ארכיון יומי: 22 בספטמבר 2016


מפטיר והפטרה פרשת כי תבוא בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת כי תבוא בנוסח יהודי מרוקו

רבי יעקב אביחצירא מייסד השושלת 1880-1808

רבי יעקב אביחצירארבי יעקב אביחצירא

מייסד השושלת

1880-1808

 

הרב המרוקני המפורסם ביותר בעת החדשה במגרב, ומחוץ לו, שקנה שם פלאי בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל הוא בודאי הרב יעקב אביחצירה. נולד בתאפילאלת, אזור המוצא של שושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו. משפחתו, אלמונית עד אז, מתייחסת למקובל רבי שמואל אלבז, שחי בסוריה במאה השבע־עשרה. שמו הומר לאבי־חצירה, לציין נס גדול שחולל בהפליגו בים על מחצלת, "חצירה״ בערבית, מאחר שלא נמצא לו מקום באנייה, כשעמד לצאת בשליחות מירושלים לתורכיה. לא ידועים פרטים רבים על צעירותו ועל מוריו, למעט, שקדנותו המופלאה בלימודים. אהב להתבודד ולא יצא מבית־מדרשו ולא נכנס לביתו כי אם מליל שבת לליל שבת. למרות זאת, נתן עתו להנהגת קהילתו, ודאג לענייניה. מזמן לזמן יצא לתור בערי מרוקו, לאסוף כספים. בעל צדקה, ביתו פתוח היה להכנסת אורחים.

אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. מספר פעמים ניסה לצאת לדרך, אך בני קהילתו, שלא הסכימו להיפרד ממנו, פנו למושל העיר וזה אסר עליו לעזוב. בסוף ימיו הצליח לצאת מהתאפילאלת, אך לא הגשים רצונו לעלות לארץ ישראל כי במסעו, דרך היבשה, דרך אלג׳יריה, תוניסיה, לוב ומצרים, בבואו לדמנהור, חלה ולא קם עוד מחוליו. בכל מקום במסעו כיבדוהו. בני קהילת אלכסנדריה רצו לקוברו בתחומם, כיאה למעמדו, אלא שבני קהילת דמנהור קברוהו אצלם. נבנה ציון גדול על קברו וזה נהפך למקום עלייה לרגל, אליו נהרו יהודים מרחבי צפון אפריקה. גם מוסלמים מעריצים אותו כמרפא חולים ומחולל נסים. נפלאותיו פורסמו בספר ׳מעשי נסים׳.

בענוונותו התנגד בחייו לפרסם את ספריו הרבים, בכל ענפי הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. בניגוד לעמדה הכללית השכלתנית של רבני מרוקו, הדגיש את עליונות הקבלה. עודד לימודי קבלה בקרב העם ולא רק לשכבת העילית הרבנית, כפי שהיה נהוג. לאחר מותו פרסמו צאצאיו את ספריו, בהם ׳גנזי המלך׳, ביאורים בפרד״ס, ׳יגל יעקב׳, פיוטים, ׳פיתוחי חותם/ על התורה, ׳בגדי השרד/ פירוש על הגדת פסח, ׳דורש טוב׳ ודברי מוסר.

הניח אחריו ארבעה בנים חכמים: ר׳ מסעוד, ר׳ אהרון, ר׳ אברהם ור׳ יצחק. נכדו המפורסם ביותר, ר׳ דוד (1920-1866) בן ר׳ מסעוד, נרצח על־ידי המורדים נגד הכיבוש הצרפתי כ׳כפרה׳ בעבור הקהילה, לפי המסורת המקומית וכפי שמסופר בהקדמות לספריו שפורסמו בירושלים. מותו הטראגי הוסיף למוניטין המשפחה, והאדיר אף את שם אחיו, רבי ישראל, הוא הבאבא סאלי, שזכה לפירסום רב, דווקא לאחר עלייתו לארץ ישראל, והתיישבותו בעיירה נתיבות בנגב. לאחר מות הבאבא סאלי, ירשו בנו, רבי ברוך. לראשונה בהיסטוריה של יהדות מרוקו, נוסדה כך שושלת, ברוח חצרות הרבנים האשכנזים ממזרח אירופה.

RABBI DAVID BENSHIMON LES PIONNIERS- 1826-1881

Les grandes figures dans l'histoire des Juifs du Maroc

%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%9fRABBI DAVID BENSHIMON

LES PIONNIERS – 1826-1881

L'amour des Juifs du Maroc pour la Terre Sainte est bien connu et le premier historien de cette communauté, rabbi Yaacob Tolédano en fait ainsi l'éloge : «Leur affection pour la Terre Sainte tient du merveilleux. Ils sont prêts à sacrifier leur dernier sou en faveur de la caisse de rabbi Shimon Bar Yohaï. Tout émissaire d'Eretz Israël, qu'il soit séfarade ou ashkénaze, sera reçu par leur communauté avec les plus grands égards, la plus chaleureuse hospitalité et les dons les plus extravagants, même s'ils sont au-delà de leurs moyens». Malgré la distance physique importante et le trajet très aléatoire, le mouvement d'alya des Juifs du Maroc vers Israël ne s'était jamais totalement tari. Au milieu du 19ème siècle, après la conquête française et suite à l'éradication des derniers repaires de pirates en Algérie, l'amélioration et la sécurisation de la navigation maritime en Méditerranée transforma ce goutte à goutte en un véritable courant populaire. Ce mouvement spontané ne répondit à aucun mot d'ordre organisé et fut initié pour sa plus grande part par des rabbins et des érudits qui rêvaient de finir leurs jours sur la terre de leurs ancêtres. Toute différente fut, en 1854, l'alya de rabbi David Benshimon de Rabat-Salé, de sa famille et de ses compatriotes. Ils subirent en effet l'influence des idées de celui qui, bien qu'encore peu connu à l'époque, peut être considéré aujourd'hui comme le véritable précurseur du sionisme religieux : rabbi Yéhouda Bibas. Natif de Gibraltar, descendant d'une famille de Salé et admirateur de la révolte grecque contre les Turcs, rabbi David Benshimon préconisait de cesser d'attendre passivement le Messie et de reconstruire sans tarder le judasme en Eretz Israël. Dans cet esprit, il avait projeté de s'installer dans la ville portuaire de Jaffa où les Juifs vivaient de leur labeur et non des dons de la diaspora. Mais il finit par céder aux supplications de la plus grande communauté juive originaires du Maroc, celle de Jérusalem. Grâce à son énergie et à son charisme, il réussit le pari d'obtenir l'indépendance de la communauté séfarade et fonda, vers 1860, le Comité de la communauté Maghrébine de Jérusalem qui existe encore de nos jours. Grâce aux dons des communautés nord-africaines, recueillis par des émissaires mandatés par ce Comité, il fit bénéficier sa communauté marocaine de la meilleure organisation, créa des écoles, des synagogues et, par ses propres moyens, le premier quartier extérieur aux murailles de la Vieille Ville, Mahané Israël, près de la Porte de Jaffa. Ce quartier possédait en son centre une grande bâtisse, destinée au logement des immigrants pauvres, qui vient d'être restaurée pour abriter le magnifique Centre Mondial du Patrimoine du Judaïsme Nord-Africain. Rabbi David Benshimon fut le premier chef de communauté à publier chaque année dans la presse hébraïque le bilan de ses recettes et de ses dépenses. Il encouragea les juifs originaires du Maroc à ne plus vivre de la Halouka, le partage des dons de l'étranger, mais à avoir un travail productif dans l'agriculture, l'artisanat ou le commerce.

Malgré des charges publiques écrasantes, Tsouf Dvach, ainsi surnommé à cause de ses initiales, ne négligea jamais les études et se spécialisa dans les commandements propres à la vie en Terre Sainte et à Jérusalem qu'il rapporta dans son livre, Shaar Hahatser (Jérusalem, 1862).

Son fils, rabbi Raphaël, né à Rabat en 1847, lui succéda un moment à la tête du Comité de Jérusalem et fut Grand Rabbin d'Egypte. Il fut envoyé à deux reprises comme émissaire de Jérusalem au Maroc. Son amour pour la tradition marocaine l'amena à fonder, lors de ses séjours à Fès, une société pour la diffusion de son patrimoine appelée Dobeb sifté yéchénim. Cette organisme fit imprimer le livre de prières particulier à la synagogue des Tochabim: slat elfassyin et les deux livres du plus grand des rabbins marocains du 17ème siècle, rabbi Yaacob Abensour, intitulés Et lekol hefetz et Michpat outsédaka beyaacob.

רבי דוד בן שמעון מייסד ועד עדת המערבים 1880-1826

רבי דוד בן שמעון

מייסד ועד עדת המערבים%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%9f

1880-1826

מן המפורסמות הם כיסופי או־ץ־ישראל של יהודי מרוקו. רבי משה יעקב טולידאנו כותב על יהודי מרוקו, בספרו ־נר המערב׳: ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצת עד מאד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י לקופת רבי מאיר בעל הגס ורבי שמעון בר־יוחאי, והשד׳׳ר הבא מא׳׳י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת־כסף בנדיבות מופרזת מכפי יכולתם…׳׳. אבל לא את כספם בלבד תרמו. זרם העליה, אם כי דקיק, בשל המרחקים ותלאות הדרך, לא נפסק מעולם. במחצית המאה התשע־עשרה, התגבר הזרם לאחר מיגורם של קיני שודדי־הים האחרונים. עם השלמת כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, שוב אפשר היה לשוט בביטחה בים התיכון ונפתחה הדרך לחידוש העליה ממרוקו בממדים ׳׳המוניים״ במושגי התקופה. עליה לא מאורגנת של בודדים, המאופיינת לרוב במשאת הנפש להיקבר בארץ הקודש.

שונה בתכלית היתה עלייתו של הרב דוד בן־שמעון, בן לסוחר אמיד מהעיר רבאט ובני משפחתו, בשנת 1854, והוא בן 28 בלבד. הרב עלה כדי לבנות ולהבנות בארץ בהשפעת תורתו של רבי יהודה ביבאס, מבשר הציונות הדתית, יליד גיבראלטאר ממוצא מרוקני. תכנן תחילה להתיישב בעיר המסחר יפו, אבל לפי בקשת יוצאי מרוקו, שהלכו ורבו בעיר הקודש, עקר לירושלים. למרות רצונו להתמסר ללימודי הקודש, להוראה בראש הישיבה שייסד, ולחיבור ספרים בשבח העיר, נכנע לרצון הציבור. לצד יצירתו הרוחנית הענפה, נעשה סניגור לבני קהילת המערב, שהתלוננו על אפליה קשה מצד פרנסי הקהילה הספרדית הותיקה, בחלוקת תרומות ארצות הגולה. כל ניסיונותיהם עד אז להתארגן כקהילה נפרדת, ובעיקר לשלוח שד״רים לגיוס כספים בארצות המגרב, הידועות בנדיבותם, דוכאו באכזריות על־ידי ועד־הקהילה הספרדית, בסיוע השלטונות והקונסולים הזרים. בהמשך, תחת הנהגתו התקיפה של הרב דוד בן־שמעון (המכונה ״צוף דבש"), זכתה העדה המערבית, ככל הנראה בשנת 1860, לאוטונומיה מלאה, עם זכות לשלוח שד״רים. תוך שנים ספורות התפתחה והיתה למופת, כקהילה המאורגנת ביותר בירושלים, עם בתי־כנסת, בתי־ספר, ישיבות ובתי מחסה לעניים. לסייע בידו, הקים ועד של שבעה חברים לניהול ענייני הקהילה. ברוח תורת מורו רבי יהודה ביבאס, דחק בבני העדה לא לסמוך, כבני הישוב הישן, על כספי החלוקה, אלא לצאת לעבודה פרודוקטיבית במסחר, במלאכה ובחקלאות.

מפעלו הכביר היה הקמת שכונת מגורים חדשה מחוץ לחומות, כמעט בו־זמנית עם שכונת ״משכנות שאננים״, היא שכונת "מחנה ישראל״, ליד שכונת ממילא של היום. עשירי הקהילה הקימו בה את בתיהם, ובנו במרכז השכונה בנין גדול לעניים, בו שוכן היום המרכז העולמי המפואר למורשת יהדות צפון אפריקה. רבי דוד בן־שמעון כתב ספרים רבים בשבחי ארץ־ישראל וירושלים, ביניהם ספרו הנודע ישער החצר׳, הספוג באהבה לעיר הקודש (ירושלים, 1862).

רבי רפאל אהרון, בנו של ר׳ דוד בךשמעון, היה רב ראשי במצרים ויצא פעמיים כשד״ר למרוקו. במסגרת ביקוריו יסד את החברה להפצת מורשת יהדות מרוקו ״דובבי שפתי ישנים״, אשר פירסמה באלכסנדריה, מחוסר בתי־דפוס במרוקו, ארבעה ספרים: ׳אהבת הקדמונים׳, סידור התפילה המיוחד של בית הכנסת של התושבים בפאס, ׳סלאת אלפאסיין, ושני ספרים של גדול רבני מרוקו במאה ה-18, רבי יעקב אבךצור: ׳עת לכל חפץ׳ וימשפט וצדקה ביעקב׳.

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאראבי פיקאר

הציונים האירופים היו חלק מהמורשת הקולוניאלית לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. בעוד המרכיב האירופי תרם להסתייגות מהיהודים ה'ילידים',. המרכיב הציוני תרם להתקרבות בין מי שנתפסו כבניה של אותה אומה וכמועמדים המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון 19 פוטנציאלים להצטרפות לאותה תנועה לאומית. המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון היחס הקולוניאלי ליהודי אסיה ואפריקה מתוך הרטוריקה השוויונית של האתוס הלאומי. מבחינה זו, יחסם של יהודים אירופים לא-ציונים (חרדים, בונדיסטים) ליהודי ארצות האסלאם היה מסויג הרבה יותר.

הערת המחבר : לשם המחשה נביא שתי דוגמאות. ארתור רופין אמר כי 'יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית שהם עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ' (מצוטט אצל מרגלית שילה, 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה, חוב' 46] 1987 ,[עמ' 112 .(שנים רבות מאוחר יותר אמר בן- גוריון: 'במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי'. דוד בן-גוריון, 'נצח ישראל', שנתון הממשלה, תשי"ד, עמ' יז. עד כאן הערת המחבר.

תפיסות עולם אלה, הלאומיות והקולוניאליזם, הביאו לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל. מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מהם. קבוצות יהודיות שונות בארצות האסלאם ובארץ ישראל זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות – הספרדים שהיו רוב מניינה ובניינה של יהדות ארץ ישראל עד שלהי המאה התשע-עשרה, יהודי תימן, ויהודי עיראק.

הלאומיות והלך הרוח המשלב הפכו את ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם להלך רוח בלתי תקין מבחינה השיח הלאומי; הלך רוח שאולי רבים הסכימו עמו אך חששו לבטא אותו בפומבי.  היחס המסתייג בא לידי ביטוי בהתנשאות ובתחושת מרחק ובלט  בעיקר בתכתובות פנימיות שלא זכו לפומבי. במדיניות בפועל (כמו השקעת מאמצים בהעלאת יהודי ארצות האסלאם) בלט היחס המשלב. עיתון הארץ היה אחד הקולות הבודדים שהעז לתת פומבי להלך הרוח המסתייג שכאמור, בשל האתוס הלאומי, היה לא-תקין מבחינה פוליטית.

  • בניין מול הצלה: צורכי ההווה מול האידאולוגיה

המתח שבין היחס המשלב ליחס המסתייג לא היה הסוגיה היחידה שעמדה ברקעה של עליית יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים. הדיון על עלייה המונית או עלייה הקרין גם  הוא על מדיניות העלייה בשנות החמישים.  סלקטיבית, דיון שהתקיים בתנועה הציונית בצורה זו או אחרת מראשיתה, גם בדיון זה נקט הארץ עמדה חד משמעית.

העמדה שהעדיפה עלייה סלקטיבית התבססה לעתים קרובות על ראיית ייעודה של התנועה הציונית כבנייה של חברת מופת בארץ ישראל, או כבנייה הדרגתית של תשתית כלכלית והעדפת ייעוד זה על פני מטרה אחרת של התנועה הציונית – הצלת יהודים מרדיפות. התומכים בעלייה סלקטיבית טענו שכושר הקליטה הכלכלי של מתיישבים חדשים בארץ ישראל מוגבל, ושלבנייתה של חברה חדשה דרושים הראויים והמתאימים ביותר לכך. לעומת עמדה זו היו גישות שביכרו עלייה המונית, אם בשל העדפתם את משימת הצלתם של היהודים, ואם בשל גישתם שרק עלייה המונית תיצור רוב יהודי ותביא לשינוי דמוגרפי משמעותי אשר יוכל להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

הערת המחבר : בשנות החמישים, לאחר הקמת המדינה – שהייתה משאת נפשם של מרבית יהודי ארץ ישראל במשך שנים רבות – נוסף על הדילמה שבין בניין והצלה המתח שבין השקעת משאבים בהבאתם ובקליטתם של עולים חדשים לבין הצורך במשאבים אלה עבור התושבים הוותיקים. היה זה מתח בין האידאולוגיה שביכרה עלייה לבין צורכי ההווה. גם הרצון שלא לגרום עינוי וסבל לעולים בשנות הקליטה הראשונות וגם החשש מהתמוטטות מערך הקליטה בהעדר משאבים נחוצים, הביאו להעדפה של עלייה אטית ומאורגנת

כך, למשל, חשב מקס נורדאו ב- 1921 .הוא גרס שהתנועה הציונית צריכה להביא לארץ ישראל מיליון יהודים, על אף שלא היה בכוחה לקלוט כמות כזו. ראו, חלמיש, עלייה סלקטיבית עמוד .189-187     

עם כינונו של המנדט הבריטי ויישומה של מדיניות עלייה ציונית, ננקטה גישה של עלייה סלקטיבית. בגישה זו צידדו אנשי תנועות הפועלים, ששאפו לכונן בארץ חברת מופת, והממסד הציוני שהיה אחראי כלפי הבריטים לקליטתם של מהגרים יהודים  בארץ . העלייה הרביעית, שעליית בעלי ההון מקרבה לא נשלטה על ידי התנועה  הציונית, הייתה עלייה המונית בהיקפה ובהרכבה האנושי. אולם המשבר שהתחולל בעקבותיה כעבור שנתיים בלבד, חיזק את ההכרה שרק עלייה מבוקרת ונשלטת תוכל להביא לבנייתו ההדרגתית של הבית הלאומי. על אף העובדה שהתנועה הציונית שלטה בעלייה רק באופן חלקי, ההעדפה של עלייה הסלקטיבית בתקופת המנדט נבעה לא רק מההגבלות הבריטיות (שהחלו להיות משמעותיות רק מאמצע שנות השלושים), אלא במידה רבה הייתה זו הכרעה אסטרטגית, כלכלית וחברתית של התנועה הציונית.

כחלק מתפיסת עולם זו, ולאור העובדה שמצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה גדולה, כמו גם בהשפעת המורשת הקולוניאלית שהוזכרה לעיל, יהודי ארצות האסלאם, למעט קבוצות בודדות, לא היו חלק מתכניות העלייה של התנועה הציונית. אלה נועדו בעיקרן ליהודי מזרח אירופה ומרכזה.

הספריה הפרטית של אלי פילו- מעגלים בכחול – כתבה וציירה חנה כהן פרז

 

מעגלים בכחול%d7%9e%d7%a2%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c

כתבה וציירה חנה כהן פרז

מחכמת יהדות תוניסיה…..

בספר "מעגלים בכחול״ סיפורים קצרים, ציורים, איורים ופתגמים, מאת חנה כהן פרז. הסיפורים, ספק אגדות ספק מציאות, יחד עם פתגמים מחיי היום יום, ובשילוב הצבעים העזים של הציורים, יוצרם אווירה פסטוראלית סוריאליסטית ומכניסים את הקורא לעולם בו מאגיה ומציאות שלובים זה בזה.

הר אדר – ירושלים 2000

פתח דבר

מעגלים, מעגלים הם החיים. מעגלים אישיים וסביבם מעגלים רחבים יותר, משפחתיים, שבטיים וקוסמיים. אם נולדת כיהודי בגולה, נוגעים מעגליך במעגליהם של בני המקום, לעיתים חופפים ולעיתים משלימים ומשיקים זה לזה.

ספרי מנסה לגעת במעגל הגרעיני הפנימי שלי, דרך המורשת שקיבלתי בבית אבי, ויקטור פרז ז״ל, ובאמצעות מכחולי, המונע על ידי רצון עז להעביר את הצבעים המופלאים שקלטתי בילדותי.

אבי נולד בעיר ״נאבל״, עיר חוף שבתוניסיה, אך שורשיו היו ממקום אחר, ספרד או פורטוגל. משנתו מיוחדת במינה הייתה, בתמימותה ובזכותה, כמים הנובעים ממעיין.

הוא הרעיף אהבה גדולה על סביבתו הקרובה, אהבה שנגעה בכולנו, אבל, אצלי קיבלה אופי של קשר הדוק, חם, עוטף ומגונן, כזה המעניק בטחון ותחושה עמוקה, ששום דבר רע ממש אינו יכול לקרות. או אז הייתה הצפה של שלווה כמעט שמימית.

מחוזות ילדותו פסטורליים היו. מעוטרים בבתים קטנטנים לבנים, מקושטים צבעי כחול – ככחול הים, וכחול השמים. כל אלה, יחד עם הריחות העזים של פריחת ההדרים והיסמין, היוו גם מחוזות ילדותי שלי. הזמן היה ידידינו הטוב ביותר. אין לאן למהר. הכל נעשה בהילוך איטי וברוח טובה.

העלייה לארץ לפני כשלושים וחמש שנה, הכניסה בנו רוח חדשה, מסחררת. כאן הכל אחרת, וברוח הזמן. החיבור ל״שם״ נעשה באמצעות סיפורים מתובלים בפתגמים שהמשיך וסיפר אבי. עם פטירתו, נעלם אותו עולם מופלא והחלל שנוצר החל מתמלא והולך בגעגועים נמשכים שאינם מרפים.

העליתי כאן על הכתב חלק מהסיפורים, מהאגדות, ומהפתגמים שליקטתי במשך שנים ולצידם חוויות ילדות. אני מקווה שאצליח להעביר לקורא, ולו מעט, מהטעמים שספגתי, ומהאווירה של חיי היום יום על שמחותיהם ותלאותיהם. הפתגמים הובאו כלשונם בשפה המקורית, שפה ערבית יהודית, ולידם התרגום לעברית. הפתגמים הם מרכיב מרכזי בחיי היום יום ומקיפים את אורחות החיים של יהודים וערבים כאחד.

בחג חנוכה האחרון ביקרתי בתוניסיה. ביקור זה היווה מעין סגירת מעגל או, שמא פתיחת מעגל חדש, שיכול להוות נקודת מוצא לספר אחר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר