ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2016


טללי אורות – ספר דברים – פרשת שופטים. מאת" הרב משה אסולין שמיר.

ספר דברים – פרשת שופטים.Asilah

מאת" הרב משה אסולין שמיר.

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דברים טז יח).

ש-ע-ר-י-ך –  שבעת השערים הנמצאים בפנים והם:

שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים והפה = 7 "קנה המנורה" המסמלים את 7 הספירות.

 "בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא לאלוקיך" (מתוך הפתיחה לסליחות).

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים, בכך שנראה, נשמע ונדבר,

רק בדברים המותרים ע"פ התורה, ובפרט בחודש א-ל-ו-ל.

 

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…,

ושפטו את העם משפט צדק…".

חשיבות המשפט העברי בארץ ישראל.

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', {בכך} כשיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים {לפי} המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק"  {רבנו אוה"ח הק' דברים טז, יח}.

 

 

פרשת שופטים עוסקת בארבעה נושאי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמורים והאמונים להנהיג את הציבור על פי חוקי התורה הק'.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף וכו'" (דברים טז, יח – כ; יז, ח – יב)).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דברים יז, יד-כ).

ג. הכהונה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם…". (דברים יח, א-ח).

ד. הנבואה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך ה' אלוקיך…" (דברים יח, טו-כב).  

ניתן לחלק את התפקידים לשני זוגות: הכהונה והנבואה פועלות בתחום הקודש. המשפט והמלוכה בתחום החול.

התנ"ך שלנו שזור מתחים רבים בין הגופים הנ"ל, היות ותפקיד הנביא היה, להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו. הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן: בין שמואל הנביא לשאול המלך, בין נתן הנביא לדוד המלך, בין ישעיה הנביא לנכדו המלך מנשה, וכן בין ירמיה הנביא למלך צדקיהו דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא היה מוכן להקשיב לירמיה ומרד במלכות בבל, בניגוד לדברי ירמיה אותם קיבל בנבואה מה'. גם הכוהנים התערבו במלוכה כשלא נהגה כשורה. דוגמא לכך היא, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי את יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג).  עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש המלך מבקש מיהוידע הכהן הגדול דין וחשבון על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, ולספור את תכולתה. (מלכים ב יב, ז – יח). כמו כן, אליהו הנביא המוכיח את המלך הרשע אחאב.

 

 בראש ובראשונה, התורה דנה במינוי שופטים כשרים המהווים ערובה לשמירת הסדר הציבורי על פי חוקי התורה.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע חשוב לשפוט את העם לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא בסוף המאמר, על הבעש"ט ותלמידו}.

כיום במדינת ישראל, השיפוט בבתי משפט מתנהל לפי חוקי הגויים, ובעיקר לפי החוק האנגלי.  החוק קובע שכאשר אין תקדימים משפטיים בנושא הנדון, רשאים השופטים לדון לפי "היקש", ורק אם אין גם את זה, רשאים הם לפנות למשפט העברי.  כיום, מנסים במשרד המשפטים לשנות את הגישה הנ"ל ע"י הקדמת המשפט העברי ל"היקש", וכן הקמת מאגר תקדימים משפטיים בדיני ממונות ע"פ המשפט העברי, ולהנגישו לשופטים.

"צדק צדק תרדוף – למען תחיה וירשת את הארץ…" (דברים טז כ).

"כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים – להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" {רש"י}

רש"י הקדוש אומר על הפסוק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך" – כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" (שופטים טז' כ'). לדעת רש"י, לא מספיק שהדיינים ישלטו בחושן משפט, אלא שיהיו "כשרים".

 רבנו "אור החיים"  הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "צדק צדק" – פירוש, הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזר אחר היותר ראויים מהם". רבנו מסתמך על המדרש: "שיהא אדם רודף אחרי בית דין יפה ( תנחומא שופטים סימן ח). רבנו אוה"ח הק' מספר על חברו הדיין הרב רבנו משה ברדוגו זצ"ל "שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו" (רבנו אוה"ח הק' דברים א, טז).

כלומר, חיי עם ישראל בארץ, תלויים במשפט צדק על פי דיני התורה.  גם הנביאים הזהירו על משפט צדק כדברי הנביא ישעיה: "דרשו משפט… שפטו יתום, ריבו אלמנה", ורק אז נזכה לקיום נבואת הגאולה באחרית הימים: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" כדברי הנביא ישעיה. (ישעיה א' כו-כז).

להפטרת היום הקדוש – יום הכיפורים, חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הנביא הדן במשפט צדק, ובפרט כלפי החלש: "ישאלוני משפטי צדק – קרבת אלוקים יחפצון. למה צמנו ולא ראית…? {תשובת ה'}: הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו…? {הצום הרצוי בפני ה'}: הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז – יבקע כשחר אורך… והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה – תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח ב-ט).

כאשר מורידים את שתי האותיות המרכזיות – רפ – מהמילים "שו-פ-טים ושוט-ר-ים", מקבלים את המלה המשותפת שוטים, דבר הרומז לכך שכאשר השופטים והשוטרים רפים במלאכת השיפוט והשיטור, ואינם מקיימים את הכתוב: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג טו), הם הופכים להיות שוטים, ובכך מעכבים את הגאולה, כפי שרואים בתפילת שמונה עשרה, בה רמוז תהליך הגאולה כדברי הגמרא:

 1.ברכת הארץ = "ברכנו" {בקיץ},"ברך עלינו" {בחורף}. השבח לא-ל שארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

  1. 2. קיבוץ גלויות = "תקע בשופר". הודו לה' כי טוב – מיליוני יהודים נקבצו ועלו לארץ קודשנו, והיד נטויה.
  2. משפט עברי = "השיבה שופטנו כבראשונה". השבח לבורא עולם שהשיפוט בדיני קידושין וגירושין נעשה בבתי דין רבניים ע"פ חוקי התורה. כמו כן, קיימים בתי דין לענייני ממונות ע"פ התורה, אבל זה דורש הסכמת הצדדים. במשפט האזרחי לעומת זאת, השיפוט נעשה בבתי משפט המתנהלים ע"פ חוקי המדינה. לאחרונה, קיימת מודעות למשפט העברי מצד שופטים רבים בעלי רקע תורני. תקוותנו ותפילתנו שכל מערכת המשפט תפעל לפי חוקי התורה, דבר שיוביל לגאולתנו ככתוב: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

"כי תבא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך…". (דברים יז, יד- כ).

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

הנושא השני בפרשתנו הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים ככתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיך לשמור את כל דברי התורה הזאת". (דברים יז, טו – כ). בעצם, מלך מושלם כזה הוא מלך המשיח.

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצוות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות להם את בית הבחירה. רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וכו'". (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך – זו מצות עשה, כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה כל הישר בעיניו" (דברים יז, טז). רמב"ן: "… והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה…". (דברים יז, יד).

רבנו "אור החיים" הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו אוה"ח הק' מנסה ליישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קודשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה' למלך עליהם. כדרך אומרו "וה' אלוקיכם מלככם (שמ"א יב יב)… אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה". (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס על הפסוק: "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דברים יב ה). "… לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו גם בימינו, לתבוע ולדרוש את בניין בית המקדש.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית

סוס ורכב עם רב ממך –

 לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך" (שופטים כ' א').

רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה – למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 רבנו "אור החיים" הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" שכל כולו אש וגופרית המטייל בתוכנו, ואינו מרפה מנפשנו. וכן נגד "עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין, ובמקביל ישנה פרשה נפרדת לעניין מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא". לכן, מחליט רבנו "אוה"ח הק' להסביר ברוח קודשו את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהאויבים, ולהלן דברי קודשו: "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר "כי תצא למלחמה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולהלן דרכי המלחמה ביצר הרע לדעת רבנו אוה"ח הק':

 

  1. סוס" רומז ליצר הרע המוכן למלחמה תמידית כמו סוס השש אלי קרב, בניגוד לאדם שהוא מאופק יותר. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי שלמה המלך: "סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה" (משלי כא' לא').

       "מצודת דוד" ורלב"ג מסבירים את פשט הפסוק הנ"ל כך: על האדם להאמין שתשועת הניצחון תלויה רק             בקב"ה, ולא יעזרו לאדם סוסי מלחמה המסמלים עושר, כוח, טנקים וטילים וכו'.

  1. "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה גן חיות מהלך כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם השתתפו כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, האריה – הגבורה, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.
  1. "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') דבר האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'.
  1. "לא תירא מהם – כי ה' אלוקיך עמך"- משה רבינו מלמד אותנו שגם כאשר עשית עבירות, יש לאל ידך להיטהר כדברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב). בידי כל אדם לשוב אל אלוקיו.

                         "תמים תהיה – עם ה' אלוקיך" (דברים יח' יג')           

       "אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר, ואין מה שיגיד המזל עליך"" (רבנו אוה"ח הק')

הקב"ה מציב תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט בבואנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דברים יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות. אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, ולהאמין רק בקדוש ברוך הוא, בכל מה שקורה לנו.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים" והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני ואהיה תמים".

 יוצא מפה שהביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו – בבוראנו מלכנו.

  1. 1. רש"י הקדוש: "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".

דעת רש"י מבוססת על פי הזוהר הקדוש האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם ה' אלוקיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים: "עם ה' אלקך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

  1. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וענין הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך…". (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצוות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות. להלן דברי הרמב"ן בהשגותיו הנ"ל על הרמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".
  1. רבנו "אור החיים" הק' מסביר: אם "תהיה תמים עם ה' אלוקיך" ותאמין בו בשלמות, שכרך יהיה: שתהיה תמים ושלם בכל אשר לך, ולא יחסר לך דבר. כלומר, הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם ה' אלוקיך" אחרי. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

פועל יוצא מכך: אם  אני, את, אתה –  נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ונבטח רק בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר. וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

5.רבי משה מקוצי – הסמ"ק = ספר מצוות קטן: תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…"? = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצוות פרו ורבו, והקב"ה יעשה את הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכה לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שהוא ימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא): עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל.

 רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

לסיכום: הביטחון הכלכלי, הרפואי והביטחוני, תלוי באמונתנו התמימה בקב"ה בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". על הפסוק  "וצדיק באמונתו – יחיה", (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר רבנו "אור החיים" הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, "כל מצוותיך אמונה". (תהלים קיט פו). כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצוות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" הרומז לכלל המצוות.

"אראנו נפלאות" – רזא דגלגולא,

לרבי ישראל בעל שם טוב ותלמידו המגיד ממזריטש.

"צדק צדק תרדוף"

 משפט צדק בסוד הגלגול – לאור פירוש רבנו אוה"ח הק' על תורת הגלגול.

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ-גן' מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף". להלן מעשה בנידון.

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, ויערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב. המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו. תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מיוזע הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיניו של הנווד, הגיעו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות. לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד ברובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו. וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו, הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון הנהר. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו" והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא. את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני השוכב בצל העץ. בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני ביקש והתחנן מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה,  היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ללא סיבה הנראית לעין.

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פתרון המחזה. הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, הם באו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם. (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. במקור, הסיפור מתומצת במספר שורות, ועובד מחדש ע"י).

גלגול: אנו מאמינים שמוות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו כדברי רבנו "אור החיים" הק' לפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח  האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו אוה"ח הק' דברים יד א).

אחת האפשרויות, היגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפסוק "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ". (בראשית א כו). להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים… ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים… ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה… ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם. כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר. וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כליון שאין אחריו תקוה, והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו, והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ הצדיקים: זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בר אסתר ע"ה. אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה. שרה קנדוב בת שושנה.

הזקנה הכשרה רחל לוי בת חסיבה ע"ה – שהלכה לאחרונה לבית עולמה.


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

הסטוריה וספרותנוהג בחכמה

  1. רב טובך יביעו בו רשם סיפורים, אשר מצא בספרים בדפוס או בכתובים, וכן מה ששמע מאחרים. בתור דרשן ידע ר׳ יוסף לשזור סיפורי צדיקים ומעשי-ניסים בתוך דרשותיו להנאת שומעיו. הוא ראה בסיפורים אמצעי חינוכי ומוסר השכל לשיפור המידות ולקירוב השומע לעבודת ה׳. כפי מה שהאריך להוכיח זאת בהקדמתו לחיבור מתוך ספרי רבותינו הקדושים. כדבריו שכתב בשער הספר:

ומהם (מהסיפורים) יקח האדם מוסר ויראת השם, וידע גדולת שמו יתברך ונפלאותיו, אשר עשה לבריותיו, ונלכה באורחותיו, ונשמור מצותיו, ונשליך חמודות התבל ומטעמותיו. כי ספורי מאורעות החסידים והצדיקים יערבו לשומעים … ומקרבים הרחוקים אף אם יהיו אנשים פוחזים וריקים … ושם הקונטריס קראתי רב טובך יביעו שמו מורה על פעולתו, שמסופר בו מעשה הצדיקים והחסידים … וגדולת רוממותו יתברך … ועוד כי תיבות ר״ב טוב״ך יביע״ו, עולה מספרם בח״ק [= בחשבון קטן] ארבעים, כמנין שמי וחניכתי יוסח בן נאיים …

הסיפורים נכתבו כפי שהם הזדמנו לפניו, ללא סדר ענייני או כרונולוגי. בהם סיפורים מכל תפוצות הגולה אשכנזיים וספרדיים, מארצות המזרח והמערב. הסיפורים ממוספרים ובהם ארבע מאות וחמישים ותשעה סיפורים. הספר אינו ממוספר ובו 218 עמודים. הדף: 22.9×17.4. בעמוד 21—29 שורות. בשורה 11—17 מילים. הקובץ עליו נכתב החיבור נעשה בידי המחבר מדפי נייר שונים. לחיבור יש הקדמה ואין שער.

  • – מעשה צדיקים ילקוט סיפורי צדיקים שהמחבר שמע או מצא בכתבי-יד.

חלק ניכר מהם מספר על חכמי מארוקו. הספר חסר הקדמה ושער משל המחבר. בדף א ע״ב, הביא ליקוטים מספרות החסידות, כדי להדגיש את החשיבות שבסיפורי הצדיקים. הסיפורים בלקט ממוספרים ובסך הכל ישנם 140 סיפורים. בספר חמישים דפים כתובים. הדף 16.8×10.8. בעמוד 19—23 שורות. בשורה 8—13 מילים.

  • דרכיו למשה בו נכתבו תולדות רבינו הרמב״ם, גדולתו בתורה, חכמתו ויצירתו העניפה. כפי שהם משתקפים בספרות הרבנית, בחיבורי תולדות ישראל ובספרות העממית. המניע לחיבור זה היו החגיגות שהכריזה עליהן ממשלת ספרד בשנת תרצ״ה (1935), במלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב״ם. בהן הוצב פסל משיש בדמותו של הרמב״ם במקום הולדתו, בכיכר העיר קורדובה. וכן נערכו בספרד ומחוצה לה קונגרסים מדעיים לכבוד המאורע, ואשר הוקדשו כולם לרמב״ם ומשנתו-. במסגרת החגיגות שנערכו בעיר פאס, בהן נטלו חלק גם נוצרים, נישאו הרצאות על ידי רבנים ואנשי רוח בשפות שונות, כפי שמתוארים בידי ר׳ יוסף בן נאיים, אשר היה בין האישים אשר נטלו חלק בהרצאות הללו. הוא ראה צורר להעלות דבריו בכתב בהרחבה, כדי להפיץ תורה ודעת בין ״המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו״2, ובכר חשב לתרום לדורו ולדורות הבאים.

הערת המחבר :          לרגל מאורע זה, פורסמו בארץ מספר חיבורים על הרמב״ם ומשנתו, מתוכם יש לציין: י״נ אפשטיין, עורך, ספר הרמב״ם של ״תרביץ״, ירושלים תרצ״ה [קובץ זה נכלל ב״מיקראה בחקר הרמב״ם״ בעריכת מ׳ אידל, ירושלים תשמ״ה]; רי״ל מימון, עורך, רבינו משה בן מימון, ירושלים תרצ״ה; רבינו משה בן מימון, למלאת שמונה מאות שנה להולדתו, ״הארץ״, גליון 4788.

בפתיחת חיבורו הוא עומד על הפלא הגדול שחולל רב ההיסטוריה — עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אשר ארץ ספרד שגירשה את היהודים מגבולותיה בשנת רנ״ב (1492), מתפארת כיום בעובדה שהרמב״ם

החכם היהודי ״אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות״, הרופא והפילוסוף! הגדול, נולד, גדל ולמד בתחומיה, ואח מנציחה את זכרו בצורה המכובדת ביותר.

ראיתי לנכון לתת כאן בלשונו של ר׳ יוסף, את תיאור החגיגות בעיר פאס,

כפי שהובאו בתהילת החיבור:

בחדש אדר שני שנת תרצ״ה (1935), נתעוררו בספרד ועשו בעיר קורדובא — עיר מולדת הרמב״ם ז״ל תמונתו מאבני שיש והעמידו אותה בעיר הנזכרת, לזכרון שהרמב״ם הפילוסוף האמיתי, החכם הגדול בכל מיני חכמות, יצא מאיתם. והטיפו נאומים כמה ערלים ספרדים, וסיפרו בשבח גודל חכמתו ותולדותיו, והגדילו והעריצו שמו למאוד.

 ונתעוררו בכמה עיירות ועשו נאומים עליו. וגם במחז״ק פאס, עשו כמה נאומים עליו ערלים ספרדים, ונתפארו בו שיצא האיש משה הפילוסוף הגדול האלהי מארצם. ובליל ראשון י״ט אדר שני עשה נאום מוה״ר משה אבן דנאן, בבהכ״נ מוהר״ר שלמה זצ״ל, בבהכ״נ הידועה להם. והיתה אסיפה גדולה, עם רב המון חוגג, והגיד בנאומו תולדות הרמב״ם וחכמתו וספריו, והצרות שעברו עליו, וגם כמה ענייני מוסר. ותחילת נאומו היה בלשון עברי ואח״ב בלשון ערבי. ושהה שיעור שעה ורבע, ותרגמו כל הנאום בלשון צרפת. ואחר שגמר הרב נאומו עמד מתורגמן ואמר כל הנאום בצרפתית, ויצאו כל השומעים שמחים. ובליל כ״ג אדר, הטיפה נאום אשה אחת ישראלית, והיא מורית [=מורה] בבית הספר הגבוה במחז״ק, שמה מאדא״ם כלימא״ן.

והיא פילוסופית, ועיקר נאומה היה שסידרה הפילוסופיה מזמן אריסטו עד הרמב״ם, והעריצה והגדילה הפילוסופיה של הרמב״ם ז״ל, שהיא אלוהית ורוחנית, והנאום היה בלשון צרפת. וביום שבת קודש כ״ה אדר, הטיח נאום בצרפתית הגביר הנעלה החו״ן – החכם והנבון, ר' יהודה שכיהן כסגן הקהילה בפאס ונמנה בין דוברי הועד שטיפלו ביהודים נפגעי הפרעות בשנת תרצ"ב. – , כה״ר יהודה בן סמחון בה״ר משה נ״ע, בהעיר החדשה״, בעליה הגדולה של סירוי״ס מיניסיפ״ו – Services municipaux, ושהה בנאומו שעה אחת. ואחריו קם הקומאנדא״ר מסי״ו אודינ״ו״ וכעת הוא סיויל״, והחזיק לו טובה״ ודבר דברים טובות אודות היהודים ואודות הרמב״ם ז״ל.

ובליל ר״ח ניסן, לקחתי מנתי גם אני הדל הכותב. והאמת צריך להודיע ולפרסם ברבים תהילותיו ותולדותיו. ובפרט בפני המוני עם שאין להם חלק בהיסטוריה, ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומובאיו. ואני הכותב עוררו אותי איזה אנשים יקרים אנשי שם, להטיה מלים בזה בקהל עם, מתולדות וחיי האדם הענקי הזה. ולקטתי מסופרי כותבי קורות העתים אחת הנה ואחת הנה. ונקבצו ובאו המון רב בבית הכנסת הגדולה של התושבים״ במחז״ק פאס יע״א״. והיה הנאום בלילה ההוא כמו ארבע שעות, שהיו בני אדם בטלים ממלאכה. ודרשתי בדברי תורה ומוסר, ובתוך הדברים אמרתי להם דברי חז״ל, שמצווה לספר שבחי הצדיקים, שעל ידי זה מתעורר ומתלהב לב השומע ליראה את ה׳. ובררתי מתור הדרוש מה שהודעתי מסיפורי תולדותיו, ורשמתים במחברת מיוחדת שלא ישלוט בהם הכליון ושר השכחה. וזכות הצדיק רבינו משה בר-מיימון זצ״ל, תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל ישראל אכי״ר.

הערת המחבר :     ״כל מי שמספר בשבחי צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״ שבחי הבעש״ט; ר״צ זילברשטיין, נפלאות התפארת שלמה, פיערטקוב תרפ״ג, מאמר ״יפה שיחתן״. ועוד בספרות החסידות.

המחבר דן בתולדות הרמב״ם באריכות: יחם משפחתו, לידתו, רבותיו, ישיבתו בפאס, הליכתו למצרים, ישיבתו בה ועבודתו כרופא, תיאור של חמישים ושבעה מחיבוריו, המחלוקת סביב חיבוריו, בית הכנסת שלו במצרים, ספר תורה של הרמב״ם, סיפורים ומעשה ניסים אודותיו ואודות חכמתו הגדולה, ועוד.

החיבור כתוב על פנקס חשבונות, יש בו שער והקדמה ואין בו קולופון, אינו ממוספר ובו 38 דפים כתובים. הדר 19.4×15. בעמוד 22— 25 שורות. בשורה 9—12 מלים.

מפטיר והפטרה פרשת שופטים בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת שופטים בנוסח יהודי מרוקו

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו ר' דוד עובדיה זצ"ל

חג הפסח וספירת העומררבי דוד עובדיה - מסמך

א.                                הסקת והכשר התנור מחמץ למצה היה על ידי גפת פסולת זיתים שמפזרים על קרקע התנור וכשמתייבש בחום התנור נדלק עם להבת שלהבת ומניח אחריו גחלים נצוצות אש מפוזרים על שטח כל קרקע התנור. וזה חוץ מעצים שמפזרין עוד על הגפת. והגחלים עוברים ע״פ כולו ומכוונים עי״ז להכשירו לפסח כמ״ש מרן בסי׳ תס״א.

ב.                                זמן שאיבת מים שלנו לאפית המצות היה בערך עשרה דקות קודם קריאת המגרב והוא תחילת בהש״ט.

ג.                                 בזמן שאיבת מים שלנו היו נוהגים לשאוב על ידי כלי קטן ולשפוך לתוך הדלי או הכד. ובכל פעם ששופכין סופרין והולכים א׳ ב׳ ג׳ וכו׳ כדי להמשיך קדושת כ״ב אותיות התורה על המים ובזה תפרד מהם הקליפה עיין בספר דרך אמונה פי׳ על הגדה ש״פ למהר״חט ז״ל בתחילת הספר.

ד.                                נוסח שטר הקנין למכירת החמץ: עם מסירת המפתחות, קונים מהגוי קנין שלם בסודרו מעכשיו ובכח הקנין מודה ומתחייב שהוא משכיר חנותו הידועה לו לגוי פלוני מהיום ולסוף חדש ימים בסך כ״וך ועם שכירות החנות אגב הקרקע מוכר לו כ״וך שקים של קמח והשקים בסך כו״ך לכל אחת, ועם שכירות החנות ג״כ מוכר לו כל הארגזים וכל החמץ שבתוך החנות ומזכה לו הכל זכייה גמורה בכח הקנין שיהיה הכל שלו ויעשה בו מה שהוא חפץ.

ה.                                  נוהגים להפטיר הפטרת וערבה בכל שבת הגדול בין חל בו ערב פסח בין חל ביום אחר, ובין בפרשת צו בין בפרשה אחרת בשנת העיבור, מנהג זה הוזכר לשבח בפי הרבה מהפוסקים הראשונים, רבינו משולם, בספר הפרדס לרש״י וכ״ד הלבוש וע״ע בס׳ יביע אומר לג״ע ח״ב ה״ד או״ח סי׳ ט״ל והראש״ל המחבר שליט״א האריך הרחיב בזה עי״ש וינעם לך.

ו.                                 קראו את ההגדה בצבור בשבת הגדול אחרי מנחה כך ספר לי מור אבי ז״ל, וזה בודאי כטעם שמובא בספר אוצר כל מנהגי ישורון מהדורא רביעית עמי 293 כדי להתרגל באמירתה אך לא מטעם גזרה משום פסח שתל להיות בשבת ושמא יטה אלא פשוטו כמשמעו שהמון העם ידע את קריאת ההגדה וכמ״ש רבינו ראבי״ה סי׳ תכ״ה בענין שנהגו התנוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו וכן מובא בגליון מהרי״ל, וראה הרבה טעמים בספר הגדה שלימה מעמוד 52 והלאה.

ז.                                 נהגנו לאכול קטניות ולא לאכול אורז עיי׳ בספר ליצחק ריח אות אורז ובספר משפט וצדקה ביעקב ח״א סי׳ קכ״ב, ובחלק א׳ סימן ט׳ כתב על איסור האורז לפי שמחלקים פניו במורסן וגם מחשש גרעיני חטים, אך עוד לא ידעתי מאין יצא להם שלא לאכול אפונים (חמץ בערבי) ואוכלים פולים ושאר קטניות ולא ניתן ליאמר משום שקורין להם חמץ ושמא קא קגרים.

ח.                                 בימים הקדמונים היו נוהגים בצפרו לעשות בפסח רקיקים דקים שקורים תרי״ד ויש בהם שני מכשולים נתינת המלח בעיסה ועריכת העיסה בקמח, ומוהרי״בע כתב שכאשר באו קהל אלזאווייא פה פאס היו עושים המצות בשמן וכוסבר ומיני תבלים ואח״ך נשתכח ונשתקע הדבר וברור שגם המנהג בהאלתרי״ד נמשך מגולי האלזאווייא לעיר צפרו. ובימינו לא ראינו ולא שמענו ממנהג זה, וכנראה שבטלוהו רבותינו הראשונים לפי ההלכה.

ט.                                 היינו מברכין בפה״א על הכרפס שגדל בגנה או בדברא כמו שכתב הרב השמים החדשים דף י״ב ע״ב, ע״פ מה שמצא פירוש ההגדה להריטב״א ז״ל מוע׳ בכ״י ישן, דאף שלדינא דגמי דעל עשבי דדברא שאינם נזרעים אין מברכין בפה״ א אלא שהכל. מ״מ בלילה הזה, דאין דין זה כמו בשאר ימים, כי בלילה הזה מצותו קובעתו, ועושה אותו כאילו מדי דחזי כיון שאנו חייבים לאוכלו ומברכין עליו בפה״א עכ״ל וסיים על זה הרב ״השמים החדשים" ודבריו חיים וקימים, ודלא כפסק מוהרי׳׳בע דעל הכרפס דדברא מברכין שהכל אף בליל פסח יעו״ש, וע״ע להרב לפי ספרי — אחד מרבני עיר צפרו ערך ברכה אות קס״ח שכתב וז״ל ונוהגים העם לקנות בערב פסח כרפס הרגיל בלי נטיעה ולברך עליו בפה״א והוא נגד הדין ולא ראיתי מי שמוחה בידם ולהזהירם וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הריטב״א ז״ל הנ״ל הדין עם הקונים ואין על מה להזהירם.

י. במעריב ליל פסח אמרו ההלל עם ברכה בבית הכנסת ברוב עם ובקול גדול מפי כל הצבור כמנהג הספרדים שהביא מר״ן בסי׳ תפ״ז ס״ד וברכ״י אות ז׳ ומו״ב אות כ״ז ועיי׳ כפ״ה שם. ולפני קריאת ההגדה נהגו לומר בבהילו יצאנו ממצרים כגירסת הרמב״ם וכלשון הרמב״ם בסוף פ״ח מהלכות חמץ ומצה ובספר התשב״ץ במאמר חמץ ושכל הנוסח בזמן הגלות עיין בהגדה שלימה הרב כשר עמוד 106. ובשעת אמירת ״בבהילו״ ראש המשפחה מסבב הקערה על כל ראשי המסובין לחבוב מצוה.

הפטרה

הפטרת יום טוב של פסח ושל חוה״מ ושביעי ושמיני ש״פ נהגו לתרגם את כל ההפטרות בתרגום יונתן בן עוזיאל והמפטיר מתחיל הפסוק הא׳ בנביא ומתרגם ואח״ך הצבור אומרים הפסוק בנביא והוא עמהם בלחש וחוזר ומתרגם אותו וכן עזה״ד – על זה הדרך –  כל הפסוקים עד הסוף שהמפטיר אחרי שמתרגם הפסוק האחרון חוזר ואומרו בנביא: מנהג זה מוזכר בשו״ת התשב״ץ ח״ג סי׳ קכ״א וכתב שם דבימי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם, והתרגום שנאמר ברוח הקדש אע״פ שאין מבינים אותו יכולים לתרגם אותו, וע״ע בספר יכין ובועז ח״א סי׳ קי״ח שכתב ע״ע מנהגי ההפטרות נהרא נהרא ופשטיה ועיי׳ להרשב״ש סי׳ רע״ז שיראה שהמפטיר עצמו יכול לתרגם, ועיין בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ פ״ד שמצוה לתרגם ההפטרות ועכשו אין אנו מתרגמים ההפטרות של כל ימות השנה מלבד הפטרות של פסח לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם'הנס, עיי׳ תוס׳ מגילה כ״ד א׳ ד״ה ואם היו. ועיין אנצקלופדייא תלמודית יערך הפטרה ועיין בס׳ נתיבי עם סימן רפ״ד.

אחרי ברכה ראשונה של ההפטרה היה המפטיר אומר הפסוק הראשון של הנביא ואחרי כן מדבר בשבחו של המתרגם יהונתן בן עוזיאל ואומר בניגון: דאמיר על ידי (יהושע, שמואל, ישעיה), נביאה ופריש יתיה יהונתן בן עוזיאל רב כל הכימייא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא דהרה לעי באורייתא כל צפר גדפא דהוה פרח עילווהי הוד מתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי  ופריש יאות והכי קאמר ואח״ך בלשון הגרי:

די תוקאל על יד (יהושע, שמואל, ישעיה), אנביא ופסרו יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי זכריה ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פתורה ג׳מיע ברטאל מול זאנח די כאן יהווי פוק מגנו כאן ינחראק פי להבאת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסר מליח והאגדא קאל.

ואחרי שסיים ההפטרה אומר: על דא יתברך וישתבח שמיה דאלקא רבא וקדישא לעלם ולעלמי עלמייא. ומברך ברכות ההפטרה ואומר:

הוא אלהנא די עביד מן עלמא נסין לנא. הוא ירחם עלנא, ויקבל צלותנא, ויבני ציון בשננא, ווייתי ית משיחנא, ויטע שלמא ביננא ויקיים קראה בנא. ארי עתיז ה׳ לנחמא ציון, לנחמא כל חורבותהא וישוי מדברהא כעדן, ומשרהא כגנתא דיי׳ ביע וחדוא ישתכח בה, תודתא וקל דמשבחין, ועל דא יתעלה ויתהלל ויתנשא שמיה מברך: בלשון הגרי:

הווא אילהנא די זעאל מן לבאדא לעזאייב אילנא, הווא ירחם עלינא, וויקבל צלאוואתנא, וויבני ציון פשנינא, וויזיב משיחנא, וויגרס למעפייא בינאתנא, וויתבת. לפסוק פינא אין מאזאל אלאה יסבבר ציון, יסבבר זמיע כרבאתהא וויזעל בררהא כיף עדן או ווטאהא כיף זנאן אלאה, אססר ולפרחא יתוסאב פיהא, אסכראן וצאוות לג׳נא, ועלא האדא יתעללא וויתפכ׳כ׳ר וויתבההז אשמו למבארך:

הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל

  1. הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל

 א. בין משה רבנו ורבנו משה בן מימוןשבחי הרמבם

האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״ קולעת לא רק בהשוואת שני גדולים בעם ישראל ששמם משה, אלא גם בכך שמרמזת היא על דמיון בתיאור שתי הדמויות, בעלילות משותפות בחייהם ובמוטיבים משותפים בסיפורים עליהם. אפשר אף לדרוש את האמרה ״מעשה אבות סימן לבנים״ על שתי הדמויות: מה שאתה מוצא בקורות חייו ותיאור עלילותיו של משה רבנו בן עמרם אתה מוצא גם אצל רבנו משה בן מימון. ואלה הקווים המשותפים בדמויותיהם ובתיאור מעשיהם של השניים:

  • נולדו בזמן גזרות.
  • ניטשו על ידי הוריהם.
  • הגיעו לחצר מלך מצרים.
  • הושיעו את ישראל.
  • עשו מעשי נסים ונפלאות.
  • נרדפו בידי אויבים שביקשו את נפשם.
  • התורה קשורה בשמם (״תורה משה״ ו׳׳משנה תורה״).
  • הנהיגו את כלל ישראל.

במיוחד יש להזכיר, שסיפור לידתו של הרמב״ם טבוע בסממניו של הסיפור על לידתו בזמן גזרות של משה, העתיד להושיע את ישראל(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1). יתרה מזו, האגדה אף הפגישה את משה רבנו עם רבנו משה בן מימון. כשסיים רמב״ם לכתוב את ספרו ״משנה תורה״ הופיע משה רבנו בחלום, ואתו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על סיום מפעלו הגדול בברכת ״יישר כוח״(סיפורים 25, 35).

גם הכרוניקות והסיפורים המספרים על רמב״ם נוקטים לעתים לשונות המאזכרים במודע את הכתובים על משה רבנו. כך כותב, למשל, ר׳ יוסף סמברי: ״ויברח משה מלפני המלך וילך ארצה מצרים בשנת ד׳ ותשע מאות וכו' ליצירה״ (דברי יוסף א, עמי 118); והשווה לכתוב ״ויברח משה מפני פרעה״(שמות ב, טו). בהמשך כותב סמברי: ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מצרים בליל ב׳ עשרים לחדש טבת שנת אלף ותקי״ו לשטרות שנת ד׳ ותתקס״ה ליצירה ועשו סימן לאותה שנה בכי אבל משה לפ״ק״(שם, 134-133); והשווה לזה את הכתוב ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מואב… ויתמו ימי בכי אבל משה״(דברים לד, ה-ח).

באחד הסיפורים (72) מצאנו, שכאשר הרמב״ם מציל יהודי מידי גוי אומר הוא לרשע ״למה תכה רעך?״ וכיו״ב, ממש כפי שאמר בנסיבות דומות משה רבנו: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״(שמות ב, יג).

ב. בין הרמב״ם, יוסף ודניאל

מן הסיפורים על הרמב״ם עולים גם קווים המשותפים לרמב״ם, ליוסף הצדיק ולדניאל. במיוחד אמורים הדברים בשירותם של השלושה בחצר המלך: האיש הזר היהודי הנבון והחכם עולה בכוחות עצמו לגדולה בחצר המלך (מצרים או בבל), מתמנה משנה או יועץ או רופא המלך: היהודי בחצר המלך בא לעזרת אחיו; החכם פותר חלומות (גם על הרמב״ם סופר שפתר חלומות, ראה סיפור 65); משטינים ומלשינים קמיים על נושא המשרה הגבוהה בחצר המלך, מנסים להפילו בבור שכרו לו, אבל הוא מצליח להינצל, ומתנגדיו נופלים בבור שכרו. אף ראוי לציין את הדמיון בהעלאת עצמותיהם של יוסף והרמב״ם ממצרים לארץ ישראל. גם על ארונו של הרמב״ם, כמו על ארונו של יוסף, סופרו מעשי נסים ונפלאות.

[1] על סיפורי דניאל בנובלה על סכסוך שרים בחצר המלכות ועל סיפור דניאל בזיקה לסיפורי יוסף ראה אבישור-רפפורט 1988.

ג. בין הרמב״ם לראב׳׳ע

מכל חכמי ישראל בני תקופתו של הרמב״ם הרבתה האגדה לעסוק ביחסים שבין הרמב״ם לראב״ע. סיפורים רבים רקם עם ישראל סביב שני חכמים גדולים אלה, שחיו ופעלו בסמיכות זמנים במאה השתים־עשרה. אמנם לפי הידיעות שבידינו הם לא נפגשו, ככל הנראה, אך אם המציאות לא זימנה אותם יחדיו עשו זאת הסיפורים.

עם כל השוני שבדמויותיהם ניתן למצוא קווים משותפים לשני האישים. שניהם הגיעו לגדולה בתורה; שניהם היו אנשי אשכולות בהשכלתם; שניהם גלו ממקום מולדתם שבספרד ונדדו ממקום למקום. בעיני העם נצטיירו שני אישים אלה כמנהיגי עם ישראל ומייצגיו. הם מצילים את קהילות ישראל ואף את היחיד מישראל משמד והשמדה. בכוח תורתם וחכמתם ובכוח השם המפורש מתגברים הם על המכשולים, על הגויים ומלכיהם, שריהם ויועציהם.

דווקא המפגש ביניהם הוא שמעמיד על ההבדלים שביניהם. כי אחד נולד במזל והאחר בחוסר מזל, ומכאן האחד עשיר ופרנסתו בשפע והאחר עני חסר פרוטה. העם עיטר את שתי הדמויות בסיפוריו והעלם למדרגת קדושים וגיבורים העומדים בפרץ. סיפורי השבחים שיצר העם עליהם לא תמיד היו נאמנים לעובדות ההיסטוריות.

יש סיפורים המספרים על הרמב״ם ויש סיפורים המספרים על ראב״ע ויש סיפורים המספרים על שניהם יחד. ענייננו כאן הוא בסיפורים המספרים על שניהם יחד, למרבה הפלא, בכל הסיפורים המספרים על שניהם יחד הגדולה והתפארת נתונה לראב״ע ולא לרמב׳׳ם. בכולם משבח העם בסיפוריו את ראב״ע יותר מאשר את הרמב׳׳ם. לפיכך ביכרתי לכלול את כל הסיפורים על הרמב״ם וראב״ע לא בספר זה אלא בספר הסיפורים והאגדות על הראב״ע שאני עוסק עתה בהכנתו. כאן ארמוז בקצרה על סיפורים אלה, במיוחד על אלה שכבר נתפרסמו בעברית.

באחד הסיפורים בא ראב׳׳ע לרמב״ם בתלונות ובטענות על שאין הוא עוזר לבני ישראל במצוקתם ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם על ידי הגויים, ואילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד תורה ומקדיש מזמנו גם לצורכי ציבור, היה הדבר מקל על מצוקת היהודים כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלותו של הרמב״ם." בסיפור דומה מוכיח ראב״ע את הרמב׳׳ם וכותב לו:

״עשיתי כמעשה משה רבנו והצלתי רבים ממות בגלל קברו של השיך, ואתה הרמב״ם עשית כנוח אשר הציל את עצמו ולא הציל את ישראל״. בסיפור אחר הרמב״ם מודה בגדולתו של ראב״ע ואומר לו, שהוא רבו ומורו בתורה ובמדעים; ראב״ע מובא לסולטן כדי להראות לו שהוא גדול בחכמה מהרמב״ם, והסולטן תמה על חכמתו המופלאה של ראב״ע. בסיפור אחר ראב״ע מציל את הרמב״ם ששיחק עם המלך שחמט, ולא יכול היה לנצחו אלא בעזרת ראב״ע. בסיפור אחר הרמב״ם מעוניין להאריך את ישיבתו של ראב״ע אצלו כי נתחבבה עליו חברותו והוא בא אליו בטענת חוב, וראב״ע התגבר גם על זה ומראה לרמב״ם מי החכם יותר. בסיפור אחר הרמב״ם נקלע למצוקה גדולה כי הואשם בעלילת דם ורק ראב״ע מצליח להצילו. בסיפורים אחרים מודגש ההבדל שבין ראב״ע לרמב״ם, אך ברור מן הסיפורים שראב״ע הוא הדמות הראשית ואילו הרמב״ם הוא הדמות המשנית שבעזרתה מובלטים חוסר מזלו של ראב״ע וחכמתו.

  1. הסיפורים על קבורתו של הרמב״ם

הסיפורים העממיים שנרקמו סביב קבורתו של הרמב״ם הם סיפורי נסים ונפלאות הקשורים בקבורתו של איש קדוש. הסיפור המרכזי על קבורתו של הרמב״ם הוא הסיפור על ארונו של הרמב״ם ששודדי דרכים התנכלו למוביליו לקבורה בארץ־ ישראל ורצו להשליכו לים ולא יכלו, קראו יהודים לקברו, והודו השודדים שהוא ״איש אלוהים קדוש הוא״. סיפור זה מובא לראשונה ב״ספר יוחסין״, והועתק בשינויים ב״שלשלת הקבלה״ ובספרים אחרים (ראה סיפור 26). מוטיב זה על ארונו של הצדיק הנפטר אינו חדש, ושורשיו במקורות יהודיים. יוסף סמברי מביא סיפורים נוספים על קבורתו של הרמב״ם (ראה בהערה לסיפור 26).

אנו הוספנו בספרנו זה סיפורים דומים מן הספרות הערבית־היהודית (סיפורים 26, 36) ומן המסורת שבעל־פה (סיפור 136), המספרים על בחירת טבריה כמקום קבורתו של הרמב״ם על ידי גמל. גם מוטיב זה, של קביעת מקום קבורתו של הצדיק נעשה בידי כוח עליון המכוון את ארונו של המת, שגור בסיפורי־עם יהודיים.

ויכוח גדול נתעורר בקרב חוקרים על מקום קבורתו של הרמב״ם. היה מי שהטיל ספק בקבורתו של הרמב״ם בטבריה, וטען שקבורתו במצרים. חוקרים רבים סתרו את דבריו בהדגישם את הבסיס לבחירת מקום קבורתו, את יחסו המיוחד של הרמב״ם לארץ־ישראל. הרמב״ם ביקר בארץ־ישראל בברחו מספרד, ביקר במקומות הקדושים וקשר קשרים עם תושביה ובמיוחד עם ר׳ יפת הדיין מעכו.

הסיפור העממי היהודי קשר לאו־ץ־ישראל לא רק את סופו של הרמב׳׳ם, אלא גם את ראשיתו. לפי סיפור עממי אחד גילו לר׳ מימון בחלומו שיש נחל בארץ־ישראל והוא נחל החכמה, ור׳ מימון נסע עם בנו לארץ ושם מצא את נחל החכמה ובו רחץ משה, ואז נפתחו לו שערי החכמה (סיפור 100). יש לציין שגם ר׳ דוד, נכדו של הרמב״ם, נקבר בטבריה סמוך לקבר זקנו על פי בקשתו.

אגרת יחס פאס יע"א-פאס וחכמיה – רב דוד עובדיה זצ"ל

אגרת יחס פאס יע"אפאס וחכמיה כרך א' 1

בנ׳׳ו

אלהיט בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר.

בא הרמז בפסוק המתחיל ומסיים בהתחלת וסיום שמי אבנר, לקטתיה אנכי אי׳ש צעי׳ר, אבנר ישראל הצרפתי סי׳׳ט, להשיב מפני הכבוד לנכבדי ארץ הי״ו.

פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו,

אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה

סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי

לקורא על מנת להגיה, אומר אני לאחיך לא תשיג, כי רגעים אחדים מתוך דוחק עול הציבור קמצתי ללקט. אודות זה באו הדברים שלא כסדרן, ולשון בל יכין, ולפרקים מפי אקרא והסופר כותב, והענין משתנה מפה לאוזן.

כאשר נסעו מזה בחירי עדתינו כוללי תהלות כמה׳׳ר חיים הכהן הי״ו וכמוה״ר יעקב בן זמרה הי״ו, ופנו לסובב בערי אירופא בהגיעם לעיר פאריז יע״א, נתכבדו להקביל את פני החכם החוקר ר׳ איזידור הי״ו סופר החברה המהוללה, חברת כל ישראל חברים, ושאל מהם איזה שאלות, ושלחו מתם דברים ככתבן בכתב יד החכם החוקר ודורש טוב לעמו. הסטוריון איזידור לא׳ב שהיה עורך ה־ Revu des Etudes Juives.

וזה נוסח השאלות, ותשובתם בצידם.

 שאלה א׳. כמה נפשות מישראל. תשובה, יתבארו להלן.

שאלה בי, כמה בתי כנסיות, ושם כל א׳ מהם, ומי בנה אותם, ומי יתן שכר להחכמים או להחזנים אשר בכל בית הכנסת.

תשובה, להלן יתבאר שהם של יחידים, וחדשים מקרוב באו, כי העתיקים נהרסו, והכנסות בית כנסת הם מכירת עליית ספר תורה ונדבות מדי מועד במועדו, ואם תהיה איזה שמחה לאיזה יחיד, עולים לספר תורה

לכבודו ומתנדבים. גם אם תזדמן איזה מילה, הסנדק קונה בדמים לישב על הכסא הנקרא כסא אליהו, והכל זוכה בו בעל בית הכנסת. ובעל בית הכנסת, הוא עצמו החזן המתפלל, ואם אינו רוצה או שאינו יודע שוכר אחר מדיליזה.

שאלה גי. היש שם ״יאנשא״» או ועד אשד תנהל כל דברי הקהל.

תשובה. ועד נודע לא יש, אבל דייני העיר והעשירים המתנדבים בעם, הם קריאי מועד. ומתאספים לפרקים לתקן בקיעי העיר, וגם הנגיד השופט בין אדם לחבירו בהסכמתם, ממנה אותו השר המושל ביהודים.

יאנ׳׳שאי בר״ת אולי השאלה על גחש׳יא = גמילות חסדים של אמת.

שאלה ד'. איזה דברים על הרבנים ועל חכמתם ועל הספרים אשר כתבו, ועל למודם.

תשובה, הכל יתבאר להלן בהרחבה.

שאלה הי. איזה דברים על בתי הספר לתינוקות ועל המלמדים, ועל דברי הלימוד ועל הספרים אשר בהם לומדים.

תשובה. התינוקות, מוליכים אותם לבית הספר כבן ארבע שנים, והמלמד יש לו אותיות אלף בית וכד'. ומתחיל לחנכם פעמים ביום לאט לאט עד שיהיו שגורים בפיהם. ואחר כך מרגילם בעלי [גליונות] הדפוס לבטא האות עם נקודתו, ואחר כך לחבר התיבה, ואחד כך לימוד הפרשה והתפילה, ואחר כד הטעמים, ואחר כד פירוש התנ"ך בערבי; וכתיבה שלנו, וברכות בעל פה, ולפרקים איזה דברים מרש״י, גם חק לישראל; ובהיותו כבן עשר מתחנך לתפילין ומלמדו רבו לדרוש ברבים. ומי שירצה אביו ללמדו יותר מכניסו אצל מלמד אחר אשר ילמדהו תורה שבעל פה, גמרא וכו'. ושכר המלמד הראשון כרביע או חצי פראנך בכל שבוע לכל ילד, והמלמד תורה שבעל פה פראנך בכל שבוע. והמלמד שוכר מקום ללמד בו, פעם כה ופעם כה, כי אין מקום קבוע.

שאלה ו'  איזה דברים על חברות גמילות חסדים, על מספר החברים של כל חברה וחברה, ועל הוצאות כסף והכנסות כסף של כל חברה וחברה.

תשובה. לא יש כי אם חברה אחת של גמילות חסדים, ומספרם כשבעים בני אדם. ומתחלקים לשבע משמרות לשבעת ימי השבוע. ויש להם ראש החברה, ושבעה ראשי משמרות, והם קוברי מתים ומבקרי חולים ומשטחי הכלות והחתנים. כי המנהג להעביר החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשוקים בשירות וזמירות, וכן בליל טבילת הכלה מעבירין אותה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה, ובני החברה הם המטפלים בכל זה. ואין להם הכנסה ולא הוצאה. ואם לפרקים מרויחים בתכריכין וכו' שמוכרים מכניסים בזו ומוציאין לצורך תכריכי העניים, ולראי שתהא יציאה כביאה, וזריזין הם לשם שמים בכמה אופנים של גמילות חסדים לסבב ולקבץ הנדבות ומתנדבים בשלושה רגלים ושלוחי כולל של ארץ ישראל וכאלה דיבות, אשרי חלקם. ונקראת החברה של רשב׳׳י (רבי שמעון בר יוחאי) זיע״א. ואין טעם לשמות (תמיד. אני על הרה״ג שכתב ששם הרשב״י בזה בלתי טעם, שאין טעם לשמות, וכבר ידוע שהרשב״י זיע״א הכשיר שוקי טובתה מן המתים, שהיו קבורים שם שלא יטמאו הנהנים, ולפי זה נשענו לקרוא על שמו החברה).

שאלה ז'. דברים על עסקי אחינו בפיס ומצבם.

תשובה. האנשים המסתחרים במסחר הבא מעבר לים עשירים הם, אמנם מעטים הם כעשר בני אדם. ויש להם במסחר זה עמל מרובה פי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר. ורוב העשירים והמרווחים שבעיר הם המלוים ברבית, וכעת העסק הזה עומד ברפיון לסיבה כמוסה. ובעלי מלאכת תאסקלית – אומנות, טוית חוטי זהב לרקמה –  המסתחרים בעסק ההוא מותחים (עשירים, מדויחים הרבה) הם והעושים במלאכה משתכרים די מחייתם, וכן צורפי כסף וזהב, המסתתרים בעסק ההוא מותחים הם והשאר די סיפוקם. ושאר אומנות תופרי מנעלים וחייטים, די מחייתם. מצב העיר לעת כזאת מורוח יותר מזמן העבר. ויתבאר עוד להלן.

בעניית ברוך הוא וברוך שמו – מתעוררת מידת הרחמים.

 

 

  • הברכות וברוך הוא וברוך שמו – ממתקים הדינים וזוכה לחיים טובים.

ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (דברים ט"ז כ') צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' דמלת צדק גי' אהיה אדני מ"ה שהם כוונת ברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו. וידוע דכל עיקר עבודתנו וברכותינו הוא לעילוי השכינה הנקראת צדק ובזמן שנקראת צדק היא דין קשה שכולה גבורות ודינין, וע"י הברכות והצדקות היא מתמתקת ונעשית צדקה, וזהו צדק צדק דהיינו כוונת ברוך הוא וברוך שמו שהיא גי' צדק בשביל צדק והיא השכינה תרדוף כדי שתעשה לה מיתוק ותשפיע לה חיים טובים שהם החסדים, ובזה גם אתה תזכה למען תחיה וירשת את הארץ שהיה לך חלק בשכינת עוזנו הנקראת ארץ חיים.

  • על ידי שעונים ברוך הוא וברוך שמו – שמו של ה' מתגדל – ומתרומם.

והנה חקל עם צדק גי' לבש. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (תהלים צ"ג א') ה' מלך גאות לבש, לרמוז שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש, בזה השי"ת מתרומם ומתגדל ולובש גאות מלכות ושכינת עוזנו מתתקנת ומתמתקת כראוי, וזהו ה' מלך גאות לבש לבש, אמר לבש שני פעמים לרמוז שע"י עניית ברוך הוא ברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור בזה ה' מלך גאות לבש, ועוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, תבל רומז לשכינת עוזנו, ותבל גי' ב' רי"ו דהיינו שמתמתקים גבורותיה ודיניה. עוד יש לפרש עז התאזר מלת ע"ז גי' אדני עם י"ב אותיותיו במילוי. ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור מתחברת עם דודה שכינת עוזנו ומתחבקים חיבור גבור, וזהו משמעות ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא כנגד קב"ה, וברוך שמו כנגד שכינתיה, וזהו שאמר ה' עז התאזר דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שכוונתם הוא חשבון לבש כמו שכתבנו בזה ה' עז התאזר דהיינו שעלתה שכינתו שהיא עז כאמור ונתאזרה ונתחבקה עמו, וזהו עז התאזר והדינים והגבורות שבה נתמתקו. וזהו אף תכון תבל בל תמוט. תבל גי' שני רי"ו שהם גבורות נתכוונו ונתמתקו.

ואפשר עוד לרמוז על זה מה שאמר הכתוב (מיכה ז' י"ט): "ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם". ישוב ראשי תיבות ברוך הוא וברוך שמו, ומלת ישוב נמי לשון ענייה כמו וישיבו אותם דבר (במדבר י"ג כ"ו) וכיוצא. ואומר דבשביל הענייה שעונה האדם ומשיב באומרו ברוך הוא וברוך שמו כרמוז במלת ישוב בראשי תיבות כאמור, ע"י זה ה' ירחמנו ויכבש עונותינו, מלת יכבש גי' לבש שהוא מספר הכוונות דברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו, דע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' יכבש, בזה גם הוא יכבש עונותינו.

  • ברוך הוא – כנגד ריבונו של עולם ו"ברוך שמו" כנגד גילוי שכינתו.

ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הנה יש להתבונן בזה דיש שינוי בזה המקרא מסיפא לרישא, דברישא אמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו שלא לנוכח, ובסיפא אמר ותשליך במצולות ים לנוכח, ותו ברישא אמר יכבוש עונותינו דהיינו העונות שלנו, ובסיפא אמר ותשלי במצולות ים כל חטאתם, משמע שאנו מבקשים על אחרים ולא על עצמנו. ואפשר לפרש על פי דרכנו שהנה עניית ברוך הוא וברוך שמו , ברוך הוא כנגד קב"ה וברוך שמו כנגד שכינת עוזנו, והנה קב"ה שהוא ז"א הוא הנקרא רוח, ושכינת עוזנו נקראת נפש. וידוע שהחטא פוגם שנפש לבדה, והעון פוגם גם ברוח וזהו שאמר כאן יכבוש עונותינו כנגד ז"א שבו פוגם העון כאמור, וכנגד המלכות שהיא נו' ובה תלוי פגם החטא, אמר ותשליך במצולות ים דהיינו המלכות תשליך במצולות ים כל חטאתינו, וגם זה שלא לנוכח נאמרה, ומ"ש אמר חטאתם ולא אמר חטאתינו, בזה בא להודיע בבירור דעל המלכות מדבר שבה תלוי פגם החטאים. ומ"ם סתומה רומזת למלכות כמ"ש רבינו  זלה"ה במ"ם דלעולם ועד דק"ש שעל המטה, ובמ"ם דלמרבה המשרה, וע"ז אמר חטאתם, קרי ביה חטאתם מ"ם דהיינו החטאות שפוגמים במלכות שהיא מ"ם המלכות תשלי אותם במצולות ים.

שיר השירים בעברית ותרגום לערבית יהודית מוגרבית

D'après le manuscrit de Rabbi Yossef Boussidan זצו'קל

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה –  David Ouanounou

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר