ארכיון יומי: 14 בספטמבר 2016


זעקת רבני מרוקו על אובדן ספרים וכתבי יד של חז"ל- יוסף תדגי

ר׳ יוסף בן נאיים, שכאב את ההזנחה והזלזול האלה, תיאר את המצב בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳, ותחת הכותרת ׳קול קורא׳ כתב כדברים האלה:%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

והביטו וראו בספרי כתב יד הראשונים חמדות גנוזות מימי קדם, אוצרות החמדה, והמה ספוני טמוני חול עפרות, וכלואים וגנוזים, ושטף הזמן גרפו, והעש האכזר והרקבון חגרו שארית כחם לבלות מחמדי עין, היו לאין, ואין חזונם נפרץ, והדרת שיבה חופפת עליהם, וחשך משחור תארם, ונעלטו באדרת האופל, וחכמתם נשארה צפונה בחוביהם, ומכוסה בערפל עבה ומסגרת סביב, וילדי חכמתם בסתר אהלם, ולא נראית החוצה, וכמעט נשכח ואבד זכרם מעל פני הארץ, ברוב ימי התחבאם בין הכלים, ונדעך אור חכמתם ונחבא ברגבי עפר בין קנה וביצה, ועלימו אבד כלח בערימות הנשיה, ובבתי כלאים אסורים, ולהאיר לעמם היו נעצרים, יופים חדל וערכם הוא דל, חשך סתרם וערפל חתולתם, ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה׳, וחן ערכם סף בשוכנם תחת רקובים, מאור העולם הם נרדפים, רגע רגע אכל עש מכל מעדני מחשבותם, וממגד תנובתם, ויהיו כמסוס נוסס במקום תחנותם, ותחד כבודם יקד כיקוד אש, ותורתם מונחת בקרן זוית, ולא מצאה מי שירצה ויטול, ועליהם עין רואי לא זרחה, ולא בחנום עפעפים, ומחכים תמיד לתחיה ואינמו, ויחפרוהו ממטמונים, ולא נמצא מי שיחיה אותם, ומה יועיל יקרת שמי אפרסמון, גנוז בגנזי המטמון, אם אין ריחו נודף לבעלי ההמון, ומה יועילו אבנים יקרות אם קרנם התעולל בעפר בארץ תלאובות ארץ ציה ושממה אין עובר למצוא אותם.

בהמשך הדברים מזמין ר׳ יוסף את הקוראים לחפש אחר כתבי־יד אבודים,לשמרם ואף להעלותם על מכבש הדפוס.

לכן אחי וריעי התעוררו התעוררו העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה, ואשר בחושך הגלו, ואשר בבתי כלאים התירו מאסרם והוציאו אותם לחירות ולרוחה, וממצולות הנשיה דלו ספרים, והבקיעו קרני אור המפיקים נוגה על דרכי חכמות שונות, והסירו המסכה הנסוכה על פני דרכיהם הנשגבים, וקבצו הנדודים והשיבום בתנובות כפים אל נוה הקדש, ותחת הנעצוץ העלו ברוש, ותחת הסרפד העלו הדס, והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם למאור נוגה אור תורה. ועל זה אמר החכם מאד תגעל נפשי לכל אנשי מעל במכרם נפשם על צרורות כספיהם. וירבו קניינים ונטעי נעמנים, ויבנו בנינים בארץ לא להם, וישמחו יום מותם בניהם ובנותם, ולבדוק אוצרותם, מריקים שקיהם, וכל מיני מעגל יהיה מות מגל, וישתו גל צרורות כספיהם. לכן אחי נא אנכי מבקש חפשו בחורין ובסדקין אחר ספרי כתבי יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה מאוצרות הספרים ומבעלי בתים לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפוס, ותועלת רב יצמח מזה לכל דורש ומבקש את דבר ה', שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה, ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת, להרים ולהצמיח קרן התורה והחכמה, ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור העולם ולא יכוסה שמם בחשך, ומזה תגדל תועלת שיהנו רבים מזיו חכמתם, וירוו צמאון נפש השוקקה לשתות מבאר חפרוה שרים ולהפיץ תורתם בשער בת רבים. ואחרי בלותם תהיה להם עדנה, כי אז העטלפים אשר לא יכלו הבט באור המאיר לא יתפארו, כי המה בחשך הנם מהלכם, ומקום החכמה מצאו במששם אחריה כעורים באפילה, כי עתה בושת ילבשו בראותם מה ידעו המה ולא ידעו חכמי המערב נ״ן. ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלי ימצאו להם אזנים קשובות בכל עברים, וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן, ובשכר זאת אלהינו מרחם לקבץ נפוצות מארבע כנפות הארץ ובא לציון גואל אכי״ר.

גורם אחר שהביא להידרדרותם ואובדנם של כתבי־היד היה התנאים הפיסיים הקשים והצפיפות ששררו בבתי היהודים. בגלל חוסר במקום היו הספרים נערמים זה על־גבי זה בלי סדר, וכך היו חשופים לפגעי מזג האוויר ושימשו טרף קל לעכברים, עש ושאר מזיקים. בהקדמה לספר ׳נשמת חיים׳ לר׳

חיים משאש, מתאר ר׳ יוסף משאש ממכנאס, במליצה, בחריזה ובחוש הומור מיוחד, את ה׳פרעות׳ שנעשו בספרים:

…על זה אמר אחד לחברים, כי העכברים אשר בביתו דרים, יודעים כל ״הארבעה טורים״, כי אכלו לו כל דפיהם גם לוחותיהם, ותורתם בתוך מעיהם, ועוד מחריב אחד גדול בהם באכותו, וקטן מאד בכמותו. הולך על גחוניו. עשה שמות בעולם בשניו. כמו כילפות וכשיל. הוא ע״ש כסי״ל. אשר אלפי ספרים וחפצים הדק. לאבק דק, ועוד באותו הצור היתה מכה מצויה. דלף טורת בהבית והעליה. כי כל התקרות. היו עשויות מקורות. זו מזו רחוקות. ועליהם לוחות דקות. ויש חלף הלוחות קנים מניחות. ועליהם מעזיבות עבות. מטפר וצרורות מעורבות. ועליהם דבוקה. מסיד וחול וקליפה דקה. ועת יורד הגשם בתגבורת הקליפה נשברת. והמים חולפים. והבתים דולפים. ולפי שהיו להם הספרים והבריכות. על לוחות ערוכות. נעוצות בכותלים. לכן הגשמים היו עליהם נופלים ולהציל כבודם מדלף, לבל יהיה עליהם זולף ולמרתף היו אותם מורידים. וגם היו נאבדים. מקור המרתף ולחותו, מי יעמוד לפני קרתו.

ובהסכמתו לספר ׳מנחת העומר׳ לר׳ עמור אביטבול, מתאר ר׳ שאול אבן דנאן את הגורל המר שהיה מנת חלקם של כתבי־יד רבים:

רבים מהם [מכתבי חכמי מרוקו] יצא אור תורתם בדרך נס ויאיר בכל העולם היהודי כולו, ורבים מהם ספרי קודשם וכתביהם שפוני טמוני חול לעפרות נשיה היה גורלם, יש עדן וחלפו וכמעט נשכח כל זכר למו. ויש אשר באורח פלא נצולו מכליין חרוץ. אך לא זכו לעלות על מכבש הדפוס מאפס כח כסף למוצא. ויש אשר למרבית השתדלותם התדירית בתורה שבכתב ידיהם גליוני ספריהם אשר היו לומדים בם נמצאו עליהם חידושי תורתם, וישארו אלה העוללות ויהיו לפלטה…

קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור

כיבוש ספרדטארק בן זייאד

יורדי ים החותרים מערבה אל אותו מיצר, שבו נושקות יבשות אירופה ואפריקה זו לזו וסוגרות כמעט את המעבר אל האוקיאנוס, מבחינים מרחוק בצוק־ענק בדומה לפסל של אריה הרובץ על האדמה כשראשו פונה לצפון. לצד מזרח הרי זו חומת סלעים העולה מתוך הים, גבוהה ותלולה, אך מצד מערב המורד משופע ויש בשיפוליו רצועת־חוף ששם יושבת היום העיר גיבראלטאר השוקקת חיים. כעת זהו נמל רב התנועה, מלא אניות הבאות והולכות וסירות האצות ושטות. אולם לפני מאות שנים, טרם יקנו להם הערביים שם שביתה, היה זה מקום שומם, בלתי מיושב. לא עגנו שם אניות ולא נשמעה בו ההמולה של טעינה ופריקה. מי שהסתכל בו מתוך אנייה שעברה במיצר לא ראה אלא סלעים קרחים ורק פה ושם בנקיקים גדלו אי אלה אורנים ועצי זיתים. בלילות נשמעה לעתים יללת התגים והרעש החד־גוני של גלי הים הלך וגבר עם הגאות שלאחר חצות. גלים עצומים באו ונשברו על הסלעים בקול חזק שהדהד בדומיה שמסביב. משך זמן מה היו בני אדם סבורים שזהו קצה העולם ועל כן הקימו על פסגת הצוק ועל הפסגה שמעבר למיצר שני עמודים גבוהים, עמודי הרקולס, לבשר ליורדי הים: עד הלום, ותו לא. עברו זמנים ארוכים והפיניקים, אותם המלחים הנועזים, עברו את המיצר לסחור במוצרי החצי האי האיברי. כאן נסעו אניות תרשיש הגדולות שהביאו מחבל ארץ זה כסף ובדיל אל ארצות המזרח. נוסדה העיר קאדס ומעבר למפרץ אשר ממערב לצוק ומצפונו קמו גם כן ערים פיניקיות. לאחר שירדה קרנם של הפיניקים ושל יורשיהם אנשי קרת החדשה, נהיו ערים אלה ערים רומיות והעיר שמעבר למפרץ נקראה בפיהם יוליה טרנסדוקטה. הרומאים יסדו להם גם במורד של הר גיבראלטאר עצמו נקודת ישוב שנקראה יוליה קלפֵה. ושוב עברו זמנים ארוכים, מלכות רומי התפוררה ועריה ומושבותיה נתאלמנו מתושב. בשנת 681 לסה״נ הופיעו הערביים מעבר למיצר, פלשו למרוקו וכל הארץ נפלה לידיהם. כך הגיעה מלכות ישמעאל עד האוקיאנוס. אולם הם לא המשיכו במסעם ומצד הצפון של המיצר לא נשתנה דבר. הצוק עמד בשוממותו זמנים ועידנים.

אך ברבות הימים נהיתה פינה שוממה זו של ספרד זירה של מאורע אשר זכרו לא ימוש מספרי ההיסטוריה.

 היה זה ערב חם ונעים, בימי האביב, שלושים שנה לאחר שהיבשה ממול נכבשה לפני הערביים. הירח עמד בתחילתו והלילה היה חשוך מאד. האור החיור של הכוכבים כמעט שלא הבקיע את הערפלים שאצו במהרה ברקיע. במורד הצוק לא נשמע שום קול׳ שום רחש וגלי הים באו ונשברו כמימים ימימה עד שהים נתכסה קצף לבן. כשלמה העוטה היקום אפף החושך את המיצר׳ אך עין חדה יכלה להבחין בשני גושים אפלים שנעו במהירות לעבר הצוק וכעבור שעה קלה ניתן להכיר שאלה היו אניות משוטים. משקרבו אליו האיטו את הילוכן מחמת שיני הסלעים המרובות הבולטות מתוך הים. בגלל החושך אין לדעת מי הם היושבים צפופים בספינות הרעועות, החותרות אל החוף המערבי של הצוק. הם שותקים כלם ואף ״ השיטים מסתפקים בתנועות מעטות ומהוקצעות. עוד תנועת משוט חזקה המקרבת את האנייה הראשונה לאחד המפרצים הקטנים והרי הנוסעים יוצאים ממנה ועולים בחפזון על החוף. הם מעלים אתם פרדים אחדים ומיכלי מים גדולים המלאים מי שתייה. האנייה השנייה קרבה וגם נוסעיה עולים לחוף. כלם עולים על הפרדים, יושבים על אוכפי המשא שלהם, שלושה וארבעה על פרד אחד עד שהם תלויים עליהם כאשכולות. הם מאיצים בפרדים לטפס על המורד ולהעפיל עד למרום הפסגה ששם מראים להם מורי דרך שהגיעו אתם מערה גדולה׳ מקום נוח להסתתר בו משך היום. הדרך קשה ומלאה חתחתים והפרדים כמעט שכורעים תחתם. לבסוף מגיע הטור אל המקום המיועד, האנשים פורקים את המשאות, מכניסים אותם לתוך המערה ומתחילים לגדוע ענפי עצים על־מנת לבצר איך שהוא את פיה, לכל צרה שלא תבוא. בעוד שאלה עסוקים בכך כבר הגיעו שלוש אניות אחרות לחוף ונוסעיהן עלו עליו בזריזות והעפילו למערה קרובה והחלו אף הם בביצורה. משעלה השחר נכנסו שתי הקבוצות לתוך המערות כדי להסתתר בהן משך היום. בינתיים הפליגו האניות וחזרו לצד הדרומי של המיצר אשר משם באו. בלילה שלאחריו נשנה המחזה, מבלי שתושבי העיר שמעבר למפרץ שמו לב. בפעם זו באו אניות אחדות בצותא ולאחר שנוסעיהן עלו במהירות רבה לחוף חזרו מיד להביא עוד באותו לילה נוסעים־פולשים חדשים. שוב טיפסו האנשים על מורד ההר ומצאו להם מחבואים בנקיקי הסלעים, במקומות נסתרים מן העין׳ והסתתרו בהם כל היום. לא יצאו ארבעה ימים והתאסף על הצוק מחנה שלם. מאחת האניות שהביאו את אחרוני הפולשים יצא בן אדם אשר חיצוניותו והתנהגותו העידו שהוא מנהיג החבורה. הוא היה בעל גולגולת גדולה, שחור שער ושחום פנים, וארשת פניו הביעה מרץ ורצון חזק. הוא היה לבוש מעיל הדוק לגופו ומכופתר מצד פנים. פמליה גדולה הקיפה אותו ושמרה את מוצא פיו. משהגיע אל מרומי ההר עבר רחש בכל המחנה. אך הוא הביט בעין בוחנת לכל עבר, פקד על הקבוצות השונות לחזור למקומותיהן והתכנס עם ראשי גדוד אחדים אל אחת הפינות לטכס עצה.

האיש בעל הגולגולת הגדולה היה טארק בן זיאד, קצין גבוה בצבא הערבי. הוא היה עבד משוחרר של מוסא בן נֻצַרִי המצביא הערבי שהצליח להכניע סופית את ארץ המערב עד לגדות האוקיאנוס. טארק שפקד על חיל החלוץ של מוסא נתמנה למושל העיר טנג׳ה והמחוז שלה, אך הוא היה בעל יזמה ושאיפות ולא אמר די. קצין זה נשא את לבו למסעות מלחמה שיקנו לו שם ומלכות, הוא חלם על כיבושי ארצות. והגה בהשקיפו מעל המיצר צפונה ראה יום יום מדינה רחבת ידים ועשירה שגרתה את יצריו. לעולם ישחק המזל לאמיץ הלב ויארע אותו מאורע שהוא כאילו מקרה הפותח לפניו את הדרך למטרתו. בחבל ארץ שבקצה המערבי של צפון אפריקה נשאר בימים ההם עוד שריד ממלכות ביזנטיון, העיר סֶבְטַה טרם נכבשה בידי הערביים. בשנת 708 שמו מצור עליה, החריבו את סביבתה׳ אך העיר הבצורה החזיקה מעמד. מושל העיר ששמו היה יוליאן היה קצין ביזנטי, הרפתקן מטבעו וחסר מצפון, אך זריז ורב המצאות. כאשר נוכח לדעת שלא תהיה לו תשועה מביזנטיון הרחוקה בא בקשרים עם הויזיגוטים שמלכו בספרד ונהיה בן חסותם. משראה שקרן ישמעאל עלתה וכל ארצות אפריקה הצפונית באו תחת שלטונו, פנה עורף אף לויזיגוטים ובשנת 709 כרת שלום עם הערביים. יתר על כן, הוא המריץ אותם לנסות את מזלם בכיבוש ספרד והבטיח להם עזרתו. לרשותו היו מספר אניות־סוחר וגם בני אדם שהכירו יפה את ספרד הדרומית, עריה וגלילותיה. הערביים היססו להסתכן בהרפתקה נועזה מדי, אולם יוליאן שידל אותם לעשות נסיון לפחות ולראות איך יפל דבר. כך נערכה בשנת 710 פלישה לנסיון שלא היתה אלא מסע שוד. ארבע מאות איש, כולם ברברים משבט הגומארה, בפיקוד קצין מבני עמם ששמו היה טריף, עלו על אי שעל יד החוף בקרבת העיר הקרויה מאז על שם הקצין ההוא (טריפה) ופתחו משם במסעי שוד באותו איזור וחזרו עמוסי שלל אל החוף שמעבר למיצר. מובן שההצלחה הזאת חיזקה את טענות יוליאן שלא הרפה מלספר לערביים מה קל הוא כיבוש ספרד ומה גדול העושר הצפוי לכובשים. כך החלו הערביים להכין פלישה ממש ורבים מבין הברברים ששמעו על מסע טריף נלוו ברצון אל גדודי טארק, שנועד להיות מפקד הפעולה. יוליאן העמיד לרשותם אניות ומורי דרך ובסוף אפריל 711 עברו את המיצר וטארק בראשם.

טארִק בִן זיאד (בערביתطارق بن زياد) אשר נודע בהיסטוריה של ספרד כטאריק אל טוארטו (טארק בעל העין האחת), היה מוסלמי ברברי ומנהיג צבאי מבית אומיה, אשר הוביל את כיבושה של היספניה הויזיגותית בשנת 711 לספירה, תחת הוראתו של הח'ליףוליד הראשון, מבית אומיה. לפי ההיסטוריון אבן ח'לדון, טאריק היה משבט ברברי שעד ימינו קיים על גדות נהר באלג'יריה.

טאריק איבן זיאד נמנה עם החשובים שבמפקדי הצבא בהיסטוריה של חצי האי האיברי. בתחילה שימש כסגנו של מוסא בן נוסאיר בצפון אפריקה ונשלח על-ידו ככוח החלוץ בכיבוש חצי האי האיברי (המקביל לספרד ופורטוגל של היום). יש הטוענים כי הוא הוזמן על ידי ויטיזה, יורש העצר הויזיגותי, כדי שיתערב במלחמת האזרחים הוויזיגותית.

ב-29 באפריל 711, נחת צבאו של טאריק בגיברלטר (השם גיברלטר מגיע מהשם הערבי ג'בל טאריק, אשר פירושו: ההר של טאריק, או בנוסף, גיבר טאריק, אשר פירושו: סלע טאריק).

היסטוריונים מערביים טוענים שטאריק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. בעת הגעתו לגיברלטר, היו לטאריק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000.

לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17אל מכארי, נשא טאריק עם נחיתתו בגיברלטר נאום זה – הידוע מאוד בעולם המוסלמי – בפני חייליו:

  הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחהּ של אישיותכם  
– אל מכארי, שנת 1628 לספירה.

הצבאות המוּרים, תחת טאריק מפקדם, שטפו את היספניה ובקיץ של שנת 711, נחלו ניצחון מכריע, כאשר המלך הוויזיגותי, רודריק, הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה.

לאחר מכן, טאריק נעשה למושל היספניה, אך לבסוף נקרא לשוב לדמשק, על ידי הח'ליף וליד הראשון.

طارق بن زياد قائد عسكري مسلم، قاد الفتح الإسلامي لشبة الجزيرة الأيبيرية خلال الفترة الممتدة بين عاميّ 711 و718م بأمر من موسى بن نصير والي أفريقية في عهد الخليفة الأموي الوليد بن عبد الملك. يُنسب إلى طارق بن زياد إنهاء حكم القوط الغربيين لهسبانيا. وإليه أيضًا يُنسب "جبل طارق" وهو الموضع الذي وطأه جيشه في بداية فتحة للأندلس. يُعتبرُ طارق بن زياد أحد أشهر القادة العسكريين في التاريخين الأيبيري والإسلامي على حدٍ سواء، وتُعدّ سيرته العسكريَّة من أنجح السير التاريخيَّة.

اختلف المؤرخون حول أصول طارق بن زياد، فمنهم من قال أنَّهعربي كابن خلكان، ومنهم من قال أنَّه أفريقي بربري كابن عذاري، وآخرون قالوا أنَّه فارسي، بينما ترجح موسوعة كامبريدج الإسلاميَّةأصوله العربية.[5]

كذلك اختلف المؤرخون حول نهاية هذا الرجل وكيف كانت، ومن المعروف أنَّه عاد إلى دمشق بصحبة موسى بن نصير بعد أن استدعاهما الخليفة الوليد بن عبد الملك، وقيل أنَّ سبب ذلك هو خلافٌ وقع بينهما واحتدّ، وفي جميع الأحوال فقد عُزل كلٌ منهما عن منصبه، وأمضى طارق بن زياد أواخر أيَّامه في دمشق إلى أن وافته المنيَّة سنة720م.

ترك طارق بن زياد إرثًا كبيرًا بعد وفاته تمثَّل ببقاء شبه الجزيرة الأيبيريَّة تحت حكم المسلمين زهاء 8 قرون، وفي وقتٍ لاحق خلالالقرن العشرين أُطلق اسمه على عدد من المواقع في البلدان الإسلاميَّة وبالأخص في المغرب العربي.

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו -דן מנור

גלות וגאולה-דן מנורברור לנו, כפי שגם מויאל מציין, שיש להבדיל בין העדר תגובה מצד אותם רבנים שחיו בעיצומם של המאורעות, כאשר התנועה פעלה במלוא עוזה, והיו עדי־ראיה למתרחש, לבין שתיקתם של הרבנים שחיו ופעלו אחרי ההמרה. הראשונים צפו במתרחש מן הצד, כנראה מחוסר העזה לצאת נגד הזרם, וזאת על אף מעמדם הסמכותי בקרב הקהילה, או שבסתר לבם נתפתו להאמין שהישועה, אכן, קרובה להיגלות, וכל גילויי ההתפרקות של התנועה נראים להם כחבלי משיח. וכזו אכן היתה גם עמדתם של רבנים אחדים באירופה ובמזרח. והעובדה שששפורטם לא ביקש תמיכת הרבנים האלה במלחמתו נגד התנועה השבתאית, עובדה שמויאל עצמו מודע לה, עשויה לאשר את כל אחד מן ההסברים שצויינו כאן. ואם ישאל השואל: מדוע, אם כן, הוסיפו הרבנים האלה לשתוק גם אחרי ההמרה? הרי אז כל מוראו של הזרם הגועש פג. ואם קיננה בלבם אמונה נסתרת כלשהיא במשיחיותו של שבתי צבי, הרי התאסלמותו די היה בה כדי לערער כליל את האמונה. אם כן, מדוע לא הגיבו? התשובה לכך היא כנראה, כי האכזבה היתה כה עמוקה, וההלם היה כה פיתאומי שהם שיתקו כל יכולת וכל רצון להגיב.

כנגד זה, שתיקתם של המחברים המאוחרים אינה טעונה הסבר כל עיקר. אלא יש לראות בה עדות לשקיעתה הפתאומית והמוחלטת של השבתאות מבלי שהותירה שום רישומים העלולים לעורר תגובה. במילים אחרות: במציאות שבה חיו ופעלו מחברים אלה, השבתאות היתה כבר מעבר לאופק. ולפיכך לא היה עוד על מה להגיב. שקיעה פתאומית כזו, תוך דעיכה מהירה, יכולה היתה להתרחש רק במקום שבו התנועה לא הצליחה להכות שורשים, ולא מצאה קרקע פורייה, שעליה תצמח ספרות תיאולוגית. מבחינה זו, העדר רישומים שתבאיים בכתבים שבהם אגו דנים כאן משקף בעצם את המציאות של התקופה.

יסודות היסטוריים – עיון ופרשנות

חרף הצהרתנו לעיל, שאין אנו אמורים לדון בעובדות היסטוריות אין אנו מנועים כליל מבדיקת מאמרים אחדים, שבהם גלומים רמזים למאורעות הזמן. אך יש להבהיר מיד שהדיון ההיסטורי כאן מושתת ביסודו על השקפת עולמם הדתית וההיסטוריוסופיה של המחברים. וממילא אין הדברים אמורים בתיאור מאורעות ידועים תוך ציון תאריכים כנהוג בכרוניקות, אלא בעיקר בקטעי פרשנות, שאחד הסימנים המאפיינים אותם הוא המגמה למצוא אסמכתא במקורות הקדומים למצוקת הגלות בהווה. מגמה זו מקהה לעתים את העוקץ של מצוקת הזמן בפסחה על ההווה ובהישירה מבט כלפי העבר, שממנו שואב העם את כוחותיו הנפשיים. פירושים מסוג זה הם על פי רוב בעלי אופי אנכרוניסטי, כפי שיובהר בהמשך.

על הכתוב בתה׳ מ״ד י״א, מוסיף ר׳ וידאל צרפתי פירוש משלו, שבו בולט היסוד האנכרוניסטי: ״ומשנאנו שסו למו(שם) עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו״. אמנם המזמור כולו ספוג נימה של טרוניה על התנכלות האוייבים. ואף על פי כן אין צורך בעיון מדוקדק על מנת לגלות כאן סימניה של תופעה היסטורית בת זמנו של המחבר. המדובר הוא בהתכתשויות תכופות בין שבטים ונסיכויות, שבמהלכן סבלו היהודים ממעשי שוד וביזה, ובסופן הוטלו עליהם קנסות ומסים כבדים לשם מילוי תאוות הבצע של השליטים המקומיים. המחבר שם את תרעומתו על תופעה זו בפיו של המשורר המקראי, לא רק כדי לטשטש את עקבות הזמן אולי מתוך פחד שהדברים יובאו לידיעת השלטונות – אלא בעיקר כדי להורות, שמצוקת ישראל בהווה יש לה שורשים בעבר, בהתאם לעיקרון של ״מעשה אבות סימן לבנים״. ״כי דוד סימן לישראל וכל מה שאירע לו סימן לישראל״. על־ידי יצירת זיקה בין גורלו של העם לגורל אבותיו בעבר מסתמנת לעיתים תודעה בדבר תכליתה של הגלות. אלא שמאחרי גישה היסטוריוסופית זו מסתתרת גם עמדה ביקורתית של המחבר, שלפיה כל המלחמות הבין שבטיות הללו אינן תוצאה של גורמים אובייקטיביים הפועלים על־פי חוקי ההיסטוריה, אלא יש כאן מזימה של השליטים להתאנות ליהודים על מנת לבוז את רכושם. וזוהי בלי ספק הערכה סובייקטיבית של המחבר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר