מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר