ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2016


מפטיר והפטרה פרשת ראה בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת ראה בנוסח יהודי מרוקו

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

רבדים של תרבותסיפור תרבות-ירון צור

בסיפורו הקצר על חייו בצפאקס שבתוניסיה, על חינוכו ועל אהבתו למוזיקה, פותח לנו נסים סרוסי אפשרות להבין לא רק את התרבות של משפחתו אלא גם את זו של משפחות יהודיות רבות בארצות האסלאם. לא לכל יהודי ארצות האסלאם הייתה היסטוריה תרבותית דומה לזו של משפחת סרוסי, אבל לא מעטים, במיוחד בעריה הגדולות של צפון אפריקה, דמו לה. הנקודה הבולטת ביותר בסיפורו של ניסים היא החשיפה שלו כילד וכנער בעיר הולדתו להשפעות תרבותיות כה רבות ומגוונות. עובדה זו קשורה להיסטוריה המיוחדת של תוניסיה. מכל ארצות צפון אפריקה – לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו – הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ.

סיפורה התרבותי של תוניסיה מתחיל בתושבים המקוריים של צפון אפריקה, המכונים בֶרְבֶרִים. עד ימינו קיימות בה מובלעות של שבטים וכפרים ברבריים, אם כי רובן באלג׳יריה ובמרוקו, ורק מיעוטן בתוניסיה. לברברים לשון ותרבות המשמשות את מקצת תושבי האזור עד ימינו. לרוע המזל לשון זו אין לה כתב, ולכן אין בידינו יצירות המנציחות את תולדות הבֶרְבֶרִים ותרבותם בלשונם הם. ואולם תרבותם הטביעה חותם עמוק על צפון אפריקה. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור של ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, וגיבורו זה תוהה על מקורו של שם משפחתו: ׳׳בנילוש, בן־עילוש, או בן הטלה בשפה הבֶרְבֶרִית־ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?׳׳. אכן, הייתה באזור מסורת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים בֶרְבֶרִיים שהתגיירו. רווחה אפילו אגדה, שכאשר פלשו הערבים לצפון אפריקה, במאה ה־7 לספירה, נערכו הברברים למלחמה נגדם בראשות מנהיגה בשם כהינה (כוהנת), שעמדה בראש שבטים ברבריים מתייהדים. בתהייתו על הזהות של גיבורו, אלכסנדר מרדכי בנילוש, מתייחס אלבר ממי לאגדה ־זו: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על־ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה על כהינה גרעין מציאותי, אבל יש בה כדי להעיד על מהותם של תושביו הקדומים של האזור, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל השלב הראשון של התרבות האזורית, הרובד הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.

ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה של מאות שנים שבה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כמו פניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות. באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים. הפסיפסים שנמצאו מתקופה זו הם מן היפים בעולם, וממלאים את המוזאון הלאומי של הארץ. ואולם, התרבויות המפותחות העתיקות, הפניקית והרומית, לא השאירו מסורות חיות בתרבותה של תוניסיה. דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, דווקא הוא נשאר חי. הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי.

מקורה של התרבות הערבית בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה־7, ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה. הפולשים הביאו עמם לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה – האסלאם. דתם הפכה לדת השלטת באזור ודחקה את הדתות הפגניות של הברברים, ואת הדתות המונותאיסטיות שקדמו לה, היהדות והנצרות. במרוצת הדורות נעלמה הנצרות מצפון אפריקה לחלוטין, ורק היהדות המשיכה להתקיים שם כדת מיעוט. האסלאם הטביע אפוא את חותמו התרבותי והדתי על נופו של האזור, וגלי המהגרים הערבים השליטו בו את שפתם ואת יסודות התרבות שהביאו עמם מרחוק.

היו כמה גלים של הגירות ערביות לצפון אפריקה. אחת מהן, האחרונה, הייתה מיוחדת במינה: היא באה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה – התרבות האנדלוסית. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד. הם דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית. גם יהודים, שישבו אז בספרד, נהנו כידוע מפריחה תרבותית זו. הנוצרים לא ויתרו על חלומם להחזיר את ספרד אליהם, ומשהצליחו לכבוש אותה, חלק אחר חלק, החלו דוחקים ממנה את בני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל ליהודים גורשו גם המוסלמים. הם הגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה־16 וה־17 והביאו אתם לאזור ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר וכן בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים – אנדלוסיה.

הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי ״המגורשים״. כאמור, אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך להיות דומיננטי. מטעם זה נחשבת עד היום המורשת הדתית של יהודי צפון אפריקה ל״ספרדית״, אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

ראשי הקהל השפילו את מבטם והמשיכו לעמוד באומרו את דבריו:שערי ספרו

— ידעתי גם ידעתי בני לשם מה באתם אלי! כמבוקשכם הייתי עסוק… אה!… אנחה כבדה נעקרה מלבו והוסיף: עדיין לא ענוני מן השמים. הרבה כוחות טומאה זוממים נגדנו ועומדים לנו לשטן ברקיעי שחקים. הדרך קשה ומסוכנת, השביל פתלתל והשער סגור. אה!… רבונו של עולם! איך לסכל מזימות אויב הבאות עלינו מקטרוגו של הסטרא אחרא? — תלה מבטו באוויר והוסיף — אני שומע את צעדי המשיח. הם מהדהדים באוזני ואיני יודע מאיזה כיוון הם באים! אמר בייאוש. הסטרא אחרא הקים מחיצה בינינו ואיני מצליח לפרוץ. לא עולה בידי לבטל אותה… אבל המשיח בוא יבוא! אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא! אמר בהתלהבות ובבטחה מהולה בכעס. מצאתי דרך הצלה פורתא, אמר כשפניו משולהבים. אל תתייאשו בני! מצאתי משהו. אולי ירחמו עלינו מן השמים! חזק ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה׳. באומרו זאת, קם הצדיק ממקומו וגלימתו יורדת לו על פי מידותיו. בידו האחת לקח את משענתו ובידו השנייה נטל קלף מגולל כמגילה וכיוון צעדיו האיטיים למסדרון ביתו. ירד במדרגות ויבוא הרחובה. והנה הרחוב הומה וגועש, צווחה בחוצות, כל העם נשא קולו, תאניה ואניה, בכי תמרורים,תחינה ויללה, נשים ועוללים, זקנים ונערים, רבה המהומה. כל אנשי המללאח נקבצו ובאו  לפני ביתו של הצדיק ויזעקו בצר להם. בראותו מחזה זה, הסתכל עליהם הצדיק בחמלה וברחמים. בצער עמוק, הרים את ראשו כלפי שמים וצעק בקול רועד מהתרגשות: — רבונו של עולם! בניך הולכים לטבח ואתה עומד מרחוק? לנסות אותנו אתה אומר? לא די התנסינו? נסה אותנו רבונו של עולם! אנחנו נעמוד בניסיון ונמות על קידוש שמך יתברך אם זה רצונך! דמעותיו ירדו על לחייו, בכה הקהל ובכה גם הוא איתם. המשיך הצדיק בתפילה חרישית כשראשו מופנה עדיין כלפי שמים. קרנו פניו הכחושים, אפילו בסבלם, והקהל נתפס בקרינת פניו המזהירים ועמד כאחוז חזיונות. התחממו לאורו, התנחמו בייסורי נפשו וציפו לנס בזכותו. עמד הצדיק רגע מהורהר וקרא לשמש של חברת גומלי־חסדים ולחש משהו באוזנו. השמש עזב את המקום בריצה והצדיק התחיל לצעוד ברחוב. האנשים פינו לו דרך בשקט וביראת כבוד בעוברו על פניהם ועמדו כחומת מגן מימינו ומשמאלו, אחוזי חרדה לבאות. הוא הלך בראש והם אחריו עד שהגיעו לשערי המללאח הגדולים. עמד החכם שם וחיכה והקהל גם הוא ממתין. שערי המללאח היו גדולים ועבים, עשויים קורות עץ גדולות. פני השערים כוסו בלוחות פח עבים. מסמרים, עם ראש רחב כחצי כדור, ציפו את פני השערים כלפי חוץ, כדי להוסיף להם חוזק וכושר מגן. השמש הגיע כשהוא נושם בכבדות. עמד לפני הרב וכלי עבודה בידו. הורה לו הצדיק להתחיל להרים את קצה הפח אשר על פני השער וכך עשה. לקח הרב את הקלף שבידו, לחש כמה תפילות ודחף את הקלף לתוך השער, מתחת לפח, בין קורות העץ העבות. אחרי כן חזרו ויישרו את הפח וכיסו אותו במסמרים כמקודם. לחש עבר בין הקהל על הנעשה. השעה שעת בין השמשות, היא שעת הרחמים. עמד הקהל והתפלל מנחה וערבית בציבור עם החכם. נתבהרו ונשתלהבו פני השמים וגוון אדום חכלילי, הלך והתפשט עליהם גלים גלים מהאופק והלאה, ומילא אותם הוד. קשת אדירה הופיעה לפתע פתאום. ראה הקהל והשתאה ואנחת רווחה נפלטה מפיו. אז ידעו כולם כי נם גדול נתחולל באותו רגע בזכות השמות הקדושים והצירופים שנכתבו בקלף על ידי החכם בכוונה ובטהרה. הם ידעו שהיו עדים למחזה אלוהים שנגלה עליהם ועבר על פניהם. נתמלאו ביטחון פנימי ונתחזקה אמונתם באלוהי ישראל ונתפזרו איש לביתו בדממה דקה ובנפש כבדה ורוח נכאה, כי האויב לא רחוק והפחד עדיין קינן בלב עמוק עמוק.

החכם הלך למקווה לטהר את גופו וחזר לביתו. שלח אחרי אנשי חברת רבי שמעון בר־יוחאי והורה להם לכרות לו קבר כי הגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. שמע הקהל מזדעזע. התקהלו לפני ביתו והתפללו. קראו סליחות כל הלילה. הרב בפנים והקהל בחוץ עד אור הבוקר. כשהגיע זמן תפילת שחרית, נכנס רבי דוד לבית פנימה לראות אם הרב רוצה להתפלל עם הקהל ומהר יצא חזרה וצעק צעקה גדולה ומרה: נפלה עטרת ראשנו! אוי לנו כי אבדנו ! הקהל ידע שנשמת החכם עלתה למרום ופתחו כולם בבכי גדול קורע לב שזעקתם נשמעה והדהדה למרחוק. קהל עדת ספרו נשאר ללא רועה וללא מליץ יושר בפני אב הרחמים. נלקח מהם מנהיגם האהוב והנערץ שאהבת ישראל בערה בעצמותיו עד שאִכֵּלה אותו גוף ונפש. ועכשיו מי יעמוד להם בשער? לוויה כזו ואבל כזה, לא זכרו בני הדור ההוא. דיין העיר, רבי דוד, שהיה בעצמו רב וגדול בישראל, הספיד אותו במלים יורדות חדרי בטן, פתח ואמר: ״מר לי מר, לבי חמרמר ושער בשרי סמר ומלאכי שלום יבכיון מר. הננו עומדים כדלים שפלים ובעניים מרודים. צדיק אבד, לדורו אבד. עם בני ישראל הורידו לארץ ראשיכם והתפלשו בעפר. נמס לבבנו, צרה ויגון נחלתנו. רתת וחלחלה אחזתנו. עיני עיני יורדה מים על האי שופרא דבלי בעפרא, על דא ודאי קא בכינה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. ויגדל הכאב כאש תבער יער. אבי! אבי׳ רכב ישראל. ניצחו אראלים את המצוקים. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין. נגדע ארז הלבנון. כל שומעי השמועה יחרדו. נשיא אלוהים היה בתוכנו. עלה בסערה השמימה. יחיד בדורו, אילנה רבה ותקיפא. נקצץ האילן ויבש המעין. אור תורתו זרח, גלי עמיקתא ומסתרתא, אבן הראשה, עסיק תדירא באורייתא, מנופה בשלוש עשרה נפה. הלך המאור הגדול, מרגלית דלית לה טמי, אבן טבא נברשת דדהבא. וידל ישראל, עת הילקח ארון האלוהים. דרש אותו אלוה ממעל. כוכבים אספו נוגהם וישאו הרים קולם. לו כתר כהונה וכתר שם טוב. קול צווחה בחוצות, תצל אוזן שומעת וסגור לב קורעת. גדל הכאב, אבל מעטה. קול נהי נשמע, מספד ויללה, הקריה הומה ורבה המהומה. נאסף וסף הצדיק, אריה שבחבורה הובל לקבורה. נפל שר וגדול, מעוז ומגדול, נקטף ואיננו, מאנה הינחם נפשנו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. השאיר אותנו כיתומים, כצאן אשר אין להם רועה. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו ואל שדי יאמר לצרותינו די. מה אנו להרהר אחר מידותיו יתברך? מה כוחנו ומה גבורתנו? בעל הנחמות ינחם אתכם. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. ברוך דיין האמת. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ה׳ צבאות יגן עליכם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהליך. כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אל שדי יברך אתכם ויקבץ פזורנו מבין הגויים ויעלנו לציון ברינה וכן יהי רצון ונאמר אמן״. מהלוויה חזרו כאיש אחד לבית־הכנסת הגדול להמשיך בתפילות ובתחנונים. שמו בטחונם בשם יתברך והמשיכו לחיות בחרדה לבאות. לא רחק היום ושעטות סוסי מורדי המדבר הגיעו עד חומות העירספרו וחנו מחוץ לעיר מול החומה בבאב־אלמקאם. תקעו שורה של יתדות גבוהים באדמה ובראש כל יתד תקעו אחד הראשים הערופים של אויביהם שהביאו איתם למאות. מראה אימים אכזרי זה, זעזע את לבם של בני ישראל הרחמנים והטיל מורא ופחד בלבם. היו יהודים שהיו להם רובים לעת צרה. הוציאו אותם ממחבואם ועמדו בשמירה על הבתים לאורך נהר אגאי ליד שערי המללאח למען ייראו. התחילו הבֶרְבֶרִים בטקס הרגיל כדי לשלהב את רוחם לקראת הבאות, דהרו על סוסיהם שהעלו תמרות אבק מאחוריהם וירו באוויר תוך כדי דהרה, משך יום שלם. ביום השני, עמדו דרוכים להתקפה וכיוונו פעמיהם לקראת שערי המללאח, להפיל אותם ולהתנפל על היהודים. והנה נתחולל נס שכמוהו לא ראו מעולם. אריות וחיות טורפות וכל מיני מזיקים רעים, קפצו מתוך השערים לקראתם ועשו בהם הרג רב. היהודים עמדו משתאים ונתנו תשבחות לשם יתברך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הבֶרְבֶרִים, המה ראו כן תמהו, נבהלו, נחפזו, רעדה אחזתם שם, נדהמו והזדעזעו נוכח מעשה אימים זה, נסוגו בצעקות וקראו בקול חרדות:

  • זגֹפי אללה, לא אילאהא אין אללה! (ה׳ יצילנו, אין אלוהים אלא אלוהים) כישופי היהודים הארורים עלינו !שלחו קללות ביהודים במנוסתם המבוהלת, והוסיפו:
  • ישלח בכם השטן ארס לשונו!

The Marinide Berbers—Zenata- David Corcos

At the beginning of the Xth century the Miknassa founders of the city of Taza, with Musa ben Abi-l'Afia  at theirdavid-corcos

head, supplanted the Idrissides in North Morocco and seized Fez. The Maghrawa replaced them after 990  and their Emir, Ziri ben Attiya, was able to form a Zenata kingdom with Fez as the capital.

  • Musa ben Abi-l'Afia always passed for a Jew in the eyes of Ma- roccan Moslems; this was due to the fact that he was an enemy of the first Cherif dynasty of Morocco, the Idrisides.

 The Zenata were expelled from there by the Almorávides in 1063  It was under the Zenata rule that Fez knew what may be termed the Golden Age of Moroccan Judaism. As evidence of this fact, one need only call to mind such Jewish names as Dhünas Ibn-Labrat, Hayuj, Samuel Ibn Hofni or Isaac al Fassi, to mention only the most famous. The Jews at that time, as El-Bekri wrote, were "more numerous in Fez than in any other town in the Maghrib; from there, they journey (in the interest of their trade) to every country in the world."

  • הרג בתי גוררין ותאותי – יחלל בית נורא עלילה
  • ואחריו בדרעה קם אויב – ידרס כל בית התפלה
  • וגם שמו עליהם חקים – רעים וקשים בלי חמלה

                  יאות לי על זה חנר שק – ואקרע לבבי ביגוני אחי מר לי   

The key of the riddle is line 21. The man of the 'Meghilla' Esther is Haman, persecutor of the Jews; he is also, in the context of the account of the persecutions about which Muhammad al-Meghilli or Maghili, of the Maghila tribe the author is speaking. Besides, these persecutions did in fact extend from Toowat to Draa, as the 'Kinah' specifies.

El-Bekri, p. 334. A dark spot in this picture: The Beni-Ifren Zenata, powerful in Salee, attacked the Maghrawa Zenata and captured Fez in May 1032. Their Emir, Abü'l-Kemal Témim persecuted the Jews in the town, brought about the slaying of more than six thousand and appropriation the wealth of the remainder, and turned over their wives to his soldiers (Qirtâs, transi. Beaumier, p. 150). On the capture of Fez and the massacres see Berbères, III, p. 222, where the Jews are not mentioned. Abu'l-Kemal's act may be explained not only by his "fanaticism and his ignorance" (cf. Qirtâs) but also by his habit of attacking, twice every year, his neighbors of Salee the more or less Judaized Bergwata. It is undoubtedly, this persecution which is refer­red to by the Gaon Samuel ben Hofni (d. 1034) in a MS text found in the Cairo Geniza. cf. JQR VII, 1916-17, p. 485, note 31.

The Zenata of the first race, or, to state more clearly what Ibn-Khaldùn had in mind, of the first period, that is to say, the Beni Ifren, the Miknassa and the Maghrawa, had not all penetrated into the depth of the Maghrib, the Maghrib el,aqsa of the Arab writers. A considerabel number of these tribes had remained in other parts of North Africa, as nomads wandering between Tripoli and the Muluya. When the Al- moravides invaded Morocco, these Sanhaja Berbers (of the Branes group) met with strong resistance from their hereditary enemies, the Zenata. Consequently, immediately after the conquest of Northern Morocco the Zenata had to seek refuge beyond the Muluya where they found members of their race, such as the Methgara, champions of Kharijism in the first years of the Arab invasion, the Maghila, and others. The Beni-Illul, an ancient Jewish tribe, had settled in Nedromah, 15 centre of the Berber cult of Joshua ben Nun.  The largest section of Berbers from the Maghrib al-aqsa who-aqsa who had professed Judaism at the time of the first Arab invasion, still lived on both banks of the Muluya. I refer to the Behlula, the Ghiata, the Fazaz, the Fendlawa and the Mediuna17 who, incidentally, had not all changed their religion even after the period of which we speak. The majority of them, however, had been forced to become converts by Idris I. between 788 and 791. If one bears in mind the state of Islamization of the Berbers even to-day, their sincerity in accepting a religion imposed on them by a handful of strangers at the point of the sword, can be imagined. The Zenata, shepherds, nomads and soldiers, formed an even more elusive element of the population than the other Berbers. During the period under review, a few groups who, as a result of a well-known process of evolution, had taken to a sedentary way of life their brethren, still nomads in the central Maghrib, in the steppes and in the desert. This explains how Ibn- Khaldun, with his predilection for synthesis, was able to write in the XlVth century that the Mediuna, "a Jewish tribe from the Maghrib al-'aqsa" already long since sedentary, were brethren of the Marinides  who had not yet reached that state and were still nomads, as we have seen.

The Marinides, in the course of their history and before becoming the masters of Morocco, in their journeyings South, East and West of North Africa, met other members of their race so strongly marked by Judaism that traces still remain to the present day. It is therefore as much to the politico- religious reaction against the Almohads as to the influence felt throughout their constant wanderings that we must attribute the benevolence of the first Marinides towards the Jews, an attitude, which, without question, goes beyond the bounds of simple tolerance.

Apart from the frequent name Znati or Zenati, the meanings of which originated from Zenata tribes, a name found only among Jews of Morocco and Algiers, many of whom were and still are the Jews of North Africa we have among them the names of former Zenata tribes, such as the Mediouna (Mediouni), the Ghaiata (Ghaiat, sometimes turned into Khaiat, meaning tailor in Arabic), the Bahloula (Bahloul), the Maghila (Maghili), the Beni-Ifren (Ifrani or Oufrani or even Loufrani, a gallicized form) etc. It should be noted, and this seems of importance, that other family and first names at one time almost exclusively found among the Zenata, largely persist only among African Jews, Moslems having generally abandoned them: as e.g. Tabet, Ziri, Illul and Alloul, Ouazana, Ifrah, Ifergane, Iflah etc.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר