מורשת יהדות מרוקו

פרק שלישי: ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב

חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל

ראשית התיישבות היהודים בחצי־האי ערב לוטה ערפל האגדה. גם כאן, כמו בסיפורים על התיישבות היהודים הראשונים בספרד, באנגליה או בבוהמיה, האגדה פותחת בתקופה קדומה מאד, בימי הנביאים והמלכים הראשונים, בימי משה, דויד ושלמה. אגדה אחרת מספרת, שבשעת חורבן הבית הראשון ניצלו שמונים אלף כוהנים ופרצו להם דרך אל ארץ ערב. מכל מקום עובדה היא, כי מימי שיבת ציון נעשו שבטי הערבים שכניהם הקרובים של היהודים היושבים בארצם, ובמרוצת הימים גם של גולי בבל שנשארו בבבל. עוד בימי בית ראשון באו בני ישראל במגע עם אורחות תימן ומושבותיה שבצפון ערב, ובסוף התקופה ההיא התנגשו גם עם שבטי הבדוים, שהתחילו באים מהמזרח. ואולם כשעלו מבבל ראו היהודים כי נודדים רבים, צפוניים וגם דרומיים, באו מן הערבה עם גמליהם וצאנם ובקרם לגור בארץ בני אדום, בעבר־הירדן ובארם־צובה. ומאחר שארץ־ישראל התחילה גובלת עם מושבות־ערבים, יכלו שבי־ציון להכיר יפה את אורחם ורבעם של בני ישמעאל.

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

תהליך התיישבותם של בני הערבה היה דומה לתהליך התיישבותם של בני ישראל בארץ כנען. לאט לאט הסתגלו בני הערבה לתנאי החיים בארצות שרוב תושביהן היו בתקופה ההיא עובדי־אדמה, והתחילו גם הם להתיישב ולעסוק בחריש ובקציר. ולא זו בלבד, אלא שלאחר זמן מסויים הקימו ממלכה חזקה והתחילו עוסקים במסחר בינלאומי. הם התיישבו באזור הצטלבות דרכי המסחר הגדול בין סין, הודו, אשור, בבל, פרס, תימן, דרום־אפריקה, מצרים, יוון ורומא. באזור הזה הוקמו מרכזי־מסחר, שבהם היו ממיינים ומחלקים את הסחורות, הבאות מארצות היצוא, ושולחים אותן אל ארצות היבוא. על כן היה כאן תהליך כפול: נודדי־הערבה נהו לשם, אולם גם עמים בעלי תרבות גבוהה התאמצו לחדור לשטח הזה. יש סוברים, כי האשורים היו הראשונים, שעמדו על ערכה הרב של תדמור מבחינת המסחר הבינלאומי . בתימא נתגלתה כתובת ארמית מתקופת נבוכדנצר בימי נַבּוֹניד, מלך בבל, השתלטו הבבלים על העיר הזאת, שראוה כמרכז עיקרי של המסחר. אין ספק שבימים ההם באו סוחרים יהודים, לרגל עסקיהם, אל ערי המבצר החשובות(תימא,סלע—פטרה). ״האחים מַרְשו״, בית־המסחר הבבלי הגדול בניפּוּר, שבעליו היו יהודים, קיים קשרים עם ערב, ובוודאי היו סוכניו ומשרתיו היהודיים באים לעתים אל תחנות השיירות הגדולות שבצפוךערב^.

ממלכת הנבּטים

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילתהתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה(שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלולדרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

בתקופה היוונית יסדו הערבים באזורים האלה ממלכה הנקראת מדינת הנבטים. הלשון הארמית היתה שפת הכתובות שלהם, ולכן שיערו המלומדים בראשונה שהם היו ארמים. ובזה סמכו על הכתובים: בראשית כ״ה, י״ג: כ״ח, טי; ישעיה ס/ז׳; אף־על־פי שבספר החשמונאים א הי, כ״ה; ב ה/ חי: וכן אצל יוסף בן מתתיהו- הם נקראים ערבים. רק לאחר זמן־מה עמדו המלומדים על כך, כי אכן ערבים הם, שהשתמשו בשפה הארמית. מדינת הנבטים השתרעה ממפרץ אילת עד דמשק ומחוף הים התיכון, בין מצרים ועזה, עד חִג׳ר (מדאין צאלח) בחִגיאז הצפוני. אגפיה הגיעו עד לנמל חַוְרֵה,    על שפת ים־סוף בדרום, ודוּמַת אל גַ׳נדַל (ג׳וף) בצפון. ויש סוברים, שהחזיקו גם בכל ואדי אלסִרחאן. התפתחותה של חג׳ר גרמה להתנוונותה של דדן, מושבת המעינים והשבאים.

עיר בירתם של הנבטים היתה פטרה, היא סלע הנזכרת בתנ״ך (מלכים ב י״ד,זי; ישעיה מ״ב, י״א), ובה היו מחסני קטורת גדולים (את הקטורת היו מביאים לפטרה מתימן, ומשם היו שולחים אותה אל עזה)». שרידי בנייניה המפוארים של פטרה מעידים עד היום על עושרה ותרבותה של רוכלת־עמים זו. תקופת פריחתה של המדינה הנבטית מקבילה לימי שלטון החשמונאים ובית הורדוס. ימי ראשית הקיסרות הרומית היו ימי הזוהר שלה. אז התפתחו הערים בצרה, פִילַדֶלְפִיָה-רבת עמון(עמאן) וגרש, ושיירותיהן היו הולכות אל בבל וגֶרהה, הנמל החשוב במפרץ הפרסי, בחלק הנקרא בַּחְרֵין. הנבטים היו ידידיהם של הרומאים, ובמסע־הכיבוש של אֶליוּס גאלוּס השתתפו אף הם (כשם שהשתתף בו הגדוד היהודי, שנשלח על־ידי הורדוס). האפוטרופוס סִילֵיאוּס, ״אחי המלך״, שמשל בארץ למעשה, הורה את הרומאים את הדרך אל תימן, הואיל והיו ידועים קשריהם של הנבטים עם הארץ הזאת. סטראבּו מאשים את סיליאוס, שהמסע לא הצליח עקב בגידתו. אמנם סיליאוס הוליך את הרומאים לא בדרך הרגילה, אלא ממזרח להרים, אבל הוא עשה כך כדי להימנע מקרבות בדרך קודם שיגיעו אל מחוז חפצם, לדרוט־ערב. מקץ דור אחד אחרי חורבן ירושלים שמו הרומאים קץ לעצמאותה של נבטיה (106 לספה״נ)" את רשימת מלכי נבט ערך בראשונה א. גוטשמידט.

בממלכת הנבטים חיו יהודים רבים, וכתובות מעידות שהתרקמו שם קהילות יהודיות. ואין תימה, שהרי מדינה זו כללה שטחים, שעולי־מצרים כבשום לפנים. בימי מרד המכבים היו היחסים בין הנבטים והמתקוממים טובים מאוד, ובספר החשמונאים א (הי, כ״ד; טי, ל״ה) ׳מסופר, כי יהודה המכבי ויהונתן באו אל ארץ הנבטים, כדי להסתתר בה מפני האויב, עד שיאספו צבא ויוכלו להילחם בו. במֵקְנא נמצאו מטבעות, שיהודים יצקו אותן בתקופה שלפני חורבן הבית השני". הנבטים נזכרים במדרשים ובתרגומים^.

50. אלישע בן יעיש בעל המופת

בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.

וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!

איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?

עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.

ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.

וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה  ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.

• המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).

הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.

עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול  ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.

ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.

הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.

המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.

היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית – אליעזר בשן

היהודים והשלטון

שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד׳מי של היהודים לאורך כל המאה התשע־עשרה, תוך מתן פרשנות מחמירה. ביטויים לכך אפשר למצוא בהוראותיהם ליהודים. כך, למשל, בשנים 1808-1807 חייב סלימאן השני את יהודי סאלה, רבאט, מוגאדור ותיטואן לגור במלאח, בדומה ליהודים ברוב הערים האחרות. בשנת 1836 פנו יהודי פאס אל עבד אלרחמאן השני בבקשה להתיר להם לבנות בית מרחץ לעצמם, מפני שלא הותר להם לרחוץ בזה של המוסלמים. לאחר התייעצות עם חכמי דת השיב הסולטאן בשלילה, ונימק את תשובתו בטענה כי בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניקם ליהודים, מפני שאין הרחצה דרושה להם לפי דתם. בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים. ב־1873 נכפה על היהודים, בין השאר, לעסוק במליחת ראשיהם של מי שהוצאו להורג כדי שאפשר יהיה לשמרם זמן רב ולהוקיעם בשערי העיר. באותה שנה העביר מושל העיר מזגאן את יום השוק משני לשבת, כדי למנוע מיהודים לסחור בו.

ידיעות על מצבם החמור של היהודים במרוקו הגיעו לאירופה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, בעקבות פעילות של אגודות אירופיות. למשל, בין השנים 1864- 1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים – לפי חלק מהמקורות 343 – והרוצחים לא הועמדו לדין. בתחילת 1880 פרץ סכסוך, שהידרדר עד חילופי מכות, בין יהודי שהחזיק בחסות צרפתית ובין מוסלמי. היהודי הצליח לברוח, אך אספסוף תקף עוברי אורח יהודים וביניהם זקן, רצח אותו ולאחר מכן שרף את גופתו. האירוע גרר התערבות דיפלומטית בריטית, ומשפחת הקרבן קיבלה פיצוי מהסולטאן. יהודי זקן ואמיד באנתיפה שבהרי האטלס, אשר דאג לפרנסתה של אישה מוסלמית בשנת בצורת, נפל קרבן לעלילה של המושל כי הרתה לו, והוצא להורג. בשנים 1883-1880 הולקו נשים יהודיות בטנג׳יר ובקזבלנקה עקב עלילות שונות. הסולטאן חסן הראשון הפקיע חלק מבית הקברות היהודי העתיק בפאס, הסמוך לארמון, בשני שלבים – בשנים 1877 ו־1884 – למרות הפצרות של גורמי חוץ, כשגריר בריטניה במרוקו, לא לעשות זאת.

ב־1886 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא היתר של הסולטאן, להיכנס לבית קברות מוסלמי, להיראות בפומבי בחגים מוסלמיים, להרים קולם בתפילה ועוד. מדי פעם הוטלו איסורים נוספים, כגון איסור לתקוע בשופר בראש השנה ובהלוויות. בתביעה נגד מוסלמי עדותם נחשבה לא קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי הייתה מבטלת אותו. בפברואר 1888 הגישו נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה וסגן נשיא ״אגודת אחים״ תזכיר לממשלת בריטניה, שבו גוללו בפירוט את ההשפלות שחווים יהודי מרוקו ואת ההגבלות בחייהם, ביניהן כאלה שאינן כלולות בתנאי עומר. בחורף 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל־700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג, בשדות ובקור. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם. בסוף שנות השמונים ובראשית התשעים הגיע מידע לאירופה על מצוקתם של יהודי דמנאת, אשר נפלו קרבן לפרעות בשנים 1891-1884. גם יהודי מראכש סבלו מידם הקשה של המושל והקאדי¡ יהודים הולקו באכזריות כה רבה עד שהיו בהם שהתאסלמו. בעקבות הידיעות הללו יצא בדצמבר 1893 מבריטניה לטנג׳יר שמואל מונטגיו(1911-1832), חבר פרלמנט ונדבן שפעל למען יהודים במצוקה. מטרת ביקורו הייתה לפנות לממשל במרוקו בבקשה לשמור על שלום היהודים, אולם פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ לא נשאה פרי.

היו מקרים של התערבות שליטים כדי למנוע פגיעה ביהודים או להקל על מצבם. התערבות זו הייתה פרי הנסיבות המיוחדות של האירוע, של מערכת היחסים של היהודים עם המושלים או של לחץ מבחוץ. הסולטאן חסן הראשון ויתר בשנת 1887 על מסים שהיו חייבים לו יהודי מראכש עבור שמונה שנים, בגלל שנות הבצורת הקשות שהיו אז. כאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר תפילה לשלומו שנכתבה בערבית. הסולטאן נשק את הנייר ואמר שלא ידע כי נאמנותם לו כה רבה עד שהם מתפללים לשלומו. ב־1889, בעת ביקורו בתיטואן, הורה להגן על יהודי העיר בעקבות פנייה של משלחת שמנתה את נכבדי הקהילה, וביניהם הרב הראשי. לפני צאתו את העיר פנו אליו גם יהודים מששואן והתלוננו על רדיפות¡ הסולטאן הורה למושל להגן עליהם. בהתערבות הקונסול הבריטי במרוקו חולק בשנת 1882 מזון ליהודי מוגאדור שנפגעו מבצורת. כעבור כמה שנים, ב־1904, שוב הייתה שנת בצורת והסולטאן עבד אלעזיז הורה לחלק מזון גם ליהודים, בעקבות פנייה של משלחת רבנים.

דמי

בן חסות – מעמדם המשפטי של היהודים ושל הנוצרים תחת שלטון האסלאם. מעמד זה, המעוגן בקוראן, הקנה ליהודים, כבני עם הספר, זכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם ולגבות מהם את מס הג׳זיה.

תנאי עומר

מערכת של הגבלות וציוויים שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, המיוחסת לכיליף עומר אבן אלחטאב. מערכת הגבלות זו נועדה להבדיל פיזית בין המוסלמים והכופרים, לתת כבוד למוסלמים ולהשפיל את היהודים והנוצרים. אין גרסה רשמית ואחידה של ההגבלות, אך הן קבעו את כללי ההתנהגות של יהודים בחברה המוסלמית. כך, למשל, הם היו חייבים ללבוש לבוש מיוחד, נאסר עליהם להשתמש בנשק או לרכב על סוסים, ועוד. כל שליט נהג להוסיף הגבלות או לא לקיים הגבלות מסוימות.

פיוט לכבוד האדמו״ר עט״ר כקש״ת לבי דוד אביחצירא זצוק״ל זלה״ה זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ. נֹעַם אֱמֶת קְנֵה

אפתח בשיר ומזמור . לכבוד ארון התורה . הוא דודי צרור המֹר . שהוא מקל תפארה . אמ״ר גמ״ר שמ׳׳ר . את כל דברי התורה . אדוני מלך דוד חניכת אביחצירא:

נעלם נסתם ממני . פתאים עלה בסערה . עמו נשאר באניה . יהּ בתוך ים נשברה בר״ח אר״ח זר״ח . לעמת העשרה:

ישר תמים פעלו . בגלוי ובסתרה . בחר לו לגורלו . יבוא תמיד ההדרה . בד׳׳ד אלד׳׳ד מיד"ד . בענוה יתרה:

יום יום משכים ומעריב . לבית מדרש בזהירה . וגם היה מקרב . דל ואביון כשורה רחמ״ן הימ״ן אומ׳׳ן . בעיון ובסברה:

חשק תמיד ואִוָּה . ללכת לארצנו . בטל כל התאוה . הכיל לכבוד יוצרנו . אב״י רב״י לב״י . היא כתר ועטרה:

יראתו ענותו . ראיה תראה בספריו . קדשתו ברכתו . במתק טוב אמריו . צו״ה א ו״ ה קו״ה . להוביל שי למורא: יקר חבוריו המה . שכל טוב לעושיהם . פתח האהל שמה . דרושים לחפציהם. כּמ׳׳ה רמ״ה חכמ״ה . לזה מרבה המשרה:

אחר כל אלה חִבֵּר . ספר רישא וסיפא . עד הקלפות שִׁבֵּר . להרים כלה יפה. חרפה רפ״א צפ״ה . להשיב שה פזורה:

אין להרהר אחריו . בכל מדד ומדה . אמת צדקו דבריו . לתורה ולתעודה • דבר״י מור״י יור״ה . לכל דרך ישרה:

דודי הלך במישור . לפני אל שוכן רימה . באהבתו קשור . עד עלה שמימה למ׳׳ד חמ״ד עמ״ד . לפני אדיר ונורא:

היודע נסתרות . ברוך אומר ועושה . לקט נצוצי אורות . על יד צדיק מתנשא. מלכ״י נסכ״י ערכ״י . הוא ארי בחבורה:

אשרי חלקו וחבלו . בעליתו למעלה . לבקר בהיכלו . בזכות תורה ותפלה . פז״ר חז״ר אז״ר . את מתניו בחגורה:                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

נתן צדקה הרבה . כמה וכמה טובה . חכם עדיף מנביא ביראה ואהבה . רב״ה חב״ה סב״ה . מפל מצוות נבחרה :

חנון רחום יְיָ . לא עזב את חסידיו: הקים לעם אמוני . אחימלך ידידיו . אנ״א א״ל חו״ס נ״א . תצילם מכל צרה

זרע קֹדש מצבתו . נטע נעמן נמצא . בזכות אבות וזכותו . בו בחר וגם רצה . ה״אל הו״אל גו״אל . ישראל אביחצירא:

קול דודי הנה זה בא . במהרה בימינו . שובה ישראל שובה . עד השם אלהינו. קשוב יקשוב ישו״ב . אל תוך בית

הבחירה:

אדוני האדונים . תקבל מנחת עני . ברחמים הגונים . מכל טוב חסר אני . לפנ״י קונ״י עינ״י . בתורתך האירה:

מלפני שוכן רומה . אני שואל כפרה . יודע תעלומה . כחשכה כאורה . צדי״ק בוד״ק חד״ק . מבין שושן הסירה:

ישראל עבדיך . בלב נשבר נדכאים . למען חסדיך . הראם נא קץ פלאים . גאי״ם הפאי״ם הא״ם . אל הבנים החזירה

צדיק אתה יְיָ . לך אנחנו מודים . השיבני יְיָ . למען הידידים . הורי״ם ברי״ם שרי״ם . קִיְּמו זאת ההורה

אגודות מיסיונריות

במאה ה־19 החלו אגודות מיסיונריות פרוטסטנטיות את פעילותן במרוקו, במטרה להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. עשר אגודות כאלה פעלו במרוקו, רובן מבריטניה. האגודה האנגליקנית הראשונה, The British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews, נוסדה ב־1804. נציגה במרוקו היה ג׳ בורו (Borrow), שפעל שם החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 ואילך בערים טנגייר, תיטואן ומוגדור, בעזרת מומר בשם חיים בן עטר, שהפיץ עותקים של הברית החדשה.

אברהם בן עוליל יליד טנגייר (1826), שהתנצר באנגליה בגיל 18, נשלח למרוקו ופעל שם בשנות ה־50 וה־60. ב־1868 ביקר בטנגייר, בתיטואן, ברבאט, בסלא ובקזבלנקה. בפעילותה של אגודה זו חלה הפסקה והיא חודשה במרוקו ב־1883.

האגודה הפעילה ביותר היתה London Society for Promoting Christianity amongst the Jews  , שנוסדה ב־1809 ופעלה במרוקו החל ב־1843 ואילך באמצעות שליחים מומרים. הראשון בהם היה אלכסנדר לוי, שהגיע למוגדור ב־1844 וניהל תעמולה נוצרית. הוא נפגש עם רבני העיר אברהם קוריאט ויוסף אלמאליח, אך לאחר מכן הטיל בית הדין חרם על כל מי שבא אתו במגע. בדורות הבאים הוטלו חרמות נוספים על ידי בתי הדין. בשנות ה־50 נשלח יהודי מומר מקרקוב, בשם ח״א מרקהיים, שלא הצליח לנצר אפילו יהודי אחד.

ג׳ימס ברנס גינצבורג היה יליד רוסיה שהוטבל לנצרות באנגליה ב־1847, הצטרף לאגודה הדל ונשלח בשליחותה לאלגייריה ב־1857. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870, 1873, וב־1875 יסד מרכז מיסיונרי קבוע במוגדור. הוא הקים בית ספר לנערים ונערות, וניצל את עניותם ובורותם כדי לפתותם ללמוד ולהטבילם לנצרות. יחד עם צוות שביקר בערים שונות במרוקו, ניהל גינצבורג תעמולה והפיץ את ספרי התנ״ך והברית החדשה. הוא היה אדם דומיננטי ובעל יוזמה, ועורר עליו את חמת הקהילה היהודית במוגדור, שנקטה אמצעים שונים כדי למנוע את פעילותו, כולל חרם, לחץ כלכלי, אלימות ופניות לממשל ולנציגי בריטניה. בראש המאבק עמד הרב יוסף אלמאליח, שנוסף למעמדו בתור חכם היה סוחר מצליח, כיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיו לו קשרים עם הדיפלומטים בעירו. במשך כשלוש שנים, עד סוף 1878, הצליח גינצבורג להטביל 23 יהודים. ב־1879 הוא נאלץ לעזוב את מרוקו, חזר אליה ב־1882, ולאחר ארבע שנים נשלח לאסטנבול שם נפטר ב־1898. את מקומו במרוקו מילא אלי זרביב, יהודי מומר יליד אלגייר, עד פטירתו בשנת 1919.

אגודות נוצריות אחרות פעלו על ידי הקמת מרפאות ושליחת רופאים, שאגב טיפולם בחולים יהודים ניסו להשפיע עליהם להתנצר. על רקע מחסור ברופאים מקומיים, ושכיחותן של מגפות ומחלות שונות, היה זה אמצעי יעיל. אחד הרופאים היה רוברט קר (Kerr), שליח אגודה בשם Presbyterian Church of England, שהחל ב־1886 פעל במשך שבע שנים מבסיס ברבאט. הוא ביקר בערים טנגייר, סלא, פאס, צפרו, מכנאס, והגיע עד תפילאלת. בין השליחים היו גם נשים.

מספר היהודים שהוטבלו היה זעום יחסית למאמצים הארגוניים ולפיתויים הכלכליים. אבל היתה זו סכנה לקיום היהודי, וננקטו צעדים למנוע אותה, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר יהודיים לנערים ולנערות, ויותר מעורבות של העשירים במצוקת העניים. האנגליקנים מבריטניה הפיצו במרוקו ספרי תנ״ך מודפסים, ועוד ב-1960 שאל הרב א' חזן מקזבלנקה את הרב דוד עובדיה בצפרו האם מותר ללמוד מהם, והתשובה היתה שלילית (ד עובדיה, שדת ׳נתן דויד, סי׳ לג).

מיסיון פרנציסקני הוקם במרוקו מיד לאחר מלחמת ספרד־מרוקו: ב־1860 בתיטואן, ב־1868 בקזבלנקה ובמוגדור, ב־1869 במאזאגאן, ב־1870 בטנגייר (שם תוקם בית ספר שגם יהודים מקומיים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בו), ב־1888 בלאראש ובסאפי, וב־1890 ברבאט.

לפי ידיעה מ־1887, ממשלת ספרד שהושפעה מתנועה פרו־יהודית בספרד, החליטה על הקמת בית חולים בטנגייר שהיה מיועד לקתולים, אבל גם חולים ־־ידים יכלו להתקבל בו. מאחר שטיפול רפואי היה אחד האמצעים להעברת •־ידים על דתם, כאמור לעיל, היה אולי שיקול מיסיונרי בהחלטה זו, נוסף לצד ההומאניטרי.

בכתב עת של מיסיונרים ב־1899 פורסם על יהודייה שהתנצרה בטנגייר. יהודים בודדים נוספים התנצרו, אבל מספרם היה זעום לעומת המאמצים הארגוניים והפיתויים החומריים.

ליהודי מרוקו היו מגעים חיוביים עם נוצרים אירופים על רקע קשרי מסחר. יהודים גם נהגו לארח סוחרים ותיירים נוצרים, ואלה שיבחו את הכנסת האורחים שלהם, למרות עניותם. לפי מקור מהמחצית הראשונה של המאה ה־18, נוצרים שלא היו להם בתים משלהם היו חייבים, לפי החוק, לגור אצל יהודים. הרופא המיסיונר רוברט קאר כתב, שכדי לגור ברובע היהודי על הנוצרי להצטייד במכתב מהווזיר לענייני חוץ. לפי מקור מהעשור השלישי של המאה ה־19, הוצאות האירוח חלו על הקהילה היהודית.

נישואין עם נשים נוצריות היו נדירים עד הזמן החדש. ר׳ יצחק אבן דנאן מפאס (1836־1900) דן בשנת תרץ (1890) על ׳ראובן שהיה נשוי לנוכרית מבני אדום וילדה לו בנים ובנות׳, היא מתה והוא נשא יהודייה (ליצחק ריחי, סי׳ ו). בספרות הרבנית של המאה ה־20 מצויים דיונים על יהודים שנשאו נוכריות או נוצריות, מהן שרצו להתגייר, ועל ילדיהם – מהם שנימולו(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג, יור״ד, סי׳ ז).

היו מבקרים נוצרים שכתבו ביומניהם פרטים שונים על חיי המשפחה, הכלכלה והקהילה של היהודים, מהם ברוח אוהדת ומהם בגישה ביקורתית.

תהלוכת ייהודה איש קריות׳: נוצרים בטנגייר ביטאו יחס של בוז ועוינות ליהודים בתהלוכת ייהודה איש קריות׳, מנהג זה היה נהוג בכל יום שישי לאחר הפסח, כאשר נערים נוצרים ומוסלמים היו רצים ברחובות כשהם נושאים בובות בוערות לבושות כיהודים, ויורים עליהן. בשנות ה־80 של המאה ה־19 הופסקה התהלוכה, לאחר פניית גורמים יהודיים ובהתערבות דיפלומטים אירופים, אבל היא חודשה שוב. לפי ידיעה מיום 3 במאי 1889, הורה קונסול ספרד בעיר, בלוויית אזהרה, להפסיק תהלוכה זו הפוגעת ביהודים. בעקבותיה אסרה המשטרה כמה עבריינים.

   "ליהודים היתה – אורה ושמחה, וששון ויקר" (מ' אסתר ח, טז).

"מגילת אסתר" – גילוי ההיסטוריה היהודית בעבר ובהווה.

          "אסתר – ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הק' כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית נגד היהודים: המן העמלקי רצה להשמידם מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ואילו אחשוורוש רצה להשמידם מבחינה רוחנית.

לקראת סיום "המשתה לכל שריו ועבדיו", אחשוורוש מחליט להזמין גם את היהודים כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית, ולהשכיח מהם את המשך בנין המקדש השני בו החלו עזרא ונחמיה, בעקבות הכרזת כורש זקנו של אחשוורוש ככתוב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר… כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים,  והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א' א').  את זאת לומד רבנו האוה"ח הק' מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם" = עם ישראל. כמו כן מהכתוב: (עזרא א' ו') "ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים". ב"סדר עולם" (כט) נאמר שכותבי השטנה נגד היהודים, היו עשרת בני המן שמאור יותר נתלו על עץ בעקבות אביהם המן הרשע.

מתוך עיון קצר בהיסטוריה היהודית, ניתן להיווכח די מהר בשיתוף פעולה הנ"ל דוגמת הנאצים מצד אחד שתכננו ואף ביצעו רצח מיליוני יהודים, ומצד שני אנגליה וארה"ב שלא היו מוכנים להפציץ את מחנות ההשמדה למרות שידעו על המתרחש. גם כיום, יש לנו את פרס ההולכת בעקבות המן הפרסי, ומכריזה השכם והערב שהיא רוצה למחוק אותנו, ומצד שני האו"ם, הערבים והאירופים המתנכלים לעמ"י. מחצית מהגינויים באו"ם, נגד ישראל.

אחשורוש ראה שתמו 70 שנות גלות  עם ישראל לאחר החורבן  ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא (ירמיה  כט, י)  "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם": 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך {כולל שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון}, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה.

את זה הוא לומד מן הכתוב: "בימים ההם" = "ב' – ימים" = ב' שנים. כידוע המילה "ימים" בתנ"ך רומזת לשנה ככתוב: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה' כט'),  לכן "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתישבה דעתו כדברי הגמרא. הוא עושה משתה, בו השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש, כדברי הגמרא (מגילה יב' ע"א) "בהראותו … את יקר תפארת".

מוסר השכל: יש לקרא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו מזרע שאול המלך מבנימין. כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה', והנה צאצאיו מרדכי ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.

במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם",  (אסתר ט, טז), כדי לתקן את לוחמי שאול ששלחו את ידם בביזה ולקחו מן הצאן, ככתוב: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר… (שמואל א, טו, ט).

                    "זכור את אשר עשה לך עמלק…" (דברים כה, יז – יט).

     עמלק של המן הגגי – ועמלק של ימינו.

בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה, ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.

אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכל כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק: "זכר… ולא ירא אלוקים… תמחה את זכר עמלק… לא תשכח". לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.

עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע – הסבא של עמלק עורך "קבלת פנים" צבאית ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי, ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים. (שמות בשלח יז, ח –טז).  עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי.

בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא (מגילה ו ע"א) לפסוק: "אל תתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט).. "אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי". ויש גורסים גרמניה של רומי. במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = המן רשע} גרינג ממקימי הגסטפו, התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א תשרי תש"ז  {1946} – יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין  מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ. שנת תש"ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא = ת – ש – ז 1946. האות ו במלים "ואת" המופיעה בבני המן, רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה גם רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (ילקוט מעם לועז אסתר רלז), היא רומזת על תליית עשרה אנשים נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן, המלה את רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא (סוטה יז, ע"א).

מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946". 

 כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).

כעמלק של ימינו, מהווים האיאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו, כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה "זכינו" עם יציאתנו ממצרים.

המסר המרכזי במגילת אסתר – לדורנו.

"נס פורים היה הכנה לבית שני… ויהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה" (שפת אמת).

אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך 20 שנה בין השנים: 485-465 לפנה"ס. הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריוש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך במלחמה ואף הצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה שנמשך 180 יום. בכך הוא רצה לבסס את מעמדו באימפריה שהתרחבה. שמו הפרסי הוא "חשיארש", ואילו בפי היוונים כסרכסס. בפי היהודים כונה "אח-שורוש", היות ומי ששמע את שמו צעק "אח ראשי", היות והוא רושש את העם בגלל גובה המיסים למימון שיגעונותיו: כיבושי נשים וארצות. אשתו "ושתי" הייתה נכדתו של נבוכדנצאר דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו, ואילו אמו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד.

היהודים שראו כי טוב ליבם ביין הפרסי, סירבו לעלות לארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה, ובעצם עלתה רק "דלת העם". שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי (מורדוך) ואסתר (אסתיריס) מזכירים שמות אליליים פרסיים. כמו כן אסתר בבית אחשוורוש, ומרדכי "יושב בשער המלך" – בתפקיד של שר. כל זה משקף תפאורה של "יהודי אמריקה של אז".

הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה כהמן… שנס כזה הכנה לגאולה". לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני. לכן, הקב"ה זימן את גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון: "קיימו וקיבלו עליהם". ניתן להם ניסיון צבאי שהרגו באויבם עמלק.

פורים מקיף את כל החגים: פ = פסח,  ו = ו' בסיון שבועות,  ר = ראש השנה, י = יום הכיפורים מ = סוכות (בארמית). כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בפורים.

"והימים האלה נזכרים ונעשים – בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" (אסתר ט, כח). האורות של אז, מאירים גם כיום מידי שנה בשנה כדברי חכמים לכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים". האורות של כל חג מאירים בכל חג כדברי רבנו האר"י הק', כך שצריכים רק להתעלות כדי לקבל את אותם אורות.

המן האגגי של ימינו = רבים מהפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, ואף פועלים להשגת פצצה גרעינית לביצוע זממם. המנהיג הפרסי כיום הוא: "ח/המנ –אי. = המן.

 אחשוורוש של ימינו, מהווים רבים מראשי אירופה ואמריקה, שבמשחקי מלים דיפלומטיות נראים כניטראליים, אבל מאחורי הקלעים, תומכים בשונאינו ודורשי רעתנו.

הפתרונות לבעיית עמלק בימינו – אחדות ומנהיגות.

"לך כנוס את כל היהודים" – כנס ואחד את היהודים המפולגים (דברי אסתר למרדכי).

   אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה, ולכן החליט לקחת פיקוד  

 ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים – יד, טו, טז בניסן "שנפלו" גם על "ליל סדר פסח", כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות ולא שתו ארבע כוסות, כך שנשאר להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.

הרב חרל"ף (מי מרום – מעיני הישועה פרק י"ח) אומר: שיש צורך בשני מנהיגים כמו משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לכולם, הביטוי הפותח את השם, א-מ.

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח,

השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

המלה המשותפת "א-מ" מסמל את האם היודעת לטפל טוב בילדיה, בבחינת "אם הבנים שמחה הללוי-ה".

עמלק = 240 = ספק. "אין שמחה כהתרת הספקות" כדברי חכמים. ברגע שנתיר את הספקות הן בנושא אמונתנו השלמה בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו הקדושה, והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה – לא תהיה תקומה לכל אויבינו הרבים. והכל צריך להתקיים מתוך אחדות כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים" – לך תאחד אותם. לכן, השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל כדברי רבנו האר"י הק' לפסוק "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה" (ויקרא שמיני ט, ה). רק לאחר שמתקרבים איש לרעהו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", זוכים לעמוד לפני ה'. אז, נזכה בעזהי"ת ל"אורה ושמחה וששון ויקר".

 הנתונים הבאים במגילה –

 רומזים לכך שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש.

167 פסוקים במגילה – כנגד דברי שאול לשמואל: "חטאתי… כבדני נא נגד ז-ק-נ-י…" = 167.

159 פעמים המלה ה-מ-ל-ך בוואריאציות שונות. = ק-נ-ט = 159 = דאגה {בערבית מרוקאית}.

17 פעמים המלה מ-ש-ת-ה = טו"ב. כנגד 17 פעמים בה מופיעה המלה משתה בתנ"ך.

53 פעמים מופיעה המלה א-ס-ת-ר, וכן מ-ר-ד-כ-י. = ג"ן. גן עדן, "דודי ירד לגנו".

54 פעמים המלה ה-מ-ן = דן = 54. דינו של "ראש גוים עמלק", בתליה.

4 פעמים  ז-ר-ש הרשעה. ד' – דין לאשתו הרשעה של המן.

9 פעמים ו-ש-ת-י = ט = ט-ומאה.

28 פעמים א-ח-ש-ו-ר-ו-ש = "כ-ח, לרמוז על ה- כ-ח האכזרי של אחשורוש.

פורים שמח – משה אסולין שמיר

  לע"נ אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה. הרה"צ רבי אברהם בר אסתר ע"ה. הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

הצדיקות: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה שעלתה לגנזי מרומים ביום י"ב אדר. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה

מתוך פעמים מספר 24

הקינה השנייה היא על ר ' אליעזר גאלימידי , שלוח ירושלים, שתוך כדי שליחותו נהרג בידי ליסטים , בשנת 1804 או 1806 , בכפר בתוניסיה. הקינה עליו נכתבה בידי ר' אליהו סדבון , מפייטני תוניס המפורסמים , הנמנה עם ארבעת הפייטנים המרכזיים של קובץ הפיוטים התוניסאי החשוב ביותר 'שירי זמרה . ר' א סדבון כתב שתי קינות בלבד , וזו המובאת להלן כלולה בדיוואן שלו , המצוי בכתב -יד, מאוסף בניהו . בקינה שלפנינו באים לידי ביטוי הכאב, הזעם והזעקה המרה על המוות הטראגי של

גדול בתורה , שלוח ארץ – ישראל , תושב ירושלים עיר הקודש, שנרצח באכזריות והושלך על אם הדרך מדוקר ומתבוסס בדמו , על אדמה טמאה . הרחק מביתו וממשפחתו . קינת דוד על יהונתן )שמ"ב א : יט-כז ( מזמנת פסוקיה למשורר, שכן בשתי הפעמים המוות הוא טראגדיה אישית ואסון לאומי . ולא נחה דעת המקונן עד שראה בהרוג דוגמה של עבד ה ' , הנושא עוון העם כולו ומכפר במותו על כלל ישראל .

ארים בצור וחלחלה

קינה על מות השד" ר רבי אליעזר גאלימידי , שנרצח בתוניסיה בידי שודדי דרכים . שיר מעין אזור , בעל רפרינים מתחלפים , הבאים בראש השיר ועל-פי חריזתם משתנה חריזת האזורים . לבד מטורי הפתיחה כולל השיר 10 מחרוזות, בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, בחריזה מתחלפת לסירוגין . בסיום רפרין שונה.

כחוכת השיר : 'קינה להרc המנוח כמה"ר ]כבוד מורנו הרב[ אליעזר גאלימידי שיצא בשליחות ארץ- ישראל ונהרג בידי ליסטים בעו"ה ]בעוונותינו הרבים[ , והיא לתמרור "קול אהלה תתיפח" והסימן אליהו

מקור : דיוואן סדבון )כת"י בניהו( דף ב ע" ב .

ארים בציר וחלחלה                 קול מספד נהי ויללה

בנפש מרה נהליה                   אל השמועה כי באה

איכה מבין כל מדע                   כהימן כלכל ודרדע

נפל ביד עם לא ידע                 כנפול לפני בני עולה

ארים בציר

אבכה מי יתן ראשי                 מים שבתי וחדשי

אל שוכן ציון עיר קדשי           נגדע בארץ טמאה

בנפש מרה

לב נמס רפו ידיים                    וכל ברך תלך מים

ליקיר ירושלים                       חרב בן עמון שכלה

ארים בציר

לא ציוה אחריו אל ביתו           לא נשק לבנו ולבתו

הכמות נבל יהי מותו                 לזאת ידמה כוס וקאה

בנפש מרה

ידיו לא היו אסורות                  בחרב צר מדוקרות

בדם פצע וחבורות                    נתגולל בתוף מסילה

ארים בציר

יום הקיפוהו כזבובים                עדת מרעים וכלבים

שק אפר יוצע לרבים                 ואבל ובכי ומשואה

בנפש מרה

הרים נגעל גבור בהם               אל טל ואל מטר עליהם

כברזל יהיו שמיהם                   כי שם אבירי אל סילה.

ארים בציר

הורד מאת אחיו יצא          ציר נאמן במועצה

בוקר בקשתיו לא נמצא       ערב והנה בלהה

בנפש מרה

ומי ינחם בן יקיר              הקר דמעיו כהקיר

מים באר, ומגשש קיר       כמו עור באפלה

ארים בציר

והוא מעוונותינו              מדוכא מחמד עינינו

אכן הוא נשא חליינו           וכל עולה וחטאה

וכל עולה וחטאה             בחבורתו נרפאה.

ביאורים ומקורות

-1 בציר וחלחלה – בכאב וברעד.

-2 נהלאה – מפוזרת ומורחקת על-פי מיכה ד : ז . אל. . . באה – על- פי יח ' כא : יב.

-3 מבין כל מדע – הוא רבי אליעזר שהיה חכם וגדול בתורה. כהימן כלכל ודרדע – הנודעים

בחוכמתם, על-פי מ "א ה :יא.

4 עם לא ידע – על דרך דב' כחילו. כנפול. . . עולה – על-פי ש"ב ג : לד.

-5 מי . . . מים – על-פי יר' ח :כה. שבתי וחדש – צערי גדול עד כי גם בימי חג ומועד לא אחדל

מבכי .

6 -אל שוכן ציון – על הנפטר, שהיה איש ירושלים.

7-וכל. . . מים – על -פי ית

8 ליקיר ירושלים – שם של כבוד לחשובי ירושלים, על-פי יומא ויד.

חרב בן עתון – על-פי ש"ב יביט.

10 הכמות נבל – ש" ב ג : לג . כוס וקאה – עופות המסמלים חורבן וקינה. על דרך תה ' קב : ז .

11 ידיו לא אסורות – על-פי ש"ב גלד.

12 בתוך מסילה – על אם הדרך.

14 שק. . . ובכי – על-פי אס' דיג. משואה – חורבן וצרה.

15 הרים. . . שמיהם – הביטוי כולו על-פי ש"ב א : כא.

16 כברזל יהיו שמיהם – על-פי וי' כו : יט. אבירי אל סלה – על-פי איכה א :טו .

17 -מאת אחיו – בני ארץ-ישראל .

. 18 בקר. . . בלהה – שמתחילה ' נעלם' רבי אליעזר ואחר כן נתגלה כי נרצח )ראה : יערי עמ' 704

19 -בן יקיר – בנו של המנוח . כהקיר מים באר – על-פי יר' וזז .

-20 ומגשש. . . באפלה – על-פי דב' כח : כט.

-21 , 22 והוא. . . נרפאה – כל העניין על- פי נבואת עבד ה' , ישעיהו פרק גג

ולסיכום – השירים לכבוד שד" רים או לזכרם הם ביטוי לאהבה ולהערצה שבהן התקבלו שלוחי ארץ– ישראל בקהילות צפון–אפריקה. דמות השד" ר העולה מן השירים היא של אישיות רבת פנים ורבת עוצמה, חוכמה , גדולה ומידות נעלות. בעיקרו של דבר ודאי היו שלוחים אלה אנשי המעלה , ועם זאת הילת הקדושה של ארץ – ישראל ודאי הוסיפה הרבה לדמותם .

אלף תרכד

רבי יוסך משאש

תמוז תשכ׳׳ט, לרי׳׳ע חתוויל, למראכ״ש

מכתב כבודו הגיעני, בו בקש כבודו, להודיעו, מה היה במרוקו בשנת תק״ץ, כי צריך הרבה לידיעה זו.

תשובה, מה שזכורני שראיתי בזה, בס׳ יחס פאם כתב יד, ובכתבים אחרים, כי בשנת תק״ץ, היה המלך מולאי עבד ארחמאן בפאס, והיתה גרה בפאם אלבאלי (העתיק) משפחה ערבית גדולה המונה כמה וכמה אלפים נפשות נקראת בשם ״לודאיא״ גבורים, ואכזרים, ועשירים, והיה להם ראש מופלג בעושר, ולכל אשד היה פונה היו כלם פונים אחריו, והוא נשא ידו במלך להרגו ולמלוך אחריו, ומרגלי חרש הודיעו למלך, ובפתע פתאום תפשוהו עבדי המלך, ועשו בו שפטים וכל רכושו הרב והעצום ונשיו ופלגשיו ׳ושפחותיו הכל לוקח בית המלך, ואחר ירחים אחדים מרדו כל לודאייא במלך בפעם אחת והרגו מעבדי המלך רבים ונכבדים, והמלך נלחם בם בתוך העיר, וגברה יידם, והמלך ברח למכנאס, וכבדוהו כבוד עצום, ואסף חיל גדול ומצא בבית השר של מכנאם אשה עבריה תופרת בגדי נשיו, והיתה תמימה, ואמרה לנשי השר, שאם ירצה המלך להיות בטוח שינצח את אויביו, יבקש ברכה מהצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, שהיה עדיין חי במכנאס, ויגידו לשר, ויגד למלך, והמלך רצה בזה, ווהתחפש הוא והשר ובאו בלויית האשה בחצות לילה, לבית הצדיק, .ויברכהו הרב בהצלחה מרובה, ויתן לרב מתנה כיד המלך, ולא רצה לקחת בשום אופן, וברכת הרב נתקיימה. ונסע המלך עם חילו הגדול לפאם וצר על העיר ימים אחדים, והכה לודאייא ועוזריהם שוק על ירך, וגרש אותם מן העיר, ופזרם בבל כפרי מרוקו, והביא במקומם משפחות פלשתים אשר עזרוהו הנקראים בשם ״סראגא, ואולאד גאמאע״, וכל ימי המרד והמצור והמלחמה, היו רעים לישראל מאד, ונמשכו המהומות קרוב לשלש שנים, ושלום.

עבד נורא ואיום. אני היו״ם ס״ט

אלף תרכה

להנ״ל, נזמן הנ״ל

מכתב כבודו הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, עוד בקשתני הרבה להודיעך מי הוא הצדיק ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל, ומה רוצה לומד הבנוי בוסידאן.

תשובה, הצדיק הזה בא למכנאס בש׳ תק״מ – 1780 –  עם בני קהלו קרוב לק״ן נפש, מכפר תימלילת במחוז מרכש, שנשלל ונחרב ע״י ברברים אכזרים, ועזרם בהונו ואונו, הרה״גא המפורסם כמוהר״ר רפאל בידדוגו זיע״א, וקבע ישיבה גדולה מבני קהלו, והיה מלמד אותם ומפרנסם עד אלול תקצ״ב שנתבקש בישיבה של מעלה, וזקני הדור מספרים עליו הרבה משקידתו בתודה דלא הוה פסיק גירסא מפומיה יומם ולילה, והיה חסיד קדוש, ובעל צדקה וחסד במדה נפרזת, ומספרים עליו פלאות בענין הברכה שהיתה שורה בכספו, שהיה לו כלי של בדיל ישן מונח על זיז היוצא מכותל ביתו מבפנים לעין כל, וכל מי שמתנדב דבר לישיבתו היה לוקח ומניח באותו כלי, ומאותו כלי היה מוציא כל הוצאות הישיבה ופרנסת התלמידים בריוח גדול, בלי שום חשבון לא נכנס ולא יוצא, והכלי תמיד מלא. ואין שום אדם אחד זולתו נוגע באותו כלי, פעם אחת בא אדם לגנבו, ותיבש ידו, והיתה מהומה בעיר, בי הגנב היה בן עשירים, וכאשר נתפרסם הדבר בבל העיר, אז הצדיק בקש עליו רחמים ונתרפא.

עוד פעמים הרבה היו שנות רעב שאין נמצא לחם בעיר, והוא בכל בקר כשהיה פותח ביהכ״נ להתפלל, היה מוצא שק של קמח, וממנו היתה פרנסתו ופרנסת תלמידיו. ועוד הרבה הרבה ספורים מספרים עליו בעניינים אלו, זיע״א. קבורתו וקבורת הרבה מבני משפחתו, ידועה לכל, בבית הקברות הישן במכנאס, ותמיד משתטחים עליה ומבקשים רחמים בזכותו, ורבים מעשה נסים מספרים הנשים, וכל מי שנענה עושה סעודה על יד קברו בערב ר״ח, בטי ומיני מזונות, וחלוק צדקה לעניים, וכן בביהכ״ג הידועה ונקראת על שמו, יש עששית דולקת תמיד יומם זלילה לעלוי נשמתו, וזרעו נהנים חרבה בזכותו עד היום מנדרים ונדבות שעושים לשמו.

 וטעם הכנוי ״בוסידאן״ אומרים, שהראשון של המשפחה היה רגיל לנסוע לארץ הכושים השחורים, הנקראת בפי הכל במרוקו, בשם סודאן, אודות מסחרו, ולכן קראוהו בשם בוסידאן, דהיינו בן סודאן, ונשתבשה באורך הזמן מוא"ו סו, ליו"ד סי, כאשר יקרה תמיד, ושלום.

אני היו"ם ס"ט

1 – מבוא – חוה לצרוס – יפה

מצבם של יהודים בארצות האסלאם בימי הביניים ובזמן החדש ומעמדם בעיני שכיניהם המוסלמים הם נושאים שנויים במחלוקת לא רק בין החוקרים כיום. גם בעבר נחלקו אף היהודים עצמם בדעותיהם על " גלות ישמעאל " ותיאורו אותה גלות בדרכים שונות ביותר.

כל למשל אומר בחיי אבן פקודה, מחבר ספר " חובת הלבבות " הידוע שיש למנות  בין חסדי אלוהים לבני עמו את גלות ישמעאל, שבה פרנסתם מצויה במיוחד, בהשוואה לשכניהם, והם יכולים לומר את אשר עם לבם באופן חופשי.

בנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּ‏‏קוּדָה (בערך ד'תת"י, 1050 – ד'תת"פ 1120) היה רב ופילוסוף יהודי, מחבר חובות הלבבות, הוגה דעות ודיין יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד.

ספרו העיקרי, "תורת חובות הלבבות" (מוכר גם בשם המעט משובש "חובת הלבבות"), הוא ניסוח של "תורת המוסר" היהודית. הספר נכתב בשנת ד'תת"מ (1080) בערבית בשם "כתאב אלהדאיה אלי פראיץ אלקלוב", ותורגם לעברית לראשונה בידי יהודה אבן תיבון בשנת ד'תתקכ"א (1161). לספר הייתה השפעה על יהודים וגם על לא-יהודים. הספר תורגם מחדש מעברית לערבית וליידיש ואפילו לכמה שפות אירופיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת תשל"ג (1973) בידי הרב יוסף קאפח.

כתב גם שירים שתוכנם תוכחות ובקשות, וכן מיוחס לו ספר נוסף בערבית בשם ספר תורות הנפש, אולם ככל הנראה מדובר בפסבדואפיגרפיה. החיבור תורגם לעברית בשנת תרנ"ו (1896) בידי יצחק דוד ברוידע בפריז.

רבנו בחיי הבדיל בספרו בין "חובות האיברים", כלומר המצוות המעשיות המוטלות על היהודים, לבין "חובות הלבבות" – חובות ההכרה וההרגשה, שהן מצוות האמונה והדרישות המוסריות. הוא מדגיש שהאחרונות עולות בחשיבותן על הראשונות. על פי השקפתו, חובה על היהודי להאמין באל ולבטוח בו, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה, אך מעל הכול, לאהוב את האל.

הספר מחולק לעשרה "שערים" (פרקים) שכל אחד מהם עוסק באחת מחובות הלב. השער הראשון – שער היחוד, עוסק באמונה, ואילו השערים האחרים עוסקים במוסר ובמידות. הספר נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות (לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים) אולם היו חכמי ישראל, בעיקר מהאחרונים, שהביעו הסתייגות מתוכן השער הראשון בשל תכניו הפילוסופיים. הגאון מווילנה, ששיבח את הספר, המליץ לתלמידיו ללמוד את ספר הכוזרי במקום את השער הראשון.

רבנו בחיי מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר.

בעת שכתב רבנו בחיי את הספר הוא הושפע גם ממקורות פילוסופיים מוסלמיים ומהניאופלטוניזם בלבושו הערבי שביקש ליצור חיבור בינו ובין ההשקפה הדתית המוסלמית (כפי שנמצא למשל בחיבור "אחי הטהרה").

בולטות בספרו מובאות מחכמים לא יהודים. הוא השתמש בהוכחות הכלאם המוסלמי למציאות האלוהים, אם כי בשינוי מה ועם עירוב נאו-אפלטוני לגבי מושג האחדות. בתורת התארים הולך אבן פקודה בשיטתו של רס"ג, ומוסיף כי אף התארים החיוביים הזהים עם עצמות האל אינם אלא שלילה. הבחנתו בין חובות האיברים לחובות הלבבות נמצאת כבר במקורות המועתזילה, שגרסו כי דבקות הנפש היא האידאל, וניכרת בספרו דואליות של הנפש והגוף יחד עם נטייה מתונה לפרישות.

בחיבורו "ספר תורות הנפש" הוא מחזיק בשיטה הניאופלטונית בצורתה הפופולרית ואינו מוצא סתירה בינה לבין התורה. הוא מקבל את האצילות הניאופלטונית כפי שהובאה בכתבי הפילוסופים הערבים ומדרג אותה: שכל (שכל הפועל), נפש, טבע, חומר, עצמי הספירות, הכוכבים וארבעת היסודות.

כל אלה הם נבראים והוא אינו רואה סתירה בכך. הגותו מדגישה את השניות שבין העולם החושי ובין העל-חושי. החיבור עוסק בנפש ולשיטתו היא עצם בלתי תלוי בגוף, ומהותה מעידה על מקורה. בכך הוא דוחה את שיטתו של אבן סינא, לפיה הנפש מגיעה יחד עם הגוף הגם שהיא עצם עצמאי.

 לפי רבנו בחיי הנפש מצטרפת לחלקי נפש פחותים במטרה להשיבם ולהעלותם, הזיכוך מושג על ידי צידקות שהיא שלטון הנפש השכלית וההכרה. שלמות שכלית ומוסרית מזכה בשיבה אל עולם הרוח, זיכוך מוסרי בלבד מביא אל גן העדן התחתון למטרת השגת ההכרה. לשיטתו, נפשות שנדבקו בחושניות חוזרות בגלגול אף לבעלי חיים, בשונה מדעת ר' יצחק הישראלי כי הנפש נסערת בכיסופי שווא תחת השמים, זהו עונשה והיא אינה שבה בגלגול. עד כאן מוקיפדיה.

ואילו הרמב"ם, מאה שנים לאחר מכן, מגדיר אותה גלות עצמה כגלות הקשה ביותר לישראל : " מעולם לא עמדה על ישראל אומה צוררת יותר ולא היה מי שהפליג בהכנעתנו ובחיזוק שנאתנו כמותם ( ראה, אגרות תימן )

ההערכות השונות תלויות בוודאי בראש ובראשונה בתולדותיהם של הכותבים ובתקופות השונות ובאזורים הגיאוגרפים השונים שבהם חיו. בחיי כתב בתקופת " תור הזהב " בספרד במאה האחת עשרה, ואילו הרמב"ם כתב מניסיונו, בעת רדיפות השמד של המווחדין בצפון אפריקה, אל יהדות תימן הסובלת.

אולם הבדלי ההערכות תלויים לא במעט גם בגישתם הסובייקטיבית של המחברים השונים. הדבר נכון אף יותר לגבי חוקרים העוסקים בתולדות היהודים תחת צל האסלאם, שבמודע או באופן לא מודע נתנו ביטוי במחקרים לרחשי לבם שלהם – ללמדך עד כמה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להגיע לממצאים אובייקטיביים בחקר ההיסטוריה שתיארו בצורה כה חיובית במאה התשע עשרה את " תור הזהב " של אבות אבותיהם בספרד המוסלמית, ביקשו כנראה לנגח את שכניהם באירופה הנוצרית על הקצב האיטי של תהליך האמנציפציה שלהם עצמם.

ואילו החוקרים היהודים העוסקים בנושא זה כיום קושרים את נושא מחקרם בדעותיהם הפוליטיות ובזיכרונם ההיסטורי של " יהודי המזרח " החיים בישראל כיום. מעבר לכל זאת אין ספק שאותן תופעות עצמן עשויות להתפרש בדרך שונה על ידי חוקרים שונים, בהתאם למטען ההשכלתי שלהם, לנושאי ההשוואה שבחרו בהם ולהגדרות היסוד שעל פיהן הם עובדים.

להלן אסתפק בדברי המבוא שלי בהדגשת כמה צדדים ייחודיים לתולדות היהודים תחת שלטון האסלאם,שבחלקם יוזכרו גם מאמרים שבהמשך, אך לא תמיד ניתנת להם תשומת לב מספקת.

הרומן "מי אתה ישראל מיר" פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש׳׳ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתג״סות לפלמ״ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאות׳ והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבוי״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האסלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים "חותם בדבריה", ״מבחן החלב" וייבוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי "סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.