הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר -גבריאל בן שמחון- פרק האחרון בספר

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,

מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.

הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה

והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.

זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.

תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם

ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.

בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.

פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים

בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות

הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

סוף הספר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר