מורשת יהדות מרוקו

קערת הסדר

בעל־הבית חוזר עם בניו מבית־הכנסת, שמח וטוב לב, מתיישב על מיטתו, כמלך בתוך טירתו, ומתחיל להכין את " א-סינייא די בבהילו " , היא ״קערת הסדר של בבהילו״. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח ואלה נשמרים משנה לשנה: המגשים מנחושת, או מפליז והמגש המובחר והיפה מכולם שמור לליל הסדר, הלא היא ״קערת הסדר״, או ״קערת ההגדה״, אשר בלילה זה היא מקשטת את השולחן. במגש השמור הזה, מניחים את הנחוץ: ג׳ מצות, ביצה, עלי־חסה למרור ולכורך, כרפס, זרוע, החרוסת משקדים כתושים, ותערובת פירות יבשים, תבלין והיין הטוב תוצרת־בית, כך יצאו החרוסת כצבע הטיט, לזכר עבודות־פרך בימי שעבוד מצרים.

יש שנהגו גס להניח בקערת הסדר, שלוש ביצים: ביצת תרנגולת, ביצת אוז וביצת צלצל. יהודי לוב שמים בקערת הסדר ביצים כמספר בני הבית. יש בין יהודי לוב ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים.

12) הצלצל הוא שם של עוף שנזכר במקרא : ״ופרי אדמתך יירש הצלצל״ (דברים כח, מב).

קערת הסדר של יהודי תוניס

יהודי תוניס אינם משתמשים במגש הנחושת או ה״סנייא״, בתור ״קערת הסדר״ המקובלת בקהילות ישראל במרוקו. במקומה משתמשים בסל גדול הנקרא ״סיסטו״.

זהו סל נצרים גדול בקוטר של כ־60 ס״מ, בסל זה מניחים שוק של כבש, החרוסת המכונה בפיהם ״חרושת״, מספר ביצים שלוקות, המצה השמורה, עטופה במטפחת ומספר עלים של חסה.

את ה״סיסטו״ מכסים במפית רקומה בחוטי זהב (עבודת יד). יהודי תוניס בוחרים דווקא בסל הזה, כנראה כדי להרבות בשינויים לילדים. (צרפתי)

הקידוש

לאחר שהוכנה קערת הסדר, בא תורו של הקידוש ״קדש״, מוזגים את הכוסות וכל בני הבית, הנשים, הילדים וגם הבנות, ללא יוצא מן הכלל כל אחד לוקח מהם את כוסו בידו ועומד. בעל־הבית נוטל את הכוס שלו בשתי ידיו, ומסלסל בגרונו את ״אלה מועדי ה׳״ וכל המשפחה מצטרפת במקהלה אחת . בתפילאלת שבדרום מרוקו וכן באי ג׳רבה שליד תוניס, נשתמר שם נוסח מיוחד של קידוש לליל פסח, שנקרא ״הקידוש הארוך״ או ״קידושא רבא״, מעין פיוט על הברית שבין השם ועם ישראל. קידוש זה כבר היה נהוג בתקופת הגאונים ומובא בסידורו של רס״ג(סעדיה גאון).

הסיבה

את כוס היין של הקידוש, יש לשתותו עד תום ובהסיבה, כי דרך אדנות וחירות היא הלילה לישב על מיטה מוצעת בשעת הסעודה ולאכול בהסיבה ואפילו העני שבישראל מיסב הלילה, כי כל ישראל בני מלכים הם בליל פסח וחייבים לאכול בהסיבה את המצה וצריך על צד שמאל, אבל המרור, אין צורך בהסיבה.

יחץ

אבי המשפחה נוטל את שלוש המצות, פורס את האמצעית לשתיים, כדי לקיים את הכתוב ״לחם עוני״. החלק הגדול של המצה, מצניעין תחת המפה לזכר ״משארותם צרורות בשמלותם על שכמם״.

בשעת יחץ המצה, ראש המשפחה נוהג לומר בשפה הערבית המוגרבית וכשהוא מראה למסובין את שלש המצות:

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

תרגום: ככה הבקיע השם את הים לשנים־עשר מעברים, כאשר יצאו אבותינו ממצרים העתיקה על־ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם ע״ה, ככה אלהינו תצילנו כפי שהצלת את אבותינו מן הגלות ההיא ותביאנו אל ארץ אבותינו ולירושלים היקרה לנר׳.

הערת המחבר : יש תחת ידי מספר לא מבוטל של נוסחאות מסוג זה, כי כל מוציא או מהדיר הגדה, ניסח את המשפט הזה לפי מנהג עירו או סביבתו, כך יש לנו מנהג מכנאס לפי הגדת ״ויזכור יוסף״_; נוסח צפרו לפי ״כוס אליהו״_; נוסח דבדו לפי מנהג דבדו, עמי 98. ועוד נוסחאות רבות.

            מנהג הגבהת קערת הסדר, קיים בכל קהילות ישראל בצפון־אפריקה. החיד״א בספר: מעגל־ טוב, עמי 62, מספר שבתוניס, נהגו לסובב את הקערה ג׳פעמים מעל ראשי המסובין. פעם הוא (החיד״א) הוזמן לליל הסדר בבית אחד הגבירים שם בתוניס. המשרת רחמים שמו, הגביה את סל המצות והירקות, שלוש פעמים מעל ראש כל אחד, כשהגיע אצל הנשים שהיו יושבות בצד, לא ידע אם גם על ראשן להעביר את הסל ג׳ פעמים או רק פעם אחת_; ספר המועדים, עמי 495_; נוהג בחכמה, ע׳ קסג.

בבהילו יצאנו ממצרים

בהרבה עדות ישראל נוהג בעל־הבית להגביה את הקערה עם המצות וכל מה שיש בה, קורא את הפסוק הראשון של ״הא לחמא״, ואחר־כך מבקש מבעלת הבית להוציא הקערה מן השולחן, כאילו כבר גמרו לאכול. כל זה כדי לתת לילדים הקטנים לשאול שאלות: מדוע הוציאו את המצות המוכנות לאכילה, ואז יודיעו להם כי אין לנו רשות לאכול לפני שנספר על יציאת מצרים.

המנהג אצל יהודי המגרב הוא שה״מגיד״ נוטל את ״קערת הסדר״ מגביה אותה ומסובבה שלוש פעמים מעל ראשי כל המסובין ואומר בניגון מיוחד: ״בבהילו יצאנו ממצרים״ המסובין עונים לו באותו ניגון: ״הא לחמא עניא בני חורין״. אם נמצא במקום איזה אורח שהוזמן ל״סדר״, ראש המשפחה מכבד אותו בהגבהת הקערה ובאמירת בבהילו. יש הנוהגים להיכנס לבתי השכנים או הקרובים בעת ההגבהה ומתכבדים לסובב את הקערה מעל המסובין.

יש הסוברים כי הקפת קערת הסדר מעל המסובין, באה לרמוז שהם מסתופפים בצל המצוות וגם כדי להרבות בשינויים לילדים הקטנים, כך ישאלו: מה נשתנה?.¹⁵ אחרים אומרים שבזכות מצווה זו: בלילה הזה, השם מגין ושומר על ישראל מכל צרה. בשעת הגבהת ״קערת בבהילו״, הנשים מרגישות שזוהי שעת ״עת רצון״ ומנצלות את ההזדמנות, מבקשות רחמים על צאצאיהן ובמיוחד על בנותיהן שתתחתינה בקרוב.

יהודי לוב נוהגים לעשות ״בבהילו״ רק כאשר מגיעים ל״מה נשתנה״. ראש הסדר נוטל את קערת המצות ומסובב אותה על ראש כל אחד מבני הבית. יש שנהגו לשיר את הפיוט הבא לפני בבהילו:

יום זה נהלל אל שוכן שמים,         בבהילו יצאנו ממצרים. סימן דוד

דברו שלח וירפאנו,                    על יד משה עבדו נביאנו,

הראה את אותותיו                     לעינינו מופתים בארץ ובשמים,

ויוציאם בכסף וזהב,                   ושמלות לרוב מארץ רהב,

חן חן שם לבניו אשר אהב           בחר לנחלה מכל גויס,

דלה דלה לנו מבור גלות              אל עליון קדוש נורא תהלות.

לשמו אשורר בשיר למעלות,        בתוף וכינור ובמצלתים״.

עוד שיר נאה לאמרו לפני בבהילו, כי מאמינים שזוהי עת רצון לפני המקום.

אארוג שיר לאלהים חיים,                                  בבהילו יצאנו ממצרים.

יחיד נורא, הפך סדרי עולם,

והציל עם שמו בו את כסלם.

 סמכם אל והאיר את אפלם

פצחו רנה, בתוף ומצלתים,

מגדולם עד יונקי שדים,

בבהילו יצאנו ממצרים.

מלכי שמור, ארץ שפתים כימי צאתך,

מארץ מצרים, אראה אותו נפלאות גלוים.

 שנה באה תוך ירושלים, אור החמה יאיר שבעתים,

בבהילו יצאנו ממצרים^.

אחרי אמירת בבהילו, יש שנוהגים להוסיף לומר את הפסוק ״אתמול היינו עבדים לפרעה, היום בני חורין היום כאן, לשנה הבאה בירושלים״.

אחר טכס ״בבהילו״, כל המסובין פותחים במקהלה ובקול אדיר בקריאת ההגדה כשהיא מתורגמת מעברית לערבית המדוברת, על־ידי כל בני המשפחה ביחד.

טכס בבהילו בתוניס

לפני שמתחילים ב״הא להמא עניא״, נוטל המגיד את ה״ ססיסטו "  (סל נצרים) ומסובבו פעמיים מעל ראשי המסובין, והללו עונים לו בצווחא ״אתמול היינו עבדים, היום בני חורין״, היום כאן, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין״. נהוג שהבת הבכירה אשר הגיעה לפרקה וטרם נישאה, מסובבת גם היא את ה״ ססיסטו״ מעל ראשי המסובין וזו סגולה בדוקה שתינשא בקרוב.

אומרים שמנהג זה יסודו כנראה באיזכור של עמוד הענן שסכך על בני ישראל לאחר צאתם ממצרים, ככתוב: ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם (שמות יב יט) (צרפתי 87).

מסמך מס' 1

מכתב מאת הנסיך מולאי מחמדי אל הקאיד מחמד ן׳ אחמד אמוש².

(21.8.1843)

השבח לאל לבדו ותפילת אלוהים על רבוננו מחמד ועל בני ביתו

חותמת:

החליפה מולאי מחמד

בן נסיך המאמינים

עבד אל־רחמאן

האל ישמרהו

אל משרת³ אדוננו⁴ הרם הקאיד⁵ מחמד בן אחמד אמוש-יהי האל בעזרך, השלום ורחמי אלוהים עליך בשם אדוננו — יסייעו אלוהים — לעצם העניין: היהודי שלמה קורקוס ⁶הוא יהודי שלנו ⁷המטפל באחדים מעסקינו. התחשב בכך, קבל אותו בסבר פנים יפות. אין הוא מבקש משרה ממשרות היהודים⁸ אלא את בטחונו האישי. הוא כבר מסר על התנהגותך הטובה כלפיו וכלפי שאר היהודים. זה מה שאתה מתבקש לעשות⁹. האל בטובו ידריך את צעדיך. אמן ושלום. 25 רג׳ב שנת 1259.

הערות המחבר לפי המספרים המופיעים במסמך.

1- מולאי מחמד ן׳ עבד אל־רחמאן: משנה למלך (ח׳ליפה) במראכש עד עלותו לכס המלוכה במקום אביו, ב־1859.

2 – אחמד אמוש –  מושל צבאי של העיר מוגאדור לפני הפצצתה בידי הצי הצרפתי ב־1844 ולאחריה.

3 – אל משרת –  וציף, ח׳דיס ועבד (במובן ״עבד״ או ״משרת״) הם שלושת המושגים שבשימוש השולטאן ובניו, כשהם פונים לפקידי המח׳זן.

4 – אדוננו – מולאנא ה״מולא״ שלנו, שם־תואר המוענק לכל צאצאי הנביא (שרפא), ובכללם לבני השושלת השריפיות במארוקו.

5 – הקאיד – דרגה צבאית ותפקיד מינהלי כאחד המוענקות למושל של עיר או של שבט.

6 – שלומו קרקוז, לפי הנוסח.

7 – הוא יהודי שלנו – ביטוי פטרימוניאלי זה אינו חייב להטעות בנוגע למעמד היהודים במארוקו, שהיה מושתת על עקרונות הפקה– האסלאמי ולא על־פי רצונו של שליט כלשהו. היהודים לא היו ״רכושו״ של המלך. משפט זה מבטא אפוא יחס ידידותי כלשהו כלפי שלמה קורקוס. ״הוא משלנו״ — כך צריך להיות מובנו.

הפקה – فقه חוק יבש, תורה, דוקטרינה

8 – ממשרות היהודים – במארוקו, כמו בשאר מדינות האסלאם, נהוג היה למנות רק יהודים לתפקידים מיוחדים, כמו למשל, בכל הקשור בהפקת מטבעות זהב.

נראה מתוך מיסמך זה שיחסו של הנסיך מחמד ליהודים היה שונה מזה של אביו, כפי שהאחרון מבטא אותו במכתב לקונסול צרפתי בטנג׳ה, מה־20 בדיו אל־חג׳ה 1257 (2.2.1842):

9 – מתבקש לעשות – ״יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון, אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות(דימה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך״.

רבי אברהם בן רבי יחייא אביחצירא השלישי – ארזי הלבנון 47

החכם השלם הכולל העניו המקובל האלהי כמוהר"ר אברהם אביחצירא ז"ל. אודות רבי אברהם אביחצירא זיע"א סופר, כי נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לו, כי ביכולתו לשאול כל אשר יחפוץ לבקש, וענהו רבי אברהם : " איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה, מלבד התורה הקדושה ולשא ימות אחד מבני ביתי בעודי חי ".

ואכן, באותו יום נתבקש רבי אברהם לישיבה של מעלה, נפטרו מבני ביתו ארבעים ושש נפש…בספר " מלכי רבנן " מסופר על תפילתו שהייתה עושה םירות במרומים, כי בעת שהייתה עצירתץ גשמים ונתרוקנו הבורות, היה עומד ומתפלל ולא היה זז ממקומו עד שהיו השמים מתקשרים בעבים ונתכו גשמי ברכה ארצה.

רבי אברהם בן רבי מרדכי אלנקוואה – ארזי הלבנון 66

הגאון המופלא מרביץ תורהכ רבי אבהם רב ומקובל נצר למשפחת מגורשים שחלקם נתיישבו במרוקו ומכונה גם בשם רבי אב"א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס"ז – 1807. לאחר שהשתלם בחוכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, וחשימש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות.

עם אחיו אבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקוואה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאן הלוי.

רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

מחשובי תלמידיו היו : רבי נתן אסייג, רבי סעוד בן יצו ועוד. בשנת התר"י – 1850, עבר לאלג'יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהדות ולעמה.

הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקוואה. בשנת התרי"ב עמד חעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב"ע בעיר אוראן בט"ז בחשון התרנ"א – 1891.

ואלה הם חיבוריו :

1 – שאלותותשובות " כרם חמר " ג' חלקים על שולחן ערוך ליוורנו תרכ"ט – תרל"א

2 – " זבחים שלמים , על הלכות שחיטה לרמב"ם ובו גם " כסף אחר " דיון הלכתי בדברי הרמב"ם, ליוורנו תרי"ח.

3 – " עט סופר ", חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות השונים. נדפס בשאלות ותשובות " כרם חמר "

4 – " גט מקושר " – סדר הגט ודיני גיטין.

5 – " חמר חדת ועתיק " – קיצור " שפע טל " לרב שעטפל הורביץ, הקדמה בקבלה, ליוורנו תרי"ט.

6 – ספר " אוצרות החיים " – לכבוד הרב רבי חיים ויטאל עם הגהות והערות שלו של חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן יוסא בו עירו, ליוורנו תר"ד.

7 – " זכור לאברהם " – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר, ליוורנו תקצ"ט.

8 – " חוקת הפסח " – הגדה של פסח עם ביאור בשלון מוגרבית ודיני החג, ליוורנו תקצ"ט.

9 – " מלל לאברהם – ספר דרושים על פרשיות התורה, ליוורנו תרל"ה וחל ב' על מועדים.

10 – " בינה לעתים " – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות\ אמסטרדם תש"ד

11 – סידור " חסד לאברהם " – בחלק מהמהדורות נקרא בשם " שער שמים ". המיוחד בסידור הזה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות של האר"י ז"ל, ליוורנו תר"ה.

12 – " קול תחינה " – סידור לתשעה באב, מללוה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו, ליוורנו תר"ד.

13 – " משפט כתוב , – קובץ דינים וביאורים בכתב יד.

14 – " פסח מעובין " – דיני פסח, ליוורנו תרי"ב.

15 – " אוצר חכמה " – בעניין תתר"פ חלקי השעה וענייני קבלה בכתב יד

16 – " תפילה לכל פה , – סידור ובו תפילות כל ימותהשנה, כולל המועדים, ליוורנו תרי"ח.

17 " מיני תרגימא " – פירוש ההגדה ודיני פסח, ליוורנו תרי"ט

18 – " שיבת אברהם " חידושים על מסכתות תש"ס בכתב יד.

19 – סידור , חימודי ה' " – סדר התפילות עם דיני המועדים, ליוורנו תר"ח.

20 – סידור " כל בו " – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל " תפילה לכל פה "

21 – קונטריס " יוצע לרבים " – הנפס בסוף " זבחים שלמים ", תשובתו על השגות שהשיגו נגדו.

22 – " עפרא דקבנן " – דרשות.

23 – " טהרת כסף ", ליוורנו תר"ך.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו " זבחים שלמים " כתבו : עבר לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורא. וביאורו שהרב אברהם הכין להם לחם חשוב ( רוחני בבחינת " לכו לחמו בלחמי " ) לחכמים והאכילם בשר התורה ( במליצה, כי האמרה בחז"ל היא בשרא דתורא – בשר השור )

בהקדמתו לספר, מביר ברבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג'קאטיליה בספרו " שערי אורה, השואל, " כתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו "

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה בהמה להשחט, באומרה שטוב שעל ידי זה תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה', אם כן גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר " זבחים שלמים " מביא רבי אברהם קונטריס " טהרת הכסף " ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדנים מעיר תיטואן וחרך וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל י"ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו אגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בלבו על אותפ פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקש עלבונם ויתנקמו לכתוב ספרים רבים.

בספר " בינות לעתים " הוא חותם " אב"א ב"ם אודה יה " אב" בם – אברהם אלנקאווה בר מרדכיט.

להעתיק מספר " סאלי וחכמיה דף קצז והלאה.

רבי אברהם שלום – ארזי הלבנון – 184

נכדו של רבי שלום הזקן בן הרב אליעזר שלום. היה תלמידו של שלמה סאגיס וחתנו של רבי חייא רופא שכיהן כראש אב בית דין בצפת. אף הוא עצמו נמנה על חשובי חכמי צפת בזמנו. עולה מקושטא שישב בצפת, עבר לירושלים והדיש בצאוותו חלק מהונו לייסוד ישיבה בצפת, מסר את הנהגת הישיבה לשלושה חכמים מצפת ובכללם רבי אברהם שלום.

היה שליח צפת יחד עם רבי יוסף מיטראני לקושטא בשנת שנ"ט. בשנת ש"צח – 1638 היה עוד בחיים וחתם בצפת על אגרת מוונציה בעניין הקדש הגביר רבי יצחק פרינסיפל לישיבת טבריה.

מרוקו – סקירה כללית קצרה

מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.

את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.

נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.

האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.

אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.

לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).

לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.

ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.

במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.

פרק ראשון

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.

קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.

מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).

רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.

בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).

בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.

דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.

קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.

בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.

. פיוט לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא

• פיוט זה נמסר לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. בהתחלת הדף כתוב: בס״ד [בסייעתא דשמייא] י״ח בטבת תש״מ. חיברתי את השיר הזה לכבוד ראש ועטרה ר׳ יעקב אביחצירא זיע׳׳א שהלילה מלאו לו מאה שנה להסתלקותו ״מאת עבדכם מימון רווח״. פיוטים וקסידות רבים נכתבו לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא. הפיוט והקסידה שיובאו להלן חוברו לכבוד ההילולה לקדוש, שנערכה ברמלה ביום שני, י״ח בטבת, תש״מ. ההילולה היתה צריכה להתקיים בעצם ביום שלישי, י׳׳ט בטבת, אבל עקב נסיעתם של בני משפחת אביחצירא, וביניהם השר אהרון אביחצירא, ביום שלישי למצרים, הוקדמה ההילולה המשפחתית ברמלה והתקיימה כדברי ההזמנה ״ברוב פאר והדר״ באולמי דולפין שכרמלה. להילולה באו אלפים רבים מכל הארץ. הוועדה הציבורית לציון שנת המאה להסתלקותו של המלוב״ן רבינו יעקב אביחצירא זצוקלל״ה זיע״א ברשותו של י׳ כנפו, סגן ראש עיריית לוד, ארגנה תערוכה מיוחדת שכללה ספרים וכתבי־יד של הרב הקדוש וכן תשמישי קדושה ממרוקו ומבית משפחת אביחצירא. הוועדה חלקה לבאי החגיגה דפדפת שכללה תמונה של הקדוש, קורות חייו, שני פיוטים של הקדוש שהופיעו בספרו ״יגל יעקב״, פסק דין בכתב־ידו של הקלוש עם חתימתו, תמונת מקום קבורתו, תמונת הקבר וכן הכתובת שעל מצבת קברו. במעמד זה נכחו שרים ואנשי ציבור רבים. כמה להקות מרוקניות ופייטנים הנעימו את הערב. בביקורי הראשון בדמנהור, שנערך ב־26.10.1979 יחד עם משלחת של הפדרציה הספרדית העולמית בראשות נשיאה ניסים גאון, נוכחתי לדעת שהמצרים לא נגעו לרעה בקבר הקדוש. בדרכנו לשם לא היה ערבי, כולל ילדים, שלא ידעו היכן קברו של ״שייך אביחצירא״. רשמי הביקור הזה הועלו על־ידי חבר המשלחת דוד סיטון, יו׳׳ר ועד עדת הספרדים בירושלים, בשתי רשימות שהתפרסמו בגליונות 227 ו־228 של ״במערכה״ (נובמבר 1979 ודצמבר 1979). מאז קיום היחסים בין ישראל למצרים מתקיימת כל שנה בכי בטבת הילולה בדמנהור בנוכחות קהל רב מהארץ, צרפת, מרוקו, ארה״ב וקנדה. בכי בטבת תשמ״ג נסעתי עם תלמידיי מהסמינר ״פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ של החטיבה לפולקלור של האוניברסיטה העברית, ירושלים, לדמנהור, ותיעדנו את הטקס.
• אפצחה פי בשירה ובזמרה
• בתוך עדה הטהורה

לכבוד צדיק ונורא

רבי יעקב אביחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים לאנשים ונשים

 אשר המה מבקשים

רבי יעקב אבוחצירא"

טרח יגע בתורה

מקרא משנה וגמרא

 חכמה ודרך ישרה

רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

הודו לאל שבח לאל

יחי לנו – איעשלנא – רבי ישראל

אשר זיכה את נתיבות

וגם את ארץ ישראל

• פזמון: הרב נודע בניסים…
• נאה בכל מידותיו בחוקיו ובתורותיו גם גברו מעלותיו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ישר הצדיק ועניו חוט של חסד על פניו כל רואיו אמרו אשריו רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• לאלא שמי היקרה. חייה בצנעה־ ובטהרה. כך ה׳ אותה ברא תינצל מכל צרה: תתברך מבעלה רבי ישראל אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• אל אדיר נאזר בגבורה יוציאנו לאורה בזכות הצדיק הנורא אבי יעקב אביחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• בזכות רבן גמליאל יחי לנו רבי יחיאל אשר זיכה את רמלה ואת כל המושבים
• פזמון: הרב נודע בניסים…
• ונזמר לעליון על כל אודות ב׳׳ה יש לנו שר הדתות בזכות אביו בעל המידות בן הצדיק רבי יצחק אבוחצירא
• פזמון: הרב נודע בניסים…

אהרון נקרא שמו ללא מרים נקראת אימו אשריו ואשרי חילקו⁷⁵ רבי יצחק אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

כל יודעיו אומרים אשריו כי מלא את מקום הוריו רבי יחיאל הרב עכשיו רוב ברכות יטה אליו

פזמון: הרב נודע בניסים…

בעיר יבנה היקרה היה להם לאורה הרב הראשי גדול נקרא רבי אברהם אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

צדיק ועניו כל ימי חייו שכינה תמיד לפניו אשרי בניו ובני בניו של רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

ימי קדם עת אזכרה עץ חיים כתר ועטרה ישב ועסק בתורה רבי יעקב אבוחצירא

פזמון: הרב נודע בניסים…

רבי ישראל הצנוע ושבחיו אשמיע אני שרגיל אצלו קבוע ברכתו ככמיע

פזמון: הרב נודע בניסים…

זכות הצדיק תגן עלינו ועל כל ישראל אחינו לראות בבנין מקדשינו

זכות ר׳ יעקב אבוחצירא אבינו

פזמון: הרב נודע בניסים…

אפצחה פי בשירה ובזמרה מפי רווח ביראה ובאהבה לכבוד הצדיק הנורא ולכבוד משפחת אבוחצירא.

הפגיעה בקדוש החי היא מעשה חמור, ולרוב משלם הפוגע בחייו על המעשה. כל ערבי, שנתן מכה לדוד בן־ברוך בעודו ילד, נפל על המקום ומת, וכך ידעו על זכותו של הילד:

גנב שנכנס בלילה לביתו של ר׳ יוסף פינטו והפריע לקדוש בלימודיו, נשאר ממנו רק הראש, ועד היום ראש זה תלוי באותו מקום: השומר המוסלמי, שהלשין על ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו ר׳ חיים, ומסר על נוכחותם במערת המכפלה, ראה את זעמם של הערבים מופנה נגדו, כאשר לא מצאו את ר׳ עמרם ובנו, והתנקמו בו במקום: כאשר ר׳ יעקב בן-סמאנה ערך קניות בשוק, ומוסלמי לקח ממנו יותר כסף מהמגיע לו, הפעיל הקדוש את כוחו, וחינא עפה למעלה, וחצילים הפכו לאבנים, והרביצו למוסלמי.^,

אחת הצורות השכיחות של חילול המקום הקדוש היא גניבת דברים מהמקום. פגיעה בכל חפץ, עצם או בעל־חיים הנמצא בסביבת הקבר, והנחשב לרכושו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש. מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד ומשה ומול תימחדארת, ראו את הנרות הופכים לנחשים, והשתחררו מהם רק לאחר שעשו שחיטה: שיתוק קיבלו מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ יחייא לחלו ושל מול תימחרארת ומוסלמי אחר, שלקח נרות וחפצים יקרים אחרים מעל קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, התעוור והשתתק: עיוורון פגע גם באחר שלקח נרות אצל אייה אל־כהן: ר׳ ישראל כהן הכניס רוח שטות במוסלמים, שכיבו נרות מעל קברו ולקחו אותם: מוסלמי שגנב נרות מר׳ יחייא לחלו, נבלע על־ידי האדמה ורק ראשו נשאר בחוץ: אחר מת וביתו נהרס, לאחר שגנב נרות מעל קברו של ר׳ יעקב נחמיאש: מוסלמי שגנב דלת מחדרו של ר׳ סלימאן אבאיו לקה בשיתוק: מוסלמי שלקח את הרימונים של ספר תיסליט נתקף שיתוק ומת.

גם גניבת תכשיטים ודברים אחרים, שהיהודים היו משאירים על הקבר כדי שישאבו מקדושתו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש וגורמת לעונש. מוסלמים שגנבו טבעות מעל קברו של ר׳ דוד ומשה התעוורו, והבריאו רק לאחר שהביאו שחיטה וביקשו סליחה מהקדוש: רועי צאן שגנבו צמידי זהב מעל קבריהם של ר׳ דוד ומשה ור׳ יצחק אביחצירא, השתתקו יחד עם צאנם, והשתחררו רק לאחר שנשחטו שני כבשים:" מוסלמי שלקח בגדים מעל קברו של ר׳ מרדכי דיין התעוור.

הבהמות המיועדות לשחיטה לכבוד הקדוש הן רכושו ואסור לנגוע בהן. ערבים, שגנבו כבש ופרה, שהיו מיועדים לשחיטה לספר תיסליט, נענשו והשתחררו לאחר שנדרו לקיים כל שנה שחיטה לכבוד הספר הקדוש.

הפוגע בקבר הקדוש ובסביבתו ייענש על מעשיו. מסורות רבות מספרות על מוסלמים שהשתינו על קבר ונענשו. מוסלמים שהשתינו על קבריהם של ר׳ אליהו דהאן, ר׳ אלעזר הכהן מתאגאנת ור׳ דניאל השומר אשכנזי, שלמו בחייהם: אחרים, שפגעו באותה צורה בקבריהם של ר׳ אברהם עבו בךיחייא, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יצחק ישראל הלוי ור׳ עמרם בן-דיוואן, קיבלו שיתוק; ר׳ סלימאן אדיין, הכה את רגליו של מוסלמי שהשתין על קברו, ור׳ שלמה כהן העניש מוסלמי שרצה להשתין על אנשי חברה שעל שמו, שקראו ולמדו את הזוהר: מוסלמיה ובניה, שעשו את צרכיהם ליד ביתו של ר׳ יהודה בן־באבא וסירבו לנקות את המקום, שילמו בחייהם וגם צאנם נחטף על־ידי שודדים.

מוסלמים החורשים את המציבה של הקדוש נענשים. אחד נפטר, כאשר חרש ושבר את מצבתו של ר׳ אלעזר הכהן, ואחרים השתתקו כאשר חרשו ליד קברי ר׳ אברהם דרעי ור׳ אברהם מכלוף בן־יחייא: ר׳ אליהו התגונן נגד אלה שבאו לחפור, כדי להעביר את מצבתו לבית־קברות אחר, וכל פעם שהמוסלמים חרשו, מקושיהם נדבקו במקום. הם הצליחו להעביר את המציבה רק כאשר ראש הקהילה קיבל מהשלטונות סכום כסף, תמורת הסכמתו להעביר את המציבה.

קדושה מיוחדת מיוחסת לעץ או עצים ליד קבר הקדוש, ולכן נענש כל הנוגע בהם: מוסלמים נהרגו לאחר שחתכו חתיכות או גזרו ענפים מהעצים שליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת ור׳ משה ויזמן; אצל ר׳ עמרם בן-דיוואן נשלחו מוסלמים על־ ידי השריף, כדי לחתוך את העץ של הקדוש, וכולם נפגעו — אחדים איבדו ידיים, אחרים רגליים, ואחרים מתו; ר׳ אברהם אזולאי הופיע בחלום למוסלמי, שקטף את ה״דום״ שליד מצבתו ונפגע, ואמר לו להחזיר את השיח ולעשות שחיטה. הוא החזיר את השיח, עשה סעודה לכל המלאח והבריא. גם על המעיין של הקדוש יש להתייחס ביחס של כבוד, וערבי שקפץ למעיין של ר׳ אברהם אווריוור כדי לשחות, לא חזר יותד.

הסביבה הקרובה של קבר הקדוש מקודשת ואין לבנות בה בתים או לתת לצאן לרעות שם. אסון קרה לבנו של אדם ששלח את בנותיו לרעות את הצאן ליד הקבר של איית אל־כהן; שתי הפרות של מוסלמיה מתו, לאחר שלקחה אותן לרעות ליד קברו של ר׳ אלעזר הכהן, וכבשים שרעו ליד קברו של ר׳ דוד דנינו, נשתתקו והשתחררו רק לאחר שבעליהן עשו שחיטה לקדוש: אם נותנים לכבשים לרעות על ההר של ר׳ יעקב נחמיאש, לא עובר יום לפני שהאחראי וביתו נעלמים. ערבי רצה לבנות בית ליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי. הבית נהרס והוא נפטר.

קריאת ההגדה

כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:

״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.

דם ואש ותמרות עשן

כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.

דצ״ך עד״ש באח״ב

הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.

הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.

כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.

אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.

אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.

בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).

בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).

ביצת הבכורים

הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.

הזרוע

במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין^.

יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

המרור

כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.

הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"

תעודה מספר 9

התקמ"ד.

הנכבדים וחשובים הנגיד הרב אהרן הכהן והרב אברהם אלבאז והרב שלמה מאמאן ושמרם האל אמן כן יהי רצון, ואחריהם יאיר נתיב כללות קהלת קודש צפרו יש"צו.

אחרי דרישת שלום וטובתכם כמשפט, לדאבא כיף זרא פיכום תעמלו דיך זלותא להחכם השלם הדו"מ כבוד הרב שלמה אביטבול נר"ו די כיף עאוודלי מגידי אמת ותקולולו חאייד מן טרקתנא מא זאבך פינא, לאייכון יחשאבלכום באיין נתום עמלתוה באש כא תקולולו האדשי, אנא הווא די עמלתו דיין ורא סמיכה דייאלי ענדו מכתובא.

ובזז מנכום ועטיכום אסרע כקטון כגדול, ואלאכין מאהישי האדי אלוולייא דייאלכום, וואש די כיף עמלתו ללחכם לבכביר דייאלכום כא תחבו תעמלוה להאדא אנית, ואבעאך מא קאלכום אגיר אסרע די כונתו תעמלו זמאם להערכה תעמלונ ליום, והאדאך הווא דין תורה שתתעלה.

ומא באש תכונו מכבידים עלא לעניים ולכפפו עלא אוכרין האדא הווא עול כבר בחקו יתברך וראכום מא תרבחושי בהאדשי, בלחאק פלגזייא כונתו תחתאזו תכונו מרחמים עליהום, אגיר משום דינא דמלכותא דינא מא פיה שי.

ואלאכין פלעודף די כא ילזמכום הנא והנא מא תזרבושי תעמלו אגיר זמאם להערכה כיף בונותו תעמלו מקדמת דנא, והאדא הווא לכלאם דסרע די קאללכום, ולבינוני די כאן יעטי דרך משל מתקאל עלא חאל זמאם די כונתו תעמלו זמאן, כא יעטי ליום ארבעין אוקייא.

והאדשי עון כבר ובר מינן מא ירבחכום שי האדשי, ונתום צ'הרלכום לפי שעה באין האדא נפעכום, והווא כפי האמת חסרון, ואדרבא נפעכום קאלכום די ינפעכום פהאד לעולם ופהאדיך לעולם, ומא די יכון מחזיק פהאדשי רא חנא בעינינא רינא מא משאוו גיר חתא תכלסו פהאד לעולם.

ועוד זה אין לו שיעור די כא ירפד הווא שאיין מוטל עליכם תעמלוה כא יזווז יתומות ויתומים משלו די נתום חייבים ביהום די כיף כא נחקו בהאדשי וחתא נתום, ועאווד די כא ינזלו ענדו לאורחים ותלמידי חכמים שאיין חייבים תעמלו נתום, לחכם די ארץ ישראל תובב"א כסר עליה סך גדול ורפד עליכם, ודי כתר מן האדשי טורח.

וליגיעה די כא יכון עמל חתא ילקט מן ענדכום בלפלוס ולמוזונא באש כא יצאפד לעניים ונצרכים די כא יזיוו, אם כן הווא גיר מן נפעכום שאעא נתום מא כא תחסמו שי, אנא כא נחב תכונו פחאל אדור די קבל מנכום די כאנו מסמעין ללחכמים דייאלהום וכאנו ראבחין וכאנת צפרו מסכורא ען למדון, שאעא נתום ליום בהפך לחכם די יג'ירי פי נפעכום ויקולכום נפעכום תקולולו חייד מן טריקנא.

אפילו תחבו נתום יחב הווא יחייד, מא נחבשי אנא והשם יתברך ינבהכום באש תכונו תסמעו ללחכמים דייאלכום ותרבחו בע"ה, ושומע לנו חשכון בטח ושאנן, ובצל שדי יתלונן, אמן כן יהי רצון, נאם החותם פה פאס יע"א בש"ש טוב בסדר ושב ה' אלדיק את שבותך ורחמך, ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפר"ק ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי"ט.

תרגום התעודה מספר 9.

אחרי דרישת שלום כמשפט, כעת איך זה קרה לכם שתעשו כל הזלזול להחכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול נטריה רחמנא וישזבניה כמו שסיפרו לנו מגידי אמת, ואיך תגידו לו שיתרחק מדרככם ולא יהיה איכפת לו מכם.

אולי אתם חושבים שסמכתם אותו לדיין על כן אתם אומרים מה שאמרתם, אנו הוא שהסמכתיו לדיין והסמיכה שלי תחת ידו, ועל כורחכם ידון אתכם כקטון כגדול, ואכן לא רק הראשונה שיצאה מתחת ידכם, האם מה שעשיתם עם הרב הגדול שלכם תעשו לזה גם כן, בפרט כל מה שאמר לכם אמר כך לפי הדין.

וכמו שהייתם עושים פנקס ההערכה תעשו גם היום וזהו דין תורה שתתעלה כימה שרציתם להכביד על העניים ולהקל מעל אחרים עול גדול הוא בחקו יתברך, ולא תרוויחו מזה. האמת הוא כי במס הגולגולת לא הייתם מרחמים עליהם כי אם משום דינא דמלכותא דינא ואין בזה שום חשש.

אך בהטלת העודפים שאתם צריכים להוצאות לפה ושם אין לכם מה לעשות אלא על פי פנקס ההערכה כמו שהייתם עושים לפני כן וזה מה שדן אתכם, והבינוני שהיה נותן דרך משל מתקאל על פי פנקס שהייתם עושים מקודם הוא נותן היום ארבעים אוקייא וזה עון גדול ובר מינן לא תהנו מזה.

ולפי שעה חשבתם שמזה תגיע לכם הנאה, וכפי האמת אין זה אלא חסרון ואדרבא הדיין שלכם לא אמר אלא מה שהוא לתועלתכם התועלת שתגיע לכם בעולם הזה ובעולם הבא ומי שמחזיק בעול הזה כבר, כבר ראינו שסוף סוף באו על עונשם בעולם הזה, ועוד אתם הגדשתם את הסאה על הדיין הזה שהוא נושא בעול מה שמוטל עליכם.

משיא יתומות ואלמנות משלו מה שחייבים כמו שנתאמתו מעשיו אצלנו ואצלכם. וגם מאריח הוא האורחים ותמידי חכמים הבאים בשערי עירכם מה שהוא חובתם החכם בכולל של ארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן הוציא עליו סך גדול ונשא בעולו המוטל עליכם ויותר מזה כמה מהטורח והיגיעה מגיע לו עד שמקבץ מכם אגורה ופרוטה שמוסר לעניים והנצרכים שבאים אצלכם.

אם כן הוא לתועלתכם, ואתם לא מתביישים, אני רוצה שתלכו באותה הדרך שהלכו בה הדור שלפניכם שהיו נשמעים לחכמים והיו מלאים כל טוב והעיר צפרו היה לה שם טוב מכל המדינות שמסביב אבל אתם בהפך.

החכם שהוא דורש הנאתכם ואומר מה שיועיל לכם. כבר צועקים עליו שישב לו מנגד, אף אם תרצו אתם לדחותו וגם הוא יקבל אני אתנגד. והשם יתברך ידרך אתכם לשמוע אל דברי החכמים ותשיגו כל טוב בעזרת השם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן.

ובצל שדי יתלונן אמן כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן. בשם שלום טובה וברכה בסדר ושב ה' את שבותך ורחמך ובשנת ואכלתם אכול ושבוע לפרק קטן ושלמכון יסגא ואתם שלום ורב השלום.

רבי יוסף אבן שושן – על פי קורא הדורות – חי בעת גירוש ספרד.

מכונה דון יוסף : לכם מקובל פילוסוף וחסיד חי בתקופת הריב"ש ז"ל בערך שנת ה"א קנ"א, והיו ביניהם אהבה רבה, כמו שכתב בשאלות ותשובות הריב"ש [ סימן קנז ] וכתב עלים שם תארים . תלמיד אביו, [ כמ"ש בפ"נ מ"כ ] וכתב עליו שלא היה בזמנו מקובל כמוהו. פירושיו על אבות מובאים במדרש שמואל ובד' הר"י יעב"ץ-

הריב"ש – רבי יצחק בר שֵׁשֶׁת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) (הרִיבָ"שׁ), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן .

פירוש רבנו יוסף בן שושן למסכת אבות

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=5412&pgnum=1

. ברור השם שזכינו להוציא מן הגנוז" לאור" פירושו של רבנו עלי מסכת'אבות ומשנה חשיבות לספר זה, שמתוכו אני מכירים לראשונה את דמותו הגדולה שלי ,מחברנו ועומק הכמתו, אמנם החסיד רבינ יוסף יעב״ץ הדורש זצ״ל, ממגורשי ספרד, מזכיר, בספרו על אבות, .פעמים רבות את, פירושיו של רבנו על מסכת זו, וגם רבנו שמואל אוזידא זצ״ל,בספרו״מדרש שמואל״ על ,מס׳ אבות,' הביא קרבה פעמים א, דברי רבינו, ומייחדו בתואר ״החסיד״: ״והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן״ ׳(מדרש שמואל, הקדמה). אבל לכלל הכרת משנתו השלימה זכינו רק עתה עם הופעת פירושו על מסכת זו.

רבינו כמקובל

 רבינו קיבל תורת הקבלה מפי אביו — כמו שכתב בפירושו להלן: ״ואני , תולעה בן לויוזן שועל בן ארי, יתוש בן נשר, שלא היה בזמנו מקובל כמוהו, ואם כבודו אדוני אבי נעלה מעלי בבחרותי, מ׳׳מ דברים עתיקים נמלטו לי מבין שפתיו, ז״ל, ואחר העלות כבודו מעלי, עיינתי בה בקונדריסים הרבה מכתב ידו, ז״ל, בעסקי הקבלה, ורמזים רבים בכוונת התורה״ (פרק שלישי, עמ׳ פ)

בשקידה ובאמונה שט אשר כנפו אל כל ריכוז של מרוקאים שמצא, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, כדי להציל מן הנשייה אלמנטים של תרבות הנכחדת והולכת. התרבות המזרחית המסורתית חטפה במאה העשרים שתי מהלומות: תחילה בא הקולוניאליזם האירופי ותבע והטביע את עליונותו התרבותית על-פני התרבות המקומית – בארצות המגרב אלו היו הצרפתים – ואחריו בא המחיקון הציוני שביקש באמצעות מדיניות כור ההיתוך להשכיח מיהודי הגולה את תרבויות ארצות המוצא שלהם. לכן, במלאכת האיסוף המסורה שלו של אותם מאות קטעי הומור, אשר כנפו למעשה עוסק בהצלה. על-אף שלרוב, סיפורי עם מלגלגים לכל בדיקה גנטית ומסתירים את מוצאם בצניעות ערמומית, אשר כנפו מצא לנכון לתרום את חלקו בגאולה בהביאו דברים בשם אומרם: לכל סיפור ומעשייה יש אימא או אבא. גם אם לא הורים מולידים, לפחות הורים מאמצים – דהיינו מספרים. בעריכה עדינה ולא משתלטת משמש אשר כנפו אוזן קשבת לאינספור מספרים המעניקים מגוון סגנוני ותחושה של אותנטיות. בספרות העממית כל מספר הוא גם בבחינת יוצר, וכך מלבד אוזן כרויה נתן כנפו המלקט פה לנרטיבים רבים ומגוונים. בלי להתהדר ביומרה אקדמית ובלי ליפול בפח הפדנטיות של חוקרי פולקלור, כנפו יצר למעשה יצירה מחקרית. בדרך זו, בצד ההנאה שבקריאה, ״תה עם נענע״ הוא גם כר להיכרות נרחבת של הווי חיים אותנטי שיכול לשמש כל חוקר או חוקרת המבקשים להכיר לעומק את חיי יהודי מרוקו. אני בטוח שחוקרים רבים ישתמשו באוסף הזה כבסיס לעבודתם.

מתוך המבוא של יצחק גורמזאנו גורן

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

דו״ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

1. 1. דיין ארמנד. בן 13. יליד קזבלנקה. האם בת 40 בקזבלנקה. במרוקו אח בן 18 ; אחות בת 20; אח בן 14; אח בן 7.

בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: "היה כמה פעמים בבית הסוהר בגלל כמה מעשים. זקוק לטפול", הגיע חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום הי 4.12.52 והוכנס לשער העליה

2 כהן אדמגד. בן 15. יליד קזבלנקה. האב בן 55 האם בת 50. שניהם בקזבלנקה. להם עוד 6 ילדים כולם במרוקו מגיל 6 ומעלה. בשאלון שהגיע ממרוקו כתוב: ״ילד קשה, היה בבית הסוהר". הגיע חולה גזזת וגדענת מדבקת באניה ״נגבה" ביום ה׳ 4.12.52 והוכנס לשער העליה.

3. עזרזר חיים. בן 14. יליד קזבלנקה. האב בן 60 לערך האם בת 40. שניהם בקזבלנקה, להם בן אחד בן 21, בן שני בן 17; בת אחת בת 16 ועוד בת שניה בת 11, הגיע באניה "נגבה" ביום 4.12.52 חולה גזזת והוכנס לשער העליה,
   • רביבו סלומון. בן 13. יליד קזבלנקה. גילו של האב לא ידוע. האם בת 25. שניהם בקזבלנקה.

אין אינפורמציה בשאלון על מספר וגיל האחים והאחריות. הגיע לארץ חולה גזזת וגרענת מדבקת באניה "נגבה" ביום 21.12.52 והוכנס לשער העליה,

5. אמר אלברט. בן 13. יליד קזבלנקה. האב בן 45 והאם בת 40 שניהם בקזבלנקה. להם שני בנים בגיל 14, 17 וארבע בנות בגילים 4, 6, 10, 19.

הגיע לארץ חולה גזזת באניה "נגבה" ביום 4.12,52 והוכנס לשער העליה.

6. סבח יעקב. בן 13 יליד קזבלנקה,

גילי ההודים הנמצאים בקזבלנקה לא צויינו בשאלון. להם 5 בנים ובנות בביתם ובת נשואה אחת אף היא במרוקו.

הגיע באניה "נגבה" 4,12,52 חולה גרענת מדבקת והעבר לשער העליה.

עד כאן הפרטים האיסיים עליהם לפי השאלונים שהגיעו ממרוקו.

_י ביום הגיעם לנמל נודע מפי המלווה על התנהגותם הרעה במשך זמן .הנסיעה באניה, ניתנו הוראות למדריכים בשער העליה לדאוג להעסקת החניכים במשחקים, למודים, עבודה ושיחות הסברה, למחרת יום הגיעם נעלמו (פרט לרביבו שטרם הגיע) משער העליה וחזרו רק ביום א' 7.12.52, על העלמם נמסרה הודעה למשטרה ע״י הנהלת שער העליה. השאלות על מקום המצאם בזמן העדרם ומעשיהם לא נשאו כל פרי. מאז החלו לברוח עתים יחד ועתים כל אחד לחוד.

דיין ארמנד:

חזר- לאחר העלמו – ביום 7.12.52, מיד למחרתו ברח שוב. הוחזר ע״י המשטרה ביום 12,12.52 לאחר שנתפס ע״י המשטרה בעת בצוע גנבה ברח׳ הרצל בחיפה, בעת החקירה ספר כי כבר ישב שנים אחדות בבית סוהר עם ערבים, למד מהם כל סיני מעשים, למד לעשן חשיש וסיגריות ורוצה להמשיך בכך. ביום 24.12.52 שוב יצא. המדריך שעקב אחריו מצא צריף בודד ובו שמיכות וסדינים שנגנבו על ידו משער העליה. ביום 2,1.53 נעלם שוב אחרי ארוחת הבוקר והוחזר בשעה 4 אחה״צ ע״י המשטרה שתפסה אותו שוב במעשה גנבה בחיפה, ביום 10,1.53 שוב ברח והופיע בעצמו לפנות ערב מבלי להודיע היכן היה ומה היה מעשהו, הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המשטרה לא פסקו במשך כל הזמן.

כהן ארמנד:

השתתף בכל המעשים בהם השתתף דיין ארמנד, כמבוגר יותר ממנו היה הוא כנראה המפעיל את האחדים ומדריך אותם. מעשן הרבה, טען שיגנוב ויקנה כל מה שירצה, סרב לקבל טפול רפואי, הפריע לילדים, הכה אותם ואף איים על המדריכים להשתמש בסכין, אף הוא כקודמו נעלם לעתים קרובות ביותר, חזר מעצמו או הוחזר ע״י ממשטרה מדי פעם.

עזרזר חיים:

לאחד שובו ביום 7.12.52 ברח שוב והוחזר ע״י המשטרה בתל-אביב ביום 1,1.53. ביום 2.1.53 שוב נעלם. בינתיים נתקבלה על שמו הזמנה להופיע בבית המשפט לנוער בתל-אביב ביום 4,1.53 על מעשה גנבה וכיסות, המשפט נדחה, הואיל ולא נמצא. הופיע שוב ליומיים וברח עוד פעם. הבריחות משער העליה וההחזרה ע״י המספרה לא פסקו במשך כל הזמן

בית המשפט פסק! השגחה במסך סנה על ידי עלית הנוער.

 רביבו סלומון:

עם בואו הצטרף מיד לכנופיה. ברח מדי פעם וחזר בעצמו למספר שעות או ליום. הוחזר ביום 30.12.52 ע״י המדריך שיצא לחפש את העלמם, נשאר מספר ימים ושוב ברח, השתתף בגנבת השמיכות והסדינים משער העליה. הצטרף לקבוצת כיסים בחיפה, הוחזר ע״י המשטרה ושוב ברח, כך המשיך עד הזמן האחרון.

אמר אלברט;

ברח פעמיים לכמה ימים, בפעם השלישית הוחזר ע״י המשטרה לאחר שנתפס בגנבת ברחובות חיפה, באותו לילה, לאחר כיבוי האורות, שוב ברח. הוחזר מתל-אביב ביום 26.12.52 לאחר שנתפס שם בגנבה. היה נעלם וחוזר. ביום 29.12.52 ברח והוחזר שוב ע״י המשטרה ביום 2.1.53 לאחד שנתפס בגנבה בשעות הבוקר באוטובוס הנוסע למעברת טירה. כך נמשך המצב עד צאתו.

סבח יעקב

לאחר בריחה ראשונה, נעדר כעבור יום וחזר ביום 14.12.52, ישב בשער העליה עד 18.12.52 ושוב ברח, ביום 2.1,53 נתקבלה הודעה משרות המבחן בחיפה שהחניך יושב בנשטרה, ויש לשחררו, המשפט נקבע ליום 5.1.53. בית המשפט פסק השגחה ופקוח ע״י עלית הנוער, אך אי-אפשר היה למלא אחר פסק דין זה,

יש לציין שהמדריכים עשו כל אשר ביכולתם, כדי לטפל בחניכים אלה וכן כדי לאפשר להם ריפוי ממחלתם המדבקת, אך ללא כל תוצאות, היות ונעלמו מדי פעם ונעדרו ימים רבים, אי-אפשר היה לתת להם את הטפול הרפואי הדרוש להבראתם. הואיל ולא הבריאו, אי אפשר היה להעבירם למחנה המעבד רמת-הדסה או למקום קליטה אחר הן רגיל והן מוסד מיוחד כי עלולים היו להדביק את כל האחרים, אם כי ספק הוא, אם מקום קליטה יכול היה להתגבר על הקשיים המרובים ולחנכם, הרי לא נתאפשר גם הנסיון הזח מפאת המחלות המדבקות, שער העליה אינו מוסד סגור ואין אפשרות להעמיד בה שמירה מעולה, כדי למנוע את הבריחות. המשטרה אינה רשאית לכלוא את הנערים האלה שהם למטה מהגיל והם ידעו זאת וניצלו יפה את מעמדם המיוחד כצעירים, בסיכומו:

משדד הבריאות,  הנהלת שער העליה והמדריכים היו חסרי אונים ולא יכלו להשתלט עליהם,

המשטרה אף היא היתה חסרת אונים, תפקידה היה בעת תפיסתם לפתוח תיק נגדם ולהחזירם לשער העליה.

גם שרות המבחן לא יכול היה לעשות מאומה נגדם כי אי-אפשר היה להכניסם למוסד סגור מפאת המחלות וסדור אחר לא היה ואין.

יחד עם זאת הפכו נערים אלה למכה קבועה לחיפה וסביבתה הן ע״י מעשי הכיסות והגנבות והן ע״י סכנת ההדבקה במחלות, עד אשר כל הגורמים היו בדעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם, לאחר ברורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות  של סדור בשבילם, במצבם המיוחד (נעשה נסיון של שמירה עליהם ע״י שני מדריכים ומספר חניכים ואף הוא נכשל), הוחלט על החזרתם,

הודעה על החזרתם ניתנה להוריהם במרוקו באמצע חודש פברואר ונתקבלה גם הסכמתם. בא-כחנו בקזבלנקה כתב לנו במכתבו מיום 16,2.53: "רצוי שתשתדלו " לנהוג בדרך זו גם בקשר לילדים נוספים״.

העדרם של המנהיגים

העדרם של המנהגים הדתיים הנערצים יש בו משום תשובה חלקית בלבד לאי־הסדר במעמד התפילה. יש לשער, כי השינויים אשר חלו בתחומים אחרים של הארגון החברתי המסורתי מאז העלייה לארץ, תרמו לאי־סדר זה. הסכסוכים, אשר פרצו בין חברי שכבות שונות של הקהילה באסאמר, משמשים סימוכין לטענה זו. אף שבמרוקו שררה הבחנה ברורה בין האליטה הכלכלית והפוליטית לבין המנהיגות הדתית, נמנו האמידים בקהילה בין בעלי ההשכלה (לדוגמה: עזיז, בנו בכורו של אברהם סבאג, הוסמך בצעירותו לשחיטה, אף שלא התכוון לעסוק בכך). יתירה מזו: יחסים חברתיים הדוקים, שאף חוזקו בקשרי נישואין, חיברו בין בני סבאג לבין הרבנים מבני מכלוף ואמזלג. אין תימה, שאברהם סבאג וכמה מקרוביו(שהיו בעלי ספרי־תורה) וכן הרבנים המכובדים היו בין מנהיגי בית־הכנסת במרוקו. תיארנו את התנהגותו של עזיז סבאג, בנו־בכורו של אברהם, אשר נועד מנעוריו לרשת את מקום אביו כמנהיג הקהילה. במאמציו לקיים את מעמדו הקודם, תרם סכומים גדולים למצוות והתעלה בכך על מתחריו. הוא אף נהג להדגיש חסידות יתירה ולגלות נדיבות כלפי תלמידי־חכמים אשר ביקרו ברוממה. הוא חש תרעומת עמוקה כלפי הרב, אשר לא גילה יחס של כבוד למעמד המיוחד שבו זכו בני סבאג במרוקו. עזיז היה האיש שאותו גינו במיוחד על הכשלת התוכנית לפיצול משרת הרב בין מועמדי ביטון ומכלוף. דומה שבני סבאג, שהונהגו באותה תקופה על־ידי עזיז, התנגדו לתוכנית מפני שהמועמדים המוצעים (שהיו דמויות משניות במנהיגות הדתית באסאמר) לא היו קשורים לבני סבאג בקשרי־נישואין, או ביחסים חברתיים הדוקים אחרים. מועמדים אלה לא תאמו את הסדר המסורתי שנוצר באסאמר על־ידי מיזוג המנהיגות הדתית עם האליטה הכלכלית והפוליטית. עזיז סבאג סיפק עדות נוספת למערך החברתי שהיה קיים במרוקו, כאשר ביום הכיפורים ניהל את איסוף התרומות בשביל רבי אל־עזיז, שהיה מקורב לבני סבאג. יחסים וקשרים אלה של תלות הדדית אושרו בדבריו של רבי אל־עזיז, שעה שסיפר על חיי הקהילה במרוקו. לשאלתי, מי היו מנהיגי קהל המתפללים באסאמר, השיב בנימה פסקנית: ׳בני סבאג שהיו עשירים מאודי׳ מערכת היחסים שתיארנו מחזקת את ההבחנה, שבעוד האמידים ובעלי ההשפעה בחברה באסאמר תמכו בפרנסת המנהיגים הדתיים הנערצים, אלה סיפקו להם צידוק לעמדת העליונות שבה זכו.

בדיון בנושא הכריזמה פיתח אייזנשטדט את ההשערה, ש׳מקורות היוקרה, כמו גם הכבוד שרוחשים אנשים לאחרים, נעוצים לא רק בעמדותיהם הארגוניות(של כוח, כלכלה וכוי), אלא גם במידת קרבתם השונה לתחומים המהווים את המוקד המוסדי של הכריזמה, כלומר — סוגים שונים של מרכזים (פוליטי, תרבותי וכוי), ובמידת השתתפותם בתחומים אלו׳ (1968: 33). במסגרת ניתוח זה, הרי המנהיגים הדתיים של אסאמר העניקו לאמידים ובעלי־ ההשפעה גישה נוחה אל נושאי הכריזמה.

 בניגוד לעדויות מקהילות הרי האטלס, דיווחו של גולדברג (1972) על קהילה מסורתית שהגיעה בשלמותה מלוב, מלמד על מידה גבוהה של המשכיות חברתית ותרבותית.

מערך חברתי זה התפורר בישראל. האליטה הכלכלית והפוליטית במרוקו איבדה את מקורות כוחה ועליונותה על השכבות הנמוכות יותר. עם זאת, הללו שנמנו באסאמר עם השכבות הנמוכות ואשר בישראל השתפר מצבם, חתרו להשגת שוויון גם במונחים דתיים. וכך, למשל, דרש עתה ירמיה אמזלג, שהיה בין העניים וחסרי ההשפעה באסאמר, מעמד שווה לזה של מעבידו לשעבר, שהיה העשיר באנשי הקהילה. נישואי בנו לבתו של אברהם סבאג לא היוו בשבילו הוכחה מספקת לשינוי מעמדו, ולא פיצו אותו על עלבונות העבר. הוא שאף להוכיח בכל הזדמנות כי הוא בקי בהלכות התפילה לא פחות מאברהם, שניהל את קהל המתפללים באסאמר. בדומה לכך סימל בית־הכנסת שהוקם על־ידי בני ביטון והונהג על־ידי דוד, את השוויון והעצמאות שהשיגו ברוממה.

המנהיגות הדתית של הרי האטלס, שלא היתה מיומנת ובעלת צביון פורמלי כמו זו של יהדות תוניסיה, למשל, אלא נתאפיינה יותר בתכונות כריזמטיות והיתה משולבת באליטה הכלכלית, היתה שרויה במצוקה בשלבים הראשונים של ההתיישבות בארץ. הארץ המובטחת לא נתגלתה כמכניסה אורחים למנהיגות דתית זו. עם הגיעם התקבלו העולים על־ידי יהודים ששאפו לשחררם מתפיסת־העולם המסורתית שלהם, ולהחדיר בהם אידיאולוגיות חילוניות וגישה מדעית מערבית, ובמקרים אחדים אף גוון דתי־מסורתי ממקור אשכנזי. תחיית הלשון העברית לא רק שהסירה את המסתורין שבטקס הדתי, אלא גם חשפה את המגבלות שבהכשרה שקיבלו המנהיגים הדתיים במרוקו. מנהיגיה הדתיים של אסאמר לא התאימו לארגון שירותי הדת בישראל. יתר על כן, הם לא יכלו להסתמך יותר על שותפיהם הוותיקים, אשר עם עלייתם לארץ איבדו את מקורות כוחם, והיו נתונים בהתמודדות קשה לא רק עם התנאים הכלכליים החדשים, אלא גם עם בני קהילתם שהיו נחותים מהם בעבר. לפיכך מצאה עצמה המנהיגות הדתית חסרת אונים מול הנסיבות החדשות, חיצוניות ופנימיות כאחת, ללא יכולת לנקוט תגובה בת־משמעות ובעלת סמכות לגבי החוויות המטרידות שבהן התנסו בני קהילתם. נראה שהסביבה החדשה היתה בעלת השפעה מפוררת על המערך החברתי והדתי המסורתי של קהילות הרי האטלס(ראה גם ווילנר, 1969), אולי יותר מאשר על קהילות עולים מאזורים אחרים של צפון־אפריקה. זעזוע זה התרחש גם באותן קהילות של עולים מהרי האטלס, אשר מוסדות ההתיישבות העניקו להן עצמאות רבה יחסית בניהול ענייניהן הפנימיים. עם זאת, במספר כפרים שבהם היו יוצאי הרי האטלס מיעוט קטן מכלל האוכלוסיה, השתדלו הם למנות את מנהיגיהם הדתיים למשרת הרב המקומי. היה זה חלק ממאבקם עם יוצאי מקומות אחרים בתחרות החריפה על משאבים כלכליים ותפקידים ציבוריים." המנהיגים הדתיים של יוצאי אסאמר פרשו לסביבה שאוכלוסייתה רבגונית ואשר בה היו אפשרויות תעסוקה רבות יותר. אכן חלק מהם הסתגל, ובשלב מאוחר יותר הצליח להשתלב במשרות בארגון הדתי החדש. בהיותם רחוקים מקהילת־המוצא שלהם, עלה בידם גם להחזיר לעצמם קצת מבטחונם העצמי ומכבוד מעמדם הקודם. המרחק במקום ובזמן איפשר להם לטפל ביתר יעילות, ולהגיב באורח משמעותי יותר, לשינוי במצבם ובגורלם של בני קהילתם. כעת יכלו להיות נדיבי־לב כלפי האליטה הכלכלית והפוליטית הקודמת, בלי לסכן את מעמדם בעיני החקלאים המצליחים ובעיני חברי המושב בעלי ההשפעה. הם לא סיפקו עוד צידוק לעמדתם של העשירים ובעלי הכוח, ישנים או חדשים, והתרכזו בפתרון הבעיות הקיומיות שעמדו בפני קהל המאמינים בהם. עם השינוי שחל במצבם ובגורלם של כל תושבי אסאמר, היו עתה כולם שווים זה לזה ביכולת הגישה למנהיגיהם הדתיים, המצויים אמנם במרחק גיאוגראפי.

 אולם יחד עם שינוי זה נשבר הקשר המתמיד שהיה לבני הקהילה עם מוריהם הדתיים, אשר תיווכו בינם לבין עולם הרוחניות. הרב הממונה, כמו הטוענים למנהיגות דתית מבני המקום, חסרה היתה להם האיכות הרוחנית העשויה לקשרם עם עולם הקדושה. תושבי רוממה נאלצו לנסוע למרחקים, או להמתין לביקורים של אנשי־מעלה, אמיתיים או מתחזים (לעתים לא הצליחו להבחין ביניהם), כדי לחוש שוב בזוהר הרוחני של מנהיגי העבר. הפופולריות הגוברת של העליות־לרגל למקומות הקדושים כגון מירון (ראה פרקים ח, ט), קשורה כנראה גם היא לתחושת האובדן בתחום החיים הדתיים בקרב אנשי רוממה. בלעדי מנהיגות העבר נותרו המתיישבים ללא סמכות מוסרית, שתכוון את התנהגותו של הפרט בחיי הקהילה. ערעור הסדר המסורתי לא יצר אצל יוצאי הרי האטלס את הרגשת הנפילה הדתית האישית, בדומה לזו שראינו אצל יוצאי ג׳רבה שהתיישבו בערים (ראה פרק ו). בה במידה שיוצאי הרי האטלס חשו והביעו צער על החסרון הדתי (כפי שנתגלה בפיחותה של המנהיגות הדתית ובמצבו של בית־הכנסת), התנסו גם בחוויית התעלות דתית, אישית וקהילתית.

על המחקר ועל החוקרים של יהדות צפון־אפריקה

• העיון הזה מכוון לסקור בקיצור נמרץ את מצב המחקר של יהדות צפון־אפריקה כיום. התחלות חשובות ורבות ערך בנושאים שונים קשורות בשמם של כמה מהראשונים שהחלו בפעילותם המחקרית הסדירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כגון מרסל כהן, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב יוסף בן נאיים, ג׳ורג׳ ויידה, ובמיוחד חיים הירשברג. ואחריהם יוזכרו דוד כהן⁷ וחיים זעפרני. ויודגש גם פועלו הביבליוגרפי החשוב של אברהם רוברט הטל. ולא הזכרתי כאן אלא כמה מהדמויות הבולטות.

בארבעים השנים האחרונות נכנסו למעגל המחקרי של התחום למעלה משלושים חוקרים בישראל, בצרפת, בארצות הברית ובקנדה ומעט מאוד גם בארצות אחרות.

יש מהם שחקר יהדות צפון אפריקה הוא עיקר עיסוקם המדעי, ויש מהם שזה רק אחד התחומים בפעילותם המחקרית. כולם עסקו בנושאים מגוונים ורשמו הישגים חשובים. לא אוכל לפרט פירוט רב את כל ההישגים בתחומים האלה, ורק אסתפק בהזכרה מרומזת של כמה מההישגים הגדולים בראשי פרקים.

• התפרסמו חיבורים רבים של חכמים בני ארבע הארצות בצפון־אפריקה: מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. מדובר בחיבורים בהלכה ובאגדה של חכמים שונים. היבול מגיע לעשרות רבות. כן ראו את אור הדפוס ספרים מקיפים יותר ומקיפים פחות בפרשנות המקרא הכתובה עברית" או ערבית(בלשון זו מדובר בעיקר בחיבורי שרח [=התרגום למקרא בערבית מקומית] או בגלוסרים קצרים וארוכים). ראו אור גם ספרים העוסקים בדרשות על פרשת השבוע ועל ההפטרות ודרושים ודברי הספד על נפטרים. מלומדים חשובים הוציאו מהדורות של קובצי שירה רבים של משוררים מגרבים חשובים, כגון שירתם של רבי פרג׳י שוואט, רבי משה בוזנאח, רבי דוד חסין וכותבי שירה ממשפחת מונסונייגו ואחרים. אף ראו אור תעודות היסטוריות וטקסטים שונים הכתובים בעברית ובערבית יהודית. בזכות עבודתם של כמה חוקרים ואנשי שטח יש בידינו אוספי פתגמים ואוספי סיפורים חשובים.

הוקלט תיעוד רב של קריאת העברית לתקופותיה – המקרא, המשנה וחיבורים קלטיים אחרים. כן הוקלט גם חומר רב של ספרות שרח ושל טקסטים אחרים בערבית גבוהה ובערבית מדוברת כאחת. הקלטות אלו נעשו בזמנים שונים בידי יחידים״ ובידי מוסדות. יותר מכולם עשה בתחום התיעוד וההקלטות המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל של האוניברסיטה העברית, שיסד פרוס׳ שלמה מורג המנוח ומנוהל כיום בידי פרופ׳ אהרן ממן.

• כמו כן התפרסמו מחקרים היסטוריים חשובים על קהילות יחידות או על שורה של קהילות בידי היסטוריונים מהשורה הראשונה. גם סוגיות היסטוריות בעלות עניין מיוחד נחקרו היטב. כמו כן התברר פועלם הרוחני של כמה דמויות חשובות במגרב, כגון רבי שלמה חלאווה, רבי רפאל בירדוגו, רבי יוסף משאש, ונבחנו גם יחסי יהודים ומוסלמים במגרב בארצות שונות ובתקופות שונות.
• גם בתחום המחקר של הספרות העממית ושל הפולקלור נעשו עבודות מקיפות. נחקרה ספרות הפתגמים, ונחקר הנושא של הערצת הקדושים ועלייה לרגל לבתי קברות. נחקרו מחזור החיים ומחזור השנה בקהילות רבות, ונתפרסמו מחקרים ואוספים חשובים של מנהגים, ובכללם הספר המקיף והחשוב על מנהגי החתונה במרוקו.
• במרכז לחקר קהילות ישראל במזרח שבאוניברסיטה העברית התקדם המפעל הגדול של הכנת המילון הסינופטי של המרכיב העברי והארמי בכלל לשונות היהודים הספרדיות והמזרחיות. חומר רב מצפון־אפריקה משוקע במילון הזה, וכבר הופיע כרך רב־חשיבות בידי חוקר חשוב ורב־הישגים.
• גם בתחום החינוך המדעי הייתה ויש פעילות מבורכת. נכתבו הרבה עבודות מוסמך ולא מעט עבודות דוקטור בנושאים מגוונים: שירה, פרשנות, הלכה, היסטוריה, מסורות הלשון והדיאלקטים המדוברים, חקר המרכיב העברי בדיבורם הערבי או הספרדי והברברי של קהילות שונות ועוד נושאים חשובים הנוגעים ליהדות בכל ארבע ארצות צפוךאפריקה בכל האוניברסיטאות בישראל ובארצות אחרות.
• רוב מכריע של המחקרים המוזכרים לעיל נעשה בשתי ארצות ובלשונותיהן: בישראל – רוב המחקר מתפרסם בעברית ומעט גם באנגלית ובצרפתית, ובצרפת – הוא מתפרסם מעט בעברית ובעיקר בצרפתית, אך גם בארצות הברית ובקנדה התפרסמו ומתפרסמים כמה מחקרים חשובים באנגלית ובצרפתית.
• יצוין מסלול נוסף בהכרת יהדות צפון אפריקה. ליד מפעליהם החשובים של החוקרים באוניברסיטאות שעסקו בתחומים הללו, ומקצתם השתתפו בסדנאות שהתקיימו באוניברסיטת ייל בשנים תש״ע(2010) ותשע״ג(סתיו 2012), עשו שירות חשוב לתחום גם שתי קבוצות של אנשי ספר. הכוונה לרבנים – חשובים יותר וחשובים פחות – ולחוקרים חובבים. רבנים רבים פרסמו ומפרסמים ספרים רבים של חכמי המגרב. אף נתפרסמו שני קבצים המפרטים את שמותיהם ופועלם של חכמי אלג׳יריה ושל חכמי תוניסיה, המצטרפים לספר המפורסם ״מלכי רבנן״ על חכמי מרוקו.

דרך אגב, לאחרונה התפרסמה רשימת מילואים לספר הזה. מדובר ברשימה שהרב יוסף בן־נאיים השאיר בכתובים, ומורי מ׳ עמאר בא, מילא אחריו ופרסמה.

• גם אנשים אחרים שלא קיבלו חינוך מדעי כתבו תיעוד חשוב על כמה קהילות, כגון ספריו הטובים של רפאל בן־שמחון על מנהגים במרוקו ואוספי הפתגמים שפרסם חנניה דהאן. וכאלה הן עבודותיו של יעקב לסרי, יוצא קצר אסוק. וכמובן, יוזכרו כאן ספריו של רבי דוד עובדיה על קהילות פאס וצפרו במרוקו. כידוע, בפרסומם הטוב של הספרים האלה נעזר עובדיה בחוקרים אחדים.
• אמנם חלק מהעבודות הללו נכתבו בידי רבנים חובבים ובידי אנשים שלא הוכשרו למחקר מדעי, ומי שירצה יוכל לבקר במעט או בהרבה בקולא או בחומרא את העבודות הללו, אבל את האמת לא יוכל להכחיש: יש בחיבורים הרבניים שהוהדרו ובספרי המנהגים שכונסו בידי מי שלא הוכשרו למחקר גם ממצאים חשובים על תולדות היצירה הרוחנית ועל עולמה התרבותי וחיי היום־יום של יהדות צפוךאפריקה. לא מעטים מהם ידענים ודייקנים. תפקידו של החוקר הוא לרעת מה לברור מתוך הפרסומים הללו לצורך מחקריו ולעשות בו שימוש מושכל ונכון.
• לא פחות חשוב ממה שנעשה הוא מה שמצפה לחוקרים בדור הבא או בדורות הבאים. לפי מה שנראה כיום, מספרם של החוקרים לא יהיה רב בעתיד, כי כיום יש בין החוקרים לא מעט מלומדים יוצאי הארצות הללו שזיקתם לארצות מוצאם מושכת אותם למחקר מורשת אבותיהם, ויש להם כלים לשוניים חשובים. עם זאת, בקרב הדור הצעיר, בניהם ובנותיהם של יוצאי המגרב, פחת מאוד העניין במורשה הזאת.

כמעט בכל התחומים שציינתי לעיל נשארו חטיבות רבות המצפות למחקרן. ספרים רבים עדיין מצויים בכתבי יד וטרם הוהדרו ונחקרו. הקלטות רבות של חומרים שונים לא עובדו. עוד יותר חשוב לקבוע כי חומר חשוב רב בכלל לא הוקלט עדיין, וספק אם נותר מפי מי להקליט אותו. הדברים אמורים במיוחד בכל מה שהילך בעל פה בערבית־יהודית, כגון פתגמים, תרגומי מקרא ומנהגי קהילות ושיח של יום־יום שטרם נחקרו.