המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

המחלוקת בענין ביטול הצומות

הוגה הדעות של הבת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.

בענין ביטול הצומות הוא מביא ראיות מן הפוסקים הראשונים והאח­רונים ואף נתלה באילן גדול בהרמב״ם, לפיהם כאילו הצומות על חורבן הבית אינם חובה, ״שלא ציווה ה׳ ולא דיבר ולא עלתה על לבו לצוות להם על התעניות הללו…. רצו מתענין, רצו אין מתענין.״

בנושא זה התפתח ויכוח מעניין בין ר׳ יעקב בן סעדון ור׳ יעקב ששפורטש, ומפאת הענין שבו המבטא את ניגודי התפישות הקוטביים, והמעיד על התהום שנפערה ביהדות, נתעכב עליו בקצרה.

ר׳ יעקב בן סעדון מסתמך כאמור על דברי הפוסקים ובין השאר מביא את דברי הרמב״ם בפרושו על המשנה ג׳ פרק א׳ דראש השנה האומרת, ״על ששה חודשים השלוחין יוצאין (מירושלים כדי להודיע מתי נתקדש החודש): על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני פורים.״ והרמב״ם מפרש משנה זו בזו הלשון: ״העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים, ומירושלים היו ב״ד (בית־דין) שולחין השלוחין לכל הארצות… ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז. אמר הש״י (השם יתברך) ׳כה אמר ה׳: צום הרביעי וצום החמישי וכו'. כנראה כמי שנתן בידם הבחירה, רצו מתענין, רצו אין מתענין. וצום הרביעי הוא י״ז בתמוז, כי בתמוז החודש הרביעי וצום החמישי ט״ב (ט׳ באב) שיחול בחודש החמשי וצום השביעי צום גדליה וצום העשירי י׳ בטבת לפי שהוא בחודש העשירי ואף על פי כן שהיה הרשות בידם שלא להתענות בט׳ באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו כמו שיתבאר בתענית.״ עד כאן לשון הרמב״ם. כדי שנבין את כוונת הרמב״ם ״על תכיפת מיני האבל שארעו בו… נביא מה שנאמר במסכת תענית משנה ו׳ אותה הוא מזכיר, וזה לשונה: ״חמשה דברים ארעו את אבותינו בי״ז בתמוז, וחמשה בט׳ באב. בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמום את התורה והעמיד צלם בהיכל ובתשעה באב עזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ^, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.״

לפי הקטע הנ״ל היתה הרשות לפי הרמב״ם, אליבא דבן םעדון, שלא להתענות בט׳ באב; אך ״היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו״.

ר׳ יעקב בן־סעז־־ון מגיים לעזרתו גם את דברי הנביא זכריה כאשר עולי בית שני שלחו מבית־אל שני אנשים נכבדים, שראצר ורגם מלך, אל ירושלים, לחלות את פני ה׳ לאמר: ״האבכה בחודש החמשי(אב) כאשר עשיתי זה כמה שנים?״ כלומר היש מקום לצום ולבכות בט׳ באב על חורבן הבית גם לאחר שהושלמה מלאכת בנין בית־המקדש והתחדשות החיים הדתיים והלאומיים של העם? והתשובה של ה׳ אל הנביא זכריה היא: ״אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר: כי צמתם וספוד בחמישי(ט׳ באב) ובשביעי(צום גדליה) זה שבעים שנה הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים.״ פרוש הדברים: אם צמתם והתעניתם האם לכבודי צמתם? כלום יש לי הנאה מצומכם? וכוונת הנביא היא: אין בצום ובבכי משום חרטה על מעשיכם ועל עוונות העבר, אלא הבעת צער על האסון שהתרחש על העם. ואם כך הדבר, צומכם אינו מוסיף ואינו גורע. ואם תאכלו ואם תשתו, הלא להנאתכם אתם עושים ולא להנאתי. והמסקנה של ר׳ יעקב בן־סעדון מתשובת זכריה היא כי אלוהים לא ציוה על הצומות, כי הם עצמם גזרו עליהם צומות כדי לתת ביטוי לכל הצרות שבאו עליהם, ואילו עכשיו, כאשר פקד ה׳ את עמו נתן בלב כורש לתת להם רשות לבנות בית־המקדש מחדש, העמידו את כל ענין הצומות בסימן שאלה, והתשובה, אליבא דר׳ בן סעדון, שקבלו מזכריה היא חדה וברורה: לא נדרשתם לבכות ולצום. והא ראיה, באותה נבואה ; ואמר זכריה ״כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים״ וכו׳.

ר׳ יעקב בן־סעדון מתאמץ בכל כוחו ומגייס לעזרתו את כל ידיעותיו ההלכתיות, על־מנת לישב סתירות ולהצדיק את ביטול הצומות. באקרובטיקה אינטלקטואלית מיוחדת הוא מתרץ את דברי הגמרא (ר״ה י״ח ע״ב), המפרשת את דברי זכריה, ״צום הרביעי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה״ בזו הלשון: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש גזרות מלכות – צום; אין גזרות מלכות ואין שלום, רצו מתענין, רצו אין מתענין.

וזאת מסקנתו של ר׳ יעקב בן סעדון, לאחר שהוא מביא ציטוטים מר׳ יוסף קארו, הרשב״א, הרמב״ן ופוסקים אחרים הוא כותב: ״הרי לך ראיה מן הגמרא והפוסקים ז״ל כי לא מאת ה׳ היתה זאת תענית ט״ב רק היא נפלאת בעיננו על הצרות שארעו בו ורצינו ברצון נפשנו ונהגנו בו מנהג אבלות. ויצא לנו דין פשוט מכלל דבריהם, שבמקום ידוע בישראל שאין שלום ויד האומות תקיפה עלינו ואנו בגלות תחת ידם, אבל אין שמד שיגזרו עליהם גזרות ושמדות, יש רשות ביד אותה המדינה, רצו מתענין, לא רצו רובן להתענות אין מתענין … וממשיך: ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו(כלומר מרוקו) ומכיש (ומכל שכן) לבני אמסטרדם והמבורג ולבני אינלאטריה (אנגליה) שאין בהם שמד ש״ל (שבח לאל) והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״

התשובה של ר׳ יעקב בן־סעדון דחוקה, לפחות לגבי מרוקו, בה עסקינן, והיא תרגיל של לוליינות אינטלקטואלית. ראשית מפני שהציטוטים שהוא מביא הם סלקטיביים ולפי נוחותו. שנית המצב הכמעט אידילי שהוא מתאר ששרר כאילו באותה תקופה ״במערבנו״ – לפיו, ״שאין בהם שמד שבח לאל״ – אינו תואם, לצערנו, את המציאות ההסטורית, לא מדינית ולא כלכלית.

דבריו של ר׳ יעקב בן־סעדון טעונים בהחלט בדיקה. הקביעה ״שאין שמד״ ולכן המסקנה ״אם ירצו שלא להתענות הרשות בידם״, דרושה הוכחה.