ארכיון יומי: 18 בספטמבר 2016


נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

בראשית הישוב החדש היתה  ההגמוניה בידי הספרדים. אולם גם הם לא היו הראשונים. לפני גירוש ספרד ולפני כיבוש הארץ בידי תורכיה, היה הישוב הקטן בעיקרו מסוג ה״מוסתערבים״. אלה היוו את הרוב המכריע בישוב והטביעו את חותמם על העולים, אשד לא חדלו לעלות בימי האיוּבּים והממלוכּים מארצות המזרח והמערב. שפתם של המוסתערבים היתה ערבית.

 השושלת האיובית (בערביתأيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים,סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת

עם עלית גולי ספרד במאה השש־עשדה, עברה ההגמוניה לשבט זה למדברי לאדינו. המוסתערבים התבוללו בקרב הספרדים ושפת הלאדינו תפשה במשך שלוש־מאות—ארבע־מאות שנה את מקום הערבית בקרב היהודים הספרדים. האחרונים, שעלו מכל קצוי תורכיה, הביאו אתם כוחות רוחניים חשובים וגם כוחות יצירה ויזמה כלכלית. היו גם נסיונות של התיישבות חקלאית. ובראשית המאה התשע־עשרה התחילה עלית השבט האשכנזי מכל ארצות אירופה, ובראש וראשונה ממזרח אירופה: מפולין, מליטא, מרוסיה, מגליציה ומרומניה. בחצי השני של המאה התשע־עשרה, לאחר מלחמת קרים וביחוד לאחר מלחמת הבלקן, עם החלשתה של תורכיה והגברת השפעתן של ארצות אירופה בה, גברה העליה מארצות ״אשכנז״. בשנות השמונים באה העליה של ״חיבת־ציון, עלית חלוצי ״בּילו״ והעליות החדשות: הראשונה, השניה והשלישית. היזמה היתה בידי השבט הרוסי של יהדות אשכנז, אשר כלל גם את יהדות פולין. תהליך זה נמשך עד המלחמה העולמית הראשונה וזמן מה לאחריה, עד שיהדות רוסיה נותקה משאר חלקי האומה בכוח התנאים החיצוניים. במשטר המועצות ברוסיה נשללה מידי היהדות הרוסית, בתקופה שלפני המלחמה השניה, האפשרות להשתתף בעליה. ואף עכשיו, לאחד הקמת מדינת ישראל, יהדות זו סגורה ומסוגרת, בודדת ומנותקה מן העולם. אמנם, נשארו כשני מיליונים בחיים, אבל הם כלואים מאחורי המסך, מעבר לסמבטיון. לשעה נסתם המעין של יהדות רוסיה בשביל הציונות, נסתם בשביל בנין המדינה — נקווה שלא לדורות.

בא תורה של יהדות פולין. משם באו המוני עולים. כ־25% מיהודי ארץ־ישראל נחשבים על שבט זה. השבט הרוסי שבישוב פחת יחסית, וחדשים לא באו. ודאי שזהו אסון, אסון ליהודי רוסיה ואסון ליהדות בארץ, אבל מבחינה לאומית־היסטורית אין בזה אלא מעין חילופי משמרות. השבטים מתחלפים, האומה נשארת. יהדות גרמניה, המתחרה החשובה ביותר של יהדות מזרח אירופה, תפשה בישוב מקום ניכר באיכותה, אף כי בכמותה לא יכלה לתפוש אלא את המקום השני אחרי יהדות פולין! אבל בגזירת הגורל הפסידו שתיהן את הריזירבואר הראשי שלהן, שאיננו קיים עוד. המלאי הגדול אצור בקרב היהדות האנגלו־סכסית. ייתכן שהעתיד הוא ליהדות זו, ובדברי על העתיד, הנני מתכוון לא רק להמשך קיומם של אלה, אלא גם למשקלם וערכם במדינת ישראל — אולם רק בתנאי שישתתפו בעליה לארץ בפועל, ברבבותיהם ובמאות אלפיהם; לא רק בהונם, אלא גם בגופם.

המקום השלישי הוא ליהדות המזרח. לא למזרח הרחוק ולא למזרח אירופה, אלא ליהדות ״המזרח התיכון״, ליהודים יוצאי גולת ישמעאל.

גולה זו אינה מונה מיליונים, אינה עומדת במרום התרבות הכללית ואף לא היהודית. אולם היא רוויה מסורת עשירה ושומרת בחובה כוחות לאַטנטיים הגנוזים תחת מיכסה של פרימיטיביות ושיכבה של לבנטיניות — מתחת לשיכבה זו טמונה היסטוריה של דורות מלאת מסירות והקרבה עצמית.

כל שבט ומסורת שלו, כל שבט וגורלו.

עלית יהודי עיראק ופרם, האם אין היא מזכירה לנו את עלית עולי בבל בימי זרובבל ובימי עזרא ונחמיה ? הן אלה הם נושאי מסורת חיה בת אלפיים וחמש־מאות שנה, מימי יחזקאל ודניאל הנביא ומימי יהושע בן יהוצדק, אשר מקומות קבורתם וציוניהם משמשים עד היום מקום עליה והשתטחות לאלפים ולרבבות, כמו קברם של אסתר ומרדכי בהאמדאן, בפרס, שהם מזהים עם ״שושן הבירה״; בקברם של נחום האלקושי בקרבת נינווה ואשור. עולי בבל אלה, אשר אבותיהם שמרו את שלשלת הרציפות, נשאו אתם במשך כל הדורות את מסורת סורא ופומבדיתא, מולדת התלמוד הבבלי והגאונים, ואת זוהר ימי ראשי הגולה. מרכזים אלה שבבבל ובפרס, מימי האחימנים, הפארתים והססאנים, וגם אחריהם, בימי הח׳ליפים הערביים מבית עבאס, היו עדים לפריחת הגולה הזאת, אשר היכתה שרשים בארץ גלותה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ואף מרידות ומלחמות ו״עליה בחומה״ לא חסרו, ושמותיהם של ראשי הגולה, מר זוטרא ובוסתנאי, ובתקופה מאוחרת הרבה יותר — דויד אלרואי, יוכיחו. ובדורות מאוחרים מאלה הקימה גולה זו גדולי תורה ומשוררים, אנשי רוח ואנשי מעשה, בעלי יזמה כלכלית, אשר שלטו על המסחר עד אסיה התיכונה, עד הודו מזה וארצות ערב מזה. צאצאיהם של יהודי פרס ובבל שלחו שלוחותיהם לבוכארה, מבניהם שימשו וזירים בממשלת מלכי המונגולים ורבי השפעה בחצר המוֹגוּל הגדול בהודו, ואף לסין הגיעו; ובעת החדשה יצאו מהם מדינאים ושרי ממשלה בבריטניה. מצד אחד לא נפסקה עלית יהודי המזרח לארץ־ ישראל, ואף במאה האחרונה יסדו מוסדות לתורה ולתעודה, בהם היו מי שחיזקו את הישוב הישן בירושלים ובחברון, ובהם ממייסדי מוצא ומשתתפים בגאולת הקרקע ובהתישבות החדשה,  וכפר־יחזקאל ובית־הספר כדורי יוכיחו.

Histoire du Maroc -Michel Terrasse

  1. Un pays riche.histoire-du-maroc

Juba se soucie aussi de la prospérité matérielle de son royaume. Il fait installer dans une des îles d'Essaouira, appelées dès lors « îles Purpuraires », un centre de récolte d'une variété de murex, coquillage produisant la pourpre.

Les îles Purpuraires (du latin purpura, nom de la couleur pourpre) forment un archipel à quelques centaines de mètres du rivage de la ville d'Essaouira au Maroc.

L'archipel est constitué de deux îles et de minuscules îlots très proches de la côte. L'île principale s'appelle « île de Mogador », « îlot de Mogador » ou « Grande île », elle s'étend sur 30 hectares. La deuxième île, « l'île de pharaon » fait 400 m²1. 

 Au bas de Lixus de véritables usines traitent le poisson; on le sale ou bien on fabrique du «garum » condiment extrêmement recherché, fait pour les meilleures qualités avec des laitances de poissons macérées dans la saumure. La vente du poisson est une telle richesse que les monnaies de Lixus portent souvent au revers, comme celle de Gadès, un thon. Il exporte certainement aussi des bêtes fauves nécessaires aux jeux du cirque à Rome, de l'ivoire, les peaux de différents animaux, tous très nombreux dans ses forêts; ces dernières doivent être exploitées avec ardeur et dévastées : on en tire des tables d'un seul tenant dont le diamètre étonne les Romains. Strabon en parle comme d'un pays extrêmement riche, où la nature est généreuse. Les hommes, qui semblent encore peu nombreux, n'ont pas de peine à faire produire la terre: les céréales et la vigne ont des rendements extraordinaires (il est frappant de constater que les épis et les grappes figurent aussi fréquemment que les poissons au revers des monnaies de cette époque).

 Mais, dit-il, la plupart préfèrent encore une vie nomade. On a l'impression que la chasse et sans doute le ramassage gardent une grande importance. Bons cavaliers, armés de javelots et de coutelas, protégés par des boucliers de peau d'éléphant, les « Maurusiens » comme il les appelle, font parade de leurs vêtements et de leurs bijoux, soignent leur barbe et leurs cheveux. Ceci indique qu'en dehors des cités la vie traditionnelle continue.

Juba tire donc sa richesse d'un pays « neuf » qu'il exploite brutalement; l'agriculture bien que très productive y compte moins que l'exploitation d'une nature encore vierge. Il ne doit guère y avoir de champs qu'aux alentours des cités. Les marchands italiens affluent. C'est finalement cette richesse qui tente Caligula et c'est pour s'en emparer qu'il fait assassiner Ptolémée à Rome en 40 après J.-C.

Ainsi se termine une indépendance qui politiquement n'était qu'une fiction, mais qui du point de vue de la civilisation avait été une fusion réussie d'éléments grecs et puniques greffés sur un fonds libyque, ou berbère si l'on préfère.

Bien avant l'occupation romaine il existe des villes au Maghreb occidental. Et l'essen­tiel des influences civilisatrices est venu du bassin oriental de la Méditerranée, par l'inter­médiaire des Phéniciens.

Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822

Robert Assaraf

Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)

La consolidation sans précédent de la monarchie chérifienne entreprise par Moulay Ismaïl ne survécut pas à la mort de ce souverain en 1727.Les querelles entre ses héritiers – pas moins de dix de ses fils revendiquèrent le trône – mirent en évidence la fragilité de l'édifice makhzénien. Moulay Ismaïl avait certes unifié et dirigé d'une main de fer le pays. Mais lui seul avait les qualités nécessaires pour rallier à sa cause les différentes tribus et leur imposer sa terrible volonté. Lui seul était en mesure d'imposer une centralisation poussée des ressorts de l'autorité ainsi qu'une fiscalité écrasante pesant sur toutes les régions et sur toutes les couches de la société. L'instrument qu'il avait forgé à cette fin, la Garde Noire, composée de soldats originaires d'Afrique sub-saharienne, bien équipés et bien payés, devint, après sa mort, une troupe de mercenaires prêts à se vendre au plus offrant. Ils faisaient et défaisaient les souverains en fonction de leur générosité et trouvaient dans le pillage un moyen commode de s'enrichir. Les communautés juives marocaines, en particulier celle de la capitale en titre, Meknès, étaient les victimes toutes désignées des exactions de ces prétoriens et ne pouvaient plus se tourner, afin d'obtenir aide et protection, vers un pouvoir central dont le titulaire était l'otage de sa soldatesque. Dès 1728, les deux principaux prétendants, les princes Moulay Abdallah Adhebi et Moulay Abdel Malik s'affrontèrent près de Meknès. Ayant réussi à acheter la Garde Noire, Moulay Abdallah défit facilement son rival. Il permit alors à la Garde Noire de piller la capitale. Durant plusieurs jours, Meknès fut livrée aux soldats qui saccagèrent systématiquement les palais et les principaux bâtiments administratifs ainsi que les quartiers où étaient internés les esclaves chrétiens capturés par les corsaires de Salé. Reclus dans le mellah, les Juifs assistèrent, impuissants et terrorisés, à ce déferlement de violences. Plusieurs d'entre eux furent tués. Parmi les victimes, se trouvait la mère du rabbin de Sefrou, rabbi Moshé Elbaz, qui, dans son Kissé Melakhim, a laissé un tableau saisissant de ces journées de terreur :

Le camp des esclaves a envahi Meknès. Ils sont d'abord entrés dans la Kasbah et y ont pillé tous les trésors du temps de Moulay Ismaël : les instruments en or et argent, les épées; les lances, les fusils, les sceptres, les vêtements et les bijoux. Ils ont ensuite pénétré dans le harem, ont dépouillé les femmes de leurs bijoux et de leurs habits. Ils se sont ensuite tournés vers les habitants de la médina, en tuant tellement que le sang coulait comme un fleuve. Ils ont dépouillé de leurs biens les survivants. Ils se sont ensuite rués sur le quartier des chrétiens, les laissant sans rien : La nuit du 22 Ab, ils envahirent le mellah des juifs et les dépouillèrent de tous leurs biens. Ils laissèrent nus hommes, femmes et enfants, rabbins et érudits, en tuant cent quatre vingt, blessant et torturant les survivants, avant de s'en prendre aux jeunes femmes et aux vierges, toutes violées sous les yeux de toute la communauté. Que Dieu se charge de leur vengeance ! qu 'il en soit ainsi, amen..

La guerre entre les deux frères rivaux se poursuivit jusqu'en 1729, date de leur mort. C'est alors qu'un autre fils de Moulay Ismaïl, Moulay Abdallah, réfugié jusque-là dans le Tafilalet, parvint à se faire proclamer sultan. Il n'était souverain que de nom et, durant son règne, il fut cinq fois déposé par la Garde noire mais réussit chaque fois à remonter sur le trône grâce à ses largesses.

Le début de son règne passablement tumultueux fut marqué par une terrible sécheresse, avec, pour conséquence, l'apparition de la famine. Les souffrances de la population amenèrent certains agitateurs à répandre l'idée que celles-ci étaient un châtiment divin destiné à punir l'impiété des Juifs qui avaient oublié de se conformer aux règles de la dhimma et qui, de surcroît, négligeaient les préceptes de leur religion. Le fait nous est connu par le témoignage d'un contemporain, rabbi Eliahou Mansano:

En ces jours, il n'y avait point de roi et chacun faisait ce que bon lui semblait. Les Gentils se livraient au pillage et aux déprédations comme ils voulaient. Pour comble de malheur, une calamité sans pareil survint. Le ciel devint de fer et la terre d'airain. Il n'y eut plus ni pluie ni rosée. Le mercredi 28 shevat (janvier 1737), nous étions en train d'étudier la Loi avec notre maître Hayim Ben Attar, lorsqu'un renégat se présenta devant nous et nous rapporta que, ce même jour, les Gentils de Fès-la-Nouvelle s'étaient réunis pour délibérer entre eux de la cause de la grande détresse qui frappe le monde entier. Ils aboutirent à la conclusion que la faute en était aux Juifs et ils relevèrent plusieurs vices qui se sont enracinés en nous. En premier lieu, la fabrication de la mahya. Autrefois, on ne la vendait que dans un lieu particulier, la taverne. Mais, actuellement, il n'y a pas de maison où ne se trouve ce poison mortel et tous sont complices de ce crime d'où résultent bien d'autres. Deuxièmement, le parjure et le serment en vain. Troisièmement ; la négligence des prières…

רבני מש. מאמאן לבית הרמב"ם

%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9dומפרש הרב פירר זצ״ל, ״למה מעלה עליו הכתוב כך? כי אם הוא מלמד את בנו ואת בן בנו תורה שבכתב, ואינו נותן להם ללמוד בעצמם, הרי הוא מבטיח בזה שהתורה תתפרש כהלכתה כפי שנמסרה בהר סיני. הוא יוצר איפוא מעמד דומה לזה שבהר סיני, עליו נמסרה התורה שבכתב על דרך האמת של התורה שבעל פה. ועוד יותר הדבר ״כאילו קבלה מהר סיני״ לגבי הבן. (ראה חידושי אגדות למהרש״א שם שמפרש את ה״כאילו״ לגבי הבן דוקא ולא לגבי האב). הבן שלומד מפי אביו ואבי אביו כאילו קבלה מהר סיני, כי מפיהם הוא שומע את פירושה של תורה שבכתב כפי שניתנה בסיני״.

״יכול להיות שאבי האב חייב ללמד את בן בנו תורה, והבן חייב לשאול את אבי אביו, לא רק במקרה שהאב אינו יכול, או אינו רוצה ללמד את בנו זה, אלא הלמוד חייב להיות גם מאביו גם מאבי אביו. הלימוד משניהם גם יחד, יבהיר לבן כי פירושה זה של התורה שבכתב, מקובל על כל הדורות שלפניו ולא רק על דור זה או אחר; מסורת נצחית שאין להשיל ספק באמיתותה. ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, תשאל גם אב אביך, וגם את זקניך, תשאל לשניהם בעת ובעונה אחת, ולא תסתפק בשאלה מאחד מהם״.

ולעניות דעתי, ניתן לדייק מן הכתוב שאומר ״שאל אביך ויגדך׳ בלשון יחיד, ״זקניך ויאמרו לך׳ בלשון רבים, כי עלינו לשאול, ללמוד, ולהישען על כל זקנינו מאחר והאחד מאשר דברי השני. דור קודם מאשר דברי דור מאוחר, כי ככל שהדור קודם יותר, סמכותו גדולה יותר עד להגיענו למעמד הר סיני, בו משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה עד לדורנו אנו.

ועל ידי לימוד תורתם, גדולתם, קדושתם, הליכותיהם ומידותיהם של זקנינו אנו מקיימים את הכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׳ במלואו.

וכך ניתן לסכם סעיף זה בהביאנו את דברי מורנו ורבנו הראי״ה קוק זצ״ל: ״הבית פועל בחותם המוטבע בו, על הנהגת אנשי הבית, ומטביע על המשפחה בכללה את צורתו. עד שכל בן מבני הבית נמשך הוא אל הדרך הכללי של צורת החיים השולטת בבית… על כן יוכל להיות שחותם חיי הבית רק אז יפעל על טובת חיי החינוך כראוי, כשיהיה מושפע מטל של תורה (עין אי״ה פ״ב-רי״ט).

וכך, שומא עלינו להנחיל לדורות הבאים אותה מסורת אבות ומורשת זקנים אשר ספגנו בבית אבא מארי, במלוא הדרה ותפארתה. ובזה נעורר ב״ה, את זכות אבותינו ע״מ שתסייע בידינו כי ״צדקתם עומדת לעד״ (אבות פ״ב מ״ב).

ובענין זכות אבות, ידועה הגמרא במסכת שבת דף נה. בה נחלקו אם תמה זכות אבות ומאימתי תמה. ובתפילה שאנו מזכירים זכות אבות, הוא ספני שאף על פי שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה, שהרי כתוב על זמן הגלות: ״וזכרתי את בריתי יעקב״(ויקרא כ״ו, מ״ב>.

וכפי שמפרש רבנו תם בתוס׳ (שבת שם) אנו מתכוונים בתפילה, לברית אבות, וכך אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש חודש: וברית אבות לבנים תזכור, ויש אומרים(אור זרוע ח״א סי׳ ק״ח בשם הר״ר יונתן) שאין זכות אבות עומדת מעצמה לאחר שתמה, אבל כשאנו מתפללים ומבקשים שתעמוד לנו אז לעולם אינה תמה.

ובמדרש בויקרא רבא פ״ו וכן בירושלמי בסנהדרין פ״י ה״א סובא בשם יש אומדים שלא נחלקו האמוראים, אלא תמה לרשעים ולא תמה לצדיקים, ועל זה אנו סומכים להזכיר זכות אבות, כמובא במדרש שלעולם זכות אבות קיימת (עי׳ ר״י בתוס׳ שם וכ״ה בתיקוני זהר, כא.). והאבודרהם, (סור או״ח סי׳ קי״ג) מפרש בנוסח התפלה: ״וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו״, שמקודם אנו אומרים שזוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ושוב מוסיפים שאף אם תמה זכות אבות מכל מקום ״מביא גואל לבני בניהם למען שמו״, על שם גואלנו למען שמך.

מכל מקום, ברית אבות לא תמה שנאסר: ״וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר(ויקרא כ״ו ס״ב). ומבאר מרן הראי״ה קוק זצ״ל(אגרות הראי״ה, ב. אגרת תקנה עס׳ קפ״ו) שזכות אבות היא דבר אנושי חינוכי, היינו השפעת החינוך מן האבות על הבנים. ואילו ברית אבות היא דבר אלקי, מוחלט, אבסולוטי; זה הסבע האלוקי הנמצא בנו מירושת אבות, שלא השתנה ולא ישתנה לנצח. ברית היא עניין אלקי שאין לו גרעון וסילוק בשום תנאי.

וכך מסביר הרמב״ם בהלכות עבודה זרה א, ג׳ שזה שה׳ גאל אותנו ממצרים, לא היה בשל צדקותנו, שהרי היינו עובדי עבודה זרה, שקועים במ״ט שערי טומאה, אלא ה׳ גאלנו אך ורק ספני אהבתו אותנו, אהבה שאינה תלויה בדבר(אבות ה׳, כ׳).

וכפי שמסביר הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו על ספר ״כוזרי״ לרבנו יהודה הלוי זצ״ל, שהקב״ה אוהב אותנו חינם אבל לא סתם. הוא אוהב אותנו בשל הסגולה האלוקית הישראלית הססונה בנו. הוא שבחר בנו להיות לו לעם, ״עם זו יצרתי לי״ (ישעיהו מ״ג, כ״א), ובזה הטביע אהבתו בנו. הבחירה האלקית, היא עצמה עושה את הדבר נאהב ואוהב: ״אתה בחרתנו מכל העמים. אהבת אותנו ורצית בנו״ (מוסף שלוש רגלים וימים נוראים), ״זרע אברהם אהבי״ (ישעיהו מ״א, ח׳), ״ויעלצו בך אוהבי שמך״ (תהלים ה/ י״ב>. מכוח הבחירה האלקית בנו, שאין לה סילוק, ה׳ אוהב אותנו אהבת נצח, ״אהבת עולם אהבתנו״ (קריאת שסע שחרית), יהא אשר יהא. כביכול, שמו של הקב״ה תלוי בקיומו של עם ישראל״.

ויה״ר שזכות אבותינו הנובעת מכחה של ברית אבות תעמוד לנו ולזרעינו ולזרע זרעינו עד עולם, אמן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר