הזמין אותי לשבת לידו, בדחילו ורחימו ישבתי לצידו ואין בפי מענה, פתח האדמו״ר ואמר אתה נכדו של רבי אהרן סודרי ע״ה! אני זוכר אותך כשהיתי אצל סבך ועודך ילד, ושרת לכבודי כמה מהשירים שסבך ע״ה חיבר, עכשיו אני מבקש שתשיר עבורי. נעניתי ושרתי את שירו, אברך שם צורי. כמובא בספ׳ ״ישמח ישראל״ דף ס״ב. והוא על י״ג עיקרי הדת וסימנו אהרן, כידוע שיריו היו שירי אמונה וחיזוק בה׳. שמירת שבת ושמחת התורה. והעתקתיו כאן.

חיברתי על י״ג עיקרי הדת, סי׳ אהרן אסודרי נועם

(יא קלבי כליי לחאל)

אברך שם צורי אגיד מהללו, הוא אלי נאדרי, בכוחו גם חילו,

בכל צרה עזרי, והכל יבול לו, הוא מצוי ונעלם, והוא ברא עולם, שמים וחילם, יצרם שכללם, לו יערכו בולם, שבחם חילולם.

הוא אדון אדונים, יחיד ורם סלה, מחשבות טמונים. לבניו בל נגלה, הבל אליו בונים, בתחינה ותפילה. משגיח ומרחם, זן ומברנס הבל, ברים ישמחם, ויברכם בבל, רשעים יזניחם ויאבדם מכל

רב עוזו והודו, וגודל תבארתו, כל בה מייחדו מעיד בי אין בלתו,

תורת משה עבדו, אמת ונבואתו. הוא קדמון בל נברא, המציא יש מאין, אין לו גוף וצורה, עלם ודמות אין, הוא איום ונורא, נעלם מכל עין.

נעלה מכל רעיון, יצוריו נביאיו, על ידי משה עליון, ואדון נביאיו,

נתן מרום חביון התורה ליריאיו.

ירומם מעבר, יחיה נרדמים, ויתקע בשובר ישלח גואל תמים

ונקריב משור בר, וקטורת סמים.

אחרי ששרתי לו לאדמו׳׳ר השיר הנז׳ כב׳ האדמו״ר ברך אותי וכיבד אותי ואמר לי אני נוהג בשבת לאכול פולים וכיבדני מאותה צלחת והייתי נרגש מאוד, ואח״כ נפרדנו לשלום.

מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

באחרונה כתב על כך אברהם בוחצירא בעבודת הדוקטור שלו על קהילת פאס. לדבריו בדרך כלל היה מקור נכסי ההקדש בצוואות להקמת קרנות למטרות ידועות שנודעו בשם אצל ד־לעניים . הם היו רכוש הציבור כולו, ולא היה ניתן למכרם. על הרוב היה מדובר בנכסי דלא ניידי קטנים בחזקה משותפת במלאח היהודי ששימשו למגורים, אך לעתים היו אלו בתי כנסת או בתי עסק שנעשו רכוש הציבור. בשל פיזורם של נכסים אלו היה ניהולם כרוך בטרחה מרובה, וגביית שכר הדירה גרמה יגיעה רבה לגזברים. לעתים קרובות הופקדה הגבייה בידי יחידים בפיקוח הגזברים. על מנת להבטיח חלוקה צודקת של המגורים והבגדים מקופה זו ערכה ועדה מיוחדת בראשות הרב הראשי רשימה של נצרכים, ועדכנה אותה מדי פעם על פי השתנות מצבם.

המסמכים הקדומים ביותר הידועים לי בעניין זה הם שתי תקנות מקהילת פאם משנת שס׳ג(1603) בכתב ידו של ר׳ שמואל בן סעדיה אבן דנאן(נפטר 1622), שבספרות המחקר מכונה שמואל אבן דנאן השלישי. שתי תקנות אלה הובאו בספר התקנות שקובצו בספר כרם חמר לר׳ אברהם אלנקאוה. שתי התקנות נעשו בעצה אחת עם הנגיד, כלומר ראש הקהילה, במקרה דנן ר׳ משה הלוי. התקנה הראשונה (עט) מגבילה לשנה אחת את משך הזמן שגזברי העניים רשאים בו למשכן או להשכיר את קרקעות העניים, זאת בוודאי לאחר שנהגו להשכירן לתקופה ארוכה יותר; והדבר גרם ליצירת חזקה של השוכרים על הקרקע שלא לטובת המטרה שלשמה נוצר ההקדש, כלומר סיוע לעניים. עם זאת הותר להאריך את משך זמן ההשכרה בתנאי שיתקבל אישור לכך מהנהגת הקהילה, להבטיח שהדבר נעשה לא מחמת טובת השוכרים כי אם לצורך חיוני של הקהילה. לשון התקנה:

בהיותינו גם כן אנו חתומים מטה מקובצים בב<ית> ה<כנסת> הגדול הי״ו היום קרוב לשתי שנים וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים שהגזברים הממונים על הקופה של צדקה אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז<כרים> אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על הקופה יותר משנה הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנם אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד י<שמרם> צ<ורם> ו<קונם> כולם או רובם עליה יש לסמוך.

תקנה האחרת (פ) אוסרת על מכירת קרקעות העניים:

נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד יש<מרם> צ<ורם> ו<קונם> ״נשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נ>טריה< ר>חמנא< ו>פרקיה< בתועלת קרקעות הקדש העניים וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש העניים לא ימכרו אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ"ו או העניים זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז׳ עד ישקיף ה׳ וירא ״שלח ברכה והצלח<ה> בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים שכך היתה כוונת הנותן תחלה ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר.

מן הפרות של הקדש הקרקעות שולמה קצבה לעניים ולתלמידי חכמים מדי שבוע, כלשון ר׳ אבנר הצרפתי ביחס פאס: ״יש להם הקדשות קרקע ומפירותיו מחלקים פרס [=קצבה] קבוע מדי שבת בשבת״."

מצויות בידינו כמה עדויות על קיום מוסד זה בפאס לפחות עד 1918. האחת מן המחצית השנייה של המאה ה־19, בלא תאריך מדויק, והיא כלולה בתשובות שהשיבו שני שליחי הקהילה, חיים הכהן ויעקב בן זמרה, לשאלות שהפנו אליהם אנשי חברת כי״ח בעת ביקורם בפריס בעניין ארגון הקהילה. שאלה יד הייתה ״במה מתפרנסים העניים״, ועל כך השיבו:

יש להם הקדשות קרקע, ומפרותיו מחלקים פרס – משמעות תיבה זו בלשון המקורות היא קצבה –  קבוע מדי שבת בשבתו לת<למידי> ח<כמים> השרויים בצער, כחצי דורו בכל שבוע לגדול,20 ומשם ואילך פוחת והולך. ולשאר העניים פראנך אחד בכל שבוע, והולך ומתמעט.

  • הערת המחבר : דורו : מטבע כסף שיוצר על ידי המלך מולאי אלחסן(1894-1873) בפאס, ונקרא גם ריאל. ערכו הנומינלי היה 5 פרנק. ראה לה טורנו 1949, עמי 284. לדברי עובדיה תשל״ט, א, עמי 198,190, □224,21, היה ערבו באותם ימים כ־3.5 פרנק. עובדיה תשל״ה, א, עמי 439, קובע שערכו 14 מתיקאל.

העדויות האחרות כלולות ביומן עיר פאם לשנים תרל״ט־תרפ״ה (1925-1879), שכתב שלמה הכהן, ״מיחידי וגזברי הקהל״.ביחס לשנת תרנ״ח (1898) נכתב:

בגלל המצב הרע, היה רעב וחיסרון כיס כמה שנים עד היום הזה, ה׳ יריק על עמו שפע ברכה, נתרבו הנזקקים, בעוונותינו הרבים. דמי שכירות של קרקעות ההקדש שמהכנסתם היו מחלקים מדי שבת בשבתו לא הכניסו כי איש לא שילם שכר דירה מרוע המצב, וגזברי הקהלה לא מצאו מה לחלק לעניים וביקשו מהרבנים ומהקהל להוסיף אההאיין(שתי מוזונאת) על כל רטל בשר כדי להגדיל ההכנסות של קופת הקהלה.

הערת המחבר : מאוזונה היה מעיקרו מטבע כסף, אך בימי המלך מולאי עבד אלעזיז(1894 1909) היה מטבע בעל ערן נמוך ביותר(נומינלית סנטים אחד), ולצדו אוּגְ׳הֵין או אוּג׳וּהּ בערך של שתי מוזונאת. ראה לה טורנו 1949, עמי 283, 285.

בסוף אלול תרע״ב (1912) חויבו הגזברים למסור לממונה על ההכנסות של המלאח ״דין וחשבון על ההכנסות וההוצאות של קרקע העניים (הקדש) כל שלשה חודשים, ומה שנותר אחרי ההוצאות למסור לידו״. פחות משנתיים לאחר מכן, כבר תחת השלטון הצרפתי במרוקו, התעוררו ספקות באשר לטוהר לבם ולניקיון כפיהם של גזברי הקדשות העניים, ונחשדו כי הם ״עושים ככל שעולה על דעתם מבלי להתיעץ ברבנים ובקהל בשום ענין . בעקבות תלונת משלחת מטעם הקהילה בפני הנציב הצרפתי ברבאט יצא מטעמו בניסן תרע״ד (1914) צו(צ׳היר) אשר לפיו

ההקדש יהיה בידי הרבנים והקהל, והם יהיו אחראים עליו והחלוקה תהיה רק על ידיהם והם יחליטו כראות עיניהם, אבל יגישו דו״ח לפאשה כל שלשה חדשים, תחת ביקורת של המשרד המחוזי.

החלטה זו תאמה את מדיניות השלטון הצרפתי להטיל פיקוח הדוק גם על מוסדות ההקדשות המוסלמיים במרוקו – החֻבּוּס. אולם מסתבר כי התלונות על ניהול ההקדשות לא פסקו, ובראשית שנת 1915 הוחלט בהתייעצות בין נציגי השלטון הצרפתי לראשי הקהילה ״לבדוק את רכוש ההקדש של הקהילה והכנסותיו עד היום הזה ומה שנשאר ממנו אחרי החלוקה התמידית, לחלק אותו כעת לעניים, ובפרט שסכנת הרעב מרחפת״. ואמנם החלטה זו בוצעה, וחולקו לעניים כספים בסכומים שונים משלושה עזבונות קרקעיים שכל אחד מהם נוהל על ידי אחד מרבני הקהילה.

הערת המחבר : עלבונות היו של מסעוד תורג׳מאן בניהול ר׳ רפאל אבן צור, של יוסף קדוש בניהול בנו ר׳ שלמה בן ר׳ רפאל אבן צור ושל אברהם אסולין בניהול ר׳ אהרן מונסונייגו. ראה עובדיה תשל״ט, א, עמי 239. ־ת הדין של הקהילה בראשות ר׳ וידאל בן ר׳ אבנר הצרפתי. ־בדיה תשל״ט, עמי 242.

 הערת המחבר : נראה שהשלטון הצרפתי החליט לפקח מקרוב על ניהול ההקדשות, שכן בכ״ה במרחשון תרע״ט 31.10.1918) יצא מטעמו צו נוסף ״בדבר מינוי האנשים הנ״ל והתפקיד שלהם, אשר בעיקר יטפלו בהקדם בהקדשות ובעניים״.באופן זה נמסר למעשה ניהול הקדשות העניים באופן ריכוזי לידי הנהלת הקהילה, שכן כותב בעל היומן הנ״ל, כי בכסלו תר״ף סוף 1919) נערכה מגבית מיוחדת בעבור העניים.

למעשה ביקש השלטון הצרפתי לנשל את מנהלי ההקדשות המוסלמיים מן הנכסים הקרקעיים הרבים שבידיהם, ואף שעל פי דת האסלאם אין להעביר נכסי הקרש לבעלות אחרת התיר ממשל הפרוטקטורט הצרפתי להחליף נכסים אלו או למכרם על מנת לקנות רכוש אחר; ראה נלסון ־1972, עמי 174. על מדיניות דומה של הרפורמטור כ'יר אלדין בתוניסיה עוד בשנות השבעים של המאה ־19 ראה שנופי 1977, עמי 150. וראה עוד להלן. קבועה.

בנוסף על הרווחים שנותרו מן ההקדשות של בודדים שלא היו בידי גזבר העיר (לאחר שנבחר ועד הקהלה כל הכספים נכנסו לקופה אחת, אבל הפירוט וחשבון כל הקדש היה רושם במיוחד בחשבונות על ידי מזכיר הקהלה).

מכאן ואילך אורגנה יפה החלוקה מדי שבת בשבתו בנוסף על החלוקה הנהוגה מ>די< ש<בת> ב<שבתו> משכירות קרקעות ההקדש.

אָלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف مثل ومثل – موسى (موسى) بن – حاييم

اذا كان صاحبك مجنون كن انت عاقلאלף פתגם ופתגם

אידא כאן סאחבאק מג'נון, כון אנת עאקל

אם חבריך משוגע ( טיפש ) היה אתה חכם.

 

احفظ عتيقك جديدك ما يدوم

אחפאז עתיקכ ג'ידידכ ידום

שמור על הישן, כי החדש לא יאריך ימים

" אוהב ישן מפני חדש אל תוציאו ( בן סירא )

 

الف صديك ولا عدو واحد

אלף סאדיק, ולא עדו ואחד

אלף חבר ולא אויב אחד

" אלף אוהבים לא ירבו בעיניך, ומאויב אחד תירא "

 

بعد نفسك عز صديقك

בעד נפסכ, עאז צדיקכ

אחרי עצמך הוקיר את חבריך

" חייך קודמים לחיי חבריך " ( בבא מציעא סב' עמ' א )

 

البعد جفا

אלבועד ג'פא

הריחוק יובש ( שממה )

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר