ארכיון יומי: 21 בספטמבר 2016


פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור

 

3.3 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

הפיוט נמצא בשני כתבי יד שונים בשתי גרסאות שונות, האחת מתארודאנת והשנייה ממוגאדור. אף שהשיר נכתב במוגאדור דומה כי הגרסה שנמצאה בכתב יד מקהילה זו שופץ בתחילת שנות העשרים, וכי הגרסה של תארודאנת היא הקרובה למקור. השיר נבתב במקורו בעשור הראשון של המאה העשרים, לאחר מותו של הרצל, מייסד התנועה הציונית. הוא שופץ ומוחזר לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, כנראה בידי המחבר עצמו, שהיה איש מוגאדור. השיר כולו ספוג באווירה של ציפייה דרוכה לבוא הגאולה השלמה, שסימניה נראו בפעילות הפוליטית של הרצל על פי גרסת תארודאנת ובעזיבת התורכים את הארץ על פי גרסת מוגאדור.

בשתי הגרסאות השיר מורכב משתי סטרופות בנות שתי תת־סטרופות, האחת בת שלושה טורים בני ארבע צלעיות והשנייה בת ארבעה טורים קצרים חד־צלעיים ובעלי חריזה זהה, ומסטרופת סיום בת תשעה טורים בני ארבע צלעיות בגרסת תארודאנת ובת חמישה טורים בלבד בגרסת מוגאדור. תבנית החריזה של השיר היא אבאב.גבגב.דהדה.וווו זחזח.טחטח.יביכ.לללל מנמנ.סעסע.פצפצ וכר.

מחבר השיר, ר׳ דוד אסבאג, חי במוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא כתב שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים שונים על קהילת מוגאדור, וכן שירי גלות וגאולה; אחד מהם מופיע באנתולוגיה שיר ידידות.

א. גרסת תארודאנת

גרסה זו כוללת עשרים ושלושה טורים ונכתבה אחרי מות הרצל, במחצית השנייה של העשור הראשון למאה העשרים. פועלו הפוליטי של הרצל, ששילם עליו בחייו, הוא המשמש כאן מסגרת התייחסות למשורר(טורים 16-18). שנת הגאולה השלמה המועלית בגרסה זו היא שנת תרפ״ח [1928/1927] (טור 15 — ׳בשנת תפרח ותרבה׳).

כתובת השיר: ״פיוט; נו[עם]: דברי שיר שבח: סי[מן]: אני ע״ה דוד צעיר חזק [חזק]״. המקור: כ״י מרדכי קנינו מתארודאנת.

 

אוחילה לאל אראה / יום הבשורה, / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.

נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רינה וזמרה.

ישמח [!]* גם קול לוי / בשיר דוכנו / ישיר ישראל בְּנָוֶה / יושב על כנו.

קצרא

עיר תהלה, הקורא

יאמר להּ: התנערי;

חומת אש סביב, אורי;

 לא יבוא בך עוד נכרי.

ישמח [!]* – צ"ל ישמע

מקורות וביאורים

  1. אוחילה לאל: על פי מיכה ז, ז.
  2. נכספה נפשי: על פי תהלים פד, ג;
  3. בית הבחירה: בית המקדש, על פי ההגדה של פסח:
  4. ורחובות עיר מלאות: על פי זכריה ח, ה.
  5. ישמע גם קול לוי: שירת הלוויים בעבודת בית המקדש;
  6. בשיר דוכנו ישיר ישראל: על פי לשון התפילה.
  7. עיר תהלה: ציון וירושלים, על פי ירמיה מט, כה.
  8. יאמר לה: התנערי: על פי ישעיה נב, ב.
  9. חומת אש סביב, אורי: על פי שיר השירים ח, ו.
  10. לא יבוא בך עוד נכרי: לא יבואו עוד אויבים לכבוש את ארץ ישראל.

33

ההרים יפצחו שיר / תה ותודה; / כל עץ היער ישיר/ לצור תעודה.

 דביר ואולם יִבָּנֶה [!]* / בארץ חמדה, / כהן יקריב קרבנו / וזבחי תודה.

 ובכל יום וליל / אוחיל קץ הפלאות; / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.

 

ימי קץ איש חמודות

 בא חשבון אנשי מדות.

 פקדו מצפוני סודות,

זממו מספר החידות.

*צ״ל יבנו

15 דברי הנביא / דניאל הוא עת חֶנְינָה: / בשנת תפרח ותרבה / יבוא ברנה.

ציר נאמן רב אונים, / הר צל לעמו, / קבץ חברת ציונים / ואלהיו עמו.

על עמו ועל ארצו / עמד בפרץ, / לא שקט ולא נח לזפצו / עם מלכי ארץ.

 ירד גולה ברוב עוז / על קצוי ארץ; / על המקדש המעוז / נפל על ערש'.

 רב המניח עמו / לבית עולמו, / דבריו יתקיימו / קנין אולמו.

 

ההרים יפצחו שיר רנה ותודה: על פי ישעיה נח, יב:

צור תעודה: אלוהי ישראל, על פי ישעיה ח, טז.

כהן יקריב קרבנו וזבחי תודה: על פי מקורות מקראיים שונים.

אוחיל קץ הפלאות: על פי דניאל יב, ו:

 בנה גא חומות וחיל: על פי ישעיה כו, א.

ימי קץ: קץ הגאולה;

איש חמודות: כאן המשיח, על פי דניאל י, יא, יט.

בא חשבון אנשי מדות: על פי חשבון מחשבי הקץ;

אנשי מדות: על פי במדבר יג, לב.

פקדו מצפוני סודות: פענחו את סוד הגאולה על פי השמועות המשמחות שהגיעו.

זממו מספר החידות: סימני הגאולה הגלויים הלכו וגברו: חידות: חידות הגאולה שפתרונן התחיל להתבהר עקב ההתפתחויות המדיניות.

דברי הנביא דניאל הוא עת חנינה: קרובה הגאולה;

עת חנינה: על פי תהלים קב, יד;

בשנת תפרח ותרבה: כפל לשון: שנת הגאולה תהיה שנת הפריחה והשגשוג, וכן סימנה של שנת הגאולה, שנת תפר״ח, היינו 928ו/927ו.

ציר נאמן: שליח נאמן; הכוונה להרצל, שיצא בשליחויות לארצות שונות;

הר צל לעמו: משחק מילים על יסוד השם ״הרצל״; הוא נתפס בעיני המשורר כהר חומה עבור עם ישראל, הדואב בגלות;

 קבץ חברת ציונים: ייסד והנהיג את התנועה הציונית.

  על עמו ועל ארצו עמד בפרץ: הגן על זכויות העם היהודי למדינה משלו;

  לא שקט ולא נח, חפצו עם מלכי ארץ: רמז לפגישותיו של הרצל עם קיסר אוסטרו־הונגריה ועם ראש האימפריה העות׳מאנית.

 ירד גולה ברוב עוז על קצוי ארץ: הרצל התמסר כל כולו לענייניו של העם היהודי ונדד לשם כך ממקום למקום;

 על המקדש המעוז נפל על ערש: רמז למותו הפתאומי של הרצל כתוצאה מפעילותו האינטנסיבית למען העם היהודי.

 רב המניח עמו לבית עולמו….: תפילה לקיום הכרזותיו של הרצל עם קיום הבטחת האל להבאת הגאולה.

 

20 חזק צורי הראני [!]*  אותות גאולה, / כי עברו על ראשנו / כל המחלה.

זמן אלה הימים / נושא יאודה; / טל יערפו שמים / תהיה לעדה.

קרב קץ גלות המר / עלה ארוכה; / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.

חיש נא ובנה, צור גואל, / את עיר הומיה; / וקבוץ נדחי ישראל / ינון ואליה.

*צ״ל הראנו

20 כי עברו על ראשנו כל המחלה: סבלנו את כל מנת הסבל שאלוהים גזר על עם ישראל. טל יערפו שמים: על פי דברים לג, כח.

עלה ארוכה: על פי ירמיה ל, יז;

 אברך על המוגמר: על פי לשון חז׳׳ל, כאן במובן של גאולה שלמה;

זאת הברכה: דברים לג, א.

עיר הומיה: ישעיה כב, ב:

יקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ה! ינון: המשיח.

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

מקדם ומים כרך ה

בקטע זה נמצאות למעלה מארבעים מלים עבריות וכעשרים וחמישה צירופים עבריים (וצירוף ארמי אחד: סטרא אחרא). חלק מן המלים חוזר פעמים אחדות(במו תורה, מצוה, ישראל, שמים, עולם, שבת, נשמה ועוד). הוצאנו מכלל חשבון את הפסוקים המצוטטים, שהם גם לרוב מתורגמים ומוסברים בהמשך בערבית, אך עדיין מספר המלים הנ״ל משתווה במעט למספר המלים הנמצאות בשרח של התורה כולו. במיוחד יש לשים לב למלים המותכות בתוך הערבית שאף כתובות כמו שהן נהגות בערבית: אנשמאתו(נשמתו), אטבלתו(טבלתי), אמאאמג׳את (מאמרות).

המלים באות לרוב עם אל אלתעריף (הא הידיעה) בערבית, כמו אלתורה, אלתהום, אלעולם, אלשמים ועוד, או אף נכנסת אל אלתעריף בין סומך ונסמך עבריים, במו חידוש אלעולם (ופעם אחרת בטקסט זה באה הא הידיעה — חידוש העולם). גם מלות יחס ערביות מצטרפות למלים העבריות: ללצדיקים, ללעולם, הלעולם, ללשבת ועוד. ראוי לציין גם שיש כאן מלים עבריות מיוחדות בקרב יהודי בבל, כמו הכינוי פוקר למי שהתפקר, המרוחם במשמעות ״המנוח״, או הריבוי לתפילה או לבתי כנסת שבא דרך העברית, אף שיכולים לחשוב שהיחיד בא בערבית (צלא-צלאוות).

(2) בין תרגום תנ״ך לפירושו

דוגמה טובה להמחשת ההבדלים בשימוש היסודות העבריים בין תרגומי תנ״ך לבין פירושי הנ״ך היא התרגום והפירוש לספר תהלים שהוכן במצרים בידי ר׳ נתן ב״ר חיים עמרם, ונדפסו ממנו בתרכ״ה באלכסנדריה(נא אמון) הפרקים קז — אמצע קיט בלבד. חלק משלושה־עשר פרקים אלה באים בביאור שכולל תרגום מורחב בפרפרזה, ויש פרקים הכוללים רק תרגום. בפרקים שכוללים תרגום מורחב היסודות העבריים נמצאים לעשרות, וכולם מלים שכיחות בערבית היהודית, אם באלה של מצרים ואם באלה של קהילות אחרות, כמו סוריה ועיראק. הכוונה למלים עבריות כמו מדבר, מצוות, אומות, גלות, ישועה, נדיבים, קללה, חרם, ברבה, מדרש, קרבנות, רבותינו, חסד, ימח שמו וזכרו, אלערלים וכד׳.

להלן יובא קטע הפתיחה לפירוש מזמור קח, בהבלטת המלים העבריות:

איילא דל מזמור מנקול מן דל אתנין מזמורים אלדי פי ספר שני, אל אולאני יבדה חנני אלהים ואלתאני יבדה בהצותו ואלכלאם מגיייר אלא אלכלאם הו ואחד עלא אל אתנין תפלות אלדיהום מכתובין פי אלמזמור כלץ אלחק ס״ו אלסייד דאוד עא״ס מן דהייתין, אלוחדא נגאה מן שאול למא נרי וראח והרב פי מגיארה וצלל עליה אלחק ס״ו בל ענכבות. ואלתאנייה אלדי קדרו אללה ס״ו וג׳לב אלסלאטין בתוע אדום ובאקי אלאומות. פי אכר דל אתנין מזמורים וגעלהום תסביח. ואחד לאגל יסבח אלחק ס״ו מתל מא קאל שיר מזמור לדוד ומתל מא הוא מפצר הנאך כדאלך יתפצר הנה לאגל התא אן לם יתעב אלאנסאן אנו יפתש הנה והנה לאן פי אלכלאם תג׳ייר ותבדיל וקולהו נבון לבי יעני קלבי מסאוי מעך יא רב אסבחך ואמגדך מתל מא קאלו אלחבמים ז״ל לעולם יקים אלאנסאן נפסו אן כאן יקרר יצלי יצלי בבונה לבז יצלי אחסן לאן תפלה בלא בונה בגוף בלא נשמה לאן תבקא צלאתו מייתה לם תקבל ורב יוחנן עליה אלסלאם יום אלי כאן יתכנק לם יצלי לאן יבקא אלאנסאן משועמם ויבארך ברבות לבטלות ולם יחיס בלכלאם אלדי טאלע מן פומו לדאלן קאל נבון לבי יעני אלבונה פי קלבי.12

אם נוציא מכלל חשבון את המלים העבריות המצוטטות, שהן גם לרוב מתורגמות בהמשך לערבית, נמצא, שיהודי מצרים נהגו בפירוש המקרא ובמדרשו כדרך שנוהגים יהודי עיראק. גם כאן אנו מוצאים שפע של מלים עבריות, צירופים ואף פתגם(״תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה״). יתר על כן, המלים העבריות אינן נובעות רק מהטקסט שהמפרש כרוך בו, כמו מזמור, ספר שני; יש מלים עבריות המותכות בתוך השפה הערבית היהודית המדוברת במצרים, כגון על ידי הצמדת אל תעריף (הא הידיעה) הערבי — אלאומות, אלמזמור, אלכונה, אלחבמים; ויש מלים וצירופים המתייחדים במובנם או בצורתם: משועמם, ברבות לבטלות.

לעומת זאת, בתרגום הפרקים קיג-קיח כמעט אין מלים עבריות. יתר על כן, מלים שהופיעו בחלק התרגום המורחב בעברית בתוך הערבית היהודית המצרית מופיעות מתורגמות לערבית בתרגומים; לדוגמה, נדיבים שבמזמור קיח מתורגמת ״אל כורמה״, גויס שם מתורגמת ״אל אומם״, המלה חסד מתורגמת ״פצל״, ועוד ועוד.

קווים לדמותו ולחייו של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית

 

  1. מקדם ומים כרך ד

ר׳ שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות היהודיות המעניינות ביותר בצפ׳׳א — מכנאם — והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה. הוא חי באחת התקופות הטראגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של המאה ה־18 . בתוך הפיוטים, התוכחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר — כמאתיים שירים ואולי אף יותר — הוא השאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת־ערך על פגעי טבע ועל אירועים חברתיים־פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורווית הסבל של מולאי יזיד, הידוע לשמצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים תק״ן-תקנ״ב (1792-1790) וציווה לרדוף את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש״ח שירים סאטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.

כאמור, פרט לכתבי־היד של רש׳׳ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא׳׳ח), ששירתו שימשה לו כדגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שרש״ח התחיל לערוך בשנת תקמ״א, הוא חתם באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדך , ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״. אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת, בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת הבאה, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:

 

שְׁתַּיִם שָאַלְתִי / גֵאֶה, רָם, מִמְּךָ :

קוּמָה לְעֶזְרָתִי / חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ;

לֵאמֹר לְאִישׁ זָקֵן / וּכְסִיל, בְּכֹחֲךָ :

כִּנְדוֹד צִפּוֹר מִקֵּן / בְּרֶח אֶל מְקוֹמְךָ.

 

הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוג ( תק׳׳ז-תקפ״ב / 1746-1821) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (,ק״י-תקפ״ו / 1749-1826) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.' קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובבתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]״, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.

גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עלומות עדיין. אולם, הסברה נותנת שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך אותו כמעט כולו בשנת תקנ׳׳ג (1793), הוא כתב בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו(אחיו הבכור ומורהו של ר׳ רפאל), שהיה מכרו ומיודעו של רש׳׳ח, ונפטר בשנת תקס״ב (1802). זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, בנו השני של ר׳ יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש׳׳ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל ר׳ יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס״ג.

בסיכומו של דבר, דומה שרי שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו בולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.

שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי       הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.

נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :        

 […] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא  שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב: ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.

סקירה תימטית פרק א: מעמדם המשפט״ והחברתי של היהודים-אליעזר בשן

חלק ב

יהדות מרוקו עברה ותרבותה

מעמדם של היהודים מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בסורה התשיעית, המכונה ׳התשובה; בפסוק 29 נאמר, שהמאמינים ב'ספר' (התנ״ך) רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים. המם הוא תשלום תמורת ההגנה עליהם וגם ביטוי סמלי לכניעה. תנאים אלה חלים על נוצרים ויהודים, ואלה מכונים אהל אלדימה או דמים (בני חסות) הרשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שיכירו בעליונות האסלאם ויצייתו לשורת הגבלות. תמורת זאת מובטחים חייהם ורכושם, חירותם הדתית והקהילתית, ואין לכפות עליהם להתאסלם. ההשפלה מצאה את ביטויה באמצעות פקודות של חיליפים ־סולטאנים במהלך הדורות, שקובצו למסמך בשם ׳תנאי עומרי, המצוי בנוסחאות שונות, ומתוארים כהסכם דו־צדדי.

׳תנאי עומר׳

בין ההגבלות וההשפלות שכלל מסמך זה: איסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום אסלאמית; אין ללעוג על הקוראן או לזייפו או לפגוע בנביא; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית; לא יתנו מחסה למרגלים; לא יקנו עבד או שפחה מוסלמית, ולא יעסיקו משרת מוסלמי; לא ישתו משקה חריף בפומבי, לא ימכרו למוסלמים משקאות חריפים, ולא נבלה וחזיר; נוצרים לא יגדלו חזירים בשכנות למוסלמים; עליהם לכבד מוסלמים; אין לרמותם ולא להכותם; עליהם לאכסן עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; לא ימנעו אדם מלהתאסלם; לא יידמו למוסלמים בלבושם ובתסרוקתם – עליהם ללבוש בגדים, חגורות ומצנפות בצבע ובטיב שונה מזה של המוסלמים; אין להיקרא בשמות ובכינויים מוסלמיים; אסור להם לשאת נשק ולא לרכב על סוסים ופרדים, אלא על חמורים בלבד, כשהרגליים בצד החמור; בתיהם ־,לא יהיו גבוהים מאלה של המוסלמים; הכניסה למרחצאות מחייבת סימן מיוחד על ־צוואר, המבדילם מהמוסלמים; נשיהם לא ירחצו יחד עם מוסלמיות בבית המרחץ; לא ירימו קול בכנסיותיהם ולא ייראו עם צלבים בפומבי; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה שררה על מוסלמי; ירושת נפטר שייכת לשלטונות עד שהיורשים יוכיחו את זכותם לפי הדין האסלאמי. אם אין יורש חוקי, הרכוש עובר לשלטונות.

מי שעובר על אחד מהתנאים, וכן גם מי שעובר על אחת העבירות דלהלן, פוקעת זכותו לביטחון על רכושו וחייו: אי תשלום מסים, יחסי מין עם מוסלמית, ריגול למען האויב, קללת הנביא או ביזוי הדת המוסלמית, והריגת מוסלמי.

לא כל התנאים יושמו על ידי השליטים בכל המקומות והזמנים. למשל האיסור לבנות בתי כנסת לא תמיד יושם, והיו אמצעים לעקוף את האיסור. מאידך היו שליטים שהוסיפו הגבלות והשפלות נוספות, או גילו קנאות דתית והתעלמו מתנאים אלה, למשל על ידי כפיית האסלאם והפיכת בית כנסת למסגד.

מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912) מיכאל אביטבול

מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912)%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-222

מיכאל אביטבול

המעמד המשפטי וארגון הקהילה

בתקופה הקולוניאלית היה מעמדם החוקי של היהודים שווה לזה של שכניהם המוסלמים, אולם היהודים שיתפו פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי, והשתדלו לאמץ את התרבות הצרפתית ואת שפתה. רבים מהם קיוו לזכות באזרחות צרפתית, בדומה לאחיהם באלג׳יריה, שקיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, ולחלק מיהודי תוניסיה, שקיבלו אזרחות החל משנת 1911. צרפת סירבה בתוקף לשנות את מעמדם האזרחי של יהודי מרוקו, למרות לחצי ארגונים יהודיים. בין היתר עשתה כך מתוך התחשבות במשטר החסות (פרוטקטורט), אשר מנע ממנה לחולל שינויים מדיניים קיצוניים במרוקו. אין ספק שהסולטאן היה מקבל בעין לא יפה את אובדן השליטה המשפטית על חלק מנתיניו. לשיקולים אלה נוסף רצונו של המרשל ליוטה, הנציב העליון של צרפת במרוקו, לשלב את הקהילות היהודיות במסגרת הארגון הכללי של הממלכה. במסגרת תכניותיו אלה הוא לא יכול היה להתיר התבדלות יהודית, אפילו אם היה בכך כדי להפר את עקרון האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, כמקובל בארצות האסלאם.

דהיר משנת 1918, שדן בארגון הקהילה היהודית, הותיר בידי ועדי הקהילות רק את ניהול נכסי הקהילה והדאגה לנזקקים. בגלל הסתייגותם של השלטונות הצרפתיים מהנהגה ביו־קהילתית הם הקימו בכל עיר ועד קהילה, שחבריו נבחרו באישורם. הם העדיפו למנות פקיד, ״המפקח על המוסדות היהודיים״, אשר עסק בתיאום בין פעולות הוועדים השונים ובביקורת תקציבית.

רק בשנת 1947 הסכימו השלטונות הצרפתיים לכינונה של הנהגה קהילתית כלל־ארצית, ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו״, אשר שכנה ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות. מוסד מרכזי יהודי אחד בלבד נשא חן בעיני הרשויות הצרפתיות: בתי הדין הרבניים. מכאן המהירות שבה הסכימו הרשויות להקים בית דין רבני עליון – המוסד היהודי היחיד אשר חלש על כלל יהודי הממלכה, ואשר היה מוסמך לדון בערעורים של בתי הדין הרבניים המחוזיים והעירוניים שהוקמו על פי צו שפורסם בשנת 1918.

השינויים הדמוגרפיים

מבין התמורות החשובות אשר חוללה התקופה הקולוניאלית יש לציין בראש ובראשונה את הגידול הדמוגרפי. הקהילה היהודית, אשר מנתה בתחילת המאה העשרים 100,000 נפש, מנתה 230,000 נפש בשנת 1947. היה זה גידול יוצא דופן לכל הדעות: 230 אחוז בתוך חמישים שנה. לאחר 1947, עם ראשית תנועת העלייה לישראל, החל לרדת שיעור האוכלוסייה היהודית במרוקו בקביעות. האוכלוסייה מנתה מעט פחות מ־200,000 ב־1951, 160,000 ב־1960, 80,000 ב־1964, 60,000 ב־1967 ו-35,000 ב־1971

בתקופה הקולוניאלית מנו היהודים לא יותר מ־3.5 אחוזים באוכלוסייה, אולם כשישים אחוז מתוכם התגוררו בשש ערים: קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס, טנג׳יר ורבאט, כ־25 אחוז התגוררו בעשרים ערים בינוניות, וכעשרה אחוזים בלבד בסביבה כפרית.

התפתחותה של הקהילה היהודית בקזבלנקה הייתה יוצאת דופן. האוכלוסייה היהודית בעיר, אשר מנתה 7,000 יהודים ב־1911, הגיעה ל־20,000 ב־1931, לקרוב ל־40,000 ב־1936, ל־65,000 ב־1947 ול־80,000 ב־1951. על נקלה נוכל לשער את תוצאותיו של גידול כה מהיר: בשלהי שנות השלושים היו כרבע מהאוכלוסייה היהודית של העיר עניים. מאפיין נוסף של החברה היהודית היה שכמעט מחציתה התגוררה בשנות הארבעים מחוץ למלאח. תופעה זו, אשר נבלמה במהלך מלחמת העולם השנייה, התעצמה בשנים שלאחריה. האמידים והצעירים היו הראשונים אשר עזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה. תחילה הם השתקעו באזורי הביניים, לא הרחק מהמלאח, שבו נשארו ההורים המבוגרים ומרכזי הפולחן הדתי, ולא קרוב מדי לעיר החדשה, שבה התגוררו האירופים ומשפחות אנשי המינהל, אשר לא התלהבו מבואם של התושבים החדשים. חלק קטן החליט לחיות במדינה, השכונה המוסלמית. אולם במקרים רבים, כמו בפאס, הם הורחקו מאזור זה בידי השלטונות הצרפתיים, בנימוקים דתיים מפוקפקים.

יש לציין בהקשר זה את מכנאס כמקרה יוצא דופן. האוכלוסייה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בזכות יזמה זו טיפחה הקהילה היהודית חיים יהודיים ערים בתקופה הקולוניאלית.

הפעילות הכלכלית

במישור הכלכלי גרמה ההתיישבות הצרפתית במרוקו, כמו במקומות אחרים באפריקה, לשינויים עמוקים במדינה, אשר הלמו את האינטרסים של צרפת ושל המתיישבים הצרפתים, אך לא את אלה של האוכלוסייה המקומית. מכאן הפערים העצומים שניכרו בקרב המגזרים השונים של האוכלוסייה בחבלי הארץ השונים, ובין היהודים לבין עצמם. כך נוצר מצב שבו חלקים מיהדות מרוקו לא חשו בתמורות שצרפת הביאה עמה, בגלל ריחוקם ממוקדי הפעילות הקולוניאלית.

עם זאת, משכה אליה מרוקו משקיעים רבים אשר ריכזו את פעילותם בתחומים מוגדרים ובכמה ערים, דוגמת קזבלנקה. אוכלוסייתה מנתה כ־50,000 נפש ב־268,000,1912 נפש ב־1936, ומיליון נפש בעת קבלת העצמאות ב־1956.

במקביל לעלייתן של הערים החדשות, ירד מעמדן של הערים המסורתיות. קזבלנקה, ובמידה פחותה ממנה רבאט, תפסו את מקומן של פאס, מראכש ומכנאס. הן היו למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים של יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית. במרוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, היו בימים הראשונים של הכיבוש הקולוניאלי תהליכי התרוששות של המגזרים המסורתיים. גרמו לכך התחרות הכלכלית עם המתיישבים הצרפתים, הצפת השוק המקומי במוצרים מיובאים, ההאחדה של מערכות השקילה והמדידה, פיתוח מערכת הכבישים, פתיחת המרכולים הראשונים ופתיחת בנקים. כל סממני הפעילות המודרנית האלה החלישו את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודים, שחדלו לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לבין העולם שמחוץ למרוקו. כתוצאה מכך ירד שיעור המתפרנסים ממסחר, שהיה העיסוק העיקרי של יהודי מרוקו: מ־41 אחוז ב־1931 לפחות מ־25 אחוז ב־1951 בערים ולארבעים אחוז באזורים הכפרים. מספר היהודים שעסקו במלאכות לא נשתנה (בין 45 לחמישים אחוז), אולם מספרם של היהודים שבחרו במקצועות טכניים אשר נדרשה להם הכשרה מודרנית, כגון מכונאים וחשמלאים, הלך וגדל. בשל הפיגור בהשכלה הגבוהה, היה שיעורם של בעלי המקצועות החופשיים קטן(בקושי 2.5 אחוזים ב־1951, לעומת תשעה אחוזים באלג׳יריה ובתוניסיה החל מאמצע שנות הארבעים).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר