מורשת יהדות מרוקו

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו

משה עמאר

רבי שאול בה"ר שלמה אבן דנאן נולד בפאס סביב שנת תר"מ (1880) והוא בן למשפחת רבנים שמנתה עד אליו שבעה עשר דורות. על רבותיו נמנה אביו, וכנראה הוא היה רבו המובהק, כפי שהוא עצמו מתאר בהקדמתו לספרו "הגם שאול" :

הערת המחבר: במרוקו נהגו המשפחות המיוחסות לרשום את יחוסיהם בכתובות, נוהג שהתקיים עד לעלייה הגדולה לארץ. הסבתא, אם אביו של רבי שאול, הייתה ממשפחת צרפתי וגם לה יש שושלת יוחסין של כעשרים דור. משפחת אבן דנאן יש לה מסורת שהיא נצר למשפחת הרמב"ם, ומשפחת צרפתי יש לה מסורת שהיא נצר לרבנו תם, נכדו של רש"י. על מסורות אלו, ראו מ' עמאר, "שושלת משפחת אבן דנאן וייחוסה להרמב"ם", בתוך משפחת אבן דנאן, ירושלים תשס"ח, עמ' 35–40. ע"כ

מקור ישעי לחיי רוחי זאת התורה, הוא הקדוש מורי ורבי עטרת ראשי אדוני אבי ]…[ מוהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א, אשר הורני והנחני באורח חיים בלמוד ישר בכוונה עצמית, כאשר היה עם לבבו בלמודיו הכי גבוהים, בפלפולו הזך והטהור בתלמוד ובפוסקים, ממנו נאצלתי כלשהו, הוא היה מאור עיני ורוח בינתי. כרוך בעקבותיו הייתי מנעורי, מתעדן באמרותיו יום יום, נפשי ורוחי קשורים בו עד השעה האחרונה, אשר הפרידני ממנו המלך המשפט…

בהיות ר' שאול כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת אסתר, בת החכם ר' יהונתן מימרן, ממנה נולדו לו בן וארבע בנות. כל ימי חיי אביו עשה ר' שאול את תורתו קבע ומלאכתו עראי; הוא עסק חלקית כסופר שטרות בעיר. בעקבות כניסת הצרפתים למרוקו ערכו המוסלמים פרעות בשכונת היהודים בפאס בשלושים בניסן עד ב' באייר שנת תרע"ב (1912), הרגו ארבעים וחמישה יהודים, בהם אנשים נשים וטף ועשרות נפצעו, בנוסף שללו, בזזו וזרעו הרס וחורבן בשכונת היהודים. בשוך הפרעות וניסיון לשקם את ההרס ואת החורבן, נבחרה ועדה בת חמישה עשר איש ובתוכם רבי שאול, ותפקידה היה לדרוש פיצוי מהשלטון הצרפתי על הפגיעה ביהודי פאס.

שקדן בתורה רבי שאול היה קשור מאוד לאביו, וראה בו את רבו המובהק בנגלה ובנסתר ובהנהגות מוסריות וחסידיות. לכן הוא קיבל את פטירתו בצורה קשה מאוד, כפי שביטא זאת בחריפות יתר מספר פעמים. גם לאחר מות אביו נשארה נפשו קשורה בנפשו, ושמח כשזכה לראות פני אביו בחלום. כך הוא מסיח לפי תומו כי בליל שבת קודש ה' בתמוז תרצ"א:

ראיתי בחלומי חשק רוחי ושעשוע נפשי, פאר ראשי מורי ורבי אדוני אבי זצ"ל. ואדברה אליו דברים גבוהים ממני עליונים וקדושים. ואחר אמרתי לו תמיד בלבי לשאול ממורי ורבי אדוני שאלתי הלזו, ואערכה לפניו דברי שאלתי, וטרם השיבו אלי הוספתי לומר לו ולאו כך הוא פתרונה…

דומה כי בכוונה הוא לא פירט את השאלה ששאל מאביו, וגם הפתרון הוא ברמזים ועסק בעניינים העומדים ברומו של עולם. רבי שאול היה בקי בתורת הקבלה, בדרשותיו ובהגותו, הוא מרבה להשתמש בספר הזוהר. רבי שאול התפרסם כמי ששוקד על תלמודו, הוא נחשב למעיין, חריף ובעל סברה ישרה. בשנות העשרים לחייו הטיל עליו אביו לערוך מפתחות לספר תשובותיו "אשר לשלמה" (ירושלים תרס"ו), הכוללים סיכום כל שאלה ותשובה ומפתח עניינים הערוך לפי א"ב של הנושאים. לאחר פטירת אביו, רבי שלמה, ערך רבי שאול ואחיו רבי משה את ספר תשובותיו השני של אביו "בקש שלמה" (קזבלנקה תרצ"א). בקיאותו התלמודית של רבי שאול הביאה את רבי אברהם אביטבול, ראש ישיבה בעיר מראקש, לבקש ממנו לפרש לו סוגיה במסכת חולין. עשתונותיו של רבי שאול היו עסוקים בעיון בפרדס התורה, וגם כששכב לישון סרעפיו המשיכו בהרהורם. בחלומו פירש פסוקים ושאל שאלות קשות ומסובכות הן בנגלה הן בנסתר. וכשהתעורר משינתו זכר אותם בבהירות. בפרשת "שלח לך", על הפסוק: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז), הוא כותב:

פירשתי בחלומי: מלת הושע, תורה להשפיע על אחרים לעזור להם, כמו הושיעה את עמך. ומילת יהושע, תורה על הנשפע שהוא נושע מבלעדו כמו ישראל נושע בה'. בכן שינה משה רבנו ע"ה את שם הושע ביהושע, להורות שלא יהיה משפיע על המרגלים בעזור להם בעצתם, רק יהיה מופרד מהם ומושפע מהמקום ב"ה ונושע ממנו (עד כאן החלום). וכמו שאמרו חז"ל יה יושיעך מעצת המרגלים. רצונו לומר אתה נושע בה' ואין לך לירא מהם  ולהטפל בעצתם.

רב ודיין בשנת תרצ"ד (1934 )התמנה לדיין בעיר מראקש בהרכב ר' משה זריהן, אב בית  הדין, ורבי מרדכי קורקוס, ובכך הוסיף חוליה בשושלת חכמי המשפחה. מתקופת כהונתו במראקש פרסם ר' שאול פסקים רבים בחיבורו "הגם שאול". בשנת תרצ"ט 1939 -התמנה לאב בית הדין בעיר צווירא –מוגאדור-, וחבריו לבית הדין היו ר' חיים דוד בן סוסאן ור' שמעון אביקציץ בשנת תש"א נבחר לחבר בבית הדין הרבני הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשות ר' יהושע בירדוגו ועם ר' מיכאל יששכר אנקאווא. בשנת תש"ט התמנה לאב בית הדין הגדול ולרב הראשי ליהדות מרוקו. חבריו לבית הדין היו רבי מיכאל יששכר אנקאווא ורבי שמעון הכהן.

הערות המחבר: רבי משה זריהן נפטר במראקש ביום שישי, כ"א במרחשוון תשי"ד. ורבי מרדכי קורקוס נפטר במראקש בז' בתמוז תשי"ד -1954-

ר' חיים דוד בן סוסאן התמנה בשנת תרצ"ה -1935 -כרב ראשי וראב"ד בעיר קזבלנקה, נפטר בה' בכסלו תש"ך -1959 . ר' שמעון אביקציץ עלה לארץ בשנת תשט"ו -1955 , התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה, ונפטר בי"ז בניסן תשי"ט -1959

ר' יהושע בירדוגו נפטר במכנאס בכ"ד בתמוז תשי"ג -1953 בהיותו כבן 78 שנה, לאחר מחלה ממושכת. רבי מיכאל יששכר כיהן ברבנות עד יום פטירתו בראש חודש אדר תשל"ב- 1972- רבי שמעון הכהן עלה לישראל ובילה את שארית ימיו בלימוד תורה ובעבודת ה' בעיר חולון )נפטר בשנות השבעים של המאה העשרים(. ע"כ

בזכות אישיותו, חסידותו ואצילותו הייתה לר' שאול אהדה והוקרה מצד כל חכמי מרוקו. גם השלטונות הצרפתיים והמרוקאיים כיבדו אותו, והייתה לו אצלם אוזן קשבת.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

(441) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק ע״מ

פרשת יתרו

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

כִּשְׁמוֹעַ יִתְרוֹ שְׁמַע־יִשְׂרָאֵל וּבֶן־עַמְרָם / בָּא, וּכְבוֹדוֹ הוּרַם

חֵלֶף חֲמִי / חֲתַן מֹשֶׁה נִקְרָא לְשֵׁם אַחְלָמָה:

בְּבוֹא בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ בָּא גַּם הוּא בַּעֲבוּרָם / אֶל קָדְקָד נְזִירָם —

נֵזֶר עַמִּי / אֶל הַמִּדְבָּר בָּאוּ, וְחָנוּ שָׁמָה:

יָצָא לִקְרָאתוֹ, וַיָּבוֹאוּ בֵּיתָהּ מְדוֹרָם / לִשְׁאוֹל בַּאֲמִירָם

עַל שְׁלוֹמֵי / יִשְׂרָאֵל, וּתְלָאוֹת פַּרְעֹה עַד חָרְמָה:

שִׂמְחָתוֹ רַבָּה לְעַם־יְיָ, וּגְמוּל יוֹצְרָם / צוֹרֵם, וּלְטוֹב יָשְׁרָם

וִיבָרֵר מִי / שֶׁעָשָׂה נִסִּים בַּיָּם וּבְמַצְרִימָה:

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ וְכִתְרָם / לָכֵן בֵּית דְּבִירָם

אַקְרִיב דְּמֵי / עוֹלָה, וּזְבָחִים אַקְרִיב בְּיָד רָמָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

כנפי שחר

441 — הנושא: פר׳ יתרו <שמ׳ יח, א — כ, יד).

אשרי העם — במקום שנים, אשרי העם שראו נפלאות ה׳. אשרי העם עלי גיוום יוקדם אור תמימי — אשרי העם אשר גוייתם כיסה אותה אור תמימי, הכוונה להשראת שכינה, ששרתה על העם בים־סוף וכהר־סיני. ראה מעשה חרש. יו״ד־תמימי היא יו״ד הכינוי למלת ״אור״, או שהיא יו״ד־הקנין, התמים שלי הכוונה להשי״ת. יפוג… — שיעורו: יפוג לבם באימה, יתענג גיל… — במקום גילה שם היתה רעדה. יפוג, כאן: נדם והשתתק, ל׳ ידי לילה נגרה ולא תפוג(תה׳ עז, ג). חלף חמי… — כבודו של יתרו הורם בגלל שהוא אבי אשתו של החתן משה הנקרא ״לשם אחלמה״ — מאבני החן שהיו בחושן (שמ׳ כח, יט), כאן: כנויי חיבה וכבוד למרע״ה. אל קדקוד נזירם — אל נזיר קדקודם. לשאול באמירם — כצ״ל, ופירושו: במלכם, נרדף אל נזירם. וראה במעשה חרש. על שלומי ישראל… — שלא פגעו בהם המכות, ועל תלאות ויגיעות וצרות המכות אשר פקדו את פרעה ועל החרמה והכליה אשר מצאתו בים. וכתרם — והוא כתרם ומגנם. קצרה נפעמה — פעלים נרדפים, נפשו מקשקשת ונמהרת לשאול.

נַפְשׁוֹ קָצְרָה נִפְעָמָה / שָׁאַל לְמֹשֶׁה, לָמָּה / עַל עֶמְדָּתָם —

כָּל־יוֹם נִצְבֵּי קוֹמָה? / עָנָה, אוֹדִיעֵם בַּמָּה / אָדִין אוֹתָם

מִפִּי אֵ־ל בְּפִי שׁוּמָה / חַלַּת הָאֵ־ל בְּתֻמָּהּ / בְּרִיבוּתָם:

יְעָצוֹ עֵצָה טוֹבָה. בַּל יַטּוּ מִמִּשְׁטָרָם / לֹא תִּיעַף מִתִּגְרָם

כִּי כָּבֵד מִ — / — מְּךָ הַדָּבָר עֲשׂוֹת גַּם בִּמְזִמָּה:

לָכֵן בְּחַר מִן הָעָם, וּלְכָל קָהָל שִׂים שָׂרָם / וֶהֱיֵה מָגֵן עֵרָם

מוּל הֲדוֹמֵי / הֵיכַל הָאֵ־ל לְפָרֵשׁ תַּעֲלוּמָה:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי חָנוּ בְּעֹז הֲדָרָם / כְּמִשְׁכַּן בִּצּוּרָם —

בְּנָסְעָם מֵ — / —רְפִידִים, וְלִפְנֵי הָהָר חָנוּ קֵדְמָה:

הַר סִינַי, דַּךְ וְשָׁפֵל, בֵּין הֶהָרִים מִבְחָרָם / לֹא יְשְׁווּ בִּמְחִירָם —

אִם גָּבְהוֹ מִ— / —מֶנוּ, כִּי הָאֵ־ל חָפֵץ בִּשְׁפַל קוֹמָה:

מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם לְהַרְבּוֹת עֹז פְּאֵרָם / מַעֲלַת יְקָרָם

שָׁמַע קוֹל מֵ — / — הָהָר, "כֹּה תֹּאמַר לְבֵית בַּת־נַעֲמָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

דִּבְרַת אֵ־־ל בְּפִיו שׁוּמָה / אַתֶּם רְאִיתֶם כַּמָּה / רַב צָרוֹתָם —

עַל מָצוֹר, וְעַל יַמָּה / צַרְתִּי כְּאִישׁ מִלְחָמָה / עַד כַּלּוֹתָם

וְעַתָּה, עַל כָּל־אֻמָּה, / סְגֻלָּה אַתְּ אֲיֻמָּה / וְכַחוֹתָם"::

וַיַּגֵּד דִּבְרִי אֵ־ל חַי שְׁלָחוֹ לְבַשְּׂרָם / וְלִגְדּוֹר גְּדֵרָם

בַּל יְדַמֶּה / כָּל־מְכַחֵשׁ בְּדַבְּרוֹ, וְדַמָּה:

כנפי שחר

על עמדתם — פירוש: ״נצבי קומה״. אודיעם במה אדין אותם… בריבותם — בקטטות וטענות שיש ביניהם. חוקת א־ל בתומה — ה׳ שם בפי חוקתו כשלימות. בל יטו ממשטרם… — שלא יפירו הסדר, וגם אתה לא תתייגע מסכסוכם. גם במזמה — אפי׳ עם הרבה חכמה יכבד ממך הדבר. והיה מגן ערם…לפרש תעלומה — היה אתה מגלה ומפרש את הדבר הנסתר והנעלם; ערם, ענין גילוי, כמו את מקורה הערה(ויק׳ כ, יח); מגן, רומז למסתור, שכן הוא מסתיר את הלוחם. חנו בעוז הדרם, כמשכן ביצורם... — שחנו בלב אחד כאיש אחד והוא עוזם והדרם כמשכן להתגונן בו בכוח ועוז, וזה היה אחרי נוסעם מרפידים, ששם חנו במחלוקת. חנו קדמה — במזרחו של ההר. הר סיני דך ושפל… — נמוך ועניו, משום כך נבחר מבין שאר ההרים שתינתן עליו תורה לישראל. לבית בת נעמה — לבית יעקב, אלו הנשים. צרותם על מצור — המכות שהבאתי עליהם במצרים. מצור, כנוי למצרים. צרתי — נלחמתי. סגולה — אוצר חביב. איומה — מפילה אימה. וכחותם — שאינו נפרד מאיש כן לא אפרד מכם. שלחו — אשר שלחו. לבשרם — שה׳ ירד לעיני כל העם על הר סיני. ולגדור גדרם — לקבוע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה (רש״י). בל ידמה… — ראה מעשה חרש. ודמה — וידמה, יפסיק מלחשוב.

טֶרֶם נִשְׁמָע קִבַּלְנוּ "נַעֲשָׂה" בְּלִי חָקְרָם / וְלָדַעַת פִּשְׁרָם

אַל נֶהֱמֶה ! / דִּבְרֵי אֵ־ל כְּנֹפֶת צוּף פֹּה־טָעֲמָה:

פַּעַם שְׁנִיָּה שָׁמַע, לֵךְ אֶל הָעָם סַגְּרָם / מִנָּשִׁים, הַזִּירָם —

מִכֹּל־טָמֵא / לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים יְטַהֵר כָּל שֶׁנִּטְמָא:

מֵעֲלוּתָם אֶל הָהָר מֹשֶׁה צֻוָּה לְבָרָם / הוֹסִיף לְהַזְהִירָם

הִשָּׁמְרוּ מִ — / —נְגּוֹעַ בּוֹ, כִּי יֻסְקַל אִישׁ וּבְהֵמָה:

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי קוֹלוֹת וּבְרָקִים מִמְּגוּרָם / עֲנָנִים בְּצָחְרָם

גַּם כָּל־עַמֵּי / הָאָרֶץ יָרְאוּ חָרְדוּ בְּהַשְׁכָּמָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

דָּבְאוּ קוֹלוֹת בִּמְהוּמָה / קוֹל שׁוֹפַר מַפִּיל חוֹמָה / מְבַעֲתָם

לַפִּידִים כְּאוֹר חַמָּה / קוֹל חֲרָדָה אֲיֻמָּה / הֶחְרִידָתָם

אוֹר הוֹפַע מִשָּׁמַיְמָה / אָז פָּרְחָה כֹּל־נְשָׁמָה / מִגּוּפוֹתָם:

קָפְאוּ עַל אֲדָמָה כְּאַבְנֵי שַׁיִשׁ בְּקָרְרָם / אַךְ צִנָּם, סוֹחֵרָם —

מֵעַם קָמֵי / לֵב לְשֶׁעַבְדָּם, וּמֵעָוֹן אַשְׁמָה:

וְזֻהְמָתָם נִפְסְקָה, חֵטְא הוֹרֵינוּ בְּהַמְרָם / וְעַתָּה דְּרוֹרָם —

דְּרָרָם מִ — / —קְשִׁי עֲרָפָם וּמֵאֹזֶן אֲטוּמָה:

מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא הָעָם, וְרֹאשׁ הָהָר הוּא אוֹרָם / וּזְבוּל מִשְׁכַּן טִירָם

כנפי שחר

טרם נשמע…־ — לפני שנדע תוכן המצוות ולפני שנחקור אם יכולים אנו לעמוד בהם אמרנו ״נעשה״. פשרם — תוכנם ופירושם. אל נהמה… — אין מה לדאוג, כי בטוחים אנו בו שלא יטיל עלינו דבר שלא נוכל לעמוד בו, כי כל דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים בפי הטועמם. סגרם — מנע אותם מנשותיהם. הזירם… — הרחיקם מכל טומאה. לברם… — להפרישם ולהזהירם שלא לנגוע בהר. ממגורם — ממקורם, מנרתיקם. בצחרם — בלבנוניתם בהשכמה — ״בהיות הבוקר״. דבאו… — כצ״ל, ופירושו: נמשכו הקולות בשאון. מבעתם — מבעת אותם, מפחידם. לפידים — להבות אש גדולים. חרדה איומה — נוראה החרידתם — הרעידה אותם. אור הופע — נגלה ונראה. קפאו… — קרשו ודממו כקרח ללא רוח חיים. אך צנם סוחרם… — ראה מעשה חרש. מכאן ועד ״ומאוזן אטומה״ הכל דבק, ועניינם: שהקב״ה שחררם מיצה״ר וסיעתו הרוצים לשעבדם ולהחטיאם, ושחררם מאותה זוהמה וחלאה שדבקה בנו מחטאם של אבותינו ״אדם וחוה״, וגם שחררם מקשיות עורף ומסתימה האוזן. צנם סוחדם, מגנם. עם קמי לב — אויבי הלב, יצה״ר וסיעתו. בהמרם — שהמרו אמרי א־ל ואכלו מעץ הדעת. דרורם דררם — דרורם, כנוי להקב״ה, דררם, שחרר אותם,וזבול משכן — שמות נרדפים. טירם — טירתם ארמונם. ולגמרם — להשמידם. קרא: ולגומרם.

אוֹר פְּנִימִי / שָׁמְעוּ "אָנֹכִי יְיָ" בִּנְעִימָה:

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּלְגָמְרָם / תְּמַהֵר לְקָצְרָם —

כַּאֲלֻמֵּי / שִׁבֳּלֵי הַשָּׂדֶה, כִּקְצוֹר כָּל־קָמָה::

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וּתְמוּנָה, לְגָזְרָם, / אַל תַּט לֵב לְעָשְׁרָם

רַחֵק עָגְמֵי / נַפְשְׁךָ, כִּי הַכֹּל כַּהֶבֶל דָּמָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

יְיָ שׁוֹמֵר חֵמָה / קַנַּא נוֹטֵר מַשְׂטֵמָה / עַל עֲשׂוֹתָם

פּוֹקֵד עָוֹן וְזַעְמָה / יַרְבֶּה עֲשׂוֹת נְקָמָה / עַד אַרְבַּעְתָּם

עוֹשֶׂה חֶסֶד בִּשְׁלֵמָה / מִיָּמִים עַד יְמִימָה / וּלְדוֹרוֹתָם:

מִנָּשֻׂוא שָׁם יְיָ לַשָּׁוְא, הוּא מְעַקְּרָם / מִן עוֹלָם יוֹקִירָם

לָכֵן גַּם מִ — / —שְׁבוּעַת אֱמֶת אֶל תַּזְכִּיר מְאוּמָה:

זָכוֹר וְשָׁמוֹר יִרְזוֹם לִזְכּוֹר מִצְוֹת וּלְשָׁמְרָם / וְלִגְדֻלַּת יִתְרָם —

 הַט יָד לְמִי / שֶׁאֵין בְּיָדוֹ אִם נַפְשׁוֹ נִכְלְמָה:

יוֹם הַשַּׁבָּת תְּקַדֵּשׁ אַחַר שִׁשָּׁה בְעָבְרָם / וְדִבְרֵי חֹל, אָסְרָם !

וְזָכוּר כִּי מִ — / — מְצוֹא חֶפְצְךָ דִּבּוּר נֶעֱצָמָה:

כָּבֵד אַב וָאֵם וְשִׂים כֹּחֲךָ לְאַזְּרָם / וְאַל תְּאָרְרָם

כִּי כָּל־יְמֵי / יָמֶיךָ יַאֲרִיכוּן עַל אֲדָמָה:

כנפי שחר

לקצרם… כקצור כל קמה — לקצוץ ולהכרית אותם כמו שקוצרים תבואת השדה. קרא: לקוצרם. כאלומי… — כאגודות השבלים. לגזרם — לאבדם, קרא: לגוזרם. אל תט לב לעשרם — ״לא תחמוד כסף וזהב עליהם״.קרא: לעושרם. רחק עגמי נפשך… — אל תשים לב לעגמת הנפש הכרוכה באיבוד הכסף והזהב הנז', כי הכל הבל. ה׳ שומר… נוטר — פעלים נרדפים. משטמה — שנאה. ה׳… קנא… על עשותם — עשייתם. וזעמה — עברה ואיבה. פוקד עון… עד ארבעתם — ״פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי״, כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם. עושה חסד בשלמה… — בשלימות, שנה שנה ולדורי דורות. מנשוא… — השמר מלהשבע לשקר! כי הוא, הקב״ה, עוקרם מן העולם עד שיהיה יקר למצוא אותם. ראה מעשה חרש. זכור ושמור ירזום… — הלשון ״זכור ושמור״ ירמוז לזכור המצוות ולשמרם, והמצוה הגדולה שיש לה יתרון ועדיפות היא מצות הצדקה, למי שאין ידו משגת הוצאות השבת, והוא מתבייש לפשוט ידו. יום השבת תקדש אחר ששה בעברם — ראה מעשה חרש. קרא: בעוברם. ודברי חול(בשבת) אסרם! — צווי, אסור אותם! קרא: אוסרם. נעצמה — יש לעצום עין מלדבר בענייני חפצך. לאזרם — לחזקם ולעודדם

זְכוֹר כִּי בְּנֵי־עוֹלָם מִגַּן־עֵדֶן מְקוֹרָם / וְאִם מוֹת תַּעְרָם

בּוֹזֶה צַלְמֵי / וּדְמוּת־תַּבְנִית, אֱ־לֹהִים הוּא חוֹתָמָהּ:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

חֲרוֹן־אַף עַל מִי רִמָּה / לִרְצוֹחַ שׁוּם נְשָׁמָה / חֶטְאוֹ נִכְתַּם

כִּי אַרְצָה שָׁפַךְ דָּמָהּ / כָּרַת יַעְרָהּ וְכַרְמָהּ / בְּלִי עִתָּם

לֹא תִּנְאַף, הָסֵר זִמָּה / אֵשֶׁת־אִישׁ גַּם בִּנְשִׁימָה / אֶת תַּזְנוּתָם:

זְכוֹר וּשְׁמַע, לֹא תִּגְנוֹב וְאִם בָּא בְּמַחְתָּרָם / וּבִנְפָשׁוֹת, יָחְרָם —

מֵעוֹלָמִי / נֶצַח לָעַד יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָימָה:

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא לְשַׁקְּרָם / וְאַף לְהַשְׁגִּירָם

הַשֶּׁמֶר מִ — / — דִּבְרִי מִרְמָה וְכָזָב וּדְבַר עָרְמָה:

לֹא תַחְמוֹד בֵּית רֵעֲךָ וּבְעִירָם וּנְשֵׁי מָהְרָם / וְאֶל תַּרְבֶּה פִצְרָם —

כִּי תְּגַמֵּא / פָּנֶיךָ לְהוֹנוֹתָם תִּתְחַכְּמָה:

כנפי שחר

.ואל תאררם — ואל תקללם. זכור כי בני עולם… — יש לכבד כל בני אדם, ואפי׳ שמעותדים הם למות אין לזלזל בהם. תערם — נרתיקם ותיקם, והוא קברם. ואם — כאן: ואפילו. בוזה צלמי… — זכור כי א־להים הוא אשר חתם בחותמו צלמי ודמות בני העולם, והבוזה אותם מזלזל בחותמו של מלך. נכתם — נרשם, נחקק. כלומר, אין לו כפרה. כרת יערה וכרמה — פרי בטנו של ההרוג. לא תנאף, הסר זמה… — ר״ל בצווי ״לא תנאף״ כלולים שני דברים: א) — הסר זמה, וגם הפנויות בכלל; ב) — אשת איש גם בנשימה — ר״ל, ואילו כשהמדובר הוא בא״א, גם בנשימה, להריח בשמים שעליה אסור. את תזנותם — שב למלת ״הסר״ ר״ל הסר את תזנותם של הפנויות ושל הנשואות כפי חומרתן כנז'. וראה מעשה חרש. ואם בא במחתרם… — אם בא הגנב במחתרתם של בני הבית; ובנפשות — וידוע שבא על עסקי נפשות, כגון בלילה ואין רואה, שסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו. יוחרם מעולמי — מותר להורגו, שהבא להורגך השכם להורגו. נצח לעד ישלם שבעתים — וגם לעוה״ב ייענש פי שבעה, כלומר פעמים רבות. ואף להשגירם — בשי״ן, כצ׳׳ל, כלומר אפי׳ לשגר, לשלוח, אנשים לבית דין בלי להעיד, רק שהנתבע יחשוב שבאו להעיד, אסור. ראה מעשה חרש. ונשי מהרם — ל׳ מוהר ומתן, שנשואות לבעליהם בכסף. קרא: מוהרם. אל תרבה פצרם — אל תפציר ותכביד עליהם למכור לך חפציהם. כי תגמא פניך… — אל תהי מגמת ושאיפת פניך להונותם, לקחת את שלהם. כי הכל בכלל ״לא תחמוד"

קַיָּם יַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע בְּבוֹא גּוֹאֵל נֵצֶר רָם / דָּוִד קַיָּם וָרָם

מוֹר בְּשָׂמִי / יַקְטִיר הַקְּטֹרֶת בִּירוּשָׁלַיְמָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁרָאוּ נִפְלָאוֹת נִשָּׂא וָרָם / עֲלֵי גֵּוָם יֻקְרַם —

אוֹר תְּמִימִי / יָפוּג לִבָּם יִתְעַנַּג גִּיל בְּאֵימָה:

כנפי שחר

נצר רם — משיח הבא מזרע רם הבא מישי אבי דוד. דוד קים — ע״ש דוד מלך ישראל חי וקיים. ואגב שילב המשורר ז״ל את שמו. מור בשמי… — כנוי חיבה למלך המשיח, שיבוא בב״א ויקטיר הקטורת בירושלים אכי״ר.

מנהגי השכמת הבוקר

א.נהגו אחרי מודה אני וכו׳ לומר מיד: יהי רצון שיהא לבי נכון ומסור ביד, ולא

אכעוס ולא אכעיסך:

ב. נהגו להקל בנטילת ידים של שחרית, ללכת רחוק מהמטה וליטול ידים, והמדקדקים מחמירים להניח כלי סמוך למטה:

כן כתב בספר נהגו העם, להרה״ג רבי דוד עובדיה שליט״א (השכמת הבוקר), וכשיטת הרשב״א, וראה בזכור לאברהם (ח״א מער׳ נטילת ידים), ובספר שערי תפלה (כ״ח):

ג. נהגו להחמיר אחרי עשיית צרכים גדולים לרחוץ במים:

כן כתב בספר נוהג בחכמה למהר״י בן נאים ז״ל, (עמוד קצ״ב), וראה בזה בבן איש חי(פ׳ ויצא סי״א):

ד. נהגו להקל בשתית קפה ותה עם סוכר לפני התפלה:

כן כתב בספר קיצור שו״ע לרבי רפאל ברוך טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ח), ובספר מים חיים (פ״ד) למהר״י משאש ז״ל:

ה. נהגו כשפוגשים איש את רעהו לפני התפלה, לומר ״צפרא טבא״ או"צפרא דמרי טב״:

כן כתב בקיצור שו״ע למהר״ב טולידאנו ז״ל (עמוד ע״ז), וראה בזה בשו״ע (סימן פ״ט ס״ב) ובכה״ח שם, וראה בספר הליכות שבא «סימן ח׳) שהקיל אף בשלום עיי״ש, וראה באוצר המכתבים אלף ס״ח):

ו. נהגו להחמיר שלא לנסוע ולא לעשות שום עסק לפני התפלה;

כן כתב בקיצור שו״ע הנ״ל, והכל מטעם שאסור להקדים שום דבר למקום, ויש אופנים שמותר ראה שם בהמשך:

ז. נהגו לפני אלקי נשמה להוסיף: תהלת ה׳ ידבר פי, ויברך בל בשר שם קדשו לעולם ועד: ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה:

כן מנהג קדום, והביאו בסידור תפלת החודש ובבית עובד:

ח. נהגו לפני ברכת כהנים שבברכת השחר, להוסיף: טוב אתה ומטיב למדני חקיך:

כן הביא בסידור תפילת החודש ובבית עובד, וכן הביא בנהגו העם (שחרית ס״ו):

מנהגי ציצית

א.נהגו להקפיד לומר ״לשם יחוד״, לפני כל מצוה ותפלה, וי״א רק ויהי נועם וכו':

כ״כ החיד״א במחזיק ברכה (.סימן קל״א) מובא במנהגי החיד״א, וכן כתב במורה באצבע (אות א׳), וראה בספר שארית יוסף להרה״ג ר׳ יצחק יוסף שליט״א (.עמוד ש״ט), ובספר מים חיים !סימן ס״ז) כתב שטוב לומר רק ויהי נועם ולא לשם יחוד, משום שרובא דעלמא אומרים בלי להבין עיי״ש:

ב.נהגו כשמזכירים בלשם יחוד, או כפתיחת אליהו ז״ל, את שם הוי״ה ב״ה, אומרים

שם יקי׳ בוקי׳:

כן המנהג פשוט, וראה במקורות הנ״ל:

ג.נהגו ללבוש טלית קטן מתחת לבגדים, ואף הציציות נמצאים פנימה, ורבים שהקילו

בלבישת טלית קטן:

כן כתב בספר יחוה דעת להגר״י חזן ז״ל (ח״ב סימן ס״ז), וכן כתב במקוה המים להגר״מ מלכה ז״ל(ח״ג סימן א׳), וכן כתב בספר נהגו העם להגר״ד עובדיה (מנהגי ציצית), וכן כתב הגרח״ד הלוי שליט״א בספר עשה לך רב «.ח״ב עמוד צ״ג, וח״ז עמוד שכ״ה):

ד.נהגו בכריכת הפתילים, בין בטלית גדול, ובין בטלית קטן, בסדר זה: עשר, חמש,

שש, חמש, כ״ו כריכות, כמנין שם הוי״ה ב״ה, ויש נהגו בסדר זה: שבע,

שמונה, אחד עשרה, שלש עשרה, ט״ל כריכות כמנין ה׳ אח״ד, ויש נהגו שבטלית קטן כרכו כ״ו, ובטלית גדול ל״ט:

כל המנהגים נכונים, ראה במנהגי החיד״א (.עמוד ט׳), ובאוצרות הפוסקים (ציצית), ובהסכמת הגר״ש משאש שליט״ א למשנה ברורה איש מצליח, ובספר נהגו העם וטלית ותפילין ס״א):

ה.נהגו להקל ואין בודקים את הציציות בכל יום, והמדקדקים נהגו לבדקם תמיד:

כן כתב בשו״ת מים חיים (.סימן י״ח), ובספר נהגו העם (ציצית), כי הבדיקה היא לחומרא עיי״ש:

ו.נהגו בשעת בדיקת הציציות לומר פסוקים אלו: ברכי נפשי את יהוה, יהוה אלהי גדלה

מאד. הוד והדר לבשת: עטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה:

כן מובא בנחלת אבות(ציצית), וכן מובא הכה״ח וסימן ח׳ סק״ו) ובספר לקט הקציר (עמוד כ״ג) ומקורו מספר משנת חסידים ן דף נ״ג) וכן מבוא בסידורים ישנים, וראה עוד מקורות בספר שערי תפלה ו עמוד נ׳):

ז.נהגו בעיטוף הציצית בסדר זה: מעטפים את הראש, כשהכנפות כולן יורדות על הכתפיים לצד הפנים, שתים מימין ושתים משמאל, את השתים של ימין משליך לאחוריו לצד שמאל, וכן עושים לאלה שבצד ימין, ואז נמצאו כל הכנפות בצד שמאל מאחור, ואח״כ מורידים על הגוף:

כן המנהג פשוט, וכן כתב החיד״א במחזיק ביכה ¡סימן ח׳ סד״ק) ומי;: רו מרבי סעדיה גאון, יכן דעה האריז״ל, וכן כתב הרדב״ז(בסימן תקע״א) וראה בזה במקור חיים (פרק כ״ח ס״ה), ובלקט הקציר וסימן ד׳ סכ״ז) ובמנהגי החיד״א 1ח״א עמוד ח׳), ובשערי תפלה ועמוד נ׳):

ח.נהגו בשעת העיטוף לומר את הפסוקים הללו: מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם. בצל

כנפיך יחסיון: ירוין מדשן ביתך. ונחל עדניך תשקם: כי עמך מקור חיים. באורך נראה אור: משך חסדך לידעיך. וצדקתך לישרי לב:

כן המנהג ומקורו ממשנת חסידים הנ״ל, והביאו בספר נהגו העם ושם) וכן מנהג ירושלים וכמובא בספר נתטבי עם, וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד נ׳):

ט.נהגו תלמידי חכמים לכסות ראשם בטלית, במשך כל התפלה ושאר העם לא כיסו

ראשם בתפלה:

ע. כן מובא בספר נהגו העם והל׳ ציצית), ובספר נוהג בחכמה, ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו ז״ל !עמוד י״ז), וראה באוצרות הפוסקים והל׳ ציצית), וראה בכה״ח (סימן ח׳ סק״ט וסקי״ב), וביחוה דעת למרן הגרע״י 1ח״ה סימן א־) עיי״ש:

י. נהגו לכבס טליתות בכביסה נפרדת ולא עם שאר בגדים, ואין נותנים לאשה גויה לכבסם:

כן הביא בנוהג בחכמה ועמוד ע״ס ומקורו מהמהריק״ש בתשובה וסימן כ״א), וכ״ז משום כבוד המצוה

יא. יש נהגו שאין לובשים טלית בבית האבל, לא האבל ולא הציבור:

כן הביא בספר שושנים לדוד וסימן מ״ב) לרבי דוד צאבח, והביאו בספר אוצרות הפוסקים וציצית), וראה שם במקורות שהביא מנהג שנהגו בו חלק מקהל טיטואן וטנז׳יר שאין קטן לובש טלית עד שינשא, וכמנהג אשכנז בזה:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 37

בשנת תשי"ב -1952 פנה לרבי שאול חוקר מהאוניברסיטה העברית וביקש עזרה לספרו העוסק בדברי הימים של יהודי מארוק, ידיעות קדמונים מכ"י וכו' על כללי היהודים, ובפרט על משפחת אבן דנאן ועל הרה"ג ר' שאול סירירו ז"ל. רבי שאול הפנה את הבקשה לרבי יוסף בן נאים מחכמי פאס שהוא מומחה גדול לתולדות חכמי מרוקו וביקש ממנו "יואיל כבודו לפשוט יד ימינו לעזרה בהמצאת המבוקש ]…[ יודע אנכי שאצל כת"ר ימצאון סגולות במטמונים ואל תמנע טוב".

מכתב רבי שאול ותשובת רבי יוסף בן נאים השתמרו בחיבורו של רבי יוסף "הגות לבי", בכתב היד הנמצא ברשותי לפי שעה. לא מוזכר שמו של החוקר, ודומה שזה היה מאיר בניהו, שהוא זה שעסק תקופה ארוכה בההדרת ספר "דברי הימים של פאס", תל אביב תשנ"ג, וראו שם בעמ' 8 .דומה כי עוד בשנות החמישים הודיע על כך באחת החוברות על פעילותו המחקרית של מכון בן צבי ותוכניותיו. ר' יוסף בן נאים תלמיד חכם ואיש אשכולות, אוהב ספר ובעל ספרייה של כ- 10.000 כותרים בכל מדעי היהדות, ובה גם כתבי יד רבים. זכיתי לההדיר 14 ספרים מחיבוריו מכתבי יד, ועוד לו בכתובים ספרים רבים. ראו עליו במבוא שכתבתי לחיבורו: נוהג בחכמה, מהדורת משה עמאר, תל אביב תשמ"ז.

רבי שאול הדפיס בשנת תשי"ט חלק מתשובותיו ובירוריו ההלכתיים בספר הנושא את השם "הגם שאול", ובאותו הכרך אסופת דינים מתוך ספרות השו"ת  ערוכה לפי סדר אלפא ביתא בשם "שנה שאול".

בשנת תשכ"ה -1965 חוקקה ממשלת מרוקו חוק איחוד בתי המשפט, כלומר כל בתי הדין בכל ערי המדינה ירוכזו בתוך מתחם בית משפט מרכזי אחד שיהיה מחולק לאגפים, ובית הדין הרבני יהיה אחד מהאגפים. כמו כן הרכב ביה"ד הרבני שּונה משלושה דיינים לדיין אחד שניתן לו מעמד של שופט שלום עם סמכויות שהיו לביה"ד של שלושה. בוטל בית הדין הגדול הארצי לערעורים, ובמקומו הוקם בכל מחוז בי"ד אזורי לערעורים של שלושה דיינים. כן ניתנה סמכות לבית המשפט העליון של המדינה לדון בערעורים בענייני פרוצדורה על פסקי בתי הדין הרבני האזורי. למרות השינויים הנזכרים שמרו השלטונות המרוקאים על כבודו של רבי שאול, ומתוך הוקרה השאירו אותו בתפקידו כרב הראשי וגם כשהגיע לגבורות לא דרשו ממנו לפרוש.

יחסו לארץ ישראל ולעלייה לרבי שאול הייתה אהבה עזה לארץ ישראל, ואף על פי כן לא עלה לישראל כדי שלא להשאיר קהילה גדולה של יהודים ללא הנהגה. וגם בשעה שהגיעו ידיעות ממה שנעשה בנערים ובנערות שעלו לארץ בעליית הנוער, שהוכנסו לקיבוצים חילוניים ושמה הועברו על דתם, הוא התנגד בכל תוקף לאותם הרבנים שפנו אליו בהצעה לגשת למלך ולבקש לאסור את העלייה לארץ. תחת זאת הוא הטיף להם ואמר שאם באמת ובתמים אכפת לכם מהנוער, שיואילו לעלות לארץ לטפל בהם, והוא יעזור להם בגיוס כספים.

הסיפור במילואו עם שמות הרבנים המציעים, שמעתי מרבי אהרן מונסונייגו ז"ל, פעיל נמרץ בענייני החינוך היהודי ומראשי מוסדות "אוצר התורה" במרוקו, שהיה נוכח במקום. ויש הד לדברים באסיפות הרבנים, לדוגמה באסיפה הרביעית, בדו"ח שמוסר רבי שאול לחברי האסיפה, הוא אומר בעניין זה: "]…[ אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתיראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם". המשפט העברי בקהילות במרוקו, ירושלים תש"ם, עמ' 295[ להלן: המשפט העברי במרוקו], וראו שם, עמ' 379 ,באסיפה החמישית, דברי רבי ברוך טולידאנו.

רבי שאול היה נקי כפיים ובר לבב, ונמנה על החסידים אשר ביטחונם חזק בבוראם, ואינם דואגים צרת מחר. הוא לא צבר הון, ואף פיזר חלק ניכר ממשכורתו לצדקה. בעקבות מלחמת ששת הימים והניסים הגלויים שהיו בה עלו לארץ רבים מיהודי העולם, כולל יהודי מרוקו; וגם רבי שאול החליט שהגיעה העת לעלות לישראל. הוא התפטר מתפקידו ברבנות לאחר שקיבל רשות מהמלך ונפרד ממנו לשלום, וכלל לא חשב על קשיים כספיים הדרושים לכלכל את ימי שיבתו. רבי שאול עלה לארץ, התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה. הוא נפטר בכ"ג בניסן התשל"ב -1972.7.4 -בהיותו כבן תשעים שנה.

לאחר פטירתו פרסמו בני משפחתו מעיזבונו הרוחני ספר "הגם שאול" ח"ב )ירושלים תשל"ז), ובו מספר תשובות, חלק מנאומיו במועצת הרבנים, קצת מדרשותיו ועם פרק היסטורי שכתב על תקופת מרד בוחמארה עד פריסת החסות הצרפתית על מרוקו -1900–1913 . אם כי ברור שרוב פסקיו נותרו בכתובים בתוך פנקסי בתי הדין, במיוחד בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול לערעורים שבו כיהן כמחצית יובל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

חכמי מרוקו, שהקבלה הייתה מרכזית בעשייתם התורנית, התייחסו לנושאי גלות וגאולה באופן ממשי וארצי כנגזרת של מצבם בגלות, ובתפיסתם שולבו השפעות קבליות לוריאניות. אם רוצים להבין את גיבושה של תפיסת הגלות והגאולה בקבלת מרוקו, אי אפשר לנתק את תפיסת הגלות מהערגה לארץ ישראל ומחוויית הזרות, הניכור והרדיפות שהיו מנת חלקם במרוקו לאורך השנים, שלא כתפיסה הקבלית של רבי משה קורדוברו ובעיקר של האר"י, שראו את הגלות ואת הגאולה כמשקפים בעיקר את המצב בעולמות העליונים, את הגלות כפגם בספירות העליונות ואת עם ישראל ככלי לתיקון הפגם, וכי הגאולה הממשית של עם ישראל היא רק נגזרת לתיקון הקוסמי.

בשנת 1790 – 1792 שלט במרוקו מולאי יזיד, והוא נודע לשמצה בקרב היהודים. שנתיים אלו הביאו לאחת התקופות הקשות בתולדותיה של יהדות מרוקו. השליט יזיד עצמו הסית לפגיעה ביהודים וגרם לגל פרעות אדיר ששטף את מרוקו כולה. שנתיים אלה היו שנים של פרעות, הרס וחורבן קהילות שלמות.

בהקדמה לחיבור "יד משה", שכתב רבי משה אדרעי, מסופר על החורבן שהותירו הפורעים בימי יזיד בעיר אסווירה, השוכנת על קו החוף של מרוקו: "בקום עליהם חיל גויים מלך רע מר וקשה אשר הרג ושרף כמה וטפם וחילם היה לבז".  חיבור אחר, של רבי עמור אבוטבול, "מנחת העומר" , מביא את עדותו של רבי יעקב עטיה על עלילות הגבורה של יהודי דאדס שבאטלס, שתקפו חזרה את תוקפיהם, לעומת מורך ליבם של יהודי הערים הגדולות, שהגיבו בפסיביות לנוכח המתקפות והפרעות. ההגנה העצמית של היהודים בחבל דאדס מבטאת בעיני יהודי מרוקו את ההתרפקות על העבר המדיני המפואר של האומה ואת הבעת הערצה לגבורה הפיזית.

על בסיס אירועים אלה אפשר להבין את הכמיהה לארץ ישראל, את השאיפות המדיניות לחזון משיחי ואת השאיפה לנקום בגויים, העוברות כחוט השני בדיוניהם של כמה מחברים על הגאולה. חיבור אחר של רבי שלמה אבוטבול, על הוצאתו להורג של רבי אהרון אפריאט בשנת 1803 , מתאר את הכאב, את ההשפלה ואת השאיפה לנקם שמבעבעת ביהודים לנוכח מעשה דיכוי זה. הרבנים גם מצאו הצדקה הלכתית לנקום ":ההוצאות להורג מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת נקם"  בגלל דיכוי השלטון התגברה תופעת ההלשנה של יהודים על אחיהם, וזרעה פחד, חשדנות, שנאה ופירוד בין היהודים. גורמים מתוך הקהילה הלשינו לשלטון על יהודים אמידים כדי שישלמו מיסים.

בכתבי רבני מרוקו יש תיאורים רבים של המכות שהיו נחלת היהודים, חלק מההשפלה שהשפילו אותם המוסלמים במרוקו, נוסף על תופעות אחרות כמו העסקה ללא שכר, גזלת רכוש ועושק פיזי. בקרב ההוגים ניכרת גם גישה של צידוק דין ייסורי הגלות, בכך שהעוונות הם שהביאו לגלות.

רבי רפאל ברדוגו מתאר ב"מי מנוחות" מציאות של טרור ופחד: "בבוקר אומרים מי ייתן ערב ובערב מי ייתן בוקר" )דברים כח, סז(, בבוקר מופקרים למעשי שוד וביזה של הפורעים ובלילה היו נתונים לאווירה של פחד וסיוטים".  רבי שמואל די אבילה, שחי במכנס וברבאט במאה השמונה עשרה, ביקש שיטילו בעם ישראל מום כי רק כך יהיה אפשר להשתחרר מעול הגלות. כך לא ימתין עד לתום הזמן לתום הגלות, כי החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה.

לתפיסתם של רבים מחכמי מרוקו, הגלות היא טרגדיה לאומית ועוול אלוהי שאין לו הסבר שמניח את הדעת, מימוש הקללות האמורות בתורה. אין כאן קבלה של המצב כחסד אלוהי ואין אידיאליזציה של הגלות; הגלות נתפסת כמציאות מעוותת המטביעה רישום עמוק בנפשו של היהודי ומשפיעה על התנהגותו. רבי וידאל הצרפתי, פילוסוף בעל ידע בקבלה, מראשי רבני פאס במאה השבע עשרה, כתב כי לחץ הגלות מטביע את חותמו על המבנה הפסיכו-פיזי של היהודי, והוא רואה בייסורי הגלות שתי תכונות מנוגדות: השאיפה לנקם, שבאה מצד הרגש, וההבלגה, שבאה מצד השכל, ושניהם מגבירים את תחושת המועקה בלב.

גם רבי סעדיה שוראקי, פילוסוף בן המאה השבע עשרה מתלמסאן שבאלג'יריה, לא קיבל את התפיסה הרואה בגלות חסד אלוהי, וסבר כי אם ההנהגה של ישראל הייתה מתנהלת לפי המזל, היינו טוענים שמה שקורה לעם ישראל הוא מקרי ותלוי מזל, אבל אם הכול בהשגחה, העוול גדול הרבה יותר. רבי שמואל בן זקן, בן המאה השמונה עשרה, שכתב את הפירוש הקבלי על התורה "פרי עץ הגן", סבר כי הגלות מביאה לירידה רוחנית בתחום התלמוד ובתחום המעשה, שכן הרצון והיכולת למלא את החובה הדתית בשלמות נפגמו בגלל ייסורי הגלות: "שאין אנו יכולין לעשות כל המוטל עלינו מחמת המציק".  האבל הלאומי הממושך על חורבן הבית והצער הנצחי שאנו חשים אינו בגלל אובדן הכבוד הלאומי או אובדן העצמאות המדינית אלא בגלל הירידה הרוחנית.

פיזורו של עם ישראל בין העמים ומצבם הקשה של היהודים זה דורות היו סימן לנחיתותם בעיני המוסלמים. בעיני רבי שמואל בן זקן, קשה לענות לטענת המוסלמים שאלוהים הפקיר את עמו הנבחר, כי המציאות הראתה תמונה של דיכוי ושעבוד של עם ישראל. בן זקן ניסה להשיב לטענות המוסלמים וכתב כי היהודי אינו נתון למזל אלא נמצא מעל המזל, כי בהשגחה האלוהית יש חוקיות באירועים, ולכן גם ההסבר לתהפוכות שקורות את עם ישראל בגלות קשור להשגחת האל. כל מה שקורה לעם ישראל בגלות נועד כדי למרק את האומה הישראלית מחטאיה לקראת הגאולה, ולדעתו אין בייסורים נקמה אלא ריפוי, והם דומים לייסורי לידה, שאחריהם מגיעה שמחה, והיא הגאולה. הסבר נוסף שהוא נותן לגלות הוא שיש בגלות ייעוד לעם ישראל: עם ישראל הוא עם נבחר, ויש לו ייעוד אוניברסלי להביא לגאולה עולמית. הגלות שאליה הוטל היא רק כלי למלא את תפקידו בגאולה של עם ישראל ושל העולם.

רבי חיים בן עטר, גם הוא מקובל בן המאה השמונה עשרה, כתב כי אורך הגלות המתמשכת פוגע באמונה ובתקווה, מגביר את הייאוש בלב ומביא לתחושת מועקה ורפיון. עקב הגלות יש ניצנים של משבר באמונה בגלל מעמדו הבזוי של עם ישראל: "בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו אשורנו ולא קרוב עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ".  להבדיל מגלויות קודמות, שבהן היו בני ישראל משועבדים לעם אחד בלבד, הגלות הזאת מתאפיינת בפיזור עם ישראל בין כל העמים, והפיזור מגביר את תחושת ההשפלה ואת אובדן כוחו של העם. רבי חיים בן עטר קבל על הלחץ החומרי וכתב בפירושו לפרשת בראשית שאם תוהו ובוהו רומזים לגלויות מצרים ובבל, הרי חושך רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המיסים כבד וגורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים ולמצוקה חומרית ופיזית: "אלא חושך שירמוז ב' דברים הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המיסים עד כי חשך משחור תוארם".

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

אחר זה, מפני שארכו הדברים, אמר המלך שילכו לאכול ומחר בבקר ישובו. וכן נעשה. וצוה האפיפיור שרים ונכבדים שילוונו. ואמרנו בלבבו: הלואי שתהא אחריתנו כראשיתנו! וביום ההוא הלכנו לבית הכנסת, ושם קבוץ עצום, ובקול בכיה ובקשה התפללנו לצור ישענו ישיב מחשכנו לאור, ואל יצא מפינו מכשול לפני כל האריות ההם העומדים עלינו. ואז ברב עם ובנפש שפלה ורוח נמוכה ובלב נשבר ונדכה התחיל הר׳ זרחיה הלוי, והתחלת דרושו: הדומה בדומה מבריא וההפך בהפך, ואמר בזה פירוש נפלא, לא יובן כי אם פה אל פה, וסיים דרושו בתפלה ובקשה.

ביום השלישי היתה התחלת הויכוח, והתחיל מאישטרי גירונימו ואמר: בתלמוד שלכם כתוב: ״שיתא אלפי הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים  תורה, ושני אלפים ימות המשיח״. הנה ממאמר זה הדבר ברור שבשני אלפים אחרונים בא המשיח. מי הוא — כי אם מושיענו! ועל זה האריך הלורקי וד­רש כחפצו, עד שאמר לו האפיפיור: גירונימו, ידעתי זה ימים כי דורש גדול אתה, אבל לא באנו לזה כי אם להוכיח מה שנדרת, לכן הזהר שלא תלך אצל דרשות! והפך פניו לשלוחים ואמר: תשיבו אתם על המאמר!     

אמר דון וידאל בן בנבנשת: אדוננו האפיפיור, נדע תנאי המשיח, ואז ית­באר אם כבר בא, שאם ימצאו במי שבא תנאי המשיח גם אנחנו נודה בו.

אמר האפיפיור: אין זה תשובה למה ששואלים לכם, כי הדרוש לא היה על תנאי המשיח, אלא שאותו מאמר אומר שכבר בא, וכבר באתם למדת היהו­דים בויכוחים שישאלו להם בדבר אחד וישמטו עצמם לדבר אחר.     

השיב דון וידאל: אדוננו האפיפיור, התחלתנו היא מדת החכמים, כי תחלה ראוי לדבר בעצם הענין ואחר כך במקריו. וכן כתב הטבעי. אבל אם לא יראה לאדוננו דרך זו — לא נלך בה, ואשיב אל עצם המאמר, ואומר כי גירונימו החכם לקח מן המאמר מה שההנהו ויש לו בו ממנו סיוע, והניח הדבר המנגד, והנה בסוף המאמר אמר וזה לשונו: ״ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה  שיצאו״, וזה יורה בבירור שלא בא.

השיב גירונימו: כפי זה לא הבנתם המאמר, או אפשר שאתם עושים עצ­מכם כמי שאין מבין, והוא, כי ״ושני אלפים ימות המשיח״ הוא מאמר הנביא אליהו, והוא אמרו לתלמידיו והם אמרוהו בשמו, כמו שיורה לשון ״תנא דבי אליהו״, וזה מפורסם לתלמודיים, והם או אנשי התלמוד שקבעו המאמר  בספריהם שאמרו: ״ובעונותינו שרבו״, וזה כפי דעתם שישו אינו המשיח, אבל אליהו הנביא כפי מה שהוא נביא וידע האמת אמר: ״שני אלפים ימות המשיח״, כפי מה שנודע אצלו בנבואה.

השיב הר׳ זרחיה הלוי ואמר: אדוננו האפיפיור! כל מי שבא להוכיח דרוש — איך יוכל להוכיחו בדבר שיסבול פירושים? ואם יקרא ראיה מופתית? הנה גירונימו אומר שסוף הלשון התלמודיים אמרוהו, ועשה פירוש זה לאמת דעתו, והמנגד יאמר שסוף הלשון ותחלתו הכל אליהו אמרו, וזה לאמת סבר­תו נגד החולק, ואם אין לאחד מהם ראיה או מופת על פירושו, לפחות ישאר  הדבר בספק, ואיך יוכל להוכיח משם גירונימו מה שרצה להוכיח? כי החולק יאמר: אם אתה באת להוכיח משם עם פירושך— אני אעשה פירוש אחר ולא תוכיח! וכאשר תאמר לי: ומנין לך? אני אשיב: ומנין לך? ועוד, שכיון שהוא בא כנגדנו עם תלמודנו — הנה הוא היודע כי דרך תלמודנו הוא זה, כי כאשר הפירוש אינו מוכרח מקשה שכגגדו ואומר: ״ודלמא״ וכו', ואם אינו משיב — נשאר הדבר דחוי עד שהולך בעל הפירוש ומבקש אוקמתא אחרת. ועוד, שיותר ראוי שנאמר על לשון אחד שאיש אחד אמרו משנאמר ששנים אמרוהו, ובכיוצא בזה רגיל התלמוד לומר: אמר רב אשי או אמר פלוני: בעו­נותינו שרבו יצאו מה שיצאו! ועוד, שלכן אמרנו בהתחלתנו לפני אדוננו שנראה אותו שבא אם יש לו תנאי המשיח או לא, וזה שאם מצאנו לאיש  ההוא תנאי המשיח — אז נהפך המאמר לפירוש גירונימו, ואם לא נמצאו בו תנאי המשיח — הנה פירושינו אמת.

אמר האפיפיור: בלי ספק מה שאמרתם שכל שבא להוכיח איזה דבר שראוי שיהיה בדבר מוסכם ומוכרח שלא יסבול פירוש אחר.

השיב גירונימו: אדוננו האפיפיור, אין עניני תלוי במאמר זה לבד, כי יש  לי מאמרים אחרים רבים.

השיב האפיפיור: כבר יצא זה ממדת מתוכח נוצרי וחזר למתוכח יהודי, הבורח לצד אחר כאשר נחלש מהצד הראשון, ראוי שתשיב לדברי היהודים על המאמר ההוא.

השיב גירונימו: והלא כמה זמנים קודם שגלו היהודים בא אליהו, ובהכרח שנאמר שאומרו ״ובעונותינו שרבו״ איש אחר אמרו, אשר נמצא בגלות, ואף כי נאמר שתלמידיו אמרוהו— והלא תלמידיו סמוכין לו היו? אלא שהתל­מודיים אמרוהו ועם סברתם, כמו שאמרתי.

השיב דון וידאל ואמר: אדוננו האפיפיור, ויהיה כן שהתלמודיים אמרוהו — נבוא למה שאמר אליהו. הנה אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״, אם המשיח כבר בא — היה לו לומר: ״ובסוף הארבעה אלפים יבוא משיח״׳ אז שיאמר: ״ובהתחלתו יבוא משיח״, רוצה לומר, בהתחלת האלף החמשי, או: ״בזמן פלוני יבוא משיח״, ואם כן אפשר שיבוא בסוף.

השיב גירונימו: כי רצה לומר שכל המשך זמן שני אלפים יהיו זמן המ­שיח, ואחר כך בשביעי העולם חרב. אמר הר׳ יוסף אלבו: גם זה מתורץ עם מה שכבר נאמר, והודה בו אדוננו  האפיפיור, והוא כי נעשה פירוש אחר ואין הכרח לפירושך. ועוד, התלמודיים אשר בהם באת להוכיחנו, הם קבעו אותו מאמר בתלמוד, ולא היו קובעים דבר שהוא כנגד סברתם, והם אמרו כי שני קיצין יש למשיח: או זמן שנשבע האל או זמן שיהיו ישראל מוכנים וישובו בתשובה; ולכן לא שם המאמר זמן  קצוב לימי המשיח, אבל אמר: ״ושני אלפים ימות המשיח״ רוצה לומר מוכ­נים לבוא המשיח, ואם יהיו היהודים ראויים יבוא בהתחלה, ואם לא יהיו ראוים בהתחלה ויהיו באמצע יבוא משיח באמצע הזמן, ואם לא יהיו ראוים באמצע ויהיו ראוים בסוף יבוא משיח בסוף, אבל לא יעבור מאותם ב׳ אל­פים שלא יבוא.

אמר האפיפיור: ולמה לא תאמרו שאם יהיו הנוצרים ראוים יבוא מיד ואם לאו— שיתארך עד סוף ב׳ אלפים ?

אמרו השלוחים: אין אומרים שיבוא גואל אלא למי שיושב בגלות, כי היו­שב בהשקט— מה צורך לו לגואל ? והמשיח הוצרך לעם היושב בגלות ושעבוד.   

אמר גירונימו: ולמה לא תאמרו כפירושי?

השיבו השלוחים : ולמה לא תאמר אתה כפירושינו? וכבר אמרנו שהדבר שאינו מוכרח אין ראיה ממנו, וכבר הודה בזה האדון האפיפיור ולא ישוב אחור, ואתה ידעת מעלת וחשיבות רבינו שלמה יצחקי — ופירש בפירושינו.    

אמר גירונימו: במקומי אני עומד ובדתי, שהמשיח כבר בא, ואתם אומ­רים שלא בא, ועליכם להביא ראיה שלא בא.

אמרו השלוחים: יאמרו ההגמונים מביני האמת על מי להביא ראיה ? כי אדרבה, אני קדום מכמה זמנים, שקבלתי תורת משה, ומי שבא להוציאני מחזקתי עליו להביא ראיה.           

השיבו ההגמונים: כן הוא בלי ספק כמו שאתם אומרים, ותמהנו מגירונימו כי לא דבר נכונה, ולא כמו שנדר בתחלה כי הוא יביא ראיה, ואנחנו במאמר האפיפיור להחזיק האמת באנו.

שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה-הגיה וביאר יצחק בער-ירושלים תש"ז-עמוד-צט

רבי אברהם הצרפתי ובניו

רבי אברהם ב״ר וידאל נולד ככל הנראה בשנת שע״ו(1616) בקירוב. רבי אברהם נשא אשה בתחילת חודש סיון בשנת ת״ב (1642), בהיותו כבן עשרים ושש, גיל מבוגר יחסית מהמקובל באותם הימים. בשמחת חופתו הכניס ספר תורה שכנראה נכתב לשמו. בין השבחים שהעטירו על החתן בשמחת חופתו, על היותו מפורסם כבעל צדקות. בסוף חודש חשון ת״ה (1644), נולד לו מאשה זו בן שקרא את שמו וידאל על שם אביו. כנראה שלרגל עיסוקיו עבר רבי אברהם לגור בעיר סאלי.

סביב שנת תי״ד (1654), נפטרה אשתו אשר ילדה לו כנראה רק בן אחד, ר׳ וידאל. בי״ג בחשון בשנת תי״ד בטרם נשא ר׳ אברהם אשה שניה, התחייב לבנו וידאל בשטר על סך אלף ומאתיים ריאל: ׳אלף ריאל המגיעים לוידאל בחלקו מירושת אמו, בהתאם לתקנות המגורשים מקאשטיליא, ומאתיים ריאל הנוספים, מתנת האב׳.

לרגל עסקיו, שהה רבי אברהם זמן מה בעיר תיטוואן. בפרק זמן זה, נשא בנו, ר׳ וידאל, אשה מבנות העיר וקבע את מגוריו במקום. הוא הוליד ממנה בנים, אך הוא מת על פני אביו. אלמנתו והיתומים תבעו את ר׳ אברהם לפרוע את שטר החוב על סך אלף ומאתיים ריאל הנ״ל. התביעה שוגרה בידי חכמי תיטוואן לר׳ אברהם לעירו לסאלי. הלה השיב שכבר פרע את כל הסכום במתן סבלונות, תכשיטין ובהוצאות שונות לחתונת ר׳ וידאל. חכמי תיטוואן פסקו לחובתו, בנימוק שמאחר שהוא אדם אמיד, מסתמא מה שנתן לבנו בחתונתו, הכל היה בתורת מתנה כפי שנהוג במשפחות האמידות. הם קבעו כי עליו להישבע שאכן פרע את כל הסכום, ולא, יהא עליו לשלם. חומרת השבועה והשלכותיה הניאו את ר׳ אברהם מן השבועה, אך מאידך, גם לא נענה לדרישה לשלם לחילופין. בית-הדין הטיל עיקול על רכושו – כלי כסף וזהב ויהלומים, שהיו מופקדים בתיטוואן בידי רבי יצחק ביבאס. מנכסים אלה גבו האלמנה והיתומים כמחצית מסכום החוב.

דומה כי אחד מבני ר׳ וידאל היה תלמיד חכם ושמו רבי אברהם, הוא היה נשוי לבתו של הר׳ שם טוב הכהן, הוא נפטר בכ״ו לחשון התפ״ב, וחמותו שימשה כאפוטרופוסית ליתומיו. ובשנת התצ״ט בנו יוסף תבע בבית הדין בתיטואן חובות שהיו לאביו על יעקב לגראבלי.

אשתו השניה של ר׳ אברהם, היתה כנראה בתו של החכם רבי יעקב ביבאס מסאלי. הבנים הידועים שהיו לרבי אברהם ממנה הם, רבי שמואל ורבי אהרן, שניהם התפרסמו בחכמתם ובפעילותם הציבורית. ר׳ אברהם נפטר בחודש כסלו בשנת תמ״א (1681), כנראה בעיר סאלי.

המקורות מלמדים על היקף עסקיו של ר׳ אברהם ועל הרקע הכלכלי שבמסגרתו פעל. בתולדותיו נרשמו שתי פרשיות משפטיות מסועפות שהושיבו על המדוכה את חכמי תיטוואן, מכנאס, צפרו ופאס: האחת, תביעת כלתו, שהזכרנו לעיל; והשניה נסובה סביב חזקת חצר שהיתה לו בסאלי, ששימשה למגורי המשפחה וכמחסן לסחורותיו. כשנפטר רבי אברהם, קם בנו רבי שמואל בשנת תמ״ו(1686), לערער על פסק-הדין שניתן בתביעת אשת אחיו ועל הוצאתו לפועל, שנעשו לדעתו שלא כדין. חכמי פאס הצדיקו את הערעור, ואליהם הצטרפו חכמי מכנאס וצפרו. לעומת זאת, חכמי תיטוואן עמדו על דעתם. הדיונים בפרשה זו ארכו למעלה מעשרים שנה.

רבי אהרן ב״ר אברהם עסק במסחר בעיר סאלי, ואף עזר לאחיו הגדול ר׳ שמואל בהוצאת חיבורו ׳דברי שמואל׳.״ בשנת תע״א (1711) יזם את הוצאת הספר ׳צוף דבש׳ שחיבר סבו רבי וידאל, וחשב להדפיס גם את יתר חיבוריו. בתקופה זו כבר היה אלמן. מבניו של רבי אהרן, ידועים לנו שניים: ר׳ אברהם, שסייע בהגהת הספר ׳צוף דבש׳ בעודנו צעיר לימים; ור׳ שמואל, שעבר לגור באמסטרדם. בפולמוס נגד נחמיה חיון באמשטרדם, נזכר שמו של ר׳ שמואל ב״ר אהרן הצרפתי. הוא נמנה עם בית-הדין שבדק את הספר ׳עוז לאלהים׳ (ברלין תע״ג) ־ שחיבר ר׳ נחמיה חיון, כדי לראות אם יש בו דברי מינות. לפי סדר הזמנים ספק אם ־מדובר בבנו של רבי אהרן דנן, ויתכן שהמכר אינו משתייך למשפחת הצרפתי בפאס. ״

ר׳ אהרן, שהיה חדור תחושת יעוד בסיוע להוצאתם לאור של ספרי בני המשפחה, ביטא את כמיהתו לחבר יצירה משלו, לאחר שלא זכה לחבר ספרים, כפי שעשו אבות אבותיו ואחיו הגדול רבי שמואל. כך הוא כותב בשנת תע״א:

אך בשביל שראיתי שכל אבותי הקדושים זלה״ה וגם לרבות אחי הגדול כמוהר״ר שמואל זלה״ה, שכולם עשו ספרים הרבה אין קץ. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, למה חדל אני ולא זכיתי ודברתי במו פי אפילו מעט מזער תרי ממאה ממה שעשו הם…

ואומנם הוא צירף חיבור משלו כנספח ל׳צוף דבש׳, בשם ׳משגב האמהות׳. בו ביאר את הפרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא), אותו הקדיש לעילוי נשמת אמו, ואשתו ־ אם בניו. על אף עיסוקו במסחר הוחזק ר׳ אהרן בעיר כתלמיד חכם. בפסקי-דין שנכתבו בשנת תפ״ז (1727), על הערעור שקם על חזקת החצר שהיתה לאביו, הוא מתואר כ׳החכם השלם׳. נראה כי לעת זקנתו, רבי אהרן נמנה עם חכמי העיר סאלי ודייניה.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 32

יחס הכבוד והברכות לנמען במכתב הנזכר הם לדמות אנונימית, שרבנו אינו מציין את שמה, ובמקום שהרב מוכר וידוע כגדול בתורה אין יעב״ץ חוסך בדברי שבח והוקרה. הדבר בולט במכתבו לרב יאפיל מימון מאלג׳יר. רבי מימון זוכה לכינוי ״הר הצופים״, ולציורי לשון של אור וזוהר לחכמתו ״זוהר / טוהר / נוהר אור גלגל חכמתו גלגל חמה מכהה ומאפיל״, ובולט כאן משחק הלשון ״יאפיל / מאפיל״.

מכתב זה שנכתב בכסלו תס״ג מציג פן אחר של דאגה לזכויות האישה. יעב״ץ פונה לרבי מימון ולאחר דברי שבח והוקרה ודברי ברכה בסגנון נשגב, הכוללים זכרי לשון מן המקורות, חרוזים, משחקי לשון וחידודי לשון, מטפורות ודימויים. הוא מציג בפניו את סיפור בתו של אברהם בן חמו אשר עזב את ביתו ולא די שהותיר את אשתו עגונה, אלא אף נטש את בתו הבוגרת שהגיעה לפרקה. והנה נזדמן לפניה איש חסד שתמך בה ונתן לה הלוואה על פי הסכמתו ורשותו של יעב״ץ. והגיעה העת לפרוע את החוב, המוטל בעצם על אבי הנערה הוא אברהם בן חמו הנזכר, שברח לאלג׳יר, ומתעלם מחובותיו כאב.

הפנייה לרבי מימון כוללת הנחיה מדויקת כיצד לנהוג. יש לקרוא לאב ולתאר באוזניו מצבה של בתו, ואף בעניין זה משרטט יעב״ץ עצמו תיאור קשה של הבת אשר ״צועקת / נואקת / קובלת / מתרעמת / מנהמת כיונה…״, ואף מציע לרבי מימון תוכחה סדורה ומרגשת כדי לשכנע את האב המתחמק. אף כאן ניסיון השכנוע אינו אלא השלב הראשון, מתוך כוונה למצוא פתרון מוסכם וברצון. ברם אם לא ישתכנע האב, דורש רבנו מרבי מימון כי ״יכפנו / ויכריחנו / ויעשנו… עד יאמר רוצה אני״. השימוש בשלושה פעלים שעניינם כפייה מכוון את רבה של אלג׳יר לנהוג בתקיפות ובלא שום ויתור, שהרי בסופו של דבר מדובר בעשיית צדק ובהשבת חוב לבעליו.

האיגרת מסתיימת בדברי עידוד וזירוז לרבי מימון, שהוא איש חסד שעשה מעשה צדקה תחת חסות בית הדין, וברור הדבר שכבוד בית דין חשוב בעיניו של רבי מימון המשמש אף הוא כדיין במקומו, רבנו אף מזכיר שכרם של בעלי ״חמלה וחנינה״, וקשר בין החנינה לאותה בת אומללה שאביה התעלם ממנה ל״בת ירושלים, בת ציון העדינה״. קשר זה ודברי הברכה לרבי מימון מעודדים לפעול במרץ ובתקיפות לטובתה של הבת ולטובתו של איש החסד שהלווה צורכי החתונה.

כסלו תס״ג

כְּתָב למהר"ר (לְמוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן יַאפִיל וְכוּ' לְאַרְגִּיל יע"א (=יָגֵן עָלֶיהָ אֱלוֹקִים) הַר הַצּוֹפִים צוֹפֶה לְחָכְמָה כְּבָר אַוְוזָא דְּאָזִיל וּשְׁפִיל, כִּי יָהֵל אוֹר עִיּוּנוֹ, אוּלָם הַר נוֹפֵל, וְכֹל עוֹפֶל, קוֹשִׁי הַסְּפֵקוֹת שַׁבְקֵיהּ, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נַפִּיל, זוֹהַר, טוֹהַר, נוֹהֵר, אוֹר גַּלְגַּל חָכְמָתוֹ גַּלְגַּל חַמָּה מַכְהָה וּמַאֲפִיל, ה"ה (=הֲלוֹא הוּא) דיין וּמְצֻויָּן, מוה"ר (=מוֹרנוֹ הָרַב רַבִּי) מִימּוּן ןַאפִּיל נר"ו (=נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקֵיהּ — יִשְׁמְרֵהוּ הָאֵל וַיַּצִּילֵהוּ (בַּאֲרַמִּית)), אֵל פּוֹדֶה וּמַצִּיל, יִפְצֵהוּ, יִפְצֵהוּ, יַחְלְצֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ, וְכָל דּוֹרְשֵׁי רָעָתוֹ לְפָנָיו יַפִּיל.

אחד"שׁ (=אַחַר דְּרִישַׁת שָׁלוֹם) מעכ"ת (=מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ) יִדְרְשֵׁהוּ אֶל שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, בָּאנוּ באותו"ת שְׁתֵּים אוֹדוֹת אַבְרָהָם ן' (=בֶּן) חָמוּ, אֲשֶׁר כַּיּוֹם בְּמַחַנְכֶם הַקָּדוֹשׁ קַרית חַנָה, דלֹא דִּי לֵיהּ שֶׁזֶּה כַּמָּה שָׁנִים חָלַף הָלַךְ לוֹ וְשָׁבַק אִינְתְּיתֵיהּ הָכָא וְהֵיקֵל בְּעִיגּוּנָא, מִלְּבַד זֶה

הר הצופים: שם מקום שמשם צופים אל בית המקדש, על פי משנה פסחים ג, ח. ד״ה: מי שיצא מירושלים… אם עבר צופים׳. וכאן: כינוי לר׳ מימון יאפיל(להלן רמ״י). צופה… אווזא: על דרך ׳הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה׳, בבלי ברכות נז, ע״א. צופה… עיונו: לימודו של רמ״י מפיק אור המאיר את עיניו למרחוק. כבר… ושפיל: על פי בבלי מגילה יד, ע״ב. ד״ה: ׳ אזיל ושפיל בר אווזא ועינוהי מטייפי׳, ופירושו: הולך האווז כמביט תחתיו, אך עיניו צופות למרחוק. כי יהל אור: על פי איוב לא, בו. אולם… שבקיה: בחכמתו מיישר ומפשט רמ״י את כל הקושיות והספקות. אולם הר נופל: על פי איוב יד, יח. עופל: כינוי למקום גבוה, על פי יש׳ לב, יד. וכאן: קושיות. שבקיה דמנפשיה נפיל: על פי בבלי שבת לב, ע״א. ד״ה: ׳רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל׳, ותרגומו: עזבהו לשיכור, שמעצמו ייפול. כלומר הניחו לרמ״י כי מעצמו ימצא תירוצים לקושיות ולספקות. טוהר: לשון אור, על דרך ׳וכעצם השמים לטהר׳, שמ׳ כד, י. וכן בארמית ׳טיהרא׳ הוא צהריים. נוהר: לשון אור, זיו וזוהר, והוא על דרך המילה הארמית ׳נהורא׳(למשל ראו: ת׳ ב, כב) שפירושה הוא אור. אור… מאפיל: חכמתו של רמ״י מאירה יותר מאור השמש. גלגל חמה מכהה: על פי וי״ר כ, ב. ד״ה: ׳תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה׳. ועוד. חמה מכהה ומאפיל: על דרך ׳מאפיל את החמה׳, רש״י, בבלי כתובות קו, ע״א. מאפיל: לשון אפלה, חושך ועלטה, על דרך ׳ואיחלה לאור ויבא אפל׳, איוב ל, בו. דיין ומצוין: כינוי שבח לרמ״י שהינו דיין מעולה. אל פודה ומציל: כינוי לקב״ה, על פי תנא דבי אליהו רבה, יא. ד״ה: ׳והלא אתה פודה ומציל׳. פודה ומציל: על פי תפילת ׳ברוך שאמר׳, תפילת שחרית. ירצהו: יהא רצוי ומקובל, על פי איוב לג, בו. יפצהו: לשון חילוץ והצלה, על דרך ׳פצני והצילני׳, תה׳ קמר, ז. יחלצהו… בו: על דרך ׳יחלצני כי חפץ בי׳, שמ״ב כב, כ; תה׳ יה כ. דורשי רעתו: מבקשי רעתו, על פי תה׳ לח, יג. לפניו יפיל: על דרך ׳דום לה׳ והוא יפילם לך חללים חללים׳, בבלי גיטין ז, ע״א. אחד״ש מעכ״ת: נוסח פתיחת מכתב לרב או ללמדן מופלג. ידרשהו… מעונה: והוא בשינוי הוראה על דרך ׳אל ידרשהו אלוה ממעל׳, איוב ג, ג. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, על פי צב׳ לג, בז. באנו באותות שתיים: בשני עניינים, והמליצה מן ההגדה של פסח. ד״ה: ׳דבר אחר: ביד חזקה שתים… ובאותות שתים׳ ובו׳. אברהם בן חמו: להלן אב״ח. במחנכם הקדוש: על דרך'והיה מחניך קדוש׳, רב׳ בג, טו. קרית חנה: כינוי לירושלים, על פי יש׳ כט, א. דלא די ליה: שלא מספיק לו. שזה… בעיגונא: מזה כמה שנים עזב את ארץ הולדתו, את אשתו ואף זלזל בעגינותה. חלף הלך לו: על פי שה״ש ב, יא. שזה כמה שנים: על פי זב׳ ז, ג. והיקל בעיגונא: זלזל בעגינות אשתו, על דרך ׳משום עיגונא אקילו בה רבנן׳, בבלי יבמות פח ע״א. ועוד. מלבד זה: יתרה מזאת.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילן תשע"ג-עמ' 74

מויאל מצא שמתוך 761 מעפילי צפון אפריקה במחנות הקיץ  63 61,55 – – בהם שוכנו מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו 380 חברים בתנועות דתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. –כלומר, רק מחצית מהם היו חברים בתנועות דתיות, למרות שרובם היו שומרי מסורת ודת. התנועות הסוציאליסטיות לא היו מספיק אטרקטיביות בעיני מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. מויאל הגדיר את ההשתייכות לתנועות כ"ציד נפשות".  הדוח של מויאל לא התייחס למוגרבים ששהו במחנות החורף ולא לאלה שהעפילו אחרי ספטמבר 1947 מועד כתיבת הדוח.

את ההיבט הפוליטי של חיי המחנות היטיב לתאר יודל דרקסלר, שליח בקפריסין, בכנס שליחים שהתקיים בגבעת ברנר, "היהודים יצאו ממצרים בשבטים והמעפילים מאירופה יצאו במסגרת מפלגתית ]הדגשה שלי, ב.ד[ הערה זו לא פסחה על מעפילי צפון אפריקה.

שורות המגנים. אחת ממטרותיה של 'ההגנה, שפעלה בקפריסין במסגרת שורות המגנים, הייתה ההכנה הקדם צבאית של מעפילים לשירות צבאי במדינה שבדרך. האימונים היו בסיסיים תרגילי סדר, קרב – – פנים אל פנים, הליכת זיקית ואימונים בנשק קל שהוברח בידי פעילי ההגנה והפלוגות הימיות )הפלי"ם( לאי הגירוש. הפעילות בקורסים הייתה גם מסווה להברחת צעירים לארץ ישראל שהצטרפו ל'הגנה' ול'פלמ"ח'. לפי הערכת 'הוועד למען גולי קפריסין' היו בשליש האחרון של שנת 1948 כ- 7,000 איש "באים בחשבון בתור חיילי לחימה ממש".  נתוני שורות המגנים במחנות החורף הראו שבמסגרת הקדם צבאית השתתפו רק – 352 מעפילים. המתנדבים נבדקו מבחינה רפואית לבירור מידת התאמתם לגיוס. רק קומץ ממעפילי צפון אפריקה לא התאים לגיוס. על פי התקנון, מי שהשתתף בכול שלבי האימונים היה זכאי לעלות לארץ ישראל במסגרת עלייה ב', אך רק עובדי 'שורות המגנים' היו זכאים לעלות בלי תור אם הם שוחררו מעבודתם. לפי המאגר צפון אפריקאים מעטים השתתפו בפעילות זו, אם כי היו מעפילים צפון אפריקאים שהדריכו ופעלו במסגרת השורות.

'יסער' ]וניה פומרנץ[דיווח, ל'ארנון' ]יוסף ברפל ממטה המוסד לעלייה ב' תל אביב[ "שמפעל ד' גדל והולך. נגיע אולי לאלף. אך אין לחיות באשליות שאפשר להגיע ליותר במפעל ד' יעלו רק צעירים מחוץ לאנשי 'אקסודוס'". בדיווח של 'טל ' ]ישראל כרמי ממפקדי ההגנה בצרפת [ ל'ארנון' נמסר על 100 עולים מצפון אפריקה, שהמתינו לעלייה ארצה עד ל- 15.5.48 . גם נתונים אלו מעידים שהמוגרבים הגיעו לצרפת בסיוע 'הבריחה' והמתינו לעלייתם ארצה.

באתר 'יזכור' של משרד הביטחון נמצאו 42 שמות צפון אפריקאים שעלו או העפילו לפני קום המדינה ונפלו במהלך מלחמת העצמאות. מתוכם 13 העפילו בספינות 'לנגב', 'יהודה הלוי', 'כ"ט בנובמבר', שיבת ציון' ו'קדימה'. קבוצה של 31 מתנדבי גח"ל ומח"ל אותרה בארכיון צה"ל. שמות מתנדבים הופיעו בספרו של יעקב מרקוביצקי, שתיאר את פעילותם במסגרת 'הקומנדו הצרפתי', ביניהם לוחם ששירת במחתרת הצרפתית ובספרו של אורי אבנרי שתיאר את פעילותם בשורות 'שועלי הנגב'.

הנרי כהן, צעיר בן 16 חבר תנועת בית"ר באלג'יר, שהעפיל בספינה 'בן הכט' ]ולפי המאגר בספינה 'לא תפחידונו' ב.ד[  כתב יומן יומי על קורותיו עד לגירושו לקפריסין. במשך שנה וחצי הוא היטלטל מאלג'יר לצרפת וחזרה לאלג'יר ושוב לצרפת בדרך לפלשתינה א"י. למסעו הצטרפו שני קרובי משפחה שאחד – מהם מרסל כהן, שירת 'בלגיון הזרים' בהודו סין. לפי היומן הוא הפליג איתם בספינה ארצה וגורש לקפריסין וכאן נקטע היומן. ניתן להניח, שהנרי הצעיר הושפע מקרוב משפחתו ששירת 'בלגיון הזרים' להצטרף להגנה על המולדת. סיפורו מהווה עדות לשאיפה לעלות ארצה לאו דווקא ממניעים 'משיחיים' אלא אידאולוגיים.

הסיפור 'אחד מארוקני', שכתב גדעון שמר, על מחלקת חיילים שהונהגה על ידי טוראי אלברט אלחדיף מתמצת את דמות החיילים הצפון אפריקאים, "שלושים בחורים עליזים ממרוקו, שלושים גולגלות מבהיקות שיער, מחמת חצי בקבוק בריליינטין" ]…[ אף שהצטיינה מחלקת המארוקנים במהלך האימונים הנה מפקדיה פקפקו בכשרה הקרבי" ]…[ לקרב עצמו הם הופיעו ונלחמו כראוי" ]…[. שמר שאל "כלום יש להם תקנה?" למרוקאנים אלה".

המעגל השני עסק במיקומם של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין, היכרותם והתאקלמותם בחיי המחנות. הם שוכנו בעיקר במחנה קיץ .55 נולדו להם ילדים בקפריסין. הם הועסקו בעיקר נוטרות. מיעוטם השתלם בסמינר בית רוטנברג שהופעל בידי הגו'ינט. הם נחשפו לקואופטציה פוליטית והצטרפו למפלגות שפעלו בקפריסין רובם השתייכו להפוהמ"ז. מעטים השתתפו בשורות המגנים.

הפניית מעפילי צפון אפריקה מקפריסין לפלשתינה א"י ומדינת ישראל –

המעגל השלישי שישלים את דיוקנם של המעפילים המוגרבים יעסוק בעלייתם והפנייתם של המוגרבים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. התלות המוחלטת בממסד הציוני במחנות, לרובם לא היו קרובים בפלשתינה א"י, לא סייעה בידם לבחור היכן להשתקע בארץ. האפשרויות שעמדו בפניהם עד – הקמת המדינה היו בתי עולים ברעננה, קריית שמואל, נתניה, רעננה ואחרים. משהוקמה המדינה הופנו העולים למחנות מעבר לעולים בפרדס חנה, חדרה ובנימינה. ולאחר קום המדינה המחנות הצבאיים הבריטיים שפונו הפכו למחנות מעבר ומיון בית ליד ועתלית. המרכזי שבהם 'שער העלייה' 'סנט  לוקס' בכניסה לחיפה.

עיקרון היציאה ממחנות קפריסין ועלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. ההקפדה על סדר יציאה מקפריסין נועדה בראש וראשונה לשמור על זכות העלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. השהייה – במחנות עבור המעפילים כולם הייתה קשה ומאכזבת – – במקום להגיע לארץ המובטחת הם גורשו — לקפריסין. לכן הושקעו מאמצים לאורך כל התקופה מצד כול הגורמים שעסקו בארגון המעפילים במחנות לאכוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'. סדר העלייה לפלשתינה א"י אומץ בידי חברי – התנועות הפוליטיות, שפעלו במחנות הגירוש 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' )מפא"י(' העובד הציוני', – אחדות עבודה', 'השומר הצעיר' )השוה"צ(' הפועל המזרחי' )הפוהמ"ז(' פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י(  אגודת ישראל' ) אגו"י('פרטיזנים חיילים וחלוצים' )פח"ח ('ברית טרומפלדור' ) בית"ר ( ו'הציונים הכלליים'. וכדי לתת להחלטה תוקף חתמו נציגי התנועות על הצהרה בה הם מתנגדים לכל התערבות "בסדר הפנימי והמקובל של ענייני עלייתנו ]…[ ובאחריות לאי ביצוע העלייה והפעלתה יישאו אלה אשר בידם לקיים מצוה יהודית ואנושית של פדיון שבויים ואינם עושים זאת".  נציגי התנועות הפוליטיות במחנות הבינו שאי הקפדה על עקרון סדר העלייה לארץ שלא על דעת המעפילים עלולה לגרום לאנדרלמוסיה מי ישורנה. אם כי היו מקרים בהם לרקע של מעפיל מסוים ומידת מעורבותו בפעילות ציונית בארץ מוצאו הייתה השפעה על שינוי בסדר עלייתו על בסיס המלצת התנועה הפוליטית שביקשה זאת. עד להסכמה על עיקרון זה העלייה ארצה הייתה נתונה בידי הסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים

 בשנת תרע"ב (1912 )פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של "מועצת הרבנים".

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת "כל ישראל חברים" החל משנת .1865 תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולהתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את "מועצת רבנים", הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת  הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

הערת המחבר: בשנת התש"ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו. ע"כ

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

• טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק
• תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח 'טהרת ההלכות' התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים. המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש"ם פרסמתי את הספר: "המשפט העברי בקהילות מרוקו", ובו ההדרתי מחדש את ספר "תקנות פאס" ו"תקנות מועצת הרבנים במרוקו", בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ"ב בסיוון התש"ז -1947 -והאחרון – בשבט בשנת התשט"ו -1955.  

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

שליחי התנועה הקיבוצית למרוקו אחרי מלחמת העולם השניה

אחד המניעים ליוזמת התנועה הקיבוצית [בראשן הקיבוץ המאוחד] לפעילות בקרב יהדות צפון אפריקה היתה, הטראומה של השואה. צמיחת האגודות הציוניות במרוקו אחרי השואה, היא תוצאה של התעוררות עצמית של הנוער היהודי, לפני שהגיעו השליחים של התנועות הציוניות מהארץ למרוקו. אבל יש גם להוסיף את השפעת המאבק של הישוב בארץ להקמת מדינה יהודית. גורמים נוספים היו: האכזבה משלטון וישי במרוקו, ועליית הלאומנות הערבית.

השליחים הראשונים לצפון אפריקה בינואר 1945 היו אפרים בן חיים ויגאל כהן מקיבוץ בית אורן, וחבר מגבעת ברנר בשם קסטל, שהגיע במדי צבאו של דה־גול. בהגיעם לקזבלנקה, התחילו לפעול בשיתוף פעולה עם ראשי הציונות במרוקו, במועדון ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה, ונפגשו אתם מדי ערב. בשלב הבא הגיעה השליחה רחל כהן. התוצאה של שליחותם, עליית שתי קבוצות לארץ. הקבוצה השניה בת עשרים חברים הצטרפה לקיבוץ דתי. השליחים שפעלו בתיאום עם מנהיגי הציונות ידעו, שמולם עומדת יהדות מסורתית שומרת מצוות ושורשית, ושאין להבליט את הצד הציוני המהפכני והמרכסיסטי. רובו של הנוער המשכיל לא הצטרף לתנועות הנוער החלוציות. חברות באיגוד כמו הצופים, המסונפת לתנועת שרל נטר, הפיצו עתונים בעברית, אבל לא חייבו הגשמה עצמית. שליחי הקיבוץ המאוחד בהגיעם לקזבלנקה הופתעו למצוא נוער יהודי מאורגן באגודות ציוניות, אבל מנותק מהישוב בארץ. השליחים החלו לפעול במועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה. במשך חודש ששהו שם, קיימו סמינר ציוני, נפגשו עם חברי האגודה הנ״ל מדי ערב. האגודה שתחילתה לא היתה ציונית, הושפעה מהשליחים. אגודות הנוער שנוסדו בתמיכתם של מנהיגי הציונות, מטרתם היתה למשוך את הנוער היהודי המשכיל בקזבלנקה, שהחל להתעניין ברעיונות קומוניסטיים. המפלגה הקומוניסטית הפנתה כרוז ליהודי מרוקו ב-18 בנובמבר 1951.

במרס 1946 נוסד בקזבלנקה סניף של המפלגה הסוציאליסטית ׳פועלי ציון׳, על ידי שלמה כגן, יליד רוסיה שהיגר למרוקו. בין חבריה היו יהודים לא ציונים – חברים בסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית. כבר לפני מלחמת העולם השניה היו צעירים משכילים בקזבלנקה, שחיפשו את דרכם מחוץ למסגרת היהודית, ומצאו את דרכם במפלגה הקומוניסטית, בהשראת יהודי משכיל מקזבלנקה בשם ליאון שולט. הקומוניסטים הגיעו למעמד מכובד בקרב הפועלים היהודים. הקהילה היהודית בקזבלנקה לחמה נגד נטייה זו, אך לשוא ככל שהנוער השתייך למעמד המשכיל, התרחק מהיהדות.

ועידת הפדרציה הציונית בקזבלנקה

ביוני 1946 התקיימה ועידת הפדרציה הציונית המרוקאית בקזבלנקה. אליה הוזמנו שני מנהיגי תנועת ׳צעירי ציון׳ מתוניס, תנועה שהפכה ב-1947 לתנועת ׳דרור'. בועידה של תנועת ׳דרור׳ בינואר 1947, השתתפו נציגים מכל ארצות צפון אפריקה, ביניהם שני משקיפים מקזבלנקה, שסיפרו על הנוער בעירם, ולהיטותם להצטרף לתנועת נוער ציונית חלוצית. וביקשו לשלוח מדריך לקזבלנקה. במשך שנת 1947 החלה להתגבש קבוצה של מייסדי תנועת ״דרור״ בקזבלנקה, שקראה לעצמה ׳פלוגת דרור׳. הם גייסו לשורותיהם חברים מאגודת ״שרל נטר״. הדבר עורר התנגדות, ובעיקר ע״י אלפונסו סבאח. ראשי אגודת ׳קרל נטר׳ התנגדו לפעילות פוליטית, והשאירו בידיהם של חברי האגודה את החופש לפעול בהתאם למצפונם והשקפתם האישית. הדבר התבטא בהצטרפות בודדים לתנועת הציונות הדתית, וכן ל׳ביתר׳ וארגוני נוער של תנועת העבודה.

הפועל המזרחי

צעירים מהנהגת אגורת הנוער ׳קרל נטר׳, יסדו סניף ל׳הפועל המזרחי׳ שהקשרים עם תנועה זו החלו ב-1945.

כבר בשנת 1947 היה בקזבלנקה סניף של תנועת ׳דרור׳ ואחר כך של ׳הבונים׳ וה׳שומר הצעיר׳. על מנת לפרסם את התנועה בקזבלנקה, ארגן הנוער הציוני עונג שבת ב־8 בדצמבר 1951, בהשתתפות אישים חשובים מקומיים. תנועת ׳הנוער הציוני׳ מנתה בקזבלנקה ב-9 במאי 1956 כמאתיים חברים.

׳השומר הצעיר^,

לאחר תום מלחמת העולם השניה, נעשו גישושים ראשונים לשליחת שליחים של ׳השומר הצעיר׳ למרוקו, אבל הסוכנות היהודית סירבה. בשנת 1949 לאחר שיעקב זרובבל נבחר כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מטעם מפ״ם, התמנה לראש המחלקה ליהודי המזרח התיכון. ומנהל המחלקה היה חבר קיבוץ עין שמר. אחר הקמת המדינה, הקימה הסוכנות היהודית בקזבלנקה מרכז סוציאלי במלאח של העיר. נאספו שם ילדים בגילים 10 עד 15 ואורגנו ללימודים ולחינוך. במרכז עבדו מרים מיוחס ואברהם בן דוד. מרים גם לימדה עברית בבית הספר של כי״ח. היא הדריכה ולימדה שירים ישראליים. אברהם העביר שיחות על נושאים ציוניים. השליח הוזמן להרצות על ישראל בבית הכנסת בהנהלתו של הרב נאוי.

ב-17 בפברואר 1953 התקיים בקזבלנקה כינוס של שליחי התנועות הציוניות: ׳הבונים/ ׳דרור/ ׳השומר הצעיר׳ ׳הנוער הציוני/ ומנהל המרכז הסוציאלי בקזבלנקה. הוחלט להקים ברית של כל הארגונים החלוציים, כמו בארצות המערב. לתנועות הנוער הציוניות היו השגים, שהתבטאו בסיוע לארגון העלייה לארץ. ב־25 במרס 1955 נמסר על ידי יצחק כהן מקזבלנקה, שהקן הראשון של ׳הנוער הציוני׳ בקזבלנקה, נמצא כבר בהכשרה בעין השלושה בישראל. קן שני עומד לצאת בפסח לארץ. בקזבלנקה נוסדה גם קבוצה ימית.

הנשים בפעילות הציונית בקזבלנקה

הגברת בן עטר ־ נשיאת ויצ״ו, לא הכירה ועדים מעורבים בהם יושבים גברים עם נשים יחדיו. הגברים אולי חששו שהנשים יצליחו יותר מהם בפעילות הציונית, שכללה הפצת הקופות של הקרן הקימת לישראל. הצלחת הנשים עלולה לחשוף את החולשה של הגברים. הפעילה הציונית הראשונה בויצ״ו היתה הגברת פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בקזבלנקה הוקם ועד של נשים חברות ויצ״ו ביוזמתה של פאני וייל. היא כתבה בשנת 1935 שהגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לוועד המקומי של הקק״ל. הועד שפעל בשנים בין שתי מלחמות העולם. הוא היה מורכב מ-12 נשים, שהקדישו את רוב זמנן לקק״ל, ותוך ארבעה חודשים הצליחו למכור מחצית מכמות הכרטיסים שעמדו לרשותן לסרט תעמולה של הקק״ל. נשות ויצ״ו בקזבלנקה עברו עם פאני וייל על רשימת המשפחות שקיבלו קופות קק״ל, והתברר שרוב המשפחות האמידות לא החזיקו קופות אלה בבתיהן. עבדה קשה כדי לשנות את יחסם העוין של המנהיגים הציוניים לשילובן של נשים בועדים המקומיים של הקק״ל. ההתקדמות היתה איטית, אך תוצאותיה הורגשו בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. כאשר ניתן היה לראות נשים רבות, ממלאות תפקידים אחראיים בארגונים שעודדו הגירה לישראל. פאני וייל רצתה לנפץ את ההרגל לתחום את פעילות הנשים למפעלי צדקה של הקהילה בלבד, ולא למטרות אחרות. היא כתבה מקזבלנקה את הדברים הבאים: ׳אהיה מאושרת לחרוג מהמסגרת הצרה של פעילות צדקה מקומית. אני מנסה לחנך את הנשים במידת האפשר ובהגבלת הזמן המצומצם העומד לרשותי. חינוך זה פירושו לנטוע בהן את ההכרה הלאומית היהודית, להעביר להן את התחושה של המהפכה האמיתית בנפש היהודי החי בארץ ישראל.

היא מתארת את פגישתה עם נשים יהודיות בקזבלקה, החברות בארגון צדקה, בלשון זו: ׳הגעתי לפגישה אליה הוזמנתי. היתה זו אספה מכוננת של ארגון מקומי, ששם לו למטרה לספק כביסה נקייה לילדים אומללים. ביקשו ממני ליטול את רשות הדיבור, תוך שאני משבחת את היוזמות לפגישה. עשיתי הקבלה בין המפעל המקומי לבין המפעל היהודי בכללותו. מצוקת הגיטו לא תיפסק כמו זו של המלאה, אלא רק כאשר חלקה הגדול של ארץ ישראל תהיה שלנו. האם אתן מעדיפות עם של קבצנים עלובים, על פני חקלאים בריאים ומאושרים! היא נבחרה לנשיאה החדשה של ויצ״ו בקזבלנקה. סייעה לשליחי העלייה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.

הגברת בן עטר, עורכת דין, אשה אינטליגנטית הנמנית עם חוג חברתי מצויץ ובעלת רמה תרבותית, העולה על זו של האשה המרוקנית הרגילה, היתה פלשתינופולית, והפכה להיות ציונית.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 253

ספורי המלאח במרוקו, בעיקר אלה הנסובים על המלאח של העיר פאם, רבים ומשונים הם. הרבה אהבות נרקמו בחצרות המלאח בין בני המשפחות שדרו בו לבין עצמם, אך גם בין מכובדים ערביים, שפקדו את בתי היהודים במלאח לשם קניית שיכר שבושל במקום, לבין בנות יהודיות.

כן היו במלאח בתי־הארחה יהודיים רבים, בם בילו ולנו אורחים מחוץ לעיר, שלא היו יכולים להרשות לעצמם שהייה בבתי מלון. חילופי אורחים אלה מילאו את המלאח שימחה רבה שהיתה משכיחה את המצוקות.

יתרונו של המלאח היה נעוץ בצורת בניינו: רחובות וסמטאות צרים מאוד, המקילים על ההתארגנות הקהילתית. מכאן נבע גם חסרונו: צפיפות ההמון בסמטאות היתה גורמת להרבה קטטות ומריבות ואפילו למעשי־פשע, והשוטרים היו דולקים אחר הפושעים עד שערי המלאח, וחורקים שיניים כשהיו אלה נעלמים להם בהמון הדחוס בסמטאות המתפתלות.

במשך דורות רבים סירבו היהודים בעקשנות לעזוב את המלאח ולעבור לגור בפרברי העיר. זאת, לפי שחששו שמא יביא פיזורם בחלקי העיר השונים גם להתבוללות ולאובדן ציביון החיים היהודי. גם על החיים יחד, אף כי היו כרוכים במצוקה רבה, סירבו היהודים לוותר.

ליהודים במלאח פאס היה שייך, אליהו בן־שמחון, וקשריו עם השלטונות, שהכירו במנהיגותו, איפשרו לו להושיט להם עזרה רבה. השייך בן־שמחון היה רוכב על סוסו מדי יום שישי בסמטאות המלאח, וזוכה לשבחים ולברכות על פעילותו הטובה למען היהודים, שאפילו כדי לקבל תעודת־זהות במירשם האוכלוסין היו זקוקים לאישורו ולחתימתו.

כן היו מאורגנות במלאח אגודות צדקה, סעד והתנדבות, בצד בתי־מדרש רבים, ובכל אלה זכו העניים לעזרה, והילדים — לחינוך תורני. גם ״בית לבנים״, אחד מבתי׳־מדרש הגדולים של שכונות המלאח במרוקו כולה, היה ממוקם במלאח פאס, ומשך אליו תלמידים רבים מן העיר ומחוצה לה ורבנים גדולים בתורה, שהיו מנהלים בו פעילות עניפה.

כאמור, סיפורים רבים נרקמו במלאח זה, ורסיסים מחצר אחת ממלאח פאס מובאים כאן, בגדר הקדמה בלבד לסיפורים שעוד יבואו.

חצר אחת בעיר פאס

­ו­בבית אחד במלאח פאס התגוררו שבע משפחות יהודיות. הרוס לגמרי היה בית זה. הביוב היה מציף את החצר מדי ליל שבת, החולדות היו מתרוצצות בין הרגליים, הרטיבות שבתיקרות החדרים היתה גוברת מדי יום ומסכנת את הבריאות וצינורות המים היו שבים ומתפוצצים מרוב יושן. כשהיה יורד גשם על גגו של בית זה, היה גורם לקצר בחשמל ולעלטה מוחלטת. ואם בליל שבת היה זה, היתה השבת נדמית כתשעה באב.

עבד אלקרים, בעל הבית, שהיה מגיע מדי חודש כדי לקבל את שכר־הדירה מידי הנשים, היה מקבל מהן גם זעקות על תנאי המגורים בביתו. נוח היה עבד אלקרים לדייריו, והיה נוהג בם בסבלנות שאין למעלה ממנה. תמיד היה נמנע מלהתייחס לטענות הרבות שהוטחו בו. זאת, לא מפני שלא היו לו תשובות, אלא משום שביקש לתמצתן בתשובה אחת ויחידה.

יכול היה לענות להן שהבית נהרס על־ידיהן, כי הביוב עולה על גדותיו דווקא בליל שבת, משום שמדי יום חמישי ושישי מהרמות כמויות עצומות של מים אל תוך הביוב, עקב ההכנות של אוכל רב כל־כך, לפיות רבים כל־כך. אבל תחת זאת היה עונה, כי הבית הזה נועד למשפחה אחת, בת חמש או שש נפשות, ואילו הם שבע משפחות, המונות למעלה משבעים נפש.

ואכן, צדק. אלא שלדיירים אלה לא היה לאן ללכת.

משפחת אהרן אלפסי, הסנדלר, מנתה אחת עשרה נפשות, מתוכן תשעה ילדים. אחד מהם מפגר בהתפתחותו היה, ולפיכך היה צמוד יומם ולילה לאימו, ששהתה כל העת בחדר האחד ויחיד של משפחתה, והיתה משמשת אף כוועד הבית: מארגנת את התיקונים הקלים בחצר המשותפת ודואגת לתשלום החשמל והמים ולהוצאות אחרות.

כדי להקל על הצפיפות האיומה בחדר מגוריה דאגה משפחת אלפסי

להתקין יציע מצד ימין של החדר. יציע זה שימש כחדר שינה לזוג ההורים, אליו היו עולים לישון רק לאחר שכל ילדיהם היו כבר ישנים במיטותיהם המשותפות. מאוחר יותר התקינה משפחת אלפסי יציע נוסף, מצירו השני של החדר, אשר שימש כמחסן. הבן המפגר בשיכלו, ראובן, היה ישן בלית ברירה עם כל הילדים, ששנתם היתה מוטרדת מבעיטותיו וצרחותיו מדי לילה.

משפחת שלמה בן־יתאח, בעל המכולת, אף היא בנתה לה יציעים בתוך חדרה, עבור ארבעת ילדיה ועבור הילד הנוסף לו ציפו ההורים. אולם בכך לא נפתרה מצוקתה החריפה: למשפחה זו היה ילד בעל גזזת חריפה ומדבקת, שראשו דומה היה לפטריה ענקית, מדממת ומוגלתית. אם היו מכסים לו את ראשו, היה משתגע מן הצורך לגרדו. ואם היה מסיר את הכיסוי, היה מסתער בציפורניו הארוכות על פטרייתו עד זוב־דם. הרופאים הזהירו את המשפחה שהבן, אליהו, עלול להדביק במחלתו את כל אחיו ואף את שאר דיירי החצר. ולפיכך נמרחו כל המשחות והשמנים ואפילו זפת על ראשו של האומלל. לשווא. הפטריה היתה גדלה ותופחת מיום ליום, בעוד האם, רבקה, מכתתת רגליה מרופא לרופא, ולבסוף נותרה מצפה להגעתה של מכונה מיוחדת מצרפת, הקודחת את נקודות התורפה בגזזת ומייבשת את הפטריה לגמרי.

מגיפת גזזת היתה אז במרוקו, שלא פסחה על שום אדם, אף לא על בני עשירים, שנדבקו בה בבתי־הספר וברחובות.

הילדה שהיתה נצמדת לקיר כל אימת שלא הבחינו בה, קולפת ממנו סיד ומכרסמת, היתה סוזאן. הוריה, סוליקה ובנימין אלקריף, היכו בה הרבה כדי להניאה מכך. אולם, בדמה של סוזאן הקטנה היה מחסור בברזל ובסיד ומגיל צעיר מצאה סיפוק למחסורה בקירות הבית, בעוד אימה דואגת לסייד מחדש כל חור וקרחת שהיא יוצרת.

שישה ילדים היו למשפחת אלקריף, שהאב, בנימין, פירנסה במכירת ממתקים.

למשפחת עמרם ופרחה הכהן, לעומת זאת, היו אחד עשר ילדים. עמרם, חייט במקצועו, היה מרוויח לחמו בעמל רב, ובנו בכורו, יוסף, היה עוזר לו. אלא שיוסף הצעיר מופרע בנפשו היה, והתקשה להתרכז בעבודת החייטות. למעשה החזיקו אביו אצלו רק כדי שלא יתנכלו לו, ואף שיכנו משום כך בצריף קטן שהקים לו בחצר.

חיים המורה היה גאוותה הגדולה של משפחתו, משפחת ברוך לוי, אשר מנתה עשרה ילדים. גם השכנים היו מלאי גאווה על הישגו הגדול של חיים, אשר התמסר ללימודיו, עבר קורס למורים והתקבל בהצלחה רבה לעבודת

ההוראה בבית־הספר העירוני ״אליאנס״, אלא שחיים עזב את בית־הוריו מייד עם תחילת עבודתו, ונפטר ממצוקת הצפיפות והרעש של חצר שבע המשפחות, אשר המתה מילדים בימות חול, בשבתות ובחגים, עד שכל החולף על פניה היה מדמה בנפשו כי ליד חצרו של בית־ספר הוא עובר.

בין שבע המשפחות שבחצר היתה גם משפחת סודרי, על תשע נפשותיה, ובתוכן גם הבת ז'ולייט, פקידה שהיתה מתלבטת זמן רב האם ראוי לה להתחתן עם אחד ממחזריה הרבים ולו כדי להימלט ממצוקת החצר, והיתה גם משפחת זגורי, על חמש נפשותיה, שבנה הבכור, יצחק, היה פייטן בחסד, אלא שפיוטיו היו מתערבבים תמיד בשאון הילדים.

כירות פחם, פתיליות נפט, כלי מטבח, ארגזי ירקות ודליי זבל היו מאפיינים את חצר שבע המשפחות. מיום רביעי היו הנשים מובילות סלים ושקים מלאי מזון אל החצר, וביומיים הבאים היתה החצר הופכת לבית־חרושת של מטעמי שבת, בעוד הנשים שומרות על הילדים, המנסים לטרוף את המאכלים הגמורים, שהושמו בקערות תחת המיטות.

כאשר היו באים אורחים לאחת המשפחות, לשבת או לביקור קצר, היתה המהומה גוברת, לפי שכולם היו רוצים לראות את האורחים ולשתפם בחוויותיהם. לכן היו אורחים רבים נמנעים מביקור בחצר זו. כך, למשל, קרה לבני הזוג סלומון, שבאו מן העיר מקנאס לעבור שבת אצל משפחת אלפסי, וכבר באמצע הלילה יצאו מן החצר בהיחבא, כשהם מותירים אחריהם פתק התנצלות על שנאלצו לנסוע חזרה לעירם, משום שהגברת סלומון לא חשה בטוב. אותם בני הזוג סלומון שבו לעירם סעורים מאוד מחיי המלאח של פאס. בין השאר סיפרו, כי משפחת אלמקייס שמחצר שבע המשפחות הופתעה למצוא, באחד הבקרים, כי חולדה מכרסמת בביטנו של בנם הבכור, בלולו. היה זה מחזה מחריד להורים המסכנים, שהתעלפו מרוב זעזוע ונלקחו לטיפול בבית־החולים. עוד סיפרו על ילדה מן החצר הסמוכה, שנבהלה באמצע הלילה כשנכנס אחיה לחדר החשוך, ובראותה אותו נאלמה דום והפכה אילמת. כל מאמצי הרופאים להחזיר לה את יכולת־הדיבור עלו בתוהו, עד שיום אחד באה יהודיה זקנה מן העיר מידלת, הפתיעה את הילדה מאחור בשוברה לידה כד גדול מלא מים, ואז נבהלה הילדה שוב, אלא שהפעם צרחה — ודיבורה חזר אליה בו במקום.

בחצר שבע המשפחות לא הצטרכו הגברים לכתת רגליהם בלילות שבת עד לבית־הכנסת, ואת תפילת הבקשות היו מקיימים בחצרם. שהלוא למעלה ממניין גברים היה שם, ופייטן היה שם, ואהבה לדת היתה מושרשת בם. רבים

היו מקנאים בהם ומזמנים עצמם להשתתף בתפילת הבקשות, המלווה בנעימות מפיוטי הקודש ונמשכת מאמצע הלילה עד בוקר.

כך קרה שבאחד מלילות שבת הצטרף משה אפללו למתפללים והפליא בקולו הערב עד כדי כך, שכל דיירי הבית התעוררו ובאו ליהנות ממנו. פיוט רדף פיוט בפיו ונראה היה כי הכיר היטב ובעל־פה את כל הבקשות שבתפילה. כל הלילה צפו בו הנשים והילדים, והקשיבו לו בסלסלו בקולו החזק, עד שאחת הנשים, שהיתה חולה, באה לבקש ממנו להנמיך קולו כדי שתוכל לנוח. אולם, משה אפללו המשיך בסילסוליו במלוא גרונו בעוד האשה מחרפת ומגדפת אותו, לפי שחשב כי היא מחמיאה לו.

כל משך סילסולו המשיך להביט באשה הצורחת כנגדו, ופניו הפכו סמוקים כל־כך, עד שנדמה היה כי עיניו יוצאות מחוריהן. לפתע פרץ קילוח דם מעורפו של משה אפללו ושטף את הסובבים אותו. קמה צעקה גדולה ומשה נפל ומת.

השֵׁדה מן המדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית – חצר אחת בעיר פאס

24/02/20

תם ונשלם "השדה מן המדבר"—נהוראי מאיר שטרית