שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

רוב הקדושים היו צדיקים מקומיים מובהקים ששמעם לא יצא מעבר לתחום הקהילה, אך אחדים מהם זכו להכרה רחבה יותר. הפיזור הנרחב של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה וחוסר הביטחון בדרכים הקשו מאוד על היווצרותו של מעמד צדיקים לאומיים לפני כינון הפרוטקטורט הצרפתי. אולם בדורות האחרונים זכו מקומות הקבורה של צדיקים אחדים לפופולריות גואה, שחצתה גבולות מקומיים, ואפילו אזוריים. עם קבוצה נבחרת זו נמנו קבריהם של רבי דוד ומשה באטלס המערבי הגבוה, על יד המלאח של תַּמְזִירִית; רבי עמרם בן־דיוואן ליד ואזאן; מולאי איגגי ורבי דניאל השומר אשכנזי באטלס הגבוה, ורבי דוד דראע הלוי ליד דימנַת.

כמה מבין הצדיקים היו דמויות מוכרות המעוגנות בזמן ובמקום ובעלי קווי מתאר ברורים, ואילו האחרים נותרו ללא זהות היסטורית מוגדרת. קבוצת הצדיקים ההיסטוריים הייתה מגוונת מאוד מבחינת רקעה ומעמדה. אפשר למצוא בה חכמים מקומיים צנועים מן הדורות האחרונים, שנשאו במשרות דתיות (שוחטים, מלמדים) בקהילות קטנות, שבניהן נצרו בחיות את זכרם. ולעומתם היו חכמים ומקובלים נודעים, שעמדו בראש שושלות של צדיקים או שהיו משובצים בתוכן. המשפחות הקדושות המפורסמות ביותר היו אלה של אביחצירא, פינטו ובן ברוך (בן־עמי תשמ״ד, 38-33). לאור העובדה שברוב המקרים התגלה הצדיק רק לאחר מותו, ברצף של מעשי נסים הקשורים לקברו, אין זה מפתיע שרבים מהצדיקים הפופולריים היו משוללי זהות היסטורית מובחנת.

הרבה מהצדיקים נעדרי הזהות ההיסטורית תוארו באופן סטריאוטיפי כשד״רים (שלוחי דרבנן), רבנים מארץ ישראל שנשלחו לצפון אפריקה לאסוף תרומות למען התושבים ותלמידי הישיבות בארץ הקודש. הם סבבו בין הקהילות השונות במגרב, ופעמים רבות מצאו את מותם על אם הדרך, במקומות נידחים ורחוקים, לפני שעלה בידם להשלים את משימתם. לעתים קרובות התגלה מקום קבורתם באמצעות חלום, שבו הופיע הצדיק לפני תושב מקומי, יהודי או אף לא־יהודי, וכיוון אותו אל האתר הנסתר (שם, 27-25, 45-39, 84-79). מעמדו של הקבר שהתגלה זה מקרוב התבסס בדרך כלל בעקבות פרץ של מעשי נסים שהולידו הביקורים הראשונים במקום. מעשי נסים אלה, שהניבו ריפוי או התרה של בעיות מבעיות שונות, החל במחלה קשה וכלה בפגיעתו הרעה של מתנכל מוסלמי, יוחסו כמובן להתערבותו של הצדיק.

סיפור החיים הטיפוסי של הצדיקים חסרי הזהות ההיסטורית משקף את המתח שבין מכורה לגולה, המלווה את החיים היהודיים בתפוצות. כמו נאמניהם היהודים, גם הצדיקים עזבו את ארץ הקודש ויצאו לגולה — במקרים אחדים יציאה זו אף מתוארת כעזיבה כפויה, מכוחה של גזרה כלשהי (שם, 41) — וכמוהם, גם כמיהתם לחזור לציון אינה מתממשת, והם מתים ונקברים בגולה. ההיבט הדיאלקטי שביסוד מתח זה מתבטא בתפנית צנטריפוגלית שיש בה אירוניה היסטורית. כישלון המשאלה לחזור לארץ ישראל, המשתקף במותו של הצדיק במקום נידח בגולה, מוביל להקמת מרכז חלופי, מקום קדוש מחוץ לארץ הקודש. תהליך זה שיקף מן הסתם את השתרשותן של הקהילות היהודיות בקרקע הנוכרייה, ובה בעת גם הוסיף לחיזוקה של התערות זו. אולם בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל, סייע מוצאם של השד״רים־הצדיקים הקבורים במרוקו למאמציהם של שושביני הקדושים להקים להם מקדש־מעט בביתם, שהרי אך טבעי הוא (כלומר הגיוני מבחינה תרבותית), שהצדיקים ילכו בעקבות מאמיניהם לשעבר וישובו למקום שבאו ממנו.

  • האירוע המרכזי בפולחן הקדושים היה העלייה לרגל לאתרי הקבורה שלהם ביום הפטירה, והחגיגה במקום. אירוע זה כונה בערבית זיארה (׳ביקור׳) או הילולה, מילה שבמקורה הארמי מציינת חגיגת נישואים. הקשר התמוה לכאורה בין פטירה לחתונה נובע מהאמונה המיסטית, שלפיה נשמתו של הצדיק עולה למרומים לאחר פטירתו כדי להתאחד עם השכינה. המקור לאמונה זו מצוי בספר הזוהר, שם מתוארת יציאת נשמתו של רבי שמעון בר־יוחאי בשעת זיווגו הרוחני עם השכינה כ׳הילולא׳, טקס כלולות. ראו ליבס תשמ״ב, 287-236.

 משמעות מיסטית זו עולה בקנה אחד עם מפגני העליצות והשמחה המלווים את חגיגת ההילולה. מועד פטירתו של הצדיק נראה כמתאים במיוחד להשתטחות על קברו משום שביום זה נוכחותו במקום מורגשת בעוצמה רבה, והוא נוח להיענות לבקשות המאמינים. כאשר מועד הפטירה של הצדיק לא היה ידוע, נחגגה ההילולה בדרך כלל בל״ג בעומר, מועד ׳ההילולה הגדולה׳ (לְהִילוּלָה לְכְּבִירָה) לכבודו של רבי שמעון בר־יוחאי.

בתקופת הפרוטקטורט הפכו הילולותיהם של הצדיקים המפורסמים לאירועים המוניים, שמשכו אלפי משתתפים ממקומות שונים במרוקו. החוגגים שהו באתר הקבורה ימים אחדים באוהלים או בחדרי אירוח מיוחדים, והעבירו את זמנם באכילה ובשתייה, בשירה ובריקודים, בתפילה ובהדלקת נרות. כל הפעילויות האלה, רוחניות כארציות, נעשו לכבוד הצדיק. בין ההילולות לבין החגיגות שנחגגו על קברי הקדושים המוסלמים היו קווי דמיון רבים, אם כי מפגני השמחה הסוערים שאפיינו את המוּסֵם (חגיגה) המוסלמי, כמו יריות באוויר ומירוצי סוסים, נעדרו מההילולות. באירועי שיא בחיי הקהילה, שנתנו ביטוי להלוך רוח של אחווה וסולידריות, היה בהילולות מרוח ׳קהילת השווים׳ (communitas), אותה אווירה מיוחדת של שוויון ושיתוף פעולה שוברי מחיצות, שלדעת האנתרופולוג ויקטור טרנר מאפיינת עליות לרגל (1969,1974.(Turner דוגמה בולטת לאחוות השווים אפשר למצוא בהילולות אחדות, שבהן הקפידו המארגנים על חלוקת סעודה אחידה לכל החוגגים מן המטבח המשותף שבמקום, בלי להתחשב במצרכים שתרמו לה, ומנעו הכנה נפרדת של סעודות. אולם במקומות רבים שיקפו ההילולות את הקיטוב החברתי, ותרמו לחיזוקו באפשרן הפגנה בוטה של צריכה ראוותנית וגינוני עשירות. התנהגויות אלה באו לידי ביטוי, למשל, בטקס המכירה הפומבית של נרות ושל כוסות שמן להדלקה לכבוד הצדיק, ששימש מקור חשוב לכיסוי הוצאות ההילולה (בן־עמי תשמ״ד, 94-96; 1988 Bilu)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  
רשימת הנושאים באתר