ארכיון יומי: 20 בספטמבר 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "כי תבוא". מאת: הרב משה א. שמיר.

 

 

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "כי תבוא".%d7%98%d7%9c%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%99-%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%90

מאת: הרב משה א. שמיר.

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה,

 וירשתה, וישבת בה.

ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

            ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך…" (דברים, כו, א-טו).

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

א."אשר ה' אלוקיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה – 'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוקיך'. וכדברי קודשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עם ישראל ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קודשו).

ג. "וישבת בה" – מצוות ישוב א"י כמצווה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במדבר לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצוות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

  • הבאת הביכורים –

מידת הכרת הטוב, ותורת האיפוק והריסון העצמי.

פרשתנו פותחת במצוות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו בשדהו ראשונים. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה  תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגומי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

מידת האיפוק: מצוות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה איתם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כנ"ל לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה.  {רש"י – מתוק מדבש}.

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ…".

רש"י הק' אומר על הפסוק: "ושמרת ועשית" (דברים כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצווה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…".

הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עם ישראל, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלתנו מידי אויבינו החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דברים, עקב יא, יג).

  • וידוי מעשר –

מידת הדאגה לחלשים.

מצוות "וידוי מעשר" (כו, יב – טו), מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". (ראה, יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני ה' אלוקיך ביערתי הקודש מן הביתוגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש הוא, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, והחשוב: נתנו מכל הלב. המסר החשוב מכך הוא, שעלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות היות ובעולם האמת נצטרך למסור דין וחשבון מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך".

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

                  שאין ראוי לאדם לשמוח אלא שיבוא לארץ העליונה".  (רבנו אוה"ח הק' כו, ה).

  • השמחה בישוב ארץ ישראל.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" –  לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש עשרות מתלמידיו, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'. כמו כן, אותיות המלה "והיה" = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כי תבוא" כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

  • השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

"והיה כי תבואו אל הארץ": אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בראשית רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזוהר הק' מסביר שבשעת יציאת נשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זוהר ויחי ריח ע"ב).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון. "והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן – ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן כדברי הזוהר "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כמו כן, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שם דוד מלכנו.

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר ה' אלוקיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו כמו בירושת הארץ שם צריכים להילחם נגד האויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצוות ביכורים יש להביא מן הראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא 60 ורומזת ל-60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותם 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השולחן ערוך, עליו אומר רבנו "אור החיים" הקדוש כך: "הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

ד."ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזוהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה'".  

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.  

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

  1. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה"– היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת הכתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא אדם זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

"ושמחת בכל הטוב –

           אשר נתן לך ה' אלוקיך" (כי תבוא, כו, יא)

"איזהו עשיר? השמח בחלקו" (פרקי אבות).

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שהקב"ה נותן לנו: "על דרך אומרו "טוב ה' – לעולם חסדו" (תהלים ק, ה). "בכל הטוב"דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה שהוא מקור הטוב. "אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה, אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

לאור דברי קודשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדולכמו שנתברכו אבותינו –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 רבנו "אוה"ח הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב". רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'.

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה:

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך… הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך, גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך. כן תמיד יהיה לך".

  • השמחה בלימוד תורה.

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו אוה"ח הק' כו, יא).

רבנו "אור החיים" הק' מביא פירוש אחר לפסוק הנ"ל ואומר שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:  "אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו אוה"ח הק' כו, יא). כמו שמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה של תורה – "אדם כי ימות באהל".

רבנו אוה"ח הק' מסתמך על דברי הזוהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר "וירא אלוקים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו" – המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה – לימוד תורה בשמחה.

קיום מצוות מתוך שמחה –

                בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי" (יום ההילולה – יג באלול).

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפסוק "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… והיית אך שמח" (דברים טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצווה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצוות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב" בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

"אראנו נפלאות"

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

והקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה, אכן הסכים והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש החזן של ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר.

לע"נ הצדיקים: זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בר אסתר ע"ה. אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה, רבי חיים מלכה בר רחל ע"ה, רבי מימון מלכא בן הרב יעקב ע"ה.

מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה. שרה קנדוב בת שושנה ע"ה.

הזקנה הכשרה רחל לוי בת חסיבה ע"ה – שהלכה לאחרונה לבית עולמה.


פיזור בצל עימות הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון

עליית יהודי מרוקו 001

מאמצע שנת 1953 חלו שינויים בהגדרת הנוער בארצות המוצא. ראשית, מעורבותן של תנועות־הנוער בעליית־הנוער הצטמצמה מאוד, ורק מעט מן הנוער עלה מתוך שיוך לתנועת־נוער. שנית, נציגי עליית־הנוער נתבקשו להגדיר בבירור את הזיקה של כל נער ונערה לאחד מהזרמים החינוכיים בארץ. שלישית, לצד הגדרת השיוך לזרם הדתי או לזרם הכללי נוספה עתה, רשמית, ההגדרה: ״זרם מסורתי״. ישראל מרגלית, נציג עליית־הנוער במרוקו, הסביר כי לזרם ה״מסורתי״ שויכו נערים ״על הגבול של דתיות מרוקאית, והוריהם יראו בעין יפה את ילדיהם גם במסגרת דתית, אבל לא יתנגדו גם שיימצאו במוסדות מסורתיים״. הנערים הללו יועדו לקליטה במוסדות ה״מסורתיים״ של עליית־הנוער בארץ. שלושת הזרמים הללו הוצגו בפני ההורים, ומעורבותם בבחירת הזרם הרצוי להם גברה בשנים שלאחר־מכן.

מארצות המוצא נסעו הנערים לבתי־הילדים, שנמצאו בדרום־צרפת באזור מרסי. בהתחלה היו שם כשלושה־עשר בתים. רובם השתייכו לתנועות השונות, ויתרם היו כלליים. בזה אחר זה נסגרו בתים. משנת 1953 נותר בית אחד בקמבוס (CAMBOUS), ובו היו שלוש מסגרות קליטה: דתית, ״מסורתית״ וחילונית. פיזור הנוער בבתים אמור היה להתקיים על־פי השיוך לתנועה או לזרם הנזכרים לעיל. הנערים שהו בבתי הילדים חודשים אחדים לשם טיפול רפואי והכשרה רוחנית ופיזית. משם הם הועלו ארצה היישר למחנות המעבר של עליית־הנוער.

הנערים שהגיעו ארצה מוגדרים ושנמצאו להם מקומות פנויים במגזר שהוגדרו שייכים אליו, נשלחו מיד לאותם המקומות! מי שלא נמצאו להם מקומות קליטה, נאלצו להמתין במחנות המעבר. על הנערים שהגיעו ארצה לא־מוגדרים חלו כללי המיון שנקבעו בפרשת ״ילדי טהרן״, ועיקריהם: (א) נערים מגיל ארבע־עשרה ומעלה רשאים להגדיר את עצמם כרצונם; (ב) ילדים עד גיל ארבע־עשרה יוגדרו על־ידי הוריהם או בני משפחתם. אם אלה אינם בארץ יוגדרו הילדים על־ידי ועדת מיון, ובה חברים דתיים ולא־דתיים. הנוער העולה נקלט בקיבוצים, במושבים ובמוסדות חינוך פנימייתיים. חלק מהמוסדות היו של עליית־הנוער, וחלקם — של התנועות השונות ובחסות עליית־הנוער. מסגרות הקליטה הללו כללו מסגרות דתיות, מסגרות חילוניות ומסגרות ״מסורתיות״. לפי דברי משה קול, ראש עליית־הנוער, במסגרות ה״מסורתיות״ מכבדים את המסורת, ״שומרים על כשרות ושומרים על שבת וחג, אבל אין הם נחשבים כמוסדות דתיים״.

ממדי התופעה וגורמיה

גורמים דתיים קיצוניים טענו כי חלק מהנוער העולה מצפון־אפריקה התנצר, רוב הנותרים נקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ומעטים בלבד נקלטו במגזר הדתי. לטענה זו אין אחיזה במקורות. בהיעדר נתונים מספריים מדויקים על קליטתו של הנוער העולה מצפון-אפריקה, במגזרים השונים, ניתן להגיע להערכה כללית בלבד על ממדי התופעה.

כ־8,000 בני נוער עלו מצפון אפריקה למגזרי עליית־הנוער בתקופת העלייה הגדולה. הם באו מחברה שרובה היתה דתית ומסורתית. למעלה משני שלישים מהם היו דתיים ומסורתיים. רק כשליש מכלל הנוער שעלה מצפון־אפריקה נקלט במגזר הדתי ו״המסורתי״ (כ־30% — במגזר הדתי, ופחות מ־3% — במגזר ה״מסורתי״); ויתרם נקלטו במגזר הלא־דתי. להערכתנו, מדובר בתופעה של כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות.

הגורם הראשון בחשיבותו לתופעה הנדונה היה מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. כבר בראשית העלייה ההמונית אוכלס מגזר זה עד אפס מקום. ילדים, ובעיקר נערים דתיים, נאלצו להמתין במחנות המעבר זמן רב עד להתפנותם של מקומות קליטה במגזר הדתי. בראשית שנת 1950 , לדוגמה, המתינו 1,350 נערים דתיים לקליטה במגזר הזה. הרחבת פוטנציאל הקליטה בו היתה כרוכה בקשיים. סיועה של הנהלת עליית הנוער בעניין זה היה נדיב, בדומה לסיועה לתנועות אחרות, אך בכל זאת מוגבל. זאת ועוד, הרחבת המגזר הדתי של עליית הנוער לא עלתה בקנה אחד עם מדיניותה העקרונית של עליית הנוער, שלפיה עליית הנוער היא תנועה חינוכית התיישבותית חקלאית, ולכן צריך לקלוט את הנוער בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בקיבוצים, ולצמצם את הקליטה במוסדות החינוך. זו היתה גם הסיבה למגמת עליית־ הנוער להרחיב את היקף עליית הנערים — שכן אלו נקלטו בדרך־כלל בהתיישבות — ולצמצם מאוד את עליית הילדים, שכן אלו נקלטו בדרך־כלל במוסדות החינוך.

מדיניות זו לא הטיבה עם המגזר הדתי של עליית הנוער. מגזר זה הורכב בעיקר ממוסדות חינוך, שכאמור קלטו ילדים. חלקה של ההתיישבות הדתית בקליטת הנוער העולה היה מצומצם מאוד. המושבים הדתיים כמעט שלא קלטו נוער עולה, ואילו הקיבוצים הדתיים מספרם היה קטן ביותר. סיכויי הרחבת הקליטה בהתיישבות הדתית היו קלושים. לפיכך היה אפשר להרחיב את הקליטה במגזר הדתי בעיקר על ידי בניית מוסדות חינוך, שלא כמדיניות עליית הנוער.  היה גם קושי נוסף. מוסדות החינוך של המגזר החרדי קלטו מעט מאוד נוער עולה. עיקר נטל הקליטה במגזר הדתי נפל על כתפי התנועה הציונית־הדתית, וזו לא השכילה להתמודד עם האתגר של קליטת המוני הנוער הדתי בעלייה הגדולה.

מצוקה זו השפיעה על פנייתו או על הפנייתו של נוער דתי למסגרות הקליטה בארץ. המתנתו של נוער דתי במחנות המעבר עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מבתי הילדים במרסי, וזו עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מארצות המוצא למרסי. וכך עלייתו של נוער דתי בקבוצות המוגדרות כ״דתיות״ היתה לעתים בלתי־ אפשרית. התופעה בלטה בשנות העלייה ההמונית ונמשכה אחריה לסירוגין.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

איזה יהודי הוא צדיק בעיני הקוראן?מאחורי הקוראן

הקוראן קובע שיהודי שמקיים את התורה הוא צדיק:

״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון ואת כל אשר הורד אליך מעם ריבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם״(ה, סו).

وَلَوْ أَنَّهُمْ أَقَامُواْ التَّوْرَاةَ وَالإِنجِيلَ وَمَا أُنزِلَ إِلَيهِم مِّن رَّبِّهِمْ لأكَلُواْ مِن فَوْقِهِمْ وَمِن تَحْتِ أَرْجُلِهِم مِّنْهُمْ أُمَّةٌ مُّقْتَصِدَةٌ وَكَثِيرٌ مِّنْهُمْ سَاء مَا يَعْمَلُونَ 66

ואילו קיימו את התורה ואת אֶנוונגֶליון ואת כל אשר הורד אליהם מעִם רבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם. יש קבוצה מתפשרת ביניהם, ואולם מרביתם יָרֵעוּ לעשות.

קבוצה מתפשרת : שלא התנגדה נמרצות לאסלאם. ויש מזהים אותם עם קבוצה מיהודי מֶדינה שהאמינו במוחמד. אחרים זיהו אותם עם נוצרים שלא החזיקו לכת עד כדי אמונה באלוהותו של ישוע

התרגום והביאור מאת פרופ רובין

הקוראן מודה שיש יהודים כאלה:

״יש בבני עמו של משה אומה אשר בניה נוהגים על-פי האמת ועל-פיה יעשו צדק״; ״בין בעלי הכתב ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותיות אלוקים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוקים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים״ (ז, קנט¡ ג, קיג-קיד).

כשכותב הקוראן: ״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון… כי אז היו אוכלים בשפע״, יש לברר אם מדובר רק ביהודים – או גם בנוצרים, שהקוראן מזהה ב׳בעלי הכתב׳. האם יש לקרוא: ״אילו יהודי היה מקיים את התורה ובלי האוונגליון, והנוצרי היה מקיים את מצוות האוונגליון, אז היו אוכלים בשפע…״ – או: ״אילו היה יהודי מקיים גם את התורה וגם את האוונגליון….״? אבל איזה יהודי יכול לקיים את שתיהן? הלוא יהודי הנמשך אחרי הצדוקים אינו מאמין ב׳יום אחרון׳, ואילו זה הנמשך אחרי מסורת חכמי הפרושים אינו מאמין באוונגליון!

הערת המחבר : בהערותיו של רובין לקוראן ז, קנט הוא מביא את דברי המוסלמים, שמציעים כמה אפשרויות: יהודים שקיבלו על עצמם את תורתו של מוחמר: ויייתכן כי מדובר בשבט אחד או שניים מבני ישראל, שפרשו מכלל בני עמם החוטאים והתיישבו מעבר לארץ סין, ושם הם מנהלים חיי אמונה ויושר ברוח רעיונותיו של מוחמר… הכול אפשר, חוץ מלראות את היהודי שחי ביניהם כצדיק.

אנו חייבים לפרש את דברי הקוראן, שלדעתו רק יהודים שמאמינים בישו ובאוונגליון יזכו לשפע. ואכן, האוונגליון מציג את כל דורו של ישו, החכמים ופשוטי העם – פרט לאנשים המעטים שדבקו בישו – כרשעים וכצבועים, וכך מקובל אצל הנוצרים והמוסלמים.

מכל זה נראה שמוחמד, או עורכי הקוראן, קיבלו את המסורת הנוצרית בעניין זה, ולא ידעו ולא הכירו את דעת היהודים. דבר זה איננו מוזר, שהרי מוחמר עצמו, אף שהחשיב עצמו לנביא, הודה שידיעותיו לקויות:

״כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך [על־ידי המורה] ועל כמה לא סיפרנו״(מ, עח).

وَلَقَدْ أَرْسَلْنَا رُسُلًا مِّن قَبْلِكَ مِنْهُم مَّن قَصَصْنَا عَلَيْكَ وَمِنْهُم مَّن لَّمْ نَقْصُصْ عَلَيْكَ وَمَا كَانَ لِرَسُولٍ أَنْ يَأْتِيَ بِآيَةٍ إِلَّا بِإِذْنِ اللَّهِ فَإِذَا جَاء أَمْرُ اللَّهِ قُضِيَ بِالْحَقِّ وَخَسِرَ هُنَالِكَ الْمُبْطِلُونَ 78

כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך, ועל כמה לא סיפרנו. שום שליח לא יביא אות אלא אם ירשה אלוהים, . וכאשר יקום דבר אלוהים, ייערך משפט צדק, והשוגים בהבל ילכו לאבדון

הספריה הפרטית של אלי פילו – קולות ממראכש אליאס קנטי

קולות ממראכש

אליאס קנטי%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%9e%d7%a8%d7%90%d7%9b%d7%a9

״אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למילים… היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מילים; שבהיותם מעבר למילים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.״ כך מתאר קנטי את רשמי ביקורו במראקש. מראקש, שהילכה קסם תמיד על מחפשי האקזוטיקה כמו גם על אנשי רוח ואמנים, השפיעה עמוקות גם על קנטי, היודע לתאר את קסמיה בדרך עמוקה, מקורית ומעוררת מחשבה. גם את זהותו היהודית הוא מגלה שם מחדש. מראקש שלקנטי היא מראקש של החומר, של העליבות והזוהמה, אך גם של הרוח ושל היופי.

אליאס קנטי נולד בשנת 1905 בבולגריה למשפחה יהודית ספרדית. ב-1911 מסע עם הוריו לאנגליה. עם מות אביו יברה המשפחה לווינה שם למד גרמנית.

הוא למד בציריך ובפרנקפורט וב-1929 קיבל דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת וינה. ב-1938 נמלט לריס ומשם לאנגליה, שם חי עד מותו בשנת 1994. ב-1981 קיבל פרס נובל לספרות

כרמל • ירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר