רבי דוד ומשה-יששכר בן עמי ואחרים

סיפור בניית הציון

מספר שמעון ועקנין שביום חמישי בערב כשעלה כדי לבנות את קברו של רבי דוד ומשה, היו שם כ-1000 איש בערך. פתאום החל לרדת גשם זלעפות, (זה היה בל׳ תשרי, ראש חודש ראשון). פחד רב אחז את מר שמעון עד שהחל למרר בבכי מכיוון שרצה שהקבורה תהיה בראש חודש. ביום שישי שלמחרת יצאה לפתע החמה מנרתיקה והיום הפך להיות חם מאוד. מר שמעון עלה ובנה את הקבורה, ולאחר בניית הקבורה שאל מר שמעון ועקנין את הציבור: ״מה לעשות?" ונענה: ״צריך לשמוח ולעשות סעודה ולשתות מחייא". שתו מחייא, ופייסו פיוטים, כשלפתע, הופיעה יונה צחה כשלג, נעמדה על ראשו של שמעון ועקנין, ולאחר מכן התעופפה ועברה ונעמדה על ראש כל אחד מהנוכחים: קטנים כגדולים – ונעלמה. כולם הבינו שזה היה הצדיק.

בליל השבת שלאחר מכן, המשיכו לשמוח ולשתות ולאכול מכל טוב. כשפרשו לשנת הלילה, בא הצדיק בחלומו של מר ועקנין ואמר לו: ״קום! אמור לי: למה בכית אתמול בגלל הקבורה?", ״בכיתי כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש״, ענה לו מר ועקנין.

אמר לו הצדיק: ״אני לא רציתי קבורה ביום חמישי – בליל ראשון של ראש חודש – אלא ביום שישי, ליל שני של ראש חודש מכיוון שנפטרתי בערב שבת". המשיך ושאל אותו הצדיק: ״בנית?", ״בניתי" ענה לו מר ועקנין והתעורר. חשש מילא את לבו שמשהו קרה לקבר. הוא קם במהירות באמצע הלילה – היה חושך מוחלט.

הוא בדק ומישש, ומצא לרווחת לבו שהקבורה שלמה וחזקה כמו שהייתה בבוקר. העיר מר ועקנין את כולם והודיע להם: קומו! ממשיכים לשמוח ולשתות. קומו לבקשות! קומו והמשיכו לשתות מחייא ולפייס לצדיק!" שמחה גדולה אחזה את כולם.

פעם היה עשיר גדול שמכר סחורה של השוק השחור שאסור למכורה. שני קנאים הלשינו עליו, והשלטונות תפסו אותו, סגרו לו את החנות, קשרו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר. אז באה אישה זקנה, אמרה לו ״שמע! קח את הנר הזה, תדליק אותו ותגיד: יא רבי דוד ומשה, תעזור לי״. אמר העשיר: ״אם הצדיק יעזור לי ולא יקרה לי שום דבר ־ אתרום חצי מהסחורה שלי לצדיק, ואעשה כביש אל ציון קברו״. וכך היה.

למחרת, באו השומרים, פתחו את חנותו, בדקו את הסחורה שלו ומצאו בה שעורה, חיטה וקמח שהיה מותר למכור. חיפשו וחיפשו עוד בחנותו דברים האסורים להימכר ולא מצאו כלום, גם לאחר שקרעו את כל השקים.

אחרי שהבינו שלא מצאו מה שחיפשו סגרו את החנות והתנצלו: ״אנחנו מבקשים את סליחתך על שחשדנו בך". בלילה, בא רבי דוד ומשה בעצמו אל העשיר ואמר לו: ״דע לך! אני הצלתי אותך. עכשיו לך, פתח את החנות, ותמצא את הסחורה שלך כמו שהייתה״. ובאמת, פתח העשיר את החנות ומצא את הסחורה המקורית שלו. וכפי שנדר הוא קיים, תרם למוסדות הצדיק חצי מהסחורה, ובנה כביש אל ציון קברו של הצדיק.

סעודה בציון

מספר מר ש. ועקנין: ״פעם באו קבוצת אנשים מהעיר אזימור לציון של הצדיק. בדרך אזלו להם המים, ולא מצאו מקור מים מלבד מעיין קטן שהמים בו לא הספיק לכולם. אותה קבוצת אנשים התפללה לצדיק ואמרה: ״יא רבי דוד ומשה, אנו זקוקים למים״, ופתאום המים התחילו לזרום במעיין בלי סוף.

בעקבות הנס שקרה החליטה הקבוצה לעשות שם סעודה גדולה לכבוד הקב״ה והצדיק, אך נשאר למר ועקנין בקבוק אחד של מתייא, ולא היה לו מספיק לתת להם בסעודה. לקח מר ועקנין את גלימתו, התעטף בה, שם את הבקבוק מתחת לגלימה, ובא לצדיק ואמר לו: "יא רבי דוד ומשה, תעשה שאני לא אתבזה״. הוא התחיל למזוג כוסות מתחת לגלימתו, והכוסות מתמלאים בלי סוף, עד שכבר לא רצו יותר מחייא, וכשהוציא מגלימתו את הבקבוק, והנה, הוא מלא כמקודם. וכך קרה עם הלחם, שהייתה לו רק חתיכת לחם אחת קטנה, שלא הספיקה לכולם. שם מתחת לגלימתו, ביקש מהצדיק, ולא חסר לחם לאף אחד, וחתיכת הלחם לאחר החלוקה נשארה שלמה.

מספר דוד סי: ״יהודי עשיר אחד בשם אלגרבלי שמעון מהעיר מראכש, היה נוהג בקביעות להגיע להשתטח על קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. פעם אחת, הלשינו המוסלמים למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס משאית מלאה בשקיות תה, דבר שהיה אסור אותו זמן. תוך כדי שנסע עם המשאית לזגורה, התקשר המושל של מראכש למושל של זגורה, וביקש ממנו לחפש במשאית של שמעון לאלגרבלי. כשהגיע המושל של זגורה לערוך את החיפוש, ביקש ממנו שמעון אלגרבלי לדחות את הבדיקה ליום המחרת מכיוון שהשעה כבר מאוחרת. המושל נענה לבקשתו, והציב שומרים על המשאית. בינתיים הלך שמעון אלגברלי למקווה לטבול, לבש בגדים חדשים וירד לקברו של הצדיק. אותו לילה, בא אליו רבי דוד ומשה בחלום, וביקש ממנו שימסור לו את כל מה שיש לו במשאית ושיאמר שהוא רק עבד של הצדיק. במקביל, באותו לילה, בא רבי דוד ומשה זיע״א גם בחלום של מושל זגורה, וביקש ממנו שלא יפריע לעבד שלו שמעון אלגברלי.

למחרת, שמעון אלגברלי אמר למושל שהגיע אליו: ״כל הסחורה במשאית זו שייכת לרבי דוד ומשה". שאל אותו המושל: ״איפה נמצא רבי דוד ומשה?״ ענה שמעון אלגברלי: ״הוא נמצא במרחק של שמונה קילומטרים מפה". אמר לו המושל: ״לך תמכור את כל הסחורה של רבי דוד ומשה״. ואמנם כך היה. שמעון אלגברלי מכר את הסחורה, ובכסף שהרוויח קנה: פרה, שני כבשים ו-100 ליטרי מחייא, וחילק סעודה בציון של הצדיק, וחגגו שלושה ימים.