ארכיון יומי: 10 בספטמבר 2016


Un grand juif Samuel David Levy – Raphaël Benazéraf

Un grand juif

Samuel David LevyRaphaël Benazéraf

Le grand juif que fut S. D. Lévy vient de nous quitter à l'âge de 97 ans.

Il était beaucoup plus qu'une personnalité juive du Maroc. Il était l'âme du judaïsme marocain, l'homme qui avait voué sa vie à tenter de faire passer la communauté juive marocaine du Moyen âge au XXe siècle.

Lors de ses obsèques, célébrées à Casablanca, le docteur Benzaquen, ancien ministre, président de la communauté juive de Casablanca, MM. Emile Sebban, directeur de l'École normale hébraïque de Casablanca, Elias Harrus, délégué de l'Ittihad-Maroc, ont évoqué les étapes de cette existence exemplaire.

Né le 4 décembre 1874 à Tétouan qui comptait alors 5 à 6,000 juifs, il fut élève de la première école de l'Alliance israélite ouverte dans cette ville en 1862. En 1889, il est admis comme élève maître à l'École normale israélite orientale de l'Alliance, à Paris. Quatre ans plus tard il est nommé instituteur de l'Alliance à Tunis. Il sera ensuite en fonction à Sousse, Tanger et Casablanca. Puis, en 1903, il est directeur, puis inspecteur des écoles de la colonie Mauricio de la JCA (Jewish Colonization Association), dans la province de Buenos-Aires, en Argentine. Il passera dix ans dans ce pays.

En 1913, il retourne au Maroc où il s'installe définitivement. Il se voue totalement à ses frères malheureux, négligeant une situation matérielle qui aurait pu être de premier plan.

Le génie de Lyautey ouvrait alors le Maroc au monde occidental. Mais la communauté juive y connaissait, allait y connaître encore pendant des dizaines d'années, une effroyable misère, voisine de la détresse. La masse, privée de protecteurs agonisait littéralement.

C'est pour cette population déshéritée du Mellah, de ce Mellah où la maladie était reine, pénétrant dans les maisons privées d'air et de lumière, qu'allait s'exercer l'apostolat de S. D. Lévy.

Pendant plus d'un demi-siècle il allait créer ou participer à la création d'œuvres dont la seule nomenclature donne le vertige : la Maternelle, l'Aide scolaire, le Centre anti­tuberculeux, la Fédération des associations juives pour la lutte contre la tuberculose, le Préventorium de Ben- Ahmed, l'Union des associations juives de Casablanca, le Comité d'études juives, Maghen David, l'Ecole normale hébraïque de l'Alliance, l'œuvre des bourses Abraham Ribbi, la Fédération des associations d'anciens élèves de l'Alliance israélite, le Centre social du Mellah, l'O.R.T., l'O.S.E.

Sioniste militant – et dans ce domaine il s'opposait aux doctrines assimilationnistes en honneur dans les hautes sphères du judaïsme français d'avant guerre – S. D. Lévy et ses disciples estimaient qu'il fallait certes libérer le judaïsme des pays arriérés de la misère, de l'ignorance et des préjugés, mais avec l'espoir suprême de leur procurer le retour dans le pays de leurs aïeux.

C'est ainsi qu'il créa et présida dès le lendemain de la première guerre mondiale le Keren Kayemeth Leisraël et qu'il n'allait cesser de militer pour la réalisation du rêve de Herzl.

C'est lui encore qui dirige la délégation marocaine à l'assemblée extraordinaire du Congrès juif mondial qui allait tenir ses assises à Atlantic City en pleine guerre, du 26 novembre au 1er décembre 1944. Pour la première fois le judaïsme marocain était ainsi représenté dans une assemblée juive mondiale. Ses contacts aux États-Unis lui permettent d'obtenir la promesse que le Joint, l'O.R.T et l'O.S.E s'installeront incessamment au Maroc. On sait l'œuvre extraordinaire que ces organismes allaient y accomplir.

Nous n'avons pu que résumer ici une vie, une œuvre qui suscitent admiration et respect. Nous garderons fidèlement le souvenir de ce Juste, de ce Grand en Israël.

Allocution prononcée à l'occasion du décès de Monsieur Samuel D. Levy

Cité d'après l'ouvrage de E Sikirdji " S. D. Lévy. Une belle figure du Judaïsme marocain " édité à Casablanca à l'occasion du 80e anniversaire de S. D. Lévy, où l'essentiel de son œuvre hors série est mis en relief.

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה. מיכל בן יעקב

אשה לובשת את השמלה הגדולה

אשה לובשת את השמלה הגדולה

מבחינה כלכלית ומבחינת תנאי החיים היומ־יומיים, קשה להגדיר את ארץ ישראל כמשחררת בעבורן, אלא להפך, ארץ ישראל הייתה משעבדת. השינוי שחל במעמדן הכלכלי בעקבות עלייתן, והשינויים בפעילותן הגשמית בערי הקודש היו בהחלט לרעתן.

ומה באשר לדיור לעולים בכלל ולנשים האלמנות בפרטי בארצות מוצאן במגרב התגוררה המשפחה המורחבת בחצר משותפת, ואף בבית משותף. מרבית האלמנות התגוררו בתוך המשפחה, ואם המשפחה הייתה חלק ממנה ולעתים השפעה מכרעת לה בחיי המשפחה. לעומת זאת, אלמנה צעירה, במיוחד אם לא ילדה ילדים, חזרה לעתים לבית אביה. בשל היווצרות דפוסי העלייה של משפחות מצומצמות ושל עליית אלמנות בגפן, ובגלל שיעורי תמותה גבוהים, נשארו אלמנות רבות בארץ ללא כל משפחה. יתר על כן: בשל ההוצאות הרבות הכרוכות במסע העלייה ובהתארגנות הראשונית ובשל המצוקה הכלכלית בערי הארץ, היו ביישוב היהודי העוני והמצוקה קשים במיוחד. אחת הדאגות העיקריות של הוותיקים, כמו של העולים, גברים ונשים, הייתה לקורת גג, פשוטו כמשמעו. עם הגידול באוכלוסייה בערים עלה הביקוש לדירות על ההיצע, וגברה הצפיפות. תנאי התברואה בדירות פחתו ודמי השכירות עלו עלייה תלולה.

מכל אלה סבלו במיוחד הנשים בהיותן מוגבלות יותר ביכולתן להתפרנס, ובגלל היותן מופלות לרעה בחלוקת כספי החלוקה מתרומות שהגיעו מחוץ לארץ. פתרונות מפתרונות שונים נוצרו בעבור האלמנות. קצתם היו ביוזמות הנשים עצמן, קצתם פתרונות משפחתיים וקצתם פתרונות הקהילה בהנהגת הגברים שבה. נוסף על הנשים הנשואות שחיו עם בעליהן, היו גם אלמנות שהתגוררו עם בני משפחה, בדרך כלל עם בניהן או בנותיהן הנשואים, בדומה לנהוג בארצות מוצאן.

עם זאת, כאמור, מרבית האלמנות לא היו בעלות משפחה. ומה באשר להן? מפקד הספרדים בירושלים משנת תרל״ה/1875 מסודר לפי חצרות, והוא חושף חלופות שונות במגורי האלמנות. נמצא כי אלמנות רבות גרו בחצרות שכורות לבדן או עם נשים אחרות. בקהילות בצפון אפריקה, קהילות המוצא, לא מצאתי עדויות לתופעה דומה, של נשים שהתגוררו מחוץ למסגרת המשפחה. נראה שאלמנות נטו להתרכז יחד בחצרות, וחלק מן החצרות היו אף מאוכלסות בעיקר בנשים. בחצר אחת, לדוגמה, חצר ״חזקה של ב׳ פתח׳[ים] במיידאן(חצר מספר 128), התגוררו ארבע־עשרה אלמנות בחדרים לבדן או יחד עם אחרות, והן היוו רוב באותה החצר, שבה התגוררו גם חמישה זוגות נשואים (דף מפקד ראה איור: רישום חצר 128 בדף המפקד).

שתי החלופות לדיור שתוארו עד כה היו פתרונות פרטיים לבעיית המגורים, והם דרשו השקעת משאבים כספיים מצד האלמנות, מצד משפחותיהן או מצד שני גורמים אלו ביחד. רוב האלמנות חיו בעוני מרוד, ולהן נדרשו פתרונות ציבוריים־קהילתיים חדשים וייחודיים. מן התיעוד בעניין זה עולות תמונות קורעות לב: ״עניים ואלמנות מושלכים בחוצות ירושלים, כי אין יד כוללינו משגת לשלם שכירות הבתים לכל הקהל הקדוש הזה ״.״. המצוקה הנוראה, ובתוכה המצב המחריד של האלמנות, תבעה את התייחסותם של ראשי הקהילות, ובמיוחד תבעה את התמודדותם עם בעיות הדיור.

הערת המחבר : כתב שד״ר לר׳ יעקב בן־עטר, ירושלים, תרס״ד/1904, ארכיון מכון בן־צבי, ירושלים, כ״י 292.

בתגובה לזעקה הכואבת לצורך הבסיסי ביותר, שהוא קורת גג, הוקצו לאלמנות וליתומים חדרים בבתי מחסה. אלה הוקמו בבנייני דירות קיימים, בדירות שייחדו לצורך זה בני הקהילה האמידים, או רכישות שמומנו מכספי תרומות מחוץ לארץ ומקרנות מיוחדות שנוסדו למטרה זו. עם זאת גם בבתי מחסה היו התנאים מזעזעים במיוחד. בחודש חשוון תרס״ד/1903, שנת למע״ן תחיו״ן, התחננו ראשי הקהילה המערבית בירושלים בפני תורמים כי יושיטו עזרה נוספת, כי ״בכל חדר יש בו ששה ושבעה אלמנות בדוחק גדול״.

 בתי מחסה מסוגים שונים הוקמו במקומות שונים, ולאחר היווסדם הם נעשו מוסדות זוטרים של הקהילה, והשפיעו על תהליכים חברתיים ומרחביים עתידיים באזור. בצפת, למשל, מול בתי הכנסת הספרדיים ״אלשייך׳ ו״אבוהב״, נמצאו חדרים לאלמנות וליתומים. לידם נוסף בית תמחוי, ולאחר מכן התפתח סביבו מרכז קהילתי: מושב בית הדין ותלמוד תורה לילדים. במקום אחר שופצה אחת החורבות שנותרה על עומדה לאחר הרעש הגדול בשנת תקצ״ז/1837 לשימושם של חסרי הדיור. במשך הזמן נוצר בדירות הקטנות והחשוכות המוסד ״ביקור חולים״.בירושלים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים הורחבו בתי המחסה, ובעיר החדשה הם נעשו מוסדות של ממש. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה נוסד בירושלים מושב זקנים וזקנות לאשכנזים, ובראשית המאה העשרים נוסד מוסד כזה לאוכלוסיית הספרדים.

בירושלים נוצרה חלופה נוספת למצוקת הדיור של האלמנות המערביות. בסמוך לכל בית כנסת של בני העדה המערבית הוקצו חדרי מגורים לאלמנות. נראה כי חלופה זו הייתה ייחודית למערכים, אם כי נדרש מחקר נוסף בעניין זה. בתוך חצר המכונה ״חצר הצו״ף דב״ש״(ר׳ דוד בן שמעון) ברובע היהודי, למשל, הוקצה חדר לאלמנות. חדרים לאלמנות עניות נמצאו גם בבניין המערבים במעלה ח׳לדיה ברובע המוסלמי. נוהג זה נמשך גם עם התפשטות המערבים אל מחוץ לחומות, ובבניין בית הכנסת בשכונת המערבים ״מחנה ישראל״ הוקצו חדרים לאלמנות בקומת הקרקע מתחת לאולם התפילה.

השינויים האלה נבעו, כאמור, מאילוצים כלכליים ודמוגרפיים, דווקא בארץ, ובערי הקודש בפרט, והיה בהם משום תמורה של ממש בצורות המגורים האפשריים לנשים אלמנות ובתעסוקתן הכלכלית. השינויים האלה הביאו בעקבותיהם שינויים במעמדן של נשים יוצאות צפון אפריקה. בעקבותיהם נוצר יותר חופש, למשל, במרחבי פעילותן של הנשים, לפחות בהשוואה לתחומי פעילותן בקהילותיהן במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה במאה הנדונה.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר–אשר

התחדשות ומסורת

ו. אבל נזדמנו גם פרשיות הכרוכות בציבור שלם, שעומד בפני מציאות משתנה ובפני שינויי העתים שדרשו תגובה ממקור ישראל מצד חכמי ההלכה. ראויות לכאן שתי דוגמות שנתחבט בהן רבי יוסף משאש באמצע המאה העשרים: לשאלתו של הרב שלמה בן־שושן איש קזבלנקה משנת תשי״ד(1954); בדבר אשתו, שהיתה מכסה את ראשה בהיותם במחוז וג׳דא, ואולם בבואם לקזבלנקה התנתה האשה את בואה לשם בהסרת כיסוי הראש, והדבר גרם צער לבעל; אבל הוא נכנע וקיבל את דעתה. מכל־מקום הוא פנה בשאלה לר״י משאש, לראות אם יש צידוק הלכתי למה שעשתה האשה. רבי יוסף הבין שאין זו בעייתה של אשה אחת, אלא נוגעת בכלל הנשים בשל הנסיבות המשתנות בחברה ובהוויה ההיסטורית; וכך הוא כותב:

דע בני כי אסור גילוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזקה, וכן בכל ערי המערב עד בוא הצרפתים. ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר זה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים… [אבל] ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים. ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי ראש… ואני בלכתי בס״ד לשרת בקדש בעי״ת תלמסאן [שבאלג׳יריה] זה כשלשים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים גם הזקנות… ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר. ובגשתי לחפש בדברי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואיסור על איסור…

ועוד הוא אומר שם:

והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור… עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכל שכן שאין להן בכיסוי הראש שום נוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגילוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה… אם כן נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.

תשמענה אוזנינו את אשר פיו מדבר: ״נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.״

ז. חיבורו של רבי יוסף משאש אל החיים ניכר בפרשה אחרת בת הזמן ההוא – סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים של המאה העשרים – כשהתחילו בני מלאח מכנאס שבין החומות לעבור לגור בעיר החדשה שאינה מוקפת חומה, והתעוררה שאלת הטלטול וההוצאה לרשות הרבים בשבת.

לפני שנים אחדות הגיע לידי תצלום של מכתב, ובו פסק הלכה מנומק, המשתרע על פני עשרים ואחד עמודים מפורטים מעשה ידיו של רבי יוסף משאש שעוד לא ראה אור. באותן שנים פרץ ויכוח קשה בין רבי רפאל ברוך טולדאנו, אב בית הדין של מכנאס, לרבי יוסף משאש חברו לבית הדין. דעתו של רבי יוסף משאש מובעת במכתב הזה המופנה אל רבי רפאל טולדאנו.

והרי כמה מדברי הפתיחה לאיגרת:

למאן דיתיב בתווני לבי… כקש״ת כמוהר״ר ר״ב טולדאנו… מכתב יד קדשו האיר על עבר פני, בו אדוני שאל, כי שמע שאני מורה להתיר ההוצאה בלי ערוב, אם אמת אודיעהו מהם הסמוכות וכו' וכו'.

תשובה: לאו הוראה מוחלטת אלא לימוד זכות, ואפשר שממני ומכבודו הרם, ומאחרים מכת המלמדים זכות על ישראל תצא הוראה מוחלטת. וטרם כל צריך לסדר מיני ההוצאה המצויים אצל בני העיר, כאשר ראיתי ושמעתי, להוציא מלב הפתאים החושבים שהדבר קל לבני העיר ליזהר בו.

רבי יוסף הולך ופורט בעשרים ואחד סעיפים את כל סוגי ההוצאה שבני מכנאס מורגלים בהם: הוצאת טליתות, סידורים וחומשים; הרבה בני אדם יש להם משקפיים כפולים, לקריאה ולשמש, והם רגילים להוציא את שני הזוגות; אנשים רבים מוציאים ממחטות ומטפחות לקינוח הזיעה ולניקוי המשקפיים; המעשנים בימות החול לוקחים אתם ביום השבת קופסאות ממתקים כתחליף; יש אף נוהגים להוציא מפתחות; ויש אנשים הנוטלים עמם את ארנקיהם וכספם ממש; כן נוהגים להוציא קומקומים של תה וסירים מלאים מזון; הרבה מוציאים עגלות של תינוקות; הנשים נוהגות להוציא את פחי הזבל; כמו כן הן נוהגות להוציא ולהביא מתנות לנשים יולדות; מקובל בימות החום להביא מן המקררים שבחנויות לימונדא ובירה ושאר משקים קרים. ויש שם עוד הרבה פרטים כיוצא באלה.

היסטוריון הרוצה לראות את פני השבת בקהילת מכנאס בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים מצוי עמו כאן תיעוד ענף ונרחב. דבר ברור הוא שסוגיית ההוצאה פרוצה היתה, וכך חותם שם רבי יוסף משאש את תיאורו בפנייה לעמיתו ר״ב טולדאנו:

הראית לדעת פרק יציאות השבת הנמצאים בעיר, אשר עלו בזכרוני מאשר אני רואה ושומע ויודע. לבד הנעלמים [ממני], ובערים אחרים ודאי שימצא עוד מזה, את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו. ואפשר דלא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שכל הקהלות נכשלות בהוצאה; מי שאינו נכשל בזה נכשל בזה, זולת אחדים ונער יכתבם – אחוז למאה או לאלף, שאין להם רגילות ושייכות עם הדברים שזכרנו, וקל עליהם ליזהר הם שעומדים על המשמר. וגם אני העני, אף שרגיל בהרבה דברים… וזולת האי קומץ של ברכה כל הקהל לאלפיו ורבבותיו כלם מכניסים ומוציאים כל הדברים אשר למעלה נאמרים. ועוד כיוצא בהם…

ובסוף הוא מציג שאלה:

ומה נאמר עליהם, האם כולם חייבים? חלילה חלילה! אם כן נשיח בשפתותנו, יגרס בחצץ שנינו האלהי הקדוש רבי שמעון בן לקיש זיע״א. הוא מכוון שם לסיפור של רבי אבהו וריש לקיש שהלכו אל קיסרין; ובשעה שהחל רבי אבהו מקטרג על בני העיר, נטל רשב״ל חול ונתנו בפיו של רבי אבהו והוכיח אותו: ״אין הקב״ה רוצה במי שאומר רילטורייא על ישראל״.

מן העניין הזה עובר רבי יוסף לדון בשאלת ההוצאה בשבת וגדרי רשות הרבים שלנו, אם היא דאורייתא או שדין כרמלית לה. אבל אין זה העיקר.

לענייננו ראוי להדגשה הביטוי המבריח את שני הסיפורים: שאלת כיסוי הראש של נשים נשואות ושאלת ההוצאות בשבת. בשניהם מקדים רבי יוסף לדבריו את המילים: ״רוצה אני ללמד זכות״ או ״לימוד זכות״. עד שהוא עוטה את גלימת הפוסק, הוא לובש תחילה את גלימת המנהיג המחובר אל קהלו ורואה את המציאות בעיניים מפוכחות, וזו מציאות הדורשת לימוד זכות. ובכך נתמצה כל העניין. האם דברי תורה הם רק שורת הדין וגזרותיו, או שמא יש לדבר אל הציבור ועל הציבור בלשון אחר. אם מאמצים נקודת מוצא כזאת, נפתחים בתוך ההלכה פתחים לראיית הדברים באור אחר. לא שבירת כלים יש כאן, אלא חיפוש אחרי פתרונות מתוך התורה ומתוך ההלכה לראיית המצבים המשתנים. ואולי לא מיותר להעיר כאן על עוולה שנעשתה כלפי בעל אוצר המכתבים. מי שחזר והוציא לפני כשנה ומחצה במהדורת צילום את האוצר ספח לו הקדמה משלו. ניכר בו במו״ל שפניו אל ציבור קליינטים מסוים, ולפיכך הוא מציג בהקדמתו את רבי יוסף כאיש של בדיעבד, שפעל באווירה של קהילות מתפרקות. ואולם מי שדרכו דרך של לכתחילה, לא ילך במסלול שסלל רבי יוסף משאש. השיקול המסחרי מעוות את העובדות ואת התמונה האמתית. המו״ל הנ״ל לא הבין, כשם שגם אחרים אינם מבינים, כי קו ישיר נמתח מן רבי רפאל בירדוגו אל רבי יוסף משאש – זה וגם זה צופים במציאות ומחברים בינה ובין ההלכה. ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס- האסלאם ודתות אחרות

 היהודים בעולם האסלאם

אולם מחמד היה למדינאי כדי למלא את שליחותו כנביא, ולא להיפך, ומכאן ברור, שההיבט הדתי המובהק של היחסים הללו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה. גם כאן מלמדנו הקראן רבות. שלא כבמרבית התעודות הדתיות הקודמות, מצויה בו מודעות לדת כמכלול של תופעות ולא רק כתופעה יחידה. אין רק דת אחת; יש דתות. המילה כערבית היא ׳דין, והיא קשורה בבירור למילה העברית והארמית שפירושה חוק. גם ביהדות וגם באסלאם דת וחוק, אף־כי אין ביניהן זהות, בכל זאת יש ביניהן חפיפה מרובה. המילה המשמשת לצורך זה באנגלית היא religion ומקורה בלטינית, אולם religio הלטינית 'threskeia היוונית כוונתן לדברים אחרים לגמרי. תפיסת הדת, כקטגוריה שבה האסלאם הוא מרכיב אחד ולצידו גם אמונות אחרות, נראה שהיתה מצויה כבר עם הופעת התורה המוסלמית. הקראן כולל פסוקים אחדים שבהם הדת החדשה מגדירה את עצמה כנגד האחרות, וזאת דרך מקובלת של הגדרה עצמית לגבי קהילות ויחידים כאחד. משפט שמצוטט רבות מתאר את המוסלמים כ׳אֻמַה דון אל־נַאס׳, אומה או עדה הנבדלת מיתר האנושות. האסלאם מוגדר כנגד הנצרות בפסוקים הדוחים את ההתגשמות ואת השילוש, וכנגד היהדות בפסוקים המבטלים אחדות מבין מצוות הכשרות. ואולם. חשובה הרבה יותר מדחיית הנצרות או היהדות היתד. דחיית עבודת האלילים – האויב הגדול שנגדו נאבק הנביא ושמשורותיו זכה במרבית מאמיניו. המאבק נגד עבודת האלילים קירב בהכרח את האסלאם ליהדות ולנצרות, שגם אם לא הצטיירו כבעלות ברית, היו בכל זאת אמונות קרובות, המתנגדות לאויב משותף.

במשהו מתחושת קירבה זאת אפשר להבחין, לפחות בזמנים מאוחרים יותר, בתודעתן של כל שלוש הדתות. בקראן מצויים פסוקים שנתפרשו על־ידי מפרשים מאוחרים כהשלמה עם קיום פלורליזם דתי, ואפילו עם האפשרות של דו־קיום. אף־על־פי שלאחרונה יש החולקים על מובנם המדויק של אחדים מבין הפסוקים הללו במקור, אין כל ספק ביחס לאחדות הדעים המוסלמית. כך, לדוגמה, הפסוק ׳לַא־אִכְּרַאה פִי אל־דין׳ ( ב-256 )  – ׳אין אונס בדת׳ – נתפרש בדרך כלל לאמור, שיש לסבול דתות אחרות, ושאין לכפות על מאמיניהן את האסלאם. לאחרונה טען חוקר אירופי, שמשפט זה איננו בבחינת המלצה לסובלנות אלא ביטוי להשלמה עם המציאות – השלמה מאולצת כמעט עם עקשנותם של אחרים. אפשר לטעון בעד פירוש זה למובנם המקורי של דברי הקראן או נגדו, אך גם אם נקבל גירסה זאת, אין הדבר משנה את האופן שבו הדברים נתפרשו בדרך כלל ובהתמדה במסורת המשפטית והתאולוגית המוסלמית. אותו דבר אפשר לומר על הפסוק המפורסם: ׳לכם דינכם ולי דיני׳(ק״ט 6) – ׳לכם דתכם ולי דתי׳. גם כאן אפשר שיש אי־ודאות מסוימת באשר למסר שכלול במילים הללו בהקשרן המקורי, אולם אינטרפרטציה נפוצה לאחר מכן עשתה בהן שימוש כראיה לפלורליזם ולדו־קיום. פסוק אחר בקראן(ב 62) נראה שיש בו הוכחה עוד יותר נחרצת: ׳אכן, המאמינים והיהודים והנוצרים והצַאבַּאִים, כל המאמין באלוהים וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון׳(תרגום ריבלין). במבט ראשון אפשר להתרשם שפסוק זה מתייחס לכל ארבע הדתות המונותאיסטיות המבוססות על כתבי קודש כשוות. בעוד שהסבר כזה אינו בא בחשבון, בהסתמך על פסוקים אחרים בקראן, הרי הוא שימש כבסיס להצדקת הסובלנות שהוענקה למאמיני אותן דתות תחת שלטון מוסלמי.

דוגמה, שצוטטה רבות, של פסוקים אחרים, שליליים יותר, מופיעה בסורה ה׳ פסוק 51: ״המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית [אָוְלִיָא] בעלי ברית הם זה לזה. ואשר יתחבר מכם אליהם, מהם הוא׳ (תרגום ריבלין). פסוק זה ופסוקים אחרים דומים לו משקפים את התקופה שבה הנביא היה נתון במאבק עם שתי דתות אלה. פסוק ידוע מן התקופה המאוחרת עוסק בצורך במלחמת קודש נגד הכופרים ובהטלת מס גולגולת עליהם(ט 29): ׳הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו, ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה שנתן להם הספר, עד אשר יתנו את המם(׳ג'זיַה׳) בידיים, והיו שפלים (עַן יַדִן וַהֻם צַאגִרוּן)׳. ארבע המילים הללו היו לאחרונה נושא למחקרים אחדים, שבאופן מפתיע כמעט כולם נכתבו על־ידי חוקרים יהודים, מרביתם ישראלים, המציעים פירושים חדשים למובנן האמיתי של המילים הערביות הללו, או למה שיכול היה להיות מובנן המקורי.

אולם גם כאן מה שנוגע לענייננו אינו מובנו המקורי של הפסוק אלא הדרך שבה נתפרש באסלאם ההיסטורי. ובאשר לכך, אין כל ספק. הפירוש המקובל היה, שמס הג'זיה אינו רק מס אלא גם ביטוי סמלי לכניעה. הקראן והמסורת משתמשים לעתים קרובות במילה דֻ'ל או דִ'לַה (השפלה או הכנעה) כדי לציין את המעמד שקבע אלוהים לאלה הדוחים את מחמד ושבו יש להחזיקם כל עוד הם מתמידים בדחייה זאת. כך, בפסוק על בני־ישראל, אנו קוראים: ׳ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אלוהים עקב אשר כחשו באותות אלוהים ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת [להם] עקב אשר מרו ויעברו חוק׳ (ב 61 – תרגום ריבלין).

הטלת מס הג'יזיה, ובעיקר אופן גבייתו, מתפרשים בדרך כלל לאור הדברים הללו. המילים יען ידן והֻם צאגרון' מבוארות באורח סמלי. כך, לדידו של מחמוד אבְּן עֻמַר אל־זֵמַח׳שַרִי (1144-1075), שחיבר פירוש מקובל לקראן, פשר המילים הללו הוא ש״הג'זיה תיגבה בהקנטה ובהשפלה. הוא [הד׳מי, כלומר הנתין הלא־מוסלמי של המדינה המוסלמית] יבוא בעצמו, רגלי ולא ברכיבה. שעה שהוא משלם, הוא יעמוד, ואילו גובה המס יישב. הגובה יאחז בעורפו, ינענע אותו ויאמר: 'שלם את הג'זיה' ושעה שהוא משלם, יכה אותו על מפרקתו״. בני־סמכא אחרים מוסיפים פרטים דומים, כגון, שהד'מי חייב להופיע בגב כפוף ומרכין ראשו, שגובה המסים חייב לנהוג בו בבוז ואף באלימות, שיתפוס את זקנו ויסטור על לחייו וכדומה. נוהג סמלי אחר, המתואר בספרי חוק רבים, הוא, שידו של הד׳מי חייבת להיות מתחת, וידו של גובה המס מעל, כאשר הכסף מחליף ידיים. תכליתם של כל המעשים הללו מובהרת על־ידי משפטן מן המאה החמש־עשרה, שהשתייך לאסכולה החנבלית המחמירה; הוא קובע שאת המעשים הטקסיים המשפילים הללו ודומיהם יש לבצע בציבור "כך שהכל ייהנו מן המחזה", ומסיים את דבריו כך: "אולי בסופו־של־דבר הם ישוכנעו להאמין באלוהים ובנביאו, וכך ייוושעו מן העול המחפיר הזה".

בניגוד למפרשים ולתאולוגים אחרים, המשפטנים הם פחות אכזריים ומעוניינים יותר בהיבט הכספי של מס הג'זיה מאשר בהיבט הסמלי שלו. אַבּוּ עֻבַּיְד (838-770), מחברה של מסה קלסית על מיסוי, מדגיש שאין להכביד את העול על הדמים מעבר למה שהם יכולים לשאת, ואין לגרום להם סבל. המשפטן הדגול אָבּוּ יוסֻף (808-7731), שהיה הקאדי הראשי של הח׳ליף הארון אל־רשיד, פוסק במפורש נגד התייחסות כזאת: ״אין להכות אף אחד מבין אנשי הד׳מה בכדי לסחוט את תשלום הג'זיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להיפך, יש לנהוג בהם ברחמנות״.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – בריתות חדשות

גהאד ושנאת היהודים

דרישה זו – ״לא לשיחות״ – הושמעה בדיוק גם בהפגנות ענק לתמיכה באינתיפאדת ההתאבדויות, שנערכו באביב 2002 בכל הערים המרכזיות במדינות ערב ואורגנו ברובן בידי האחים המוסלמים. מיליון איש צעדו ברבאט, בירת מרוקו, 300,000 בצנעא, 300,000 בח׳רטום, 100,000 בטריפולי, בירת לוב, כמו גם בקהיר ובבגדאד, ו־20,000 ברבת עמון ובבחריין. ״בן־לאדן, בן לאדן, הכה בתל אביב״, צעקו ההמונים ברבת עמון. ״צבא מוחמר עוד ישוב, צבא מוחמד כבר בגבול״, הכריזה ססמה נוספת שם. בהפגנה זו היו האחים המוסלמים הירדנים המארגנים העיקריים. הפגנות ענק נערכו במצרים חמישה ימים רצופים בדרישה ״להתיר למצרים להצטרף למאבק המזוין של הפלסטינים נגד כוח הכיבוש הישראלי״. אותה דרישה עלתה גם בעצומה של איסלאמיסטים מ־20 מדינות, ביניהם קבוצות חותמים מדרום אפריקה, מניגריה, מסודאן ומבנגלדש, כמו גם חברים בחמאס ובחיזבאללה, והמנהיג האיסלאמיסט הטורקי נג׳מטין ארבקאן.

הנה כי כן, 11 בספטמבר היה אות לקיבוצה של תנועת ההמונים האיסלאמית. שישה חודשים לאחר נפילת מגדלי התאומים, בציפייה למעשי טבח נוספים, התנהל הפסטיבל הגדול ביותר של האנטישמיות החסלנית מאז שנת 1945. לא מלחמתה של ארצות הברית בטליבאן היא שהוציאה את ההמונים האיסלאמיים לרחובות, אלא מתקפתו של חמאס נגד עצם קיומה של ישראל. מצב הרוח במסיבת הג׳יהאד הזו היה מרומם לא רק בגלל המיליונים שגדשו את הרחובות בבירות ערב, אלא גם בשל פעולות הסולידריות שהתרחשו באירופה. כאן, ההתקפה על מרכז הסחר העולמי חשמלה את הסצנה הנאצית, והפיחה חיים חדשים בברית ההיסטורית בין המופתי לפיהרר.

בריתות חדשות

״הברית נכרתה״, הצהיר הנאצי המאוסלם אחמד הובר, שנפגש כמה פעמים עם לוחמי אל־קאעידה. ״11 בספטמבר חיבר בין שני הצדדים, כי גוש הימין החדש הגיב למתקפה באופן חיובי״. שני הכוחות הללו אכן הריעו למתקפת 11 בספטמבר, שהייתה בעיניהם התקפה על ״וול סטריט הפלוטוקרטית היהודית״ ולבה של ״ממשלת הכיבוש הציוני״. כפי שהסביר בהערצה הורסט מאהלר, היו״ר הקודם של המפלגה הנאצית הגרמנית(ם), ״אחרי בגידתו של ערפאת בעמו, היוזמה במאבק נגד השליטה היהודית עברה ללוחמי הקודש של האיסלאם״, המובילים את ״העשור של תבוסת האימפריה היודו־אמריקנית״. ארגון גרמני ששמו ״ברית הפעולה הלאומית והחברתית של תורינגיה המערבית״, הגיע למסקנה דומה. האיסלאמיסטים של חמאס וארגון הג׳יהאד הם בני הברית הטבעיים במאבק נגד ״הטרוריסטים של ארצות הברית״ ו״מפקדיהם״ הישראלים, שהם לאמיתו של דבר ״הממשלה החשאית של העולם״. לפיכך צירף הארגון את קולו לקריאתו של הורסט מאהלר ל״אינתיפאדה גלובלית״ נגד ״סוכני הכוח היהודי״.

אינתיפאדה גלובלית! ססמה זו ממש קנתה לה שביתה בקרב האנטי־גלובליסטים מן השמאל, בפרט באיטליה, ושם היא גם הצליחה לראשונה להניע המונים לפעולה פוליטית שהותירה רושם. ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה עד כה בעולם המערבי בזכות אינתיפאדת ההתאבדויות בישראל אורגנה בידי תנועת האנטי־גלובליזציה האיטלקית, והתקיימה ברומא ב־9 במרס 2002 – סמוך מאוד לימים שבהם הפגנות הג׳יהאד שטפו את העולם הערבי. מספר המפגינים נאמד ב־100,000 .

ההכנות להפגנה זו החלו מיד לאחר 11 בספטמבר. אחד המארגנים, אנשי ״המחנה האנטי־אימפריאליסטי״ כהגדרתם, הכחיש דיווחים בעיתונות כאילו ביקשו הוא וחבריו להתרחק מהאלימות הציונית והפלסטינית גם יחד. להפגנה, הוא התעקש, ״היה אופי אנטי־אימפריאליסטי ברור״, כיוון שהיא דרשה מהרשות הפלסטינית לשחרר את כל ״לוחמי האינתיפאדה״ והגנה על זכותם של הפלסטינים ״להשתמש לשם שחרור פלסטין בכל אמצעי שנראה להם מתאים״.

באותו זמן ממש – חודש מרס 2002 – הגיעו פיגועי ההתאבדות בישראל לשיאם. השמאל האירופי הקפיד בעבר, בצדק, להגדיר מעשי טבח באזרחים, כמו הפיגוע נגד ההפגנה האנטי־פשיסטית בבְּרֵשָׁה שבאיטליה בשנת 1974 והפיצוץ בפסטיבל אוקטוברפסט במינכן בשנת 1980, כפשיסטיים במהותם. אולם עתה המפלצתי התקבל כנורמלי. חמור מכך: ההסלמה בפיגועי ההתאבדות לא רק שלא הביאה לחיזוק הסולידריות עם הקורבנות, יהודים ברובם המכריע, ולהרהור מחודש על התמיכה בטובחים, אלא הובילה קבוצות שמאל אלה למסקנות הפוכות. ככל שגברו הפגיעות חסרות האבחנה של המחבלים הפלסטינים באזרחים ישראלים, כך גברו עד טירוף התשואות מהמחנה ה״אנטי־אימפריאליסטי״. מה לתנועות הפשיסטיות, האנטי־אימפריאליסטיות והאנטי־גלובליסטיות הללו ולאיסלאמיזם זה שהן מהללות את שמו או מגינות עליו? התשובה לכך קשורה בנקודת המפנה הפוליטית של השנים 1990-1989.

אמנם מעמדו של האידאל הקומוניסטי כחלופה לקפיטליזם היה ירוד עוד מימי סטלין, אך רק נקודת המפנה הנזכרת העלימה אותו לחלוטין. אולם כיוון שמצב העולם לא השתנה מאז לטובה, נפילתה של האוטופיה הקומוניסטית הובילה רבים לחפש חלופות אידאולוגיות ״אנטי־קפיטליסטיות״ חדשות. נכון לעכשיו, הזוכה בתחרות חופשית זו היא התנועה נגד הגלובליזציה.

הבעיה של תנועה זו היא שהיא מתקשה לנתח את הטוטליות של העולם הקפיטליסטי, שבו חנות קטנה במוגדישו וחברה רב־לאומית בארצות הברית נענות בהכרח לאותה חוקיות. במקום זאת היא נתפסת באופן שרירותי להיבטים מסוימים של הקפיטליזם – שוק המניות, למשל, או ״ודל סטריט״, ״הון פיננסי״ או ״ארצות הברית״ – מנתקת אותם מהקשרם, ומדביקה להם לבדם את כל הרעות שיוצר הסך הכולל של ההיגיון הקפיטליסטי. וכך, במקום להבין שכל ההיבטים המוחשיים והמופשטים של כלכלת השוק כרוכים זה בזה, היא מפרידה בין הראשונים לאחרונים ורואה את כל המוחשיים כ״טוב״ ואת כל המופשטים כ״רע״.

זהו ניתוח רומנטי של הקפיטליזם. מניעה אותו התקווה שעל ידי בידודם של היסודות ה״מופשטים״ בקפיטליזם ומלחמה בהם בלבד, אפשר יהיה ליצור קהילה אנושית ״טבעית״ ו״אורגנית״ יותר. אולם כל תנועה הנוטה להאניש יסודות של הכלכלה ולהפרידם זה מזה באופן מלאכותי מסתכנת בכך שתזדקק, לאו דווקא במתכוון, לסטראוטיפים האנטישמיים המזהים בין ״כסף״ ו״כוח הכסף״ לבין ״היהודים״. זו הסיבה לנהייתם של הנאו־נאצים כיום אחר האנטי־גלובליזם. ואכן, מזה שנים רבות אורבת תנועת הנוער הנאצית הגרמנית לגולשים תמימים באמצעות אתר שכתובתו היא ״נגד גלובליזציה״ (www.gegen-globalisierung.de).

גם אל־קאעידה, כחלק מהאסטרטגיה שלו, מנסה להתאים את ססמאותיו לאלו של התנועה נגד הגלובליזציה. אבו־עובייד אל־קוראשי, המתואר בכמה מהעיתונים הערביים כאחד מעוזריו הקרובים ביותר של בן־לאדן, הסבירזאת בהצהרת עקרונות שפרסם בחודש פברואר 2002. הוא כתב שם שעל התנועות האיסלאמיות ״להגביר את ההתעניינות בדעווה (תעמולה, גיוס דתי) ולגייס תמיכה ציבורית ופוליטית של העמים […] על כך כבר הצביעו אסטרטגים ישנים כמו קלאוזביץ ומאו צה־־דוך. ארבעה שבועות לאחר מכן, במאמר נוסף, הבהיר אל־קוראשי מה צריך להיות מוקד המאמץ: ״האומה האיסלאמית נאבקת בגלובליזציה והיא ממשיכה להציג יחס שלילי כלפי הרטוריקה המערבית והנמקותיה״.

באירופה חשף זן ריאקציוני וקונספירטיבי זה של אנטי־קפיטליזם את פניו האמיתיות באביב 2002. באותו זמן שגל הג׳יהאדיזם שטף את העולם הערבי, חוותה אירופה את פרץ האנטישמיות האלימה החמור ביותר מאז ימי השואה. גל ההתקפות החל כבר בשלהי חודש ספטמבר 2000, עם תחילת האינתיפאדה, והחריף באופן ניכר לאחר 11 בספטמבר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר