ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2016


נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

הסטוריה וספרותנוהג בחכמה

  1. רב טובך יביעו בו רשם סיפורים, אשר מצא בספרים בדפוס או בכתובים, וכן מה ששמע מאחרים. בתור דרשן ידע ר׳ יוסף לשזור סיפורי צדיקים ומעשי-ניסים בתוך דרשותיו להנאת שומעיו. הוא ראה בסיפורים אמצעי חינוכי ומוסר השכל לשיפור המידות ולקירוב השומע לעבודת ה׳. כפי מה שהאריך להוכיח זאת בהקדמתו לחיבור מתוך ספרי רבותינו הקדושים. כדבריו שכתב בשער הספר:

ומהם (מהסיפורים) יקח האדם מוסר ויראת השם, וידע גדולת שמו יתברך ונפלאותיו, אשר עשה לבריותיו, ונלכה באורחותיו, ונשמור מצותיו, ונשליך חמודות התבל ומטעמותיו. כי ספורי מאורעות החסידים והצדיקים יערבו לשומעים … ומקרבים הרחוקים אף אם יהיו אנשים פוחזים וריקים … ושם הקונטריס קראתי רב טובך יביעו שמו מורה על פעולתו, שמסופר בו מעשה הצדיקים והחסידים … וגדולת רוממותו יתברך … ועוד כי תיבות ר״ב טוב״ך יביע״ו, עולה מספרם בח״ק [= בחשבון קטן] ארבעים, כמנין שמי וחניכתי יוסח בן נאיים …

הסיפורים נכתבו כפי שהם הזדמנו לפניו, ללא סדר ענייני או כרונולוגי. בהם סיפורים מכל תפוצות הגולה אשכנזיים וספרדיים, מארצות המזרח והמערב. הסיפורים ממוספרים ובהם ארבע מאות וחמישים ותשעה סיפורים. הספר אינו ממוספר ובו 218 עמודים. הדף: 22.9×17.4. בעמוד 21—29 שורות. בשורה 11—17 מילים. הקובץ עליו נכתב החיבור נעשה בידי המחבר מדפי נייר שונים. לחיבור יש הקדמה ואין שער.

  • – מעשה צדיקים ילקוט סיפורי צדיקים שהמחבר שמע או מצא בכתבי-יד.

חלק ניכר מהם מספר על חכמי מארוקו. הספר חסר הקדמה ושער משל המחבר. בדף א ע״ב, הביא ליקוטים מספרות החסידות, כדי להדגיש את החשיבות שבסיפורי הצדיקים. הסיפורים בלקט ממוספרים ובסך הכל ישנם 140 סיפורים. בספר חמישים דפים כתובים. הדף 16.8×10.8. בעמוד 19—23 שורות. בשורה 8—13 מילים.

  • דרכיו למשה בו נכתבו תולדות רבינו הרמב״ם, גדולתו בתורה, חכמתו ויצירתו העניפה. כפי שהם משתקפים בספרות הרבנית, בחיבורי תולדות ישראל ובספרות העממית. המניע לחיבור זה היו החגיגות שהכריזה עליהן ממשלת ספרד בשנת תרצ״ה (1935), במלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב״ם. בהן הוצב פסל משיש בדמותו של הרמב״ם במקום הולדתו, בכיכר העיר קורדובה. וכן נערכו בספרד ומחוצה לה קונגרסים מדעיים לכבוד המאורע, ואשר הוקדשו כולם לרמב״ם ומשנתו-. במסגרת החגיגות שנערכו בעיר פאס, בהן נטלו חלק גם נוצרים, נישאו הרצאות על ידי רבנים ואנשי רוח בשפות שונות, כפי שמתוארים בידי ר׳ יוסף בן נאיים, אשר היה בין האישים אשר נטלו חלק בהרצאות הללו. הוא ראה צורר להעלות דבריו בכתב בהרחבה, כדי להפיץ תורה ודעת בין ״המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו״2, ובכר חשב לתרום לדורו ולדורות הבאים.

הערת המחבר :          לרגל מאורע זה, פורסמו בארץ מספר חיבורים על הרמב״ם ומשנתו, מתוכם יש לציין: י״נ אפשטיין, עורך, ספר הרמב״ם של ״תרביץ״, ירושלים תרצ״ה [קובץ זה נכלל ב״מיקראה בחקר הרמב״ם״ בעריכת מ׳ אידל, ירושלים תשמ״ה]; רי״ל מימון, עורך, רבינו משה בן מימון, ירושלים תרצ״ה; רבינו משה בן מימון, למלאת שמונה מאות שנה להולדתו, ״הארץ״, גליון 4788.

בפתיחת חיבורו הוא עומד על הפלא הגדול שחולל רב ההיסטוריה — עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אשר ארץ ספרד שגירשה את היהודים מגבולותיה בשנת רנ״ב (1492), מתפארת כיום בעובדה שהרמב״ם

החכם היהודי ״אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות״, הרופא והפילוסוף! הגדול, נולד, גדל ולמד בתחומיה, ואח מנציחה את זכרו בצורה המכובדת ביותר.

ראיתי לנכון לתת כאן בלשונו של ר׳ יוסף, את תיאור החגיגות בעיר פאס,

כפי שהובאו בתהילת החיבור:

בחדש אדר שני שנת תרצ״ה (1935), נתעוררו בספרד ועשו בעיר קורדובא — עיר מולדת הרמב״ם ז״ל תמונתו מאבני שיש והעמידו אותה בעיר הנזכרת, לזכרון שהרמב״ם הפילוסוף האמיתי, החכם הגדול בכל מיני חכמות, יצא מאיתם. והטיפו נאומים כמה ערלים ספרדים, וסיפרו בשבח גודל חכמתו ותולדותיו, והגדילו והעריצו שמו למאוד.

 ונתעוררו בכמה עיירות ועשו נאומים עליו. וגם במחז״ק פאס, עשו כמה נאומים עליו ערלים ספרדים, ונתפארו בו שיצא האיש משה הפילוסוף הגדול האלהי מארצם. ובליל ראשון י״ט אדר שני עשה נאום מוה״ר משה אבן דנאן, בבהכ״נ מוהר״ר שלמה זצ״ל, בבהכ״נ הידועה להם. והיתה אסיפה גדולה, עם רב המון חוגג, והגיד בנאומו תולדות הרמב״ם וחכמתו וספריו, והצרות שעברו עליו, וגם כמה ענייני מוסר. ותחילת נאומו היה בלשון עברי ואח״ב בלשון ערבי. ושהה שיעור שעה ורבע, ותרגמו כל הנאום בלשון צרפת. ואחר שגמר הרב נאומו עמד מתורגמן ואמר כל הנאום בצרפתית, ויצאו כל השומעים שמחים. ובליל כ״ג אדר, הטיפה נאום אשה אחת ישראלית, והיא מורית [=מורה] בבית הספר הגבוה במחז״ק, שמה מאדא״ם כלימא״ן.

והיא פילוסופית, ועיקר נאומה היה שסידרה הפילוסופיה מזמן אריסטו עד הרמב״ם, והעריצה והגדילה הפילוסופיה של הרמב״ם ז״ל, שהיא אלוהית ורוחנית, והנאום היה בלשון צרפת. וביום שבת קודש כ״ה אדר, הטיח נאום בצרפתית הגביר הנעלה החו״ן – החכם והנבון, ר' יהודה שכיהן כסגן הקהילה בפאס ונמנה בין דוברי הועד שטיפלו ביהודים נפגעי הפרעות בשנת תרצ"ב. – , כה״ר יהודה בן סמחון בה״ר משה נ״ע, בהעיר החדשה״, בעליה הגדולה של סירוי״ס מיניסיפ״ו – Services municipaux, ושהה בנאומו שעה אחת. ואחריו קם הקומאנדא״ר מסי״ו אודינ״ו״ וכעת הוא סיויל״, והחזיק לו טובה״ ודבר דברים טובות אודות היהודים ואודות הרמב״ם ז״ל.

ובליל ר״ח ניסן, לקחתי מנתי גם אני הדל הכותב. והאמת צריך להודיע ולפרסם ברבים תהילותיו ותולדותיו. ובפרט בפני המוני עם שאין להם חלק בהיסטוריה, ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומובאיו. ואני הכותב עוררו אותי איזה אנשים יקרים אנשי שם, להטיה מלים בזה בקהל עם, מתולדות וחיי האדם הענקי הזה. ולקטתי מסופרי כותבי קורות העתים אחת הנה ואחת הנה. ונקבצו ובאו המון רב בבית הכנסת הגדולה של התושבים״ במחז״ק פאס יע״א״. והיה הנאום בלילה ההוא כמו ארבע שעות, שהיו בני אדם בטלים ממלאכה. ודרשתי בדברי תורה ומוסר, ובתוך הדברים אמרתי להם דברי חז״ל, שמצווה לספר שבחי הצדיקים, שעל ידי זה מתעורר ומתלהב לב השומע ליראה את ה׳. ובררתי מתור הדרוש מה שהודעתי מסיפורי תולדותיו, ורשמתים במחברת מיוחדת שלא ישלוט בהם הכליון ושר השכחה. וזכות הצדיק רבינו משה בר-מיימון זצ״ל, תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל ישראל אכי״ר.

הערת המחבר :     ״כל מי שמספר בשבחי צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״ שבחי הבעש״ט; ר״צ זילברשטיין, נפלאות התפארת שלמה, פיערטקוב תרפ״ג, מאמר ״יפה שיחתן״. ועוד בספרות החסידות.

המחבר דן בתולדות הרמב״ם באריכות: יחם משפחתו, לידתו, רבותיו, ישיבתו בפאס, הליכתו למצרים, ישיבתו בה ועבודתו כרופא, תיאור של חמישים ושבעה מחיבוריו, המחלוקת סביב חיבוריו, בית הכנסת שלו במצרים, ספר תורה של הרמב״ם, סיפורים ומעשה ניסים אודותיו ואודות חכמתו הגדולה, ועוד.

החיבור כתוב על פנקס חשבונות, יש בו שער והקדמה ואין בו קולופון, אינו ממוספר ובו 38 דפים כתובים. הדר 19.4×15. בעמוד 22— 25 שורות. בשורה 9—12 מלים.

נהגו העם מנהגי יהודי מרוקו ר' דוד עובדיה זצ"ל

חג הפסח וספירת העומררבי דוד עובדיה - מסמך

א.                                הסקת והכשר התנור מחמץ למצה היה על ידי גפת פסולת זיתים שמפזרים על קרקע התנור וכשמתייבש בחום התנור נדלק עם להבת שלהבת ומניח אחריו גחלים נצוצות אש מפוזרים על שטח כל קרקע התנור. וזה חוץ מעצים שמפזרין עוד על הגפת. והגחלים עוברים ע״פ כולו ומכוונים עי״ז להכשירו לפסח כמ״ש מרן בסי׳ תס״א.

ב.                                זמן שאיבת מים שלנו לאפית המצות היה בערך עשרה דקות קודם קריאת המגרב והוא תחילת בהש״ט.

ג.                                 בזמן שאיבת מים שלנו היו נוהגים לשאוב על ידי כלי קטן ולשפוך לתוך הדלי או הכד. ובכל פעם ששופכין סופרין והולכים א׳ ב׳ ג׳ וכו׳ כדי להמשיך קדושת כ״ב אותיות התורה על המים ובזה תפרד מהם הקליפה עיין בספר דרך אמונה פי׳ על הגדה ש״פ למהר״חט ז״ל בתחילת הספר.

ד.                                נוסח שטר הקנין למכירת החמץ: עם מסירת המפתחות, קונים מהגוי קנין שלם בסודרו מעכשיו ובכח הקנין מודה ומתחייב שהוא משכיר חנותו הידועה לו לגוי פלוני מהיום ולסוף חדש ימים בסך כ״וך ועם שכירות החנות אגב הקרקע מוכר לו כ״וך שקים של קמח והשקים בסך כו״ך לכל אחת, ועם שכירות החנות ג״כ מוכר לו כל הארגזים וכל החמץ שבתוך החנות ומזכה לו הכל זכייה גמורה בכח הקנין שיהיה הכל שלו ויעשה בו מה שהוא חפץ.

ה.                                  נוהגים להפטיר הפטרת וערבה בכל שבת הגדול בין חל בו ערב פסח בין חל ביום אחר, ובין בפרשת צו בין בפרשה אחרת בשנת העיבור, מנהג זה הוזכר לשבח בפי הרבה מהפוסקים הראשונים, רבינו משולם, בספר הפרדס לרש״י וכ״ד הלבוש וע״ע בס׳ יביע אומר לג״ע ח״ב ה״ד או״ח סי׳ ט״ל והראש״ל המחבר שליט״א האריך הרחיב בזה עי״ש וינעם לך.

ו.                                 קראו את ההגדה בצבור בשבת הגדול אחרי מנחה כך ספר לי מור אבי ז״ל, וזה בודאי כטעם שמובא בספר אוצר כל מנהגי ישורון מהדורא רביעית עמי 293 כדי להתרגל באמירתה אך לא מטעם גזרה משום פסח שתל להיות בשבת ושמא יטה אלא פשוטו כמשמעו שהמון העם ידע את קריאת ההגדה וכמ״ש רבינו ראבי״ה סי׳ תכ״ה בענין שנהגו התנוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו וכן מובא בגליון מהרי״ל, וראה הרבה טעמים בספר הגדה שלימה מעמוד 52 והלאה.

ז.                                 נהגנו לאכול קטניות ולא לאכול אורז עיי׳ בספר ליצחק ריח אות אורז ובספר משפט וצדקה ביעקב ח״א סי׳ קכ״ב, ובחלק א׳ סימן ט׳ כתב על איסור האורז לפי שמחלקים פניו במורסן וגם מחשש גרעיני חטים, אך עוד לא ידעתי מאין יצא להם שלא לאכול אפונים (חמץ בערבי) ואוכלים פולים ושאר קטניות ולא ניתן ליאמר משום שקורין להם חמץ ושמא קא קגרים.

ח.                                 בימים הקדמונים היו נוהגים בצפרו לעשות בפסח רקיקים דקים שקורים תרי״ד ויש בהם שני מכשולים נתינת המלח בעיסה ועריכת העיסה בקמח, ומוהרי״בע כתב שכאשר באו קהל אלזאווייא פה פאס היו עושים המצות בשמן וכוסבר ומיני תבלים ואח״ך נשתכח ונשתקע הדבר וברור שגם המנהג בהאלתרי״ד נמשך מגולי האלזאווייא לעיר צפרו. ובימינו לא ראינו ולא שמענו ממנהג זה, וכנראה שבטלוהו רבותינו הראשונים לפי ההלכה.

ט.                                 היינו מברכין בפה״א על הכרפס שגדל בגנה או בדברא כמו שכתב הרב השמים החדשים דף י״ב ע״ב, ע״פ מה שמצא פירוש ההגדה להריטב״א ז״ל מוע׳ בכ״י ישן, דאף שלדינא דגמי דעל עשבי דדברא שאינם נזרעים אין מברכין בפה״ א אלא שהכל. מ״מ בלילה הזה, דאין דין זה כמו בשאר ימים, כי בלילה הזה מצותו קובעתו, ועושה אותו כאילו מדי דחזי כיון שאנו חייבים לאוכלו ומברכין עליו בפה״א עכ״ל וסיים על זה הרב ״השמים החדשים" ודבריו חיים וקימים, ודלא כפסק מוהרי׳׳בע דעל הכרפס דדברא מברכין שהכל אף בליל פסח יעו״ש, וע״ע להרב לפי ספרי — אחד מרבני עיר צפרו ערך ברכה אות קס״ח שכתב וז״ל ונוהגים העם לקנות בערב פסח כרפס הרגיל בלי נטיעה ולברך עליו בפה״א והוא נגד הדין ולא ראיתי מי שמוחה בידם ולהזהירם וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הריטב״א ז״ל הנ״ל הדין עם הקונים ואין על מה להזהירם.

י. במעריב ליל פסח אמרו ההלל עם ברכה בבית הכנסת ברוב עם ובקול גדול מפי כל הצבור כמנהג הספרדים שהביא מר״ן בסי׳ תפ״ז ס״ד וברכ״י אות ז׳ ומו״ב אות כ״ז ועיי׳ כפ״ה שם. ולפני קריאת ההגדה נהגו לומר בבהילו יצאנו ממצרים כגירסת הרמב״ם וכלשון הרמב״ם בסוף פ״ח מהלכות חמץ ומצה ובספר התשב״ץ במאמר חמץ ושכל הנוסח בזמן הגלות עיין בהגדה שלימה הרב כשר עמוד 106. ובשעת אמירת ״בבהילו״ ראש המשפחה מסבב הקערה על כל ראשי המסובין לחבוב מצוה.

הפטרה

הפטרת יום טוב של פסח ושל חוה״מ ושביעי ושמיני ש״פ נהגו לתרגם את כל ההפטרות בתרגום יונתן בן עוזיאל והמפטיר מתחיל הפסוק הא׳ בנביא ומתרגם ואח״ך הצבור אומרים הפסוק בנביא והוא עמהם בלחש וחוזר ומתרגם אותו וכן עזה״ד – על זה הדרך –  כל הפסוקים עד הסוף שהמפטיר אחרי שמתרגם הפסוק האחרון חוזר ואומרו בנביא: מנהג זה מוזכר בשו״ת התשב״ץ ח״ג סי׳ קכ״א וכתב שם דבימי התלמוד היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם, והתרגום שנאמר ברוח הקדש אע״פ שאין מבינים אותו יכולים לתרגם אותו, וע״ע בספר יכין ובועז ח״א סי׳ קי״ח שכתב ע״ע מנהגי ההפטרות נהרא נהרא ופשטיה ועיי׳ להרשב״ש סי׳ רע״ז שיראה שהמפטיר עצמו יכול לתרגם, ועיין בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ פ״ד שמצוה לתרגם ההפטרות ועכשו אין אנו מתרגמים ההפטרות של כל ימות השנה מלבד הפטרות של פסח לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם'הנס, עיי׳ תוס׳ מגילה כ״ד א׳ ד״ה ואם היו. ועיין אנצקלופדייא תלמודית יערך הפטרה ועיין בס׳ נתיבי עם סימן רפ״ד.

אחרי ברכה ראשונה של ההפטרה היה המפטיר אומר הפסוק הראשון של הנביא ואחרי כן מדבר בשבחו של המתרגם יהונתן בן עוזיאל ואומר בניגון: דאמיר על ידי (יהושע, שמואל, ישעיה), נביאה ופריש יתיה יהונתן בן עוזיאל רב כל הכימייא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא דהרה לעי באורייתא כל צפר גדפא דהוה פרח עילווהי הוד מתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי  ופריש יאות והכי קאמר ואח״ך בלשון הגרי:

די תוקאל על יד (יהושע, שמואל, ישעיה), אנביא ופסרו יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי זכריה ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פתורה ג׳מיע ברטאל מול זאנח די כאן יהווי פוק מגנו כאן ינחראק פי להבאת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסר מליח והאגדא קאל.

ואחרי שסיים ההפטרה אומר: על דא יתברך וישתבח שמיה דאלקא רבא וקדישא לעלם ולעלמי עלמייא. ומברך ברכות ההפטרה ואומר:

הוא אלהנא די עביד מן עלמא נסין לנא. הוא ירחם עלנא, ויקבל צלותנא, ויבני ציון בשננא, ווייתי ית משיחנא, ויטע שלמא ביננא ויקיים קראה בנא. ארי עתיז ה׳ לנחמא ציון, לנחמא כל חורבותהא וישוי מדברהא כעדן, ומשרהא כגנתא דיי׳ ביע וחדוא ישתכח בה, תודתא וקל דמשבחין, ועל דא יתעלה ויתהלל ויתנשא שמיה מברך: בלשון הגרי:

הווא אילהנא די זעאל מן לבאדא לעזאייב אילנא, הווא ירחם עלינא, וויקבל צלאוואתנא, וויבני ציון פשנינא, וויזיב משיחנא, וויגרס למעפייא בינאתנא, וויתבת. לפסוק פינא אין מאזאל אלאה יסבבר ציון, יסבבר זמיע כרבאתהא וויזעל בררהא כיף עדן או ווטאהא כיף זנאן אלאה, אססר ולפרחא יתוסאב פיהא, אסכראן וצאוות לג׳נא, ועלא האדא יתעללא וויתפכ׳כ׳ר וויתבההז אשמו למבארך:

הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל

  1. הסיפורים על הרמב״ם וגדולי ישראל

 א. בין משה רבנו ורבנו משה בן מימוןשבחי הרמבם

האמרה ״ממשה עד משה לא קם כמשה״ קולעת לא רק בהשוואת שני גדולים בעם ישראל ששמם משה, אלא גם בכך שמרמזת היא על דמיון בתיאור שתי הדמויות, בעלילות משותפות בחייהם ובמוטיבים משותפים בסיפורים עליהם. אפשר אף לדרוש את האמרה ״מעשה אבות סימן לבנים״ על שתי הדמויות: מה שאתה מוצא בקורות חייו ותיאור עלילותיו של משה רבנו בן עמרם אתה מוצא גם אצל רבנו משה בן מימון. ואלה הקווים המשותפים בדמויותיהם ובתיאור מעשיהם של השניים:

  • נולדו בזמן גזרות.
  • ניטשו על ידי הוריהם.
  • הגיעו לחצר מלך מצרים.
  • הושיעו את ישראל.
  • עשו מעשי נסים ונפלאות.
  • נרדפו בידי אויבים שביקשו את נפשם.
  • התורה קשורה בשמם (״תורה משה״ ו׳׳משנה תורה״).
  • הנהיגו את כלל ישראל.

במיוחד יש להזכיר, שסיפור לידתו של הרמב״ם טבוע בסממניו של הסיפור על לידתו בזמן גזרות של משה, העתיד להושיע את ישראל(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1). יתרה מזו, האגדה אף הפגישה את משה רבנו עם רבנו משה בן מימון. כשסיים רמב״ם לכתוב את ספרו ״משנה תורה״ הופיע משה רבנו בחלום, ואתו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על סיום מפעלו הגדול בברכת ״יישר כוח״(סיפורים 25, 35).

גם הכרוניקות והסיפורים המספרים על רמב״ם נוקטים לעתים לשונות המאזכרים במודע את הכתובים על משה רבנו. כך כותב, למשל, ר׳ יוסף סמברי: ״ויברח משה מלפני המלך וילך ארצה מצרים בשנת ד׳ ותשע מאות וכו' ליצירה״ (דברי יוסף א, עמי 118); והשווה לכתוב ״ויברח משה מפני פרעה״(שמות ב, טו). בהמשך כותב סמברי: ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מצרים בליל ב׳ עשרים לחדש טבת שנת אלף ותקי״ו לשטרות שנת ד׳ ותתקס״ה ליצירה ועשו סימן לאותה שנה בכי אבל משה לפ״ק״(שם, 134-133); והשווה לזה את הכתוב ״וימת משה עבד ה׳ בארץ מואב… ויתמו ימי בכי אבל משה״(דברים לד, ה-ח).

באחד הסיפורים (72) מצאנו, שכאשר הרמב״ם מציל יהודי מידי גוי אומר הוא לרשע ״למה תכה רעך?״ וכיו״ב, ממש כפי שאמר בנסיבות דומות משה רבנו: ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״(שמות ב, יג).

ב. בין הרמב״ם, יוסף ודניאל

מן הסיפורים על הרמב״ם עולים גם קווים המשותפים לרמב״ם, ליוסף הצדיק ולדניאל. במיוחד אמורים הדברים בשירותם של השלושה בחצר המלך: האיש הזר היהודי הנבון והחכם עולה בכוחות עצמו לגדולה בחצר המלך (מצרים או בבל), מתמנה משנה או יועץ או רופא המלך: היהודי בחצר המלך בא לעזרת אחיו; החכם פותר חלומות (גם על הרמב״ם סופר שפתר חלומות, ראה סיפור 65); משטינים ומלשינים קמיים על נושא המשרה הגבוהה בחצר המלך, מנסים להפילו בבור שכרו לו, אבל הוא מצליח להינצל, ומתנגדיו נופלים בבור שכרו. אף ראוי לציין את הדמיון בהעלאת עצמותיהם של יוסף והרמב״ם ממצרים לארץ ישראל. גם על ארונו של הרמב״ם, כמו על ארונו של יוסף, סופרו מעשי נסים ונפלאות.

[1] על סיפורי דניאל בנובלה על סכסוך שרים בחצר המלכות ועל סיפור דניאל בזיקה לסיפורי יוסף ראה אבישור-רפפורט 1988.

ג. בין הרמב״ם לראב׳׳ע

מכל חכמי ישראל בני תקופתו של הרמב״ם הרבתה האגדה לעסוק ביחסים שבין הרמב״ם לראב״ע. סיפורים רבים רקם עם ישראל סביב שני חכמים גדולים אלה, שחיו ופעלו בסמיכות זמנים במאה השתים־עשרה. אמנם לפי הידיעות שבידינו הם לא נפגשו, ככל הנראה, אך אם המציאות לא זימנה אותם יחדיו עשו זאת הסיפורים.

עם כל השוני שבדמויותיהם ניתן למצוא קווים משותפים לשני האישים. שניהם הגיעו לגדולה בתורה; שניהם היו אנשי אשכולות בהשכלתם; שניהם גלו ממקום מולדתם שבספרד ונדדו ממקום למקום. בעיני העם נצטיירו שני אישים אלה כמנהיגי עם ישראל ומייצגיו. הם מצילים את קהילות ישראל ואף את היחיד מישראל משמד והשמדה. בכוח תורתם וחכמתם ובכוח השם המפורש מתגברים הם על המכשולים, על הגויים ומלכיהם, שריהם ויועציהם.

דווקא המפגש ביניהם הוא שמעמיד על ההבדלים שביניהם. כי אחד נולד במזל והאחר בחוסר מזל, ומכאן האחד עשיר ופרנסתו בשפע והאחר עני חסר פרוטה. העם עיטר את שתי הדמויות בסיפוריו והעלם למדרגת קדושים וגיבורים העומדים בפרץ. סיפורי השבחים שיצר העם עליהם לא תמיד היו נאמנים לעובדות ההיסטוריות.

יש סיפורים המספרים על הרמב״ם ויש סיפורים המספרים על ראב״ע ויש סיפורים המספרים על שניהם יחד. ענייננו כאן הוא בסיפורים המספרים על שניהם יחד, למרבה הפלא, בכל הסיפורים המספרים על שניהם יחד הגדולה והתפארת נתונה לראב״ע ולא לרמב׳׳ם. בכולם משבח העם בסיפוריו את ראב״ע יותר מאשר את הרמב׳׳ם. לפיכך ביכרתי לכלול את כל הסיפורים על הרמב״ם וראב״ע לא בספר זה אלא בספר הסיפורים והאגדות על הראב״ע שאני עוסק עתה בהכנתו. כאן ארמוז בקצרה על סיפורים אלה, במיוחד על אלה שכבר נתפרסמו בעברית.

באחד הסיפורים בא ראב׳׳ע לרמב״ם בתלונות ובטענות על שאין הוא עוזר לבני ישראל במצוקתם ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם על ידי הגויים, ואילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד תורה ומקדיש מזמנו גם לצורכי ציבור, היה הדבר מקל על מצוקת היהודים כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלותו של הרמב״ם." בסיפור דומה מוכיח ראב״ע את הרמב׳׳ם וכותב לו:

״עשיתי כמעשה משה רבנו והצלתי רבים ממות בגלל קברו של השיך, ואתה הרמב״ם עשית כנוח אשר הציל את עצמו ולא הציל את ישראל״. בסיפור אחר הרמב״ם מודה בגדולתו של ראב״ע ואומר לו, שהוא רבו ומורו בתורה ובמדעים; ראב״ע מובא לסולטן כדי להראות לו שהוא גדול בחכמה מהרמב״ם, והסולטן תמה על חכמתו המופלאה של ראב״ע. בסיפור אחר ראב״ע מציל את הרמב״ם ששיחק עם המלך שחמט, ולא יכול היה לנצחו אלא בעזרת ראב״ע. בסיפור אחר הרמב״ם מעוניין להאריך את ישיבתו של ראב״ע אצלו כי נתחבבה עליו חברותו והוא בא אליו בטענת חוב, וראב״ע התגבר גם על זה ומראה לרמב״ם מי החכם יותר. בסיפור אחר הרמב״ם נקלע למצוקה גדולה כי הואשם בעלילת דם ורק ראב״ע מצליח להצילו. בסיפורים אחרים מודגש ההבדל שבין ראב״ע לרמב״ם, אך ברור מן הסיפורים שראב״ע הוא הדמות הראשית ואילו הרמב״ם הוא הדמות המשנית שבעזרתה מובלטים חוסר מזלו של ראב״ע וחכמתו.

  1. הסיפורים על קבורתו של הרמב״ם

הסיפורים העממיים שנרקמו סביב קבורתו של הרמב״ם הם סיפורי נסים ונפלאות הקשורים בקבורתו של איש קדוש. הסיפור המרכזי על קבורתו של הרמב״ם הוא הסיפור על ארונו של הרמב״ם ששודדי דרכים התנכלו למוביליו לקבורה בארץ־ ישראל ורצו להשליכו לים ולא יכלו, קראו יהודים לקברו, והודו השודדים שהוא ״איש אלוהים קדוש הוא״. סיפור זה מובא לראשונה ב״ספר יוחסין״, והועתק בשינויים ב״שלשלת הקבלה״ ובספרים אחרים (ראה סיפור 26). מוטיב זה על ארונו של הצדיק הנפטר אינו חדש, ושורשיו במקורות יהודיים. יוסף סמברי מביא סיפורים נוספים על קבורתו של הרמב״ם (ראה בהערה לסיפור 26).

אנו הוספנו בספרנו זה סיפורים דומים מן הספרות הערבית־היהודית (סיפורים 26, 36) ומן המסורת שבעל־פה (סיפור 136), המספרים על בחירת טבריה כמקום קבורתו של הרמב״ם על ידי גמל. גם מוטיב זה, של קביעת מקום קבורתו של הצדיק נעשה בידי כוח עליון המכוון את ארונו של המת, שגור בסיפורי־עם יהודיים.

ויכוח גדול נתעורר בקרב חוקרים על מקום קבורתו של הרמב״ם. היה מי שהטיל ספק בקבורתו של הרמב״ם בטבריה, וטען שקבורתו במצרים. חוקרים רבים סתרו את דבריו בהדגישם את הבסיס לבחירת מקום קבורתו, את יחסו המיוחד של הרמב״ם לארץ־ישראל. הרמב״ם ביקר בארץ־ישראל בברחו מספרד, ביקר במקומות הקדושים וקשר קשרים עם תושביה ובמיוחד עם ר׳ יפת הדיין מעכו.

הסיפור העממי היהודי קשר לאו־ץ־ישראל לא רק את סופו של הרמב׳׳ם, אלא גם את ראשיתו. לפי סיפור עממי אחד גילו לר׳ מימון בחלומו שיש נחל בארץ־ישראל והוא נחל החכמה, ור׳ מימון נסע עם בנו לארץ ושם מצא את נחל החכמה ובו רחץ משה, ואז נפתחו לו שערי החכמה (סיפור 100). יש לציין שגם ר׳ דוד, נכדו של הרמב״ם, נקבר בטבריה סמוך לקבר זקנו על פי בקשתו.

אגרת יחס פאס יע"א-פאס וחכמיה – רב דוד עובדיה זצ"ל

אגרת יחס פאס יע"אפאס וחכמיה כרך א' 1

בנ׳׳ו

אלהיט בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר.

בא הרמז בפסוק המתחיל ומסיים בהתחלת וסיום שמי אבנר, לקטתיה אנכי אי׳ש צעי׳ר, אבנר ישראל הצרפתי סי׳׳ט, להשיב מפני הכבוד לנכבדי ארץ הי״ו.

פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו,

אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה

סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי

לקורא על מנת להגיה, אומר אני לאחיך לא תשיג, כי רגעים אחדים מתוך דוחק עול הציבור קמצתי ללקט. אודות זה באו הדברים שלא כסדרן, ולשון בל יכין, ולפרקים מפי אקרא והסופר כותב, והענין משתנה מפה לאוזן.

כאשר נסעו מזה בחירי עדתינו כוללי תהלות כמה׳׳ר חיים הכהן הי״ו וכמוה״ר יעקב בן זמרה הי״ו, ופנו לסובב בערי אירופא בהגיעם לעיר פאריז יע״א, נתכבדו להקביל את פני החכם החוקר ר׳ איזידור הי״ו סופר החברה המהוללה, חברת כל ישראל חברים, ושאל מהם איזה שאלות, ושלחו מתם דברים ככתבן בכתב יד החכם החוקר ודורש טוב לעמו. הסטוריון איזידור לא׳ב שהיה עורך ה־ Revu des Etudes Juives.

וזה נוסח השאלות, ותשובתם בצידם.

 שאלה א׳. כמה נפשות מישראל. תשובה, יתבארו להלן.

שאלה בי, כמה בתי כנסיות, ושם כל א׳ מהם, ומי בנה אותם, ומי יתן שכר להחכמים או להחזנים אשר בכל בית הכנסת.

תשובה, להלן יתבאר שהם של יחידים, וחדשים מקרוב באו, כי העתיקים נהרסו, והכנסות בית כנסת הם מכירת עליית ספר תורה ונדבות מדי מועד במועדו, ואם תהיה איזה שמחה לאיזה יחיד, עולים לספר תורה

לכבודו ומתנדבים. גם אם תזדמן איזה מילה, הסנדק קונה בדמים לישב על הכסא הנקרא כסא אליהו, והכל זוכה בו בעל בית הכנסת. ובעל בית הכנסת, הוא עצמו החזן המתפלל, ואם אינו רוצה או שאינו יודע שוכר אחר מדיליזה.

שאלה גי. היש שם ״יאנשא״» או ועד אשד תנהל כל דברי הקהל.

תשובה. ועד נודע לא יש, אבל דייני העיר והעשירים המתנדבים בעם, הם קריאי מועד. ומתאספים לפרקים לתקן בקיעי העיר, וגם הנגיד השופט בין אדם לחבירו בהסכמתם, ממנה אותו השר המושל ביהודים.

יאנ׳׳שאי בר״ת אולי השאלה על גחש׳יא = גמילות חסדים של אמת.

שאלה ד'. איזה דברים על הרבנים ועל חכמתם ועל הספרים אשר כתבו, ועל למודם.

תשובה, הכל יתבאר להלן בהרחבה.

שאלה הי. איזה דברים על בתי הספר לתינוקות ועל המלמדים, ועל דברי הלימוד ועל הספרים אשר בהם לומדים.

תשובה. התינוקות, מוליכים אותם לבית הספר כבן ארבע שנים, והמלמד יש לו אותיות אלף בית וכד'. ומתחיל לחנכם פעמים ביום לאט לאט עד שיהיו שגורים בפיהם. ואחר כך מרגילם בעלי [גליונות] הדפוס לבטא האות עם נקודתו, ואחר כך לחבר התיבה, ואחד כך לימוד הפרשה והתפילה, ואחר כד הטעמים, ואחר כד פירוש התנ"ך בערבי; וכתיבה שלנו, וברכות בעל פה, ולפרקים איזה דברים מרש״י, גם חק לישראל; ובהיותו כבן עשר מתחנך לתפילין ומלמדו רבו לדרוש ברבים. ומי שירצה אביו ללמדו יותר מכניסו אצל מלמד אחר אשר ילמדהו תורה שבעל פה, גמרא וכו'. ושכר המלמד הראשון כרביע או חצי פראנך בכל שבוע לכל ילד, והמלמד תורה שבעל פה פראנך בכל שבוע. והמלמד שוכר מקום ללמד בו, פעם כה ופעם כה, כי אין מקום קבוע.

שאלה ו'  איזה דברים על חברות גמילות חסדים, על מספר החברים של כל חברה וחברה, ועל הוצאות כסף והכנסות כסף של כל חברה וחברה.

תשובה. לא יש כי אם חברה אחת של גמילות חסדים, ומספרם כשבעים בני אדם. ומתחלקים לשבע משמרות לשבעת ימי השבוע. ויש להם ראש החברה, ושבעה ראשי משמרות, והם קוברי מתים ומבקרי חולים ומשטחי הכלות והחתנים. כי המנהג להעביר החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשוקים בשירות וזמירות, וכן בליל טבילת הכלה מעבירין אותה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה, ובני החברה הם המטפלים בכל זה. ואין להם הכנסה ולא הוצאה. ואם לפרקים מרויחים בתכריכין וכו' שמוכרים מכניסים בזו ומוציאין לצורך תכריכי העניים, ולראי שתהא יציאה כביאה, וזריזין הם לשם שמים בכמה אופנים של גמילות חסדים לסבב ולקבץ הנדבות ומתנדבים בשלושה רגלים ושלוחי כולל של ארץ ישראל וכאלה דיבות, אשרי חלקם. ונקראת החברה של רשב׳׳י (רבי שמעון בר יוחאי) זיע״א. ואין טעם לשמות (תמיד. אני על הרה״ג שכתב ששם הרשב״י בזה בלתי טעם, שאין טעם לשמות, וכבר ידוע שהרשב״י זיע״א הכשיר שוקי טובתה מן המתים, שהיו קבורים שם שלא יטמאו הנהנים, ולפי זה נשענו לקרוא על שמו החברה).

שאלה ז'. דברים על עסקי אחינו בפיס ומצבם.

תשובה. האנשים המסתחרים במסחר הבא מעבר לים עשירים הם, אמנם מעטים הם כעשר בני אדם. ויש להם במסחר זה עמל מרובה פי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר. ורוב העשירים והמרווחים שבעיר הם המלוים ברבית, וכעת העסק הזה עומד ברפיון לסיבה כמוסה. ובעלי מלאכת תאסקלית – אומנות, טוית חוטי זהב לרקמה –  המסתחרים בעסק ההוא מותחים (עשירים, מדויחים הרבה) הם והעושים במלאכה משתכרים די מחייתם, וכן צורפי כסף וזהב, המסתתרים בעסק ההוא מותחים הם והשאר די סיפוקם. ושאר אומנות תופרי מנעלים וחייטים, די מחייתם. מצב העיר לעת כזאת מורוח יותר מזמן העבר. ויתבאר עוד להלן.

שיר השירים בעברית ותרגום לערבית יהודית מוגרבית

D'après le manuscrit de Rabbi Yossef Boussidan זצו'קל

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה –  David Ouanounou

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר