ארכיון חודשי: פברואר 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

 

ואם לחשך אדם לומר, ניחא לאסור את המותר, שהרי המחמיר תבוא עליו ברכה, ובזה דברי מרן אמורים, שהרי כתב ״ואם בקצת ארצות נהגו איסור״, אבל מנין לו להתיר מכח מנהג, את האסור בשלחן ערוך. הנה גם זה נתבאר בבית יוסף (יורה דעה סימן ל״ו) בד״ה נימוק: ולענין הלכה, כיון שהרי״ף והרמב״ם הסכימו לאסור [במים עכורים וסרוחים בריאה] להם שומעים, אם לא במקום שנהגו כדברי המתירים עכ״ל, וכדברים הללו כתב גם בספרו הנ״ל (אורח חיים סימן רמ״ח) עיי״ש.

ובספר ארץ החיים למהר״ח סתהון ז״ל, שהביא את הדברים הנ״ל בקונטרס הכללים שלו, בו רצה להוכיח, שאפילו בצפת ת״ו עירו של מרן, לא הכל נהגו כוותיה, וכתב שם שמתוך דברי מרן בבית יוסף הנ״ל, מוכח שגם מרן עצמו מסכים, שהמנהגים ישארו במקומם, ואין עליהם עוררים.

וגדולה מזו מובא בתשובות מהר״ם גלנטי (סימן י׳ וסימן י״ט), (הביאה שם בארץ החיים), שמרן רבי יוסף קארו אמר לו פה אל פה, על איזה מנהג נוהגים שהיה בצפת, שהיה נגד מה שנפסק בשלחן ערוך, שימשיכו במנהגם.

ובספר תיקון יששכר (דף ס״א) הביא, ששאלו את מרן, בענין קריאת ס״ת ועל הנסים בט״ו באדר (שושן פורים) בצפת, ותשובתו היתה, שאמנם מנהג טוב לומר על הנסים בתפלה, וכן להוציא ספר תורה בעיה״ק צפת בט״ו באדר, אלא שקהילתנו הספרדים לא נהגו להוציא ספר תורה, ״ואני כמו שמצאתי המנהגות מזמן רב נוהגים, הנחתי להם״ עכ״ד. והדברים מדברים בעד עצמם.

וגדולה מזו כתב אחד מתקיפי ארעא דישראל, הלא הוא רבינו חיים אבולעפיא ז״ל (הביאו בספר מנהגי החיד״א בהקדמתו), שאפילו מנהג שנתייסד אחרי מרן נגד מה שנפסק בשו״ע, אין למחות ביד הנוהגים כן, ואפילו במילי דברכות שפסק מרן לא לברך, ונהגו לברך, אין למחות בידם של המברכים, כי יש להם על מה לסמוך עכ״ד.

ואם הדברים נאמרו בצפת אתריה דמרן, הרי על אחת כמה וכמה בשאר המקומות, ואם במנהגים מאוחרים כן, כ״ש וכ״ש במנהגים קדומים.

והמהרי"ט אלגזי בספרו שמחת יום טוב (סימן י״ב) כתב, שאף שאנו פוסקים כמרן, בענייני אישות נוהגים בכל ארץ ישראל לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים עכ״ד.

ובספרי חקרי לב (מהדו״ב חו״מ סימן ד׳) בשם מהר״י סודן ז״ל כתב, שברוב דיני יורה דעה ואבן העזר, אנו מחמירים בא״י נגד מה שפסק מרן בשולחן ערוך עב״ד.

והחיד"א בספרו חיים שאל (ח״ב סימן ל״ה) הביא כמה עניינים, אשר בהם לא נהגו כפי שפסק מרן בשלחנו הטהור, והטעם לזה, כתב הרב, משום שהם מנהגים קדומים, ויש שמרן כתב ״נהגו כן׳/ ובצפת לא נהגו כן עכ״ד.

ובמחזיק ברכה (או״ח סימן ל״ח) הגדיל בענין זה יותר, שכתב, אם מרן כותב שהעולם נוהגים כן, זמנין דמשכחת אחרי פטירת מרן נשתנה איזה דבר, וזמנין אפילו בעודנו חי עיי״ש.

ועוד אחרת צריך להודיע שהרבה דברים נהגו בהם על פי הזוהר וספרי האריז״ל, ואפילו בצפת אתריה דמרן, נהגו בכמה דברים על פי האריז״ל. וראה בזה בברכי יוסף (או״ח סימן מ״ו) בענין ברכת ליעף כח, עיי״ש (וראה באורך בזה בקונטרס הכללים ארץ החיים (כלל י״ג).

ועוד זאת תא שמע, מה שמובא בש״ך, (יו״ד סימן רמ״ב) שאף שמרן השו״ע לא הזכיר בשלחנו הטהור מנהגים, כשמביא ״סתם ויש״, כוונתו בכך ללמדנו, שבמקום שנהגו כסברת היש אומרים, יש להם על מה שיסמוכו, ומשום כך מצא לנכון להביאם עיי״ש, וראה עוד בזה בט״ז (או״ח סימן מ״ו סק״ז), ובזכור לאברהם (דיני ברכות אות ס׳).

והנה ידוע, שהסידורים הישנים אשר בהם התפללו מאז בארצות המערב, ואשר נדפסו בליוורנו, כגון תפילת החודש, בית עובד, בית מנוחה וכדומה, הם סודרו על פי מרן החיד״א ז״ל, אשר הרבה מהפוסקים כתבו עליו, שנתקבלו הוראותיו כקבלת הוראות מרן הבית יוסף, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, והוכחה לזה שרוב הסידורים והמחזורים הישנים ושאר ספרי התחינות, שמו הגדול של החיד״א מתנוסס עליהם, וראה בספר מנהגי החיד״א במבוא בענין זה באורך, ובספר המזהיר יביע אומר(ח״ב יו״ד סימן י״ג סוף אות ח׳).

ואחרי כל אלה הדברים, אין כל תימה, איך נהגו במרוקו וסביבותיה דלא כמרן, שכבר מלתנו אמורה מפי סופרים וספרים, שכל היכא שהמנהג קדום, או נתייסד על פי גדולים, הולכים אחריו, וכבודו של המנהג במקומו מונח.

והנה הדבר ידוע ומפורסם, שהקהלה היהודית במרוקו נחשבת לאחת הקהילות העתיקות ביותר, עד שיש אומרים שתחלתה מחרבן בית שני, כאשר הגיעו אליה פליטים ושבויים רבים, שנשלחו על ידי הרומאים מארץ ישראל לצפון אפריקה, וכאשר אירע גירוש ספרד המפורסם נתוספו אליה חכמים רבים מבין המגרושים, אשר ביניהם היו חכמים שנחשבו חכמי כל הדורות, כמו רבי יהודה בן קריש, המדקדק הנודע דוניש בן לברט, רבינו נסים, רבי שמואל בן חפני, רבי יהודה חיוג, רבי יונה בן ג׳אנח, רבי יצחק אלפסי (הרי״ף), רבי שלמה בן פרחון בעל ספר הערוך, רבינו משה בן מימון הרמב״ם), ואחרים רבים. ומאוחר יותר רבי יעקב בירב, רבי חיים בן עטר, ועוד רבים ועצומים במשך כל הדורות, ראה לקמן בשמות החכמים, וראה בספר מלכי רבנן כהנה וכהנה, עד שיש לומר יכלה הזמן והמה לא יכלו. רבנן ותלמידיהון, ותלמידי תלמידיהון, די בכל אתר ואתר בכל הארץ, מצפון ועד דרום, וממזרח ועד מערב.

ומכאן שחלק נכבד מהמנהגים נתבססו על פי פסקי הרמב״ם, שמקום משכנו היה  במרוקו זמן מה, וידוע מש״כ הרשב״ש (סימן רנ״א) שבכל המערב והצבי נוהגים על פיו(הביא זה בקונטרס הכללים לר״ח סתהון), וגם השפעת חכמי אשכנז לא חסרה, החל מהרא״ש שהיה בספרד, וחכמי קסטיליא שנהרו למרוקו הלכו על פיו. וכלה בשדרי״ם הרבים שהיו באים למרוקו, שחלקם נשתקעו שם והפכו למורי דרך כידוע.

ולכן במשך כל הדורות, לא פסקה התורה ממרוקו, וחיי הקהלה פעלו נמרצות, ובאף מקום  לא חסרו רועים ומנהיגים רוחניים, אשר הנחילו מורשת האבות לצאן מרעיתם, ומשום כך כל מנהגיהם והליכותיהם ברובם המכריע, יסודתם בהררי קודש, ואף אותם התמוהים שביניהם, חזקה על הבודקם נכונה שימצא להם יסוד ועיקר בקדמונים, וזאת אשר עשיתי בס״ד בספרי זה, ככל אשר ידי יד כהה מגעת, ואם טעיתי אתי תלין משוגתי, וה׳ יכפר בעד.

ואולם זאת צריך לציין ולהזכיר, שבמרוקו עצמה היו כמה וכמה מנהגים לא מעטים, שבהם היו האיזורים שונים זה מזה, מנהגי פאס ומקנס, מנהגי ט־טואן וטנג׳יר, מנהגי תפילאלת ותארודאנת, מנהגי ערי הדרום והאטלס, וכדי להקיף ולברר את המנהגים בצורה ברורה ומקיפה, דרוש לכך עבודה רבה. וכולי האי ואולי, וידעתי כי לא אוכל, ואף על פי כן לא מנעתי עצמי מזה, מתוך הסתמכות על דברי חז״ל באבות (פ״ב): לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, ומשום כך אמרתי בס״ד, אחיל במלאכה זו, וברבות הימים בודאי יקומו מן החכמים, מרבני העדה המבורכת ביותר בחכמים ורבנים משכמם ומעלה כ״י, וישלימו את המלאכה, ועליהם תבוא ברכת טוב, וכבר אמרו חז״ל קנאת סופרים תרבה חכמה.

ולסיום לא אמנע עצמי, מלהביא מעשה נורא, שהיה בעירו של הרמ״א (הביאו בספר שמו יוסף לרבי יוסף בן ואליד ז״ל), ואשר ממנו נלמד כוחו של מנהג, והוא מוסר השכל לשמירה על מנהגי ישראל:

בעירו של הרמ״א היה המקוה לטהרת נשים בחצר ביתו של שמש בית הכנסת, והבלנית היתה אשתו של השמש עצמו, והיה מנהג שם, שהבלנית היתה מוסרת יום יום דיווח לבעלה על האשה שטבלה באותו לילה, ולמחרת היה השמש ניגש אחרי התפלה לבעל האשה שטבלה, ומאחל לו לעיני כל הקהל ״בסימן טוב״, וכשנודע דבר זה להרמ״א, נתמלא כעס גדול על מנהג הרע הזה, שגובל בפריצות גדולה, ומיד גזר אומר לבטל את המנהג, וגזר על השמש בכל תוקף, כי לא יוסיף לעשות זאת, ומאותו יום נתבטל המנהג לגמרי, והנה באחד הימים הגיע אחד מתושבי המקום אשר חזר לעירו, ולא שמע על ביטול המנהג, וכשאשתו הלכה למקוה טהרה, המתין למחרת אחרי התפילה לברכת השמש, וזה לא מגיע אליו, והאיש חשב כי השמש מזלזל בו, והחיל לחרפו ולגדפו, והשמש פתח פיו ואמר לו, אחי היקר, אשתך לא טבלה אתמול, ולכן אין מקום לברכה, ואף אם היתה באה לטבול גזירה היא מלפני רבינו הרמ״א שאין להמשיך במנהג זה. וכששמע הרמ״א את המעשה קרא לאשה וחקרה והודתה בפה מלאה, כי המים קרים ונתעצלה ולא טבלה, ובשמוע הרמ״א את הדברים, מיד קרע שמלותיו וזעק זעקה גדולה ומרה, על התקלה שבאה על ידו באיסור תורה, שהרי כל זמן שהמנהג ההוא היה קיים, לא העיזה שום אשה לטעון שטבלה, אם היא לא טבלה באמת, שהרי זה יתגלה על ידי השמש, אם יבוא לאחל בסימן טוב או לאו, ועכשיו שנתבטל המנהג, פרצה קוראת לגנב, ותיכף אסף הרמ״א את הקהל, וביקש מהם להחזיר את המנהג למקומו כקדמת דנא, ע״כ המעשה.

ומשום כך כתב הרמ״א (באו״ח סימן תר״צ סי״ג) שאין לשנות ולבטל שום מנהג, כי לא לחנם הוקבעו, ובהרבה מקומות, מביא מנהג ומוסיף ״ואין לשנות״ (וראה ברמ״א יו״ד סימן צ״ג ס״ג.ותבין מה כוחו של מנהג), וזה ״כיהודה ועוד לקרא״ לכל מה שנכתב עד הלום.

ואסיים בדברי חז״ל: תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות ע״כ. וכבר מובא בראשונים שפעמים ״אל תקרי״ רוצה לומר ששניהם צריכים (ראה בזה בשדי חמד מער׳ א׳ סימן קכ״ב). ולענינינו י״ל בס״ד, הלכות הם הפסקים והדינים, והליכות הם המנהגים, ובאו חז״ל ורמזו לנו כי שניהם צריכים לקיומו הרוחני של הפרט והכלל, בבחינת ״טובים השנים מן האחד״, מפני שהכל בא להיות במשמרת למשמרת לתורתנו הקדושה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ'-34

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Histoire de la mahia au mellah- El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui

 

El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui

Chriqui ma hebs iqadi m ‘a mahia. Zat ‘aud mrato qalt-lo :

 daba safi masi ntelleq / u nertah mennek.

 ‘abbato ‘aud l-trebonal u hlef qeddam l-hakhamim / bas ma ibqas isreb kter men kas wahed f-en- nhar.

 Iwa Chriqui u mrato rez‘o f-halhom -l-ddar.

Dazo siyamat / Chriqui rza ‘ l-el bliya dialo / dima sekran sbah u ‘siya.

 Zat mrato d‘ato ‘aud l-trebonal.

Za l-hakham qal-lo : ma hleft-s bas ma tkon tesreb gher kas wahed f-en-nhar ?

 Za S-Sreqi qal-lo : f-hiati a sidi /ma ‘ammri ma khalft dak-si-l li qolt lek n-noba l-okhra.

Za huwwa worra-l-hakhamim wahd-el-kas kbir d-s sla u qal-l-hom : was hada ma si kas ?

Iwa huwwa l-li ka nesreb kel nhar.

 El hakhamim ma sabo ma iqolo / Bqau ger idehko m-l-mlagha u-tetwirat-d- Chriqui

Menacé encore une fois de divorce par sa femme, Chriqui fit le serment devant le tribunal rabbinique de limiter sa consommation de mahia à un verre par jour. Pas plus, jura-t-il ! Son épouse s’en retourna alors chez elle rassurée. Mais au bout de quelque temps, son mari se remit à boire. Il était saoûl du matin au soir. Sa femme, décidée cette fois de divorcer de son ivrogne de mari, le traduisit dvant les Hakhamim. Le juge lui reprocha de n’avoir pas tenu sa promesse de ne boire qu’un seul verre par jour.

– Sur ma vie, que je tiens ma promesse à la lettre ! Regardez vous- même, je ne bois pas plus d’un kas (un verre) Et il montra aux rabbins, interloqués, un kas d-sla. N’est-ce pas un verre celui-là ? C’est celui que je bois tous les jours.

Les rabbins en restèrent coi et ne purent s’empêcher de rire de cette nouvelle facétie du sieur Chriqui.

Kas d-sla : récipient en forme de grand verre servant de luminaire dans une synagogue, et dont la capacité peut atteindre jusqu’à cinq litres

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014 Histoire de la mahia au mellah El kas-d-Chriqui /Le verre de Chriqui-page 76

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הכשרה מקצועית. משה קולודני  (משה קול) ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הגיש הצעה משותפת לסוכנות היהודית ול'וועד למען גולי קפריסין' להכשיר בכפר הנוער, מחנה 65  נערים במקצועות: נגרות, נפחות, חייטות, מסגרות, סנדלרות, תפירה, אריגה, סריגה, בישול, טיפול בילדים ורקמה. ההצעה התבססה על סקר מומחים שביקרו במחנות. ההצעה הייתה אמורה להכשיר מאות מעפילים בוגרים ובני נוער. ההצעה נתנה לגיטימציה ל'עבודת ידיים' שעסקו בה יהודי הגולה במזרח אירופה ובמגרב שלא הייתה שונה בשתי קהילות יהודיות אלה. ההשתתפות בקורסי ההכשרה בקפריסין הייתה לפי השתייכות תנועתית. והתנועות התבקשו לשלוח מועמדים לקורסים בבנאות וחשמלאות, "היות והקורסים מוקדשים למפעלים קונסטרוקטיביים בארץ, אנו ממליצים לכם לשלוח לקורס הראשון חברי קיבוצים".

שירותי בריאות ורווחה. מרפאות במחנות קפריסין טיפלו במגוון בעיות רפואיות, התאמת משקפיים, טיפולי שיניים וטיפול בנשים הרות. במקרים שהצריכו טיפול רפואי מורכב החולים הועברו לבית החולים הצבאי הבריטי  (BMH) בפמגוסטה. עליית חולים קשים ארצה הוקדמה עקב מצבם הרפואי שלא ניתן היה לטפל בו בקפריסין. לפי המאגר אושפזו בבית החולים הצבאי הבריטי 20 מעפילים מוגרבים.

נתוני הג'וינט הראו ש- 277 נשים בחודש החמישי להריונן שהו במחנות הקיץ ו- 209 נשים במחנות החורף. השלטונות הבריטים שסירבו להעלות צעירים וצעירות בגיל גיוס למדינת ישראל שהוקמה לא מכבר לא מנעו עליית נשים הרות. לפי המלצת רופאי הג'וינט נשים בחודש החמישי להריונן קיבלו עדיפות בעלייה לארץ. הסיבה לכך הייתה החשש שתנאי המחנה לא התאימו לשאת הריון בשלב מתקדם כזה. הג'וינט המליץ להעלותן לאחר העלאת מכסת הילדים המיוחדת הראשונה בנובמבר 1947  אך 'עליה וקוץ בה' – – עליית נשים בהריון עשויה הייתה להכביד על מערכת הבריאות של – היישוב בגלל העלויות הכרוכות בכך.

ל- 19 צפון אפריקאים עם בעיות ראייה הותאמו משקפיים. היקף מחלת הטרכומה ]גרענת, ב.ד[ בקרב המעפילים במחנה 55 שרובו היה מאוכלס צפון אפריקאים היה שולי. 83 חולי טרכומה טופלו ו- 65 מהם נרפאו.  דיווחי השליחים הארץ ישראליים על תפוצת מחלת הגרענת בקרב יהודי צפון אפריקה היו, כנראה, מוגזמים, כמו הדיווחים על מחלת הסיפליס ]עגבת, ב.ד[. כל העולים ארצה מקפריסין נבדקו בידי רופא שאישר את תקינות בריאותם, זאת כדי לאפשר להם לקבל את שירותי קופת החולים. 20 מעפילים מוגרבים קיבלו טיפולי שיניים. ברשימות הביטוח הרפואי של קופת חולים היו 3,250 שמות של מבוטחים ומתי מעט היו בעלי שמות צפון אפריקאים. בכל הקשור לשירותי רווחה דווח על שני מקרים שהוזמנו ללשכה הסוציאלית של הג'וינט סעאדה – סימון  וביטון ג'אק מעפיל צפון אפריקאי מהספינה 'נחשון/קסטל'.

השתייכות פוליטית של מעפילים במחנות קפריסין. אחד הנתונים שצוין ברשימות המעפילים שעלו מקפריסין לפלשתינה א"י ומשהוקמה המדינה גם לישראל היה השתייכותו הפוליטית של המעפיל. – נתון זה היה משמעותי עבור התנועות הפוליטיות מפני שהיה מדד למעורבותם וכוחם הפוליטי במחנות. אפילו בכפר הנוער, מחנה ,65  נרשמו ילדים לפי תנועות. גם יתומים נרשמו בתנועות הפוליטיות, 'דרור', 'השוה"צ', 'בני עקיבא', 'גורדוניה', 'בית"ר', 'אגודת ישראל' ו'הבונים'. התנועה הגדולה ביותר בקרב מעפילי צפון אפריקה מחוף אלג'יר הייתה 'הפוהמ"ז' עם 139 חברים, אחריה אגו"י עם 66 חברים. למפא"י הצטרפו 44 מעפילים.

ההשתייכות הפוליטית של המעפילים נקבעה כבר במחנות המעבר באירופה. מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת' זוהו פוליטית עם עלייתם לספינות שהפליגו לפלשתינה א"י. –  כול מפלגה פעלה לקדם את מטרותיה בקרב אוכלוסיית המעפילים. והתחרות בין התנועות הפוליטיות על כול מעפיל בין אם יוצא אירופה ובין אם יוצא צפון אפריקה החלה במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת לפני הגירוש לקפריסין. היו צפון אפריקאים שהעפילו במסגרת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(.אלפרד ללוש, השליח, לאלג'יר כתב לחבריו בקיבוץ המאוחד שיש תחרות על לבם של בני הנוער באלג'יריה בין 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר' ו'דרור'  תולדה מהמודל המפלגתי שחלחל למגרב מהמערכת המפלגתית בארץ ישראל, בעוד שבצפון אפריקה לא הייתה משמעות מפלגתית לציונות במובן הפוליטי של המושג. הוא הסביר זאת ש- "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה ]…[ תנועה מאורגנת המקיפה את רוב הנוער, הרעיון היה למשוך לשורות התנועה את הנוער גם אם הוא לא מצטרף למועדון. להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך גם לחנך אותו לעלייה".

ההשתייכות לתנועות הייתה כלי באמצעותו 'ניהלו' השליחים את מחנות קפריסין. טופס ההצטרפות לתנועה היה בעברית, שפה שרוב מעפילי שארית הפליטה ויוצאי צפון אפריקה לא שלטו בה. המתפקד היה צריך להכיר את "עקרונות המפלגה ויסודות הארגון והחברות". בנוסף, כול מצטרף היה צריך לשלם 100 מיל א"י 'דמי כניסה' לתנועה. למעפילים הצפון אפריקאים, כנראה, לא היה סכום כזה כדי להצטרף לאחת התנועות הפוליטיות בקפריסין מפני שהם לא הועסקו במחנות.

כשמאגדים את התנועות לפי האידאולוגיות שלהן  . בתנועות הסוציאליסטיות היו יותר מעפילים מנמלי אירופה – 61 חברים ורק 15 חברים מחוף אלג'יר. המצב היה הפוך בתנועות הדתיות עם יתרון למעפילים מחוף אלג'יר – 201 חברים, לעומת 39 חברים מנמלי אירופה. זאת מאחר והמעפילים מחוף אלג'יר רוכזו במחנה 55 ועלו כגוש אחד בעוד שהמעפילים המוגרבים מנמלי אירופה עלו בקבוצות קטנות או יחידים ופוזרו במחנות שונים בקפריסין ואפשר שהושפעו אידאולוגית מחבריהם למחנה.  ריכוז השתייכות מעפילי צפון אפריקה לפי תנועות פוליטיות.

לחלק ממעפילי צפון אפריקה יש לשער הייתה 'זהות פוליטית' טרם עלייתם וגירושם לקפריסין. עם זאת, לא נמצאו הוכחות שמעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו רשומים ב'הפוהמ"ז' בארצות מוצאם. 'הזהות הפוליטית' 'הדתית' התבססה על הופעתו החיצונית של המעפיל המוגרבי. יומיים לאחר גירוש 'יהודה הלוי הודיע 'המדור הדתי של מחלקת העלייה לאחד משליחיו ש"בין מעפיליה שגורשו לקפריסין נמצאים עשרות של חברינו יוצאי התנועה בצפון אפריקה". פנייתו למדור הדתי של אליהו וזיפה מזוז, מתנועת 'הפועל המזרחי' מסאפקס, תוניס, שיש "משפחות שונות חברי תנועה באוניה 'שיבת ציון' הגיעו לעת עתה רק לקפריסין". במקביל הופנתה תשומת לבו של מרדכי חיות, שליח 'הפוהמ"ז' בקפריסין, ]…[ "שיטפלו באופן מיוחד באנשים אלה ובעיקר במזוז "שהעפיל עם חבריו מתוניס בספינה 'בן הכט'. כזכור, קבוצה מצפון אפריקה של 70 חברים מ'הפועל המזרחי' ו'הפורשים' בראשותו של הרב משה פרג'ון, העפילה בספינה זו.

מעפילים הצפון אפריקאים זוהו כמסורתיים על ידי תנועת 'הפוהמ"ז', אף שלא עמדו בדרישת הפוהמ"ז לשמירת מצוות. ההודעות של 'הפוהמ"ז לשליחיה בקפריסין נועדו לקדם את האינטרסים של התנועה ולשמר את החלוקה בין המפלגות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין. לעומת זאת ההודעות על העפלת רוויזיוניסטים מסורתיים מצפון אפריקה על ה'בן הכט' אולי נועדו להזהיר את השליחים מפני – פרובוקציות שעשויות להתפתח בגינם במחנות. ההתפלגות לפי תנועות פוליטיות מחזקת את ההשערה שההשתייכות התנועתית הייתה יותר מדומה מאמיתית. אמנם רק 365 ( 14.4% ( מעפילים מתוך 2,525 מעפילים צפון אפריקאים השתייכו לתנועות אך לא ברור אם הרישום בוצע בטופס ההצטרפות או שההזדהות עם התנועות הדתיות הייתה מובנת מאליה. 240 חברים הצטרפו לתנועות הדתיות, 82 הצטרפו לתנועות הסוציאליסטיות ו- 43 חברים הצטרפו לתנועה הרוויזיוניסטית. החשש מעליית רוויזיוניסטים, אם כן, לא היה מוצדק, כפי שדיווחו השליחים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

59 – עונשו של מוכר הכופר

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

  • עונשו של מוכר הכופר

חזן כפרי אחד נכנס לשוק הגויים כדי לקנות רוטל (פחות משליש קילו) של כופר (חינה)*. יום החתונה של בן־החזן קרב ובא, והחזן רצה, שהצעירים והצעירות יצבעו בכופר את ידיהם, רגליהם ושערם ביום גדול זה.

אחרי ששקל לו המוכר את רוטל הכופר, הושיט לו החזן מלוא הופנו כסף, וביקשו לקחת את התמורה המגיעה לו לסוחר תמורת סחורתו, כי לא ידע אה מחירה.

ראה המוכר את בורותו של החזן בעניינים של מחירי הכופר, והוא גמר אומר בליבו להונותו ולקחת ממנו מחיר מפולפל, הגדול פי שלושה מן המחיר המקובל.

שילם החזן את המחיר, כפי שנדרש ממנו, ויצא מן החנות, כשהוא משאיר בה את המוכר, השמח על שהצליח לרמות כסיל יהודי.

בעוד החנווני שקוע בהרהוריו, חדרה לפתע רוח פרצים חזקה לתוך החנות וכיוונה היה דווקא אל השק הגדול, שהיה מונח בפינה, ובו מאות רוטלי כופר. התחילה הרוח להעיף את הכופר, כנוצות ממש. תוך דקות ספורות התרוקן השק הגדול.

נבהל החנווני והתחיל למרוט את שערותיו, לקרוע את בגדיו ולקונן על הפסדו הגדול. נכנסו שכניו, וכאשר שמעו מפיו את סיפורו, יעצו לו:— רוץ מהר וחפש את החזן היהודי, וכאשר תמצא אותו, בקש את סליחתו והחזר לו את הכסף, שלקחת ממנו במרמה.

מיהר החנווני וחיפש בכל השווקים את היהודי החזן עד שמצאו. הוא הושיט לו מלוא חופניים כסף ואמר:— דע לך, כי רימיתיך, ועל כך נענשתי. מבקש אני את סליחתך ומחזיר לך את הכסף, שקיבלתיו ממך במרמה. ענה החזן:— חזור לחנותך. שם תמצא את כל הכופר במקומו. חזר הסוחר לחנותו, והנה הוא רואה כיצד חוזר הכופר למקומו, בנוצות או עלים הנוחתים על האדמה כשוך הסערה.

שמח הסוחר על הנס, התפלל והודה לאלוהים. ומאותו יום והלאה, עד סוף ימיו, לא רימה יותר איש.

הערת המחבר: כופר או חינה הוא פריו של עץ הכופר התרבותי, ממשפחת הכפריים. פרחיו לבנים או צהובים, ובפרחיו צובעים את השערות, הידים והרגלים בחתונות ובשמחות. בכפרי הערבים ובכמה מעדות ישראל קיים עד היום מנהג זה של צביעת החתן והכלה בליל החופה בכופר— סגולה נגד עין הרע ונגד מזיקים. (הערת הרושם).

 60 – הנחש הפיקח בחיות

רושמת שושנה כדורי – מספרת עליזה הרצוג.

  • הנחש הפיקח בחיות

סבתא מרים היתה מרבה לספר על נחשים ופיקחותם. ידעה סבתא לספר על נחש שחורי, שהיה נודד מדי שנה במערה תת־קרקעית ממארוקו לסודן, ומביא מסודן שפע דברי זהב, שבהם נתברכה ארץ זו. את הזהב היה הנחש מביא מתנה לבני המשפחה של סבתא מרים.

פעם נשא נחש זה נחשה ארסית לאשה. הנחשה הטילה את ארסה לתוך כד של חלב, שהיה תלוי בתקרה, כי מנהגם של חנחשים הוא להטיל ארסם מתחת לאבנים ובמקומות אפלים שונים. הנחש השחור הבחין בדבר וקרע את החבל, כדי שהכד ייפול ויישבר. ואכן, הכד נפל ונשבר, ובני המשפחה ניצלו מפגיעתה הרעה של הנחשד, הארסית.

61 – קולמוסו של רבי דויד אלבאז

רושם שלמה קורקוס- מספרת חנה אלבאז

  • קולמוסו של רבי דויד אלבז

בעיר מאראקש, באחד מרחובות המלאח (גיטו) היה חי סופר סת״ם עני, שהיה צדיק בדורו, איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. שמו — רבי דויד אלבז, והוא נצר למשפחת רבנים וסופרים׳ שפרנסתם היתה מדורי דורות על עבודת קודש בלבד — כתיבת מזוזות, תפילין, מגילות וספרי תורה. לפני כתיבת ספר תורה היה רבי דויד אלבז טובל במקווה ומחליף בגדיו ואחרי כן ניגש למלאכת הקודש.

ולרבי דויד אלבז היה קולמוס עשוי קנה־סוף, שאותו קיבל בירושה מאביו, ואביו קיבלו מסבו, וסבו קיבלו במתנה מאחד החכמים של הכולל המערבי, שליח מארץ־ישראל שנזדמן לעיר מאראקש. ולקולמום היה נרתיק־כסף, מעשה ידי אומן. קולמוס זה היה הנכם היקר לו לרבי דויד אלבז מכול. מעולם לא נכתבה בקולמוס זה אף אות זרה חילונית אחת. רק אותיות קודש בלבד.

לפני מותו ציווה רבי דויד אלבז את אשתו לאמור:— כשאמות, ברצוני שתשימי את קולמוסי בידי הימנית, כדי שייקבר הקולמוס יחד אתי.

שנים אחדות לאחר מכן נפל רבי דויד למשכב. בהיותו על ערש דווי קרא קריאת שמע, הושיט את יד ימינו אל אשתו ופתאום פרחה נשמתו. יד ימינו נשארה קפואה ומושטת אל־על. כל מאמצי אנשי חברא קדישא להחזיר את היד למצבה הרגיל עלו בתוהו. ניגש ראש החברה קדישא אל אשתו ושאלה! — האם השאיר הצדיק צוואה כלשהי ?

נזכרה האשה, שהצדיק ציווה לפני מותו לשים את קולמוסו בידו הימנית, כדי שייקבר יהד אתו.

כן עשו; הביאו את הקולמוס ושמוהו ביד ימינו של הנפטר. מיד חזרה היד למקומה.

רבי דויד אלבז ז״ל נקבר יחד עם קולמוסו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965

LE FILS DU ROI ET LA BICHE

II était un roi qui sentait que sa fin approchait. Sept jours avant sa mort, il fit appeler ses trois fils et leur dit:

“Mes fils, bientôt, je quitterai ce monde et à chacun de vous, je laisse un figuier. Lorsque vous verrez que les feuilles de ces arbres se fanent, vous saurez que je suis mort.”

Le roi ordonna de l'enterrer à l’endroit où son cheval blanc s’arrêterait.

Le roi mourut et son cheval blanc alla droit vers une mon­tagne, au pied de laquelle il s’arrêta. Et c’est là que fut enterré le roi.

Le fils aîné monta sur le trône et après un certain temps il fit une excursion et passa près de la montagne où son père était enterré. Il prit congé de ses amis pour se rendre près de la tombe de son père et honorer sa mémoire. A quelques mètres de la tombe, il aperçut une biche et il se mit à courir dans l’espoir de l’attraper, mais la biche était plus rapide que lui et il la suivit jusqu’à ce qu’il arrivât à un puits. Le fils du roi s’assit devant le puits et trois jours et trois nuits durant, il attendait le retour de la biche. Mais ce fut en vain. Comme il avait faim et soif, il se mit en marche et arriva devant la muraille d’une ville sur laquelle quatre-vingt têtes d’hommes étaient fixées. Il demanda à l’un des passants: “Que signifient ces quatre-vingt têtes expo­sées sur la muraille?”

“Dans notre ville”, répondit l’homme, “vit la fille du roi, qui n’a jamais parlé à personne. Lorsqu’on lui adresse la parole, elle ne répond pas. A tous ceux qui ont tenté leur chance avec elle et auxquels elle n’a pas répondu, on a coupé la tête.”

Lorsque le prince eut appris cela, il dit: “Avec moi elle parlera, et je l’épouserai.”

Le prince se rendit chez le roi et lui demanda la permission de parler avec sa fille. Le roi l’avertit que de nombreux hommes avaient déjà tenté leur chance et que tous avaient échoué. “Toi aussi, tu finiras mal”, lui dit le roi.

Mais le prince ne se laissa pas décourager et le roi lui permit finalement d’entrer dans la chambre de la princesse, accompagné de témoins qui diraient si l’homme avait réussi ou non à faire parler la fille du roi.

Le prince entra dans la chambre de la fille du roi et commença à parler. Il parle et parle, mais la jeune fille reste assise, immobile et muette. Sa servante entre et lui apporte à manger. Elle mange, puis d’un coup de pied elle expédie son assiette dans un coin de la chambre.

Lorsque les témoins virent que la fille du roi ne répondait pas, ils s’emparèrent du prince et lui coupèrent la tête.

Dans la capitale on attendait le retour du prince mais il ne revint pas et le figuier qui lui appartenait se dessécha. Les habi­tants comprirent que leur roi était mort et le deuxième monta sur le trône.

Il subit le même sort que l’aîné. Un jour il se promena en dehors de la ville et il vit la biche qui s’échappa. Il arriva lui aussi jusqu’à la princesse, il tenta sa chance, ne réussit point et eut, lui aussi, la tête coupée.

Lorsque dans la capitale, le figuier du deuxième fils fut des­séché, les habitants comprirent que leur roi était mort et le fils cadet monta sur le trône.

Le jeune roi arriva aussi, à l’occasion d’une excursion, devant la tombe de son père; il aperçut, lui aussi, la biche, mais il eut la chance de l’attraper. Il lui dit: ‘"Je ne te laisserai pas partir avant que tu ne me dises qui tu es.” La biche aboya: “Je ne suis pas un animal, mais un esprit.”

Le roi demanda alors à la biche ce qu’il fallait faire pour épou­ser la fille du roi. Elle lui promit de lui dire ce qu’il fallait faire pour obtenir la main de la princesse à condition qu’il lui accorde sa confiance et ne la tue point. Le jeune roi lui promit de la laisser en vie et la biche lui dit: “Mets-toi en route, à la tête d’une grande armée. Va trouver le roi et demande lui de te permettre de parler avec sa fille. Il refusera, mais en fin de compte tu parviendras à t’approcher de la princesse. Ma soeur et moi, nous nous transformerons en pigeons, nous entrerons dans la chambre de la princesse et nous nous cacherons sous son lit. Lorsque la servante apportera, comme d’habitude, le repas, tu prendras l’assiette de sa main et tu mangeras ce qui s’y trouve. Quand tu frapperas sur la table, nous nous transformerons en jeunes gens et nous amènerons des musiciens et des danseurs.”

Le jeune roi remercia la biche et suivit ses conseils. Et tout se passa comme prévu. Après que les pigeons se furent transformés en jeunes gens, le jeune roi leur raconta l’histoire de trois artistes qui étaient venus pour être jugés par lui. L’un avait taillé la silhouette d’un homme dans du bois. Le deuxième l’avait habillé et le troisième lui avait insufflé la vie. Ils demandèrent au jeune roi de décider qui des trois avait droit à la poupée, à la confec­tion de laquelle tous les trois avaient collaboré. Le jeune roi avait accordé la poupée à celui qui l’avait taillée dans du bois.

C’est alors que la princesse se leva et s’écria: “Ton verdict est injuste. C’est celui qui a insufflé la vie à la poupée qui doit en devenir le propriétaire.”

Le jeune roi reconnut que la princesse avait raison. “Mais, dit-il, puisque tu as commencé à parler, tu m’appartiens.”

Le lendemain eut lieu le mariage et le jeune roi prit sa femme avec lui dans son pays où ils vécurent heureux de longues années durant.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 87

Ben Sadoun-Bensafet-Bensaid

BEN SADOUN

Nom patronymique d’origine arabe formé de l'indice de filiation Ben et du prénom votif masculin "Sa'adoun", augmentatif de "sa'ad" qui souhaite à son porter le maximum de chance, de bonheur, le fils du très chanceux, porté chez les Juifs et les Musulmans. Le nom est très anciennement attesté au Maroc parmi les Tochabim, à partir du Xllème siècle. Autres orthogrpahes: Sadoun, Bensaden, Saddoun, Saadoune, Ossadon. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Province d'Agadir, Marrakech, Fès, Salé, Debdou, Tanger); en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger, Mascara, Sidi Bel-Abès, Aïn- Temouchent, Constantine, Bône), en Tunisie (Tunis) et en Lybie.

SADOUN HAZAKEN: Héros de légende(?). Selon une tradition orale transmise de génération en génération, reproduite par rabbi Moché Yaacob Tolédano dans son traité d'histoire des Juifs au Maroc, "Ner Hamaarab", le dernier royaume juif indépendant avait survécu jusqu'au Xllème siècle, au sud du pays, dans la région désertique de la vallée du Drâa. Il était si puissant que ses ennemis ne purent le détruire en fin de compte que par la ruse et la perfidie. Après plusieurs batailles qui tournèrent toutes à l'avantage du royaume juif, l'émir Elberdin demanda à ses ennemis de faire la paix et pour la sceller les convoqua à une grande rencontre de réconciliation. Confiants, les Juifs vinrent sans leurs armes et tombèrent dans le piège. L'émir commanda à ses hommes de sortir les armes des cachetttes et ils massacrèrent tous les Juifs. Leurs esclaves restés fidèles, les enterrèrent par groupe de 10. Mais à la dernière mise en tombe, il n'y avait que 9 cadavres et la terre ne voulut pas se refermer sur eux. On demanda alors au plus vieux des survivants de se porter volontaire pour compléter le minyan. Le vénérable vieillard  Bensadoun se porta volontaire malgré l'opposition de sa famille et permit ainsi par son sacrifice aux derniers morts de reposer en paix pour l'éternité.

ABRAHAM: Chef de la communauté de Tlemcen et conseiller du roi. Il voulait faire de sa ville un centre de Torah et il aida les rares expulsés d'Espagne qui choisirent en 1492 de se réfugier dans la ville à s'y établir et parmi eux le rabbin Yehouda Cohen Khallas et son disciple rabbi Yossef Bensidon, ainsi que l'illustre géographe et mathématicien Abraham Zaccuto qui termina à Tlemcen d'écrire son livre "Sefer Hayihoussin", avant de partir pour Tunis.

EPHRAIM: Notable de la communauté de Fès et proche conseiller du gouverneur de la ville, Si Boubkir, il réussit à sauver de la destruction la synagogue Saadia Ben Riboh en prétendant qu'elle lui appartenait. Les autorités avaient en effet décrété en l'année 1646 la destruction de tous les lieux de culte juifs de la ville sainte, semant le désespoir dans la communauté comme le rapporte rabbi Saadia Aben Danan dans la Chronique de Fès: "Sur laquelle dois-je pleurer, sur laquelle d'entre elles dois-je me lamenter ? Nous sommes restés sans doctrine religieuse, sans prières, et même le souffle de la bouche des petits écoliers sur lequel repose le monde a cessé"

  1. YAACOB: Le plus ardent propagateur et le plus fervent des idéologues du mouvement shabtaïste à Salé, le centre de la foi messianique en l'année prévue par le faux Messie Shabtaï Zvi comme celle de la Rédemption, 1666. Il détourna de leur destination les missives envoyées par le rabbin Yaacob Sasportas de Hambourg puis d'Amsterdam, aux rabbins des différentes villes du Maroc pour les exhorter à revenir de leur erreur. Même après la conversion du faux Messie à l'Islam en 1666, il lui resta fidèle expliquant que de même que la reine Esther avait été contrainte de violer les règles religieuses en se mariant avec Assuérus pour sauver le peuple juif de l'immonde Haman, de même le salut viendra de Shabtaï Zzvi bien que contraint de se convertir. Il donna une justification idéologique basée sur la Halakha à la décision de mettre fin au jeûne commémoratif de la destruction du Temple, le 9 Ab, Ticha Beab et de le transformer en jour de joie, en se basant sur la prophétie de Zacarie: "Le jeûne du quatrième mois, le jeûne du cinquième mois (Ab), le jeune du septième et le jeûne du dixième mois seront changés pour la maison de Juda en joie et en allégresse et en fêtes solenellles" (Zacarie ,8,18-19). A Salé, il organisa le jour de Ticha beab 1668 une grande festivité à laquelle furent conviés les musiciens musulmans. En 1669, alors qu'à Meknès et à Fès, l'orthodoxie avait repris ses droits, rabbi Yaacob persista dans sa foi et ce n'est qu'en 1670 qu'il reconnut son erreur et oeuvra pour le respect strict des jeûnes, l'heure du Messie n'étant pas encore arrivée (pour plus de détails voir rabbi Yaacob Sasportas).

YAACOB: Un des notables de la communauté de Fès à la fin du XVIIIème siècle. Le sultan Moulay Elyazid avait condamné les Juifs de Fès en 1791 à quitter leur mellah pour habiter dans des cabanes de joncs qui ne devaient d'ailleurs pas tarder à être détruites par un immense incendie. Furieux de ne pas avoir retrouvé le trésor caché du conseiller de son père, le grand richard de Meknès Mordekhay Chriqui, qu'il avait fait assassiner, le sanguinaire sultan ordonna l'arrestation comme otages des notables de la communauté – dont Yaacob Bensadoun – qu'il accusa de détenir ce trésor. Pour retrouver leur liberté, ils furent contraints de verser au tyran une très forte rançon, égale du montant supposé du trésor convoité.

YOMTOB: Une génération plus tard la même aventure ou presque fut le lot de cet autre membre de la famille. Le sultan Moulay Sliman, bien que généralement fort bien disposé envers les communautés juives et qualifié par les chroniqueurs de l'époque de "Hassid", avait condamné, sur dénonciation, la communauté de Fès à une forte amende en 1812. Cela occasionna un grand trouble dans la ville, et finalement il fut décidé de réclamer aux trois richards du Mellah, dont Yomtob Bensadoun, de se répartir la dette. "Et une grande détresse passa ainsi"… (Chronique de Fès).

  1. ELIEZER: Rabbin et commerçant originaire du Maroc, fondateur vers 1740 à Livourne d'une imprimerie hébraïque qui devint rapidement l'adresse pour les rabbins maghrébins désirant faire imprimer leurs ouvrages, faute d'imprimeries sur place.
  2. ABRAHAM: Rabbin kabbaliste d'origine algérienne qui provoqua un grave incident diplomatique à Tanger en 1849. Un jour qu'il divagait dans les mes de la ville portuaire annonçant l'arrivée des temps messianiques et de la revanche des Juifs, il fut pris à partie par la foule musulmane sans trop se soucier de sa nationalité française. La France exigea des excuses et la punition des responsables, ce que les autorités musulmanes eurent des difficultés à accepter. L'incident diplomatique faillit même avoir des répercussions militaires, mais les autorités marocaines finirent par accepter un compromis.

ABRAHAM: Joumalsite à Tanger, première moitié du XXème siècle. Il s'installa en 1946 à Casablanca.

JOSEPH: Président du Consistoire de Mascara, Algérie, dans les années cinquante.

ALAIN: Conseiler en investissements et directeur de sociétés à Paris. Né dans une grande famille de notables de Fès en 1938, il fut dans les années 1970 un des premiers militants du mouvement d'intellectuels marocains en France "Identité et Dialogue".

MAURICE: Fils de Albert, né en 1923 à Oran. Ingénieur général de l'Armemement. Diplômé de l’Ecole Polytechnique de Paris et l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommunications. Président- directeur général de la Société d'Etudes et de Réalisations Nucléaires (Sodeme). Prési­dent de l'Association Européenne des Industries de l'Electronique profesionelle et de radioélectrique.

BENSAFET

Nom patronyme d’origine hébraïque, altération phonétique de Bentsfat, ethnique arabe de la ville de Safed, qui tire son nom de sa position comme poste d'obervation (dérivé de mitspé) en nid d'aigle en haut des monts de Galilée, le fils de Safed. Après l'expulsion d'Espagne, la ville qui jusque là n'avait aucun caractère sacré, devint le centre de la Kabbale, attirant les plus éminents Kabbalistes, à la recherche de la signification cosmique de la catastrophe qui venait de s'abattre sur le peuple juif avec la disparition de son centre le plus florissant. C'est là qu'à la fin du XVIème siècle rabbi itshak Lourié fonda la Kabbale dite pratique, comptant parmi ses premiers disciples nombre de kabbalistes venus du Maroc. A partir de la fin du XVIIème siècle elle perdit la préséance en faveur de Tibériade et le tremblement de terre de 1837 lui porta le coup de grâce. Ce patronyme était parfois accolé à des Lévy pour les distinguer. Le nom est attesté sous cette forme au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l’époque. Au XXème siècle nom très rare, porté uniquement au Maroc, à Marrakech.

  1. DAVID HALEVY: Saint enterré à Marrakech, surnommé également Elkhdar, le vert ou Moul Sour, le saint du mur. La légende raconte en effet qu'un jour qu'il vendait des bijoux dans la médina, une msulmane l'avait attiré dans un piège en l'invitant à entrer chez elle lui présenter sa marchandise. Elle le tua et l'enterra sous le mur de sa maison. Quand les Juifs inquiets de sa disparition commencèrent à le rechercher en vain, il se montra à eux en sortant sa main de sous le mur, d’où ce surnom. Les habitants de Marrakech et de la région avaient coutume de lui organiser une Hiloula sur sa tombe tous les premiers jours du mois hébraïque. Les tombes de ses descendants, rabbi Itshak, rabbi Mordekhay et rabbi Moché, dans le cimetière de Marrakech, faisaient également l'objet d'un culte.

BENSAID

Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin très courant chez les Musulmans, Saïd, qui signifie le chanceux, celui qui est ne sous une bonne augure, l'homme heureux. En général ce prénom, très populaire parmi les Musulmans, était peu porté par les juifs qui lui préféraient un autre ayant la même racine et le même sens: Messod, équivalent du français Félix et de l'hébreu Acher. Au XXème siècle, nom moyennment répandu, porté essentiellement en Algérie (Alger, Blida, Oran. Miliana, Mascara, Relizane, Boufarik, Guelma, Sétif); mais aussi au Maroc (Tétouan. Tanger, Sefrou, Tafilalet).

  1. YAACOB: Rabbin né au Tafilalet, première moitié du XVIIème siècle. Il devint célèbre en autorisant pour sa communauté l'insuflation du poumon dans le contrôle de la cacherout du gros bétail. Cette règle de l'abattage rituel, la Néfiha, apportée avec eux par les Expulsés d'Espagne à Fès, avait on le sait donné lieu à une très grande controverse, les Tochabim, les anciens habitants du Maroc avant l'arrivée des Expulsés, la rejetant avec horreur. Cette règle avait pourtant fini par prévaloir à Fès et dans les communautés dirigées par les Expulsés d'Espagne, les Mégourachim. Jusqu'à la décision de rabbi Yaacob, cette règle n'avait pas cours au Tafilalet, pays resté fidèle à l'ancienne tradition non influencée par les Expulsés d'Espagne. Même un rabbin sépharade, descendant des expulsés, comme rabbi Itshak Bibas, critiqua cette audace déplacée.

ABRAHAM: Notable de la communauté de Tanger et grand propriétaire terrien au début de ce siècle.

  1. BENSAID: Publiciste, il fonda en 1935 avec M. Toubol, le journal "L'Aurore", organe de défense de la communauté juive d'Oran.

DR NORBERT (1922-1994): Médecin et journaliste né à Blida, il fut longtemps le chroniqueur médical de l'hebdomadaire "Le Nouvel Observateur", dirigé par son cousin Jean Daniel. Défenseur d'une médecine à visage humain, rejetant la bureaucratisation, il publia en 1974 son grand ouvarge "La consultation" dans lequel il soulignait l'importance de la relation de confiance entre le médecin et le patient, expliquant que le premier médicament du médecin, c'était sa personnalité même. Il dénonça à nouveau l’emprise de la bureaucratie sur la médecine dans son autre ouvrage "La lumière médicale", paru en 1982, puis la vogue à son avis dangereuse des "médecines douces" dans "Le sommeil de la raison", paru en 1988. La même année il publia son premier roman: "Le regard des statues".

JEAN DANIEL: Fils de Jules Bensaid, minotier. Ne à Blida en 1920. Journaliste et écrivain. Diplômé d'Etudes Supérieures de philosophie de la Sorbonne. Sous le régime de Vichy, il fut comme tous les Juifs d'Algérie déchu de la nationalité française et rejoignit le groupe de résistants de José Aboulker. Il se destina d'abord à l'enseignement et fut professur de philosophie avant de se lancer dans le journalisme en France. Rédacteur en chef de l'hebdomadaire parisien "L'Express" à son heure de gloire, de 1955 à 1963. Rédacteur en chef adjoint puis directeur de la rédaction et directeur de l'hebdomadaire "Le Nouvel Observateur" depuis 1978. Grand reporter, il fut gravement blessé au cours de l'attaque française contre Bizerte pendant la guerre d'Algérie dont il fut un des adversaires les plus résolus. Parallèlement à sa carrière journalistique, il est l'auteur d'un grand nombre de livres dont: "L'Erreur", (Paris, 1953, roman; "Journal d’un journaliste" (1959); "Le temps qui reste (1973)", essai couronné du Prix International de la Presse. En 1977, il éprouva le besoin "de nostalgie à l'état brut" et publia "Le refuge et la source", autobiographie, comme pour se débarasser d'un passé qui malgré tout l'obsède; "L'ère des ruptures" (1979), couronné du Prix Aujourd'hui, "De Gaulle et l'Algérie" (1986); "Les religions d'un Président" (1988), sur le second septennat de son ami François Mitterand; "Cette grande lueur à l'Est" (1988) sur la disparition du monde communiste et l'émergence d'un nouveau monde.

JEAN-PIERRE BANSARD: Fils d'Alexandre Bensaid, employé des Douanes. Indutriel et homme d’affaires né à Oran en 1940. Président du Consistoire

de Paris de 1992 à 1994. P.D.G. du groupe  Cible (transport, finance immobilier) qui au cours des dernières années a investi dans plusieurs projets  immobiliers en

Israel.

Ben Sadoun-Bensafet-Bensaid

תכשיטים אצל נשות מרוקו

התמונה מימן…
יהודיות מבני סבי תצלום משנת תרצ׳׳ה / 1935

צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 2 (448)

עיטור־חזה על סיכות־פריפה — ״מראייה״

בני סבי; המאה הכ׳

שתי הקופסאות העגולות מכילות קמיע או בושם, אך ייתכן כי הן שרידי ״כוסות לשתייה״ שנשאו אתם נוודים : הגבר בחגורה, האישה על הענק

כסף ; מעשה יציקה וחקיקה ומעט אמייל (פאסטה צבעונית) האורך הכולל : 75 ס״מ ; קוטר הקופסה : 6.5 ס״מ מוזיאון ישראל (449)

התמונה למטה…

עיטור־חזה על סיכות־פריפה זייאן או ווארזאזאת ; המאה הכ׳

התליון האגסי, הנקרא ״ברמיל״, מכיל קמיע או בושם

כסף מוזהב ושאריות של אמייל חום־אדמדם וירוק ; אבני־זכוכית צבעוניות אלמוגים ותליוני־מטבעות האורך הכולל: 63 ס”מ מוזיאון ישראל (450)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית

 

היצירה הרוחנית.

מפליא הדבר שדווקא בתקופה רווית פרעות ומאורעות כפי שעברו על מרוקו ממחצית השנייה של המאה השבע-עשרה עד סוף המאה השמונה עשרה, הגיעה לשיאה היצירה הרבנית והדתית בכל התחומים ויהדות מרוקו התברכה בשורה של רבנים בעלי שם שתהילתם יצאה מחוץ לגבולות המדינה, והענקים מביניהם היו בתחום ההלכה רבי יעקב אבן צור, בתחום הפילוסופיה והמיסטיקה רבי חיים בן עטר, ובתחום השירה רבי דוד בן אהרן חסין. ליד פאס, שהייתה ונשארה הבירה הרוחנית, התפתחו מרכזי תורה חדשים והמפואר שבהם בעיר השכנה מכנאס. אבל גם בערים האחרות בתיטואן, ברבאט, בצפרו, סאלי ומרכאש מצאה לה התורה קן קבוע. אין להסביר זאת אלא שבין גזירה לגזירה היו תקופות רגיעה ממשוכות תחת שלטונם של מולאי איסמאעיל וסידי מוחמד בן עבדאללאה, כלל ידוע הוא "שאם אין קמח אין תורה" והשגשוג הכלכלי בתקופות אלה הוא שאיפשר פריחה מחודשת זו לאחר הקלטותם הסופית של מגורשי ספרד. תקופות הרגיעה יצרו חילופי ידיעות ודעות בין המלומדים מהמרכזים השונים. רבי יעקב אבן צור למשל פעל הן בפאס והן במכנאס והן בתיטואן, רבי דוד בן אהרן חסין היה בקשר התכתבות עם רבני פאס ועד מראכש, וכשיצא להדפיס את ספרו באמסטרדם קיבל תמיכה ממעריצים מכל מרוקו עד אנגליה.

רבי חיים בן עטר נולד בסאלי, למד במכנאס, יצר בפאס, באיטליה ובארץ ישראל. בתקופה זו חודש והודק הקשר עם ארץ ישראל ולא הייתה כמעט שנה שלא פקד את המערב שד"ר מארץ הקודש. תקופות השגשוג הכלכלי והשקט המדיני, התרבות מרכזי התורה והחילופין ביניהם, חידוש והידוק הקשר עם ארץ ישראל ומרכזי התורה באירופה, ומעל הכל אהבת התורה והדבקות בה, הם ורק הם המפתח לסוד פריחת היצירה הרוחנית דווקא בתקופה סוערת זו.

רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733

רבי היודה בן עטר היה הדמות המפורסמת ביותר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה. נודע בפי יהודי עיר הולדתו פאס "כרבי אל כביר" הרב הגדול. הוא למד תורה אצל שניים מגדולי רבני העיר בדור הקודם : רבי דניאל צרפתי ורבי מנחם סיררו. בשנת 1698 הוא נתמנה עם שני מוריו לחבר בית הדין של פאס שהיה מקור ההלכה לכל מרוקו. בשנת 1711 הוא נאלץ לנטוש כרבים אחרים את עירו ומצא מקלט במכנאס. רבני העיר כיבדוהו וצירפו אותו לבית דינם ויחתם עם רבי משה ורבי חביב טולידאנו על כמה פסקי דין.  עם שובו לפאס לאחר שלוש שנים חזר לבית דין והמשיך לשרת בו עד סוף ימיו. מעולם לא הסכים לקבל שכר עבור עבודתו הציבורית והתפרנס מיגע ידיו כצורף כסף. מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם כי נחשב לגדול מפרשי ההלכה ומנהגי המגורשים. הוא לא זכה בחייו להדפיס את פסקי הדין שחתם עליהם ושהיו ידועים בדורות שלאחריו ומועתקים בכתב יד מדור לדור. הוא היה מורם של גדולי הרבנים בדור הבא וביניהם רבי יעקב אבן צור.

רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753.

בחייו נחשב כשני בחשיבותו אחרי חבירו ורבו רבי יהודה בן עטר, אולם לאחר מותו נחשב לראשון בדורו. הוא נולד במכנאס לאביו הרב ראובן בשנת 1673 באותו שבוע שבו נפטר הרב המהולל, שליח ארץ ישראל, רבי אלישע האשכנזי, אביו של נתן נביא התנועה השבתאית, ואביו ראה סימן "וזרה שמש ובא שמש, ולא שקעה שמשו של רבי אלישע עד שזרח שמשו של רבי יעקב ".  הוא ידוע יותר תחת כינוי " יעב"ץ " ראשי תיבות של שמו. למרות האסונות הפרטיים (והגדול בהם היה מות ארבעה מבניו לפניו ורק אחד חי אחריו) והציבוריים (רדיפות שר העיר ושנות הרעב הגדול) ונדודיו הרבים והתכופים מפאס למכנאס ולטיתואן, השאיר אחריו כתבים רבים המשמשים עד היום מקור השראה להוגי הלכה ולהיסטוריונים. לאחר שהיה שנים סופר בית הדין בפאס, וראה במשרתו יותר מתפקיד טכני של רשימת פרוטוקול, הוא נתמנה לאב בית הדין. פסקי דינו הוסיפו לו כבוד ויקר בעיני בני דורו ומכל ערי המערב פנו אליו בשאלות והוא ניהל התכתבות ענפה עם רבני המערב, אלג'יריה וארץ ישראל. תקיפותו הרבה ורדיפת הצדק עוררו נגדו לעתים את גדולי העיר, אבל הוא סירב לכופף את קומתו לפני ראשי הקהל ולא היסס להסתכסך אתם אם חשב שלא נוהגים לא רק לפי הדין אלא גם לפי הצדק. בעת גלותו במכנאס ובתיטואן הוזמן על ידי הרבנים להצטרף לבית הדין והיה חותם ראשון.  בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות והרעב ירדה עירו פאס פלאים, בחר לו חמישה תלמידי חכמים והסמיך אותם לדיינים והם נודעו אז בשם "בית דין של חמישה".

ספריו הדפסו רק במאה הנוכחית אולם הם היו מפורסמים עוד מקדם והועתקו בכתב יד מדור לדור. חיבורו המפורסם ביותר "משפט ובצקה ביעקב" (אלכסנדריה 1904) מקבץ חמש מאות חמישים וארבע תשובות בהלכה. אולם חשיבותו של הספר בימינו היא בערכו ההסטורי כי הרב ידע תמיד לציין את התאריך של כתיבת התשובה ונסיבותיה. נוסף לתחום ההלכה הוא הצטיין בשירה (קובץ שיריו פורסם בספר " עת לכל חפץ "), בדקדוק (לשון לימודים) ובקבלה. סופר פורה ומשורר בעל לשון צחה ובהירה נחשב עוד בחייו לעילוי וגאון כפי שאפשר לחוש מלשון אחת האגרות שהפנו אליו רבני מכנאס : "האשל הגדול מעוז ומגדל, ידוע בשערים ראש הגיבורים, סיני ועוקר הרים, יושב בשבת תחכמוני הוא עדינו העצני לוחם במלחמות של התורה ועל שכמו המשרה ריש מתא וריש מתיבתא גלי עמיקתא ומסתראת דיינא הוא והניח לעומקא דנינא. הרב הכולל אוריין ובר אבהן כמוה"ר יעב"ץ ".

רבי שמואל בן אלבאז 1695 – 1749.

אביו רבי יצחק אלבאז היה איש נכבד ולמדן ובמותו היה בנו כבן חמש שנים. בכל זאת הצליח הנער בלימודיו והצטיין בבקיאותו ובחריפותו ונקרא בגיל צעיר, כבן עשרים ושש להתלוות לבית הדין בעירו פאס, יחד עם יעב"ץ ורבי שלום אדרעי. ניהל ישיבה והקים דור של תלמידים. שלושת בניו היו גדולים בתורה. הוא ניהל התכתבות עם רבני המערב והשאיר כתבי יד רבים, שאלות ותשובות ופיוטים. בין רבני פאס האחרים נציין את רבי יעקב בן מלכה, רבי שמואל בן דנאן, רבי מנחם סרירו השני, רבי יוסף קורקוס, רבי יוסף בר יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי חנניה בר ישעיה בן זכרי ורבי יעקב קטן.

רבי משה טולידאנו 1643 – 1723.

עם הרב הזה יוצאת מכנאס מאלמוניותה ומתחילה להיחשב כמרכז תורה חשוב שאיננו מקבל עוד כדבר מובן מאליו את עליונותה המוחלטת והסופית של פאס. מה שלא תמיד נתקבל על ידי חכמי פאס ומאותה תקופה מתחילה היריבות שתאפיין להבא את היחסים בין שני מרכזי תורה אלו. פעולתו ברבנות נמשכה סביב לשנת 1680 ועד מותו. באותו בית דין שעמד בראשו ישבו חכמים גדולים וביניהם אחיו חיים, ורבני פאס החליפו תמיד שאלות ותשובות ואגרות רבות אתם "והיו כמו נכנעים לפניהם". אולם רבי משה ואחיו הצעיא רבי חיים, לא השאירו כתובים שזכו לפרסום אם כי בדורם נחשבו לגדולי הלכה. אחד מתלמחדיו של רבי חיים התפרסם יותר ממנו ונחשב עד היום לאחד מגדולי רבני המערב בכל הדורות, רבי משה בירדוגו המוכר יותר בקיצור שמו : המשבי"ר.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה היצירה הרוחנית עמ' 82

אַבִּיעָהּ רְנָנָי אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי- רבי דוד בן אהרן חסין

אַבִּיעָהּ רְנָנָי אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי 

גלות וגאולה. שיר מרובע בן עשרים ושניים טורים לפי סדר האלף־בית. כל טור מתחלק לארבע צלעיות. הצלעית הרביעית היא לשון פסוק המסתיימת במילה ׳ישראל׳. חריזה: א/א/א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב וכו׳. משקל: שש הברות בצלעית.

כתובת: שיר לנועם ׳יאמר נא ישראל׳. בטעמו ונימוקו מרובע לארבע רבעיו עם אלפא ביתא ומסיים בפסוקים.

מקור: א־ יג ע״ב; ק־ ו ע״א.

אַבִּיעָהּ רְנָנָי / אָשִׁיר בְּהֶגְיוֹנִי / אֲזַמֵּר לָהּ / אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
בּוֹרְאִי
 יוֹצְרֵי / קוֹנֵי / בַּקֵּשׁ מִבּוֹר עֹנִי / בָּן הַנִּקְרָא בְּנִי / בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל

גְּעַר
 חַיַּת קָנֶה / גּוּרָהּ תּוֹךְ מִשְׁכְּנֵי / גְּאוֹן עֻזָּךָ וְּקְנֵה / גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
דּוֹדִי
 צַח וְהָדוּר / דְּבִיר פָּרוּץ גְּדֹר / דָּבָר אֶחָד לַדּוֹר / דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל

הָאֵר
 לָנוּ פָּנִים / הַשּׁוֹכֵן בִּמְעוֹניִם / הַשְׁמֵד גּוֹי עַז פָּנִים / הָעֶבֶד יִשְׂרָאֵל ?
וּלְבַד
 בִּגְדֵי נָקָם / וּשְׁבֹר בּוֹגְדִים רֵיקָם / וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם / וְגָבַר יִשְׂרָאֵל 

זָכוּר
 וְאַל תִּנְשֶׁה / זְכוּת נֶעְקַד כְּשֵׂה / זֶבַח עוֹלָה תִּרְצֶה / זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל
חַי
 שׁוֹכֵן עֲלִיָּה / חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיָה / חָנָה שָׂם דְּוַי יַ– / חַד שִׁבְטִי יִשְׂרָאֵל

טְבוּעִים
 בֵּין עֲרַב / טוֹבְךָ לָהֶם יִקְרַב / טֶרֶם יִכְלוּ, וְרַב / טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל
יָחִיד
 רָם וְעֶלְיוֹן / יְחוֹנֵן עַם אֶבְיוֹן / יִתֵּן אֵל מִצִּיּוֹן / יְשׁוּעוֹת יִשְׂרָאֵל

כַּבִּיר
 שַׂמְּחֵנוּ / כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ / כָּבוֹד לָךְ יִתְּנוּ / כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל
לָמָּה
 תִּישַׁן ? עוֹרָהּ / לִפְדּוֹת שֶׂה פְּזוּרָה / לִצְמִיתוּת מְכוּרָה / לַבּוֹזְזִים יִשְׂרָאֵל

מַתִּי
 צֹר עֻזֶּנּוּ / מָשׁוּל יִמְשֹׁל בָּנוּ / מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ / מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל ? 
נְעִימוֹת
 בִּימִינְךָ / נֶצַח שִׂים לְבִנְךָ / נִין דָּוִד עֲבָדְךָ / נִלְחַם בְּיִשְׂרָאֵל

סְמֹךְ
 נַהֲלְאָה/  סִבְלוֹת עֹל מַשְׁאָהּ / סוּר גֹּאֲלָה\ וְאָ – סַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל
עִם
 גּוֹי עַז בֶּן עַוְלָה / עֶלְיוֹן עָשָׂה כָּלָה / עִמּוֹ, כִּי נְבָלָה / עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל

פֹּעֵל
 יֶשַׁע עוֹשֶׂה / פְּרֹס שָׁלוֹם כַּסֵּה / פָּדָה מְעַמִּים שֶׂה / פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל
צוֹר
 לְבָבִי שָׂמַח / צַר הצֹּרֵר יִמַּח / צֶמַח דּוִד הַצְמַח / צְבָא יִשְׂרָאֵל

קָדוֹשׁ
 גְּדוֹל דֵּעָה / קוֹמֵם מַחְלָה נֹעָה / קְשֹׁב, שְׁמַע צַעֲ – / קַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רְדֹף
 בְּאַף תִּסְפֶּה / רָמֵי קוֹמָה תִּכְפֶּה / רְאֵה בִּפְרֹעַ פְּ – / רָעוֹת יִשְׂרָאֵל

שָׁבַר
 מַטֶּה רֶשַׁע / שַׂגֵּב שָׁבֵי פֶּשַׂע / שְׁלַח צַדִּיק נוֹשָׁע / שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל
תְּחִנָּתִי
 הַקְשֵׁב / תְּמוּרַת שׁוֹר כֶּשֶׂב / תִּשְׁעָה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

 

  1. 1. אביעה רנני: על־פי הרשות לחזרת הש״ץ לתפילות הימים הנוראים ׳אביעה רננות בעד מפעליו׳. אזמר… ישראל: על-פי שופ׳ ה, ג. 2. יוצרי: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ מט, ה. בור עוני: כינוי לגלות. בני… ישראל: על-פי שמי ד, כב. 3. גער… קנה: על-פי תה׳ סח, לא. גאון עוזך: על־פי וי׳ כו, יט; יח׳ כד, כא. כאן כינוי לבית-המקדש. גם גני ישראל: על-פי במי יא, ד. 4. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. דביר פרוץ גדור: על דרך משל הכרם ביש׳ ה, ו, הקם את בית המקדש החרב. דבר… לדור: על־פי סנהדרין ח ע״א ׳דבר אחד לדור, ואין שני דברים לדור׳. דבר = מנהיג. דוד: כינוי למשיח הוא יהיה הדבר והמנהיג על ישראל. 5. האר… פנים: על־פי תה׳ פ, כ. השוכן במעונים: כינוי לקב״ה על-פי דב׳ לג, כז ועוד. גוי עז פכים: על-פי דב׳ כח, ו. העבד ישראל: על-פי יר׳ ב, יד. 6. ולבש… נקם: על-פי יש׳ טו, יז. בוגדים ריקם: על-פי תה׳ כה, ג. ואכלו… חוקם: על-פי בר׳ מז, כב. וגבר ישראל: על-פי שמי יז, יא. 7. לא תנשה: לא תשכח, על-פי יש׳ מד, כא. נעקד: הוא יצחק. זבח… תרצה: על-פי תה׳ נא, יח. זמירות ישראל: על-פי שמ״ב כג, א, תרצה את תפילותינו וזמירותינו כעולה וכזבח. 8. חזה… קריה: היא ירושלים על-פי יש׳ לג, כ. חנה… דוד: על-פי יש׳ כט, א. יחד… ישראל: על-פי דב׳ לג, ה. 9. טבועים: שקועים בגלות. טובך… יכלו: ירבה להם טובך קודם שיכלו בגלות. ורב… ישראל: על-פי יש׳ סג, ז. 10. יחיד רם ועליון: כינויים לקב״ה. יחונן… אביון: על-פי מש׳ יד, לא. יתן… ישראל: על־פי תה׳ נג, ז. 11. כביר: כינוי לקב״ה, על־פי איוב לו, ה. שמחתנו כימות עניתנו: על-פי תה׳ צ, טו. כל זרע ישראל: על-פי תה׳ כב, כד ועוד. 12. למה… עורה: על־פי תה׳ מד, כד. לפדות… פזורה: על-פי יר׳ נ, יז. לצמיתות: על-פי וי׳ כה, ל. לבוזזים ישראל: על־פי יש׳ מב, כד. 13. צור עוזנו: על-פי תה׳ סב, ח. משול… בנו: על-פי בר׳ לז, ח. מלך… ישראל: על-פי שמ״ב יט, כג. 14. נעימות בימינך נצח: על-פי תה׳ טז, יא. נין: מלך המשיח מבני דוד. 15. נהלאה: הרחוקה, על-פי מי׳ ד, ז. טור: קרב, על-פי רות ד, א. ואטף נדחי ישראל: ויאסוף, על-פי יש׳ יא, יב. 16. גוי עז: על-פי יש׳ כה, ג. בן עולה: על-פי תה׳ פט, כג. עליון: כינוי לקב״ה. עשה כלה: על-פי בר׳ יח, כא. כי נבלה בישראל: על-פי בר׳ לד, ז, וציין בזה את פגיעת האויב בישראל. 17. פועל ישע: על-פי תה׳ עד, יב. שה פזורה ישראל: על-פי יח׳ נ, יז. 18. צור לבבי: על־פי תה׳ עג, כו. צר הצורר: על-פי במי י, ט. צמח דוד הצמח: על-פי יר׳ כג, ה, והוא מלך המשיח. צבא בישראל: על־פי במ׳ א, ג. גדול דעה: על-פי ברכת המאורות, והוא כינוי לקב״ה. מחלה נועה: שמות בנות צלפחד, על-פי במי כז, א, כאן: עם ישראל החולה ונע בגלות. צעקת בני ישראל: על-פי שט׳ ג, ט. 20. רדוף באף: על-פי איכה ג, סו. רמי קומה: על-פי יש׳ י, לג. בפרוע פרעות בישראל: שו׳ ה, ב. 21. מטה רשע: על-פי יש׳ יד, ה ועוד. שבי פשע: על-פי יש׳ נט, כ. שלח צדיק נושע: למלך המשיח על־פי זכ׳ ט, ט. שלום… ישראל: על-פי תה׳ קכח, ו. 22. תמורת שור כשב: על דרך ׳ונשלמה פרים שפתינו׳, הו׳ יד, ג. שור וכשב: וי׳ ז, כג ועוד. תשעה: תפן והקבל. קדוש… ישראל: על-פי תה׳ כב, ד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

ר׳ שלום סודרי

מנהלה האחרון של חברת ביקור חולים היה ר׳ שלום סודרי, אשר הצטיין במסירותו וביעילותו במשך תקופה של למעלה מחמש־עשרה שנה, בניהול נאמן של המוסד. הוא הקדיש לחברת ביקור חולים את רוב זמנו ומרצו. על חברות גמילות חסדים במכנאס, נוהג ר׳ שלום סודרי לומר: ״מכנאס פתח גן עדן״, ושמה של עיר זאת נודע בשערים בכל אתר ואתר כי בניה הם כולם רחמנים בני רחמנים.

במשך שנות עבודותו כממונה על ״תיק הבריאות״ של ביקור חולים במכנאס, הוא עשה רבות למען החברה, טיפל במאות משפחות נזקקות, דאג להביא רופא לכל חולה או לאשפזו אם היה צורך. תמיד הוא נהג להביא תרופות לחולים, ביקרם בביתם ואיחל להם רפואה שלמה. לא רק הנזקקים לעזרה פנו אליו, אלא גם הבינוניים שלא היו לגמרי עניים, ולעולם הוא לא השיב פני איש ריקם. כאשר היה יהודי עצור בבית הסוהר, דאג ר׳ שלום לספק לו מזון כשר, בנוסף למאמצים שהיה עושה כדי להוציאו משם ומהר ככל האפשר.

אביו של ר׳ שלום, ר׳ אהרן נהג לומר לו: ״חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״. רבי שלום הקדיש תמיד חלק מזמנו לחיפוש דרכים ושיטות, איך לחסוך בהוצאות והצליח. במקום להפנות את החולים לבתי־מרקחת פרטיים, הוא היה רוכש תרופות מסיטונאים. הוא עשה גם הסדרים עם עובדי בתי־החולים הצרפתיים, לרכישת עודפי תרופות במחירים מוזלים. כך נהפכה חנותו (למוצרי חשמל) למחסן תרופות, עד כדי כך שלעיתים המולת החולים שצבאו על חנותו, הייתה רבה יותר מהמולת לקוחותיו.

ר׳ שלום עלה גם הוא לארץ ומשלב פה את העזרה לזולת עם חינוך. הוא מטפל בנוער, נותן שיעורי תורה לצעירים, מכין נערים לבר־מצוה ועוד ידו נטויה בכל, בענייני צדקה וגמילות חסדים.

שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך)

אשה נוספת שהקדישה את רוב חייה לעזרה לזולת, היא שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך). מעטים מאוד זוכרים היום את האשה הזאת אשר נקראה בפי כל יהודי מכנאס בשם ״שמחה בת המלך״. ומדוע?, אין איש יודע. כל בני העיר היכירוה רק בשמה הפרטי ״שמחה״ ובתוספת ״בנת למלך״(בת המלך). גם את שם משפחתה לא היה כל כך ידוע, ורק מעטים ידעוהו. (שם משפחתה בוטבול).

שמחה בנת למלך הייתה רעייתו של הזקן יוסף ממן ז״ל, אביהם של יעקב ודוד ממן. היא הייתה גרה במבוא-א-סכווליא (רח׳ בית הספר) אשר ב״מללאח״ הישן. לבית ספר לעבודה סוציאלית, לא הלכה שמחה בנת למלך, ואולי גם לא שמעה עליו. אך בזכות עצמה, הייתה שמחה עובדת סוציאלית מצויינת. היא הייתה עסקנית ציבור מטעמה היא ומרצונה החופשי שלא על מנת לקבל פרס. מרת שמחה הקדישה את רוב חייה לעזרת הזולת, אף־על-פי שמקורות מחייתה היו דלים. היא הייתה עוזרת למיילדת, פעילה בחברה קדישא, משתתפת באיסוף לחם התמיד, ומעל לכל, פעילה בתלמוד־תורה בעיר. קרוב לעשרים שנה עבדה בהתנדבות בתלמוד־תורה במכנאס, מוסד שבו מאות בני נוער נהנו מארוחת צהרים, והגברת שמחה הגישה להם את הארוחות יום־יום, וגם בישלה. ביום שבת היא לא הייתה נחה. זוכרני בכל יום שבת אחר הצהרים, כאשר רוב בני הקהילה הלכו ללמוד או לשמוע דרשות מפי ר׳ יעקב כהן ז״ל בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן־וואעיש שהיה צמוד לביתה, האשה הזאת הייתה מכינה עוד מערב־שבת, מיחם גדול של מים חמים וסיפקה תה לכל דורש בזמן הדרשה.

כאשר בחורה יתומה עמדה להתחתן, היא ידעה תמיד אל מי לפנות ולא התאכזבה. מרת שמחה ידעה ממי לגבות ומי יכול לעזור. ״שמחה בנת למלך״ עזרה במיוחד, ליתומים שהגיעו לגיל הבר־מצווה וצירפה את היתום לבנו של גביר שעמד להכניסו לעול המצוות, ועל ידי כך חגג אותו יתום את יומו הגדול בהצטרפותו לשמחה אחרת. גם לגבי הכנסת כלה, היא נהגה כך וצירפה את היתומה או בת העניים לבתו של אחד הגבירים.

אם הבנים בפאס (זהרה סמחון)

אשה דגולה, אחרת הייתה מרת זהרה סמחון נ״ע, רעיתו של ר׳ מימון אבן־דנאן ז״ל בעיר השכנה פאס. היא כיהנה כנשיאת אם־הבנים, והייתה אחת הנשים הצדקניות של הקהילה. (על פעולותיה החינוכיות בקרב הקהילה. תעיד התעודה שצילומה מובא כאן).

כמו במכנאס, כן גם בפאס, נוסדה חברת אם־הבנים על ידי נשותיהם של נכבדי הקהילה, והמשפחות המיוחסות והעשירות. כל מטרתן הייתה לשנות את שיטת החינוך שהייתה נהוגה בחדרים, לשפרה ולהעלותה לרמה מקצועית גבוהה, להכניס אירגון ומודרניזציה ללימודי הקודש, מבלי לפגוע במסורת הטבועה ביהודי המרוקאי. זאת הייתה גם תשובה לבית־ספר אליאנס, שנחשב בעיני הרבנים בפאס מקום לתרבות זרה. שיטת הלימודים שינתה פנים בבית-ספר אם־הבנים שהכיל שש כיתות בהתחלה. התלמידים ישבו כמו בבית-ספר אליאנס, על ספסלים, קיבלו שיעורי התעמלות ומורה מיוחד לצרפתית. ארוחות חמות סופקו לתלמידים העניים שלא שילמו שכר לימוד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד-206

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

באוקטובר 1956, נתבטל מעמדה הבינלאומי של טאנג׳יר והסולטאן סיפח את המובלעת למלכותו. על־כן, לאחר סגירת מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התעוררה מיד שאלת מעמדו של משרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. ראשי הקהילה, ביניהם שנימנו עם חסידי ה״השתלבות״ בחייה של מרוקו העצמאית, היו מלאי חרדה וביקשו לסגור את המשרד. אך הפעילים בתנועות הנוער הציוניות, התנגדו לכך בכל תוקף. תוך תיאום עם אנשי ה״מסגרת״, צעירים אלה טענו כי כל עוד ממשלת מרוקו איננה מתנכלת למשרדי הסוכנות בטאנג׳יר – אסור לקהילה לסגור משרדים אלה ביוזמתה. אדרבה, דווקא משום שמחנה ״קדימה״ נסגר, חייבים יהודי מרוקו לדעת כי קיים בטאנג׳יר ״שער עלייה״ חליפי. בסופו של דבר נמצאה פשרה: יהודי אמריקני, שהתגורר בטאנג׳יר, רשם את המשרד על שמו ובכך ״שיחרר״ את ראשי הקהילה מאחריות לפעילותו של משרד הסוכנות היהודית בעיר. אך גם סידור זה לא החזיק מעמד זמן רב. בראשית 1957, סגרו שלטונות מרוקו גם משרד זה בטאגג׳יר ועל־כן לא היה ל״מסגרת״ מנוס אלא לרדת למחתרת בעיר זו.

בתקופת הביניים הקצרה, שבה היתה טאנג׳יר עיר בין־לאומית, היתה הכניסה לעיר קלה יחסית: קציני ביקורת הגבולות הסתפקו בתעודות זהות מרוקניות. אך מאז סופחה טאנג׳יר למרוקו, דינה היה כדין ערי מרוקו האחרות. מצב חדש זה, חייב את היהודים להצטייד בדרכונים או בתעודות־מסע מרוקניות. נוכח הקשיים המרובים בקבלת דרכונים, הפעילה ה״מסגרת״ את ״מכונת הזיוף״ וזו עבדה ללא הרף. מלאכת הזיוף היתה כה מושלמת, עד כי אפילו מומחים התקשו להבחין בין דרכון כשר לבין דרכון מזויף.

חודשי פעולתו הראשונים של ״דרור חסיד״ היו קשים אך מרתקים. הקשרים שקשר בתקופה שטאנג׳יר היתה עדיין עיר בינלאומית, הוכיחו את עצמם. כך, למשל, אירע וגורמים עוינים הלשינו לממשלת מרוקו, כי יהודים רבים מוברחים לספרד דרך טאנג׳יר. ממשלת מרוקו הורתה למושל קזבלנקה לשגר לטאנג׳יר קבוצת קצינים שתחקור את הענין. קציני הבולשת בטאנג׳יר הדליפו מיד מידע זה לאנשי ה״מסגרת״ ולמשך מספר ימים, הופסקה יציאת יהודים דרך הנמל או שדה התעופה של העיר. לאחר שוב הקצינים המרוקנים לקזבלנקה – התחדשה פעולת ההברחה של יהודים, כרגיל.

התנועה מכפרי הדרום לטאנג׳יר, מרחק של מאות ק״מ, נעשתה ברכבת או באוטובוס. על־מנת שלא לחשוף את זהותם של פעילי ה״מסגרת״, או את מקומות ריכוזם, לא נמסרה ליהודים כתובת מדויקת בטאנג׳יר. נאמר להם רק כי בתחנת הביניים, או בתחנה הסופית בטאנג׳יר, ימתין להם פעיל יהודי מקומי וידאג להמשך הטיפול בהם. לצורך שיכון העולים, שכרה ה״מסגדת״ שני בתי מלון קטנים בטאגג׳יר וכאן המתינו העולים לקבלת התעודות הדרושות ולהשלמת סדרי המסע לספרד או לגיברלטר. הוצאת היהודים לספרד, בעיקר בספינת־מעבורת לאלחסיראס, ליד צוק גיברלטר – חייבה שיתוף פעולה הדוק עם הקונסול הספרדי בעיר. בעזרת יהודי אמיד ונכבד במדריד, התנדב לסייע בענין זה כומר ספרדי קתולי, שהיה מיודד עם הקונסול הספרדי בטאנג׳יר. הכומר בא במיוחד ממדריד ולאחר שיחה עם ידידו – הועיד הקונסול הספרדי איש מיוחד במשרדו שטיפל בהוצאת אשרות כניסה לספרד. על־ידי סידור זה, ניתן היה לקבל כ־30-40 אשרות כניסה ספרדיות ליום ולהוציא מטאנג׳יר כמספר הזה של יהודים.

הסיוע של השילטונות הספרדים היה למופת והוא בא לידי ביטוי בצורות שונות. כך, למשל, ״דרור חסיד״ נעצר באחד הימים, בנסותו לעבור מאלחסיראס לגיברלטר, כאשר ברשותו דרכונים מרוקניים מזויפים. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח ״חסידי׳ ליצור קשר עם המושל המקומי באלחסיראס ובעקבות התערבותו – הוא שוחרר מכלאו. קשר זה עתיד היה להתרחב ולהקיף סיוע לאנשי ה״מסגרת״ גם באזורים אחרים.

השיטות שהונהגו באותם הימים בטאנג׳יר, היו דומות לאלו שננקטו בשתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ דאגו לספק לעולים תעודות מתאימות ולהעלותם לספינות־המעבורת שהביאו אותם לאלחסיראס. שם המתין להם איש ה״מסגרת״ ולאחר שהחתים את דרכוניהם במשטרת הנמל – הם עלו לאוטובוסים שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. ההברחה לסיאוטה נערכה לרוב בדרך הים. בין טטואן לסיאוטה, היה מפרץ עמוק ושקט בשם רינגון. שיירות העולים היו מגיעות לרינגון ושם הועברו בסירות קטנות של מבריחים לסיאוטה. התנועה מהכפרים השונים לרינגון היתה מבוקרת ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים לממונים עליהם על צאת האוטובוסים ועל מועד בואם המשוער של העולים. במרוצת הזמן השתכללה השיטה מאוד. הודות ליחס הנאה שגילו שלטונות בריטניה וספרד, ננקטו בגיברלטר ובמובלעות הספרדיות, שיטות ביקורת שהבטיחו טיפול מהיר בעולים ומנעו אי־הבנות. כך, למשל, העולים בסיאוטה או במלייה, עלו על ספינות־המעבורת לפני הנוסעים האחרים וירדו באלחסיראס ראשונים. על־ידי כך, נשמרה מידה מסוימת של חשאיות, ונמנע בעד העולים מלהשיב לשאלות מביכות וטורדניות. ואילו בגיברלטר, הביקורת היתה אפילו יותר פשוטה: איש ה״מסגרת״, יחד עם מפקד המשטרה, קצין המכס ורופא – עלו על המעבורת, בעודה בלב ים. כאשר נקשרה הספינה לרציף – ביקורת הדרכונים כבר הושלמה והעולים ירדו הישר לאוטובוסים, שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית.

המושלים והפקידים הספרדים בסיאוטה ובמלייה, נהגו ביהודי מרוקו לפנים משורת הדין. בכך, הם כאילו ביקשו לכפר על חטאי האינקויזיציה וגירוש יהודי ספרד בשנת 1492. למרות העובדה שישראל סירבה בזמנו להכיר במשטח הדיקטטורי של גנראל פרנקו, לא עשתה ספרד חשבון עם ישראל והיא שיתפה פעולה בהברחת יהודי מרוקו למובלעות שלה ביבשת האפריקנית. שיתוף הפעולה עם הספרדים החל בדרג המקומי, ועבר אחר כך גם למישורים אחרים. אלמלא סיוע זה, ספק אם ניתן היה להוציא מסיאוטה וממלייה מספר כה רב של יהודים.

סיאוטה שוכנת לרגלי הר קטן, בחופו המרוקני של הים התיכון. אורח החיים הנינוח של 75 אלף תושביה, אינו מותיר ספק ביחס לאופיו האנדלוסי של האיזור. הנמל החופשי בעיר, מושך אליו מדי שנה למעלה ממיליון תיירים והפך אותו לאחד ממרכזי המסחר החשובים ביותר בחוף הצפון־אפריקני. ביקור קצר בסיאוטה, מותיר באורח רושם של עיר אירופית, בדומה לערי החוף הים תיכוניות בדרום ספרד. התנועה בסיאוטה ערה ותוססת ובין המוני המבקרים בה – בולט מספרם הרב של המרוקנים הבאים מטטואן ומכפרי הסביבה. רבים מהם לבושים בבגד המרוקני המסורתי, אחרים לבושים על פי מיטב האופנה האירופית ונוהגים בסימטאות העיר במכוניות פאר חדישות.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 117

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספר-הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

תקופה ד׳

הרב רפאל משה אלבאז, תק״ע—תר״ס (1900—1810)

מצב החינוך

בתקופה זו השתנו פניו של החינוך במדד, מרובה. גם בני עליה התחילו מתמעטים כמו שיבואר להלן:

הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך מאד (כנראה גם פחות מבן שנתיים). לשם כך חולקו הילדים לפי גילם ורמתם, בבתי כנסת שונים.

הטיפול הראשוני היה בבית הכנסת ״אתאג׳י״, בו נאספו ובאו הפעוטים גם בטרם ידעו לדבר. המלמד שמר על הילדים והשגיח עליהם שלא יתקוטטו ביניהם.

כבן שלש שנים הובא הילד לבית הכנסת הגדול ״צלא לכבירא״ שהיה מחולק אז לשטחים נפרדים כמספר המלמדים, שם למד הילד, עד הגיעו לגיל הבר־מצוה. או הוא נעשה חפשי מהלימודים. רגילים היו אז הורים רבים להוציא את בניהם מהלימודים כדי ללמדם מקצוע או שהסיעו אותם אתם לכפרים לעבוד כרוכלים, או כעוזרים לסוחרים ולבעלי מלאכות.

נדיר היה למצוא הורים שרצו (או יותר נכון שיכלו) שבנם ימשיך בלימודיו אחר חינוכו למצוות, זולת אם היה בר־אבהן שאז מסרו אביו לידי רב או שהוא עצמו למדו משנה, גמרא ופוסקים כדי שימשיך בשלשלת היוחסין הרבנית.

הילד הפשוט לא היה יכול להמשיך בלימודיו מפני שכל המשרות הצבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכו') נמסרו רק למשפחות מיוחדות ומיוחסות בקהלה, להן קראו ״בעלי השררה״; ולכן, ההורים שדאגו לעתיד בניהם שיהיה להם מקור פרנסה העדיפו ללמדם מלאכה.

בשלהי תקופה זו, בשנת התרנ״ב, נוסדה הישיבה ״וזאת ליהודה״ ביוזמתו ובמימונו של הנדיב רבי משה מורצייאנו ז״ל מעיר דובדו, למנוחת נפש אחיו רבי יהודה ז״ל. לישיבה זו נתקבלו כעשרה תלמידים שלמדו במשך כל היום גמרא ופוסקים, כמו רמב״ם וטורים ובית יוסף. מישיבה זו יצאו רבנים ודיינים מצויינים בהלכה שהרימו את נס התורה בק״ק צפרו והעמידו תלמידים הרבה, והודות להם ולתלמידיהם נשארה קהילתנו מקום תורה וחכמה גם בימינו.

שיטת החינוך

המיוחד בשיטת החינוך בתקופה זו היה בכך שה״חדרים״ לא היו נפרדים בהתאם לדרגת הלימודים בהם, אלא מלמד אחד, אותו מלמד, טיפל בילד משנת לימודיו הראשונה עד עזבו את הלימודים ביום הבר־מצוה; המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בהרבה ילדים ברמות לימודים שונות.

רק מלמד אחד היה מנת חלקו של הילד במשך כל שנות לימודיו. אמנם קרה שהאב העביר את בנו למלמד אחר אך היה זה משום שהוא הסתכסך אתו מסיבה כלשהי: שכר הלימוד או אי־שביעת־רצון מלימודו.

מספר התלמידים בכל כתה עלה בדרך כלל על מספר המקומות בחדר. זה לא מנע מהמורה מעולם מלקבל יום יום תלמידים חדשים לבקרים כדי להרבות על ידי כך את שכרו, ולא היה ״תקן״ לאכלוס הכתה שאותו היה אסור לעבור.

חבר המלמדים לא דאג לקבוע משטר וסדרים בחדריו: זמן קבוע להרשמת תלמידים וקבלתם, טיפול בדירוג הכתות, בחינות של ממש לשם העברת התלמידים מדרגה לדרגה, אוורור ותאורה בחדרים, ניקיון והיגיינה, מעקב אחרי התלמיד והתנהגותו: סדרים כאלה לא היו ולא נתקבלו עליהם.

הלימוד, בפרט בכתות הנמוכות, היה בצורה אינדיבידואלית. המלמד טיפל בכל ילד לבדו וקשה מאד לתאר איך היה המורה יכול להבחין ברמתו של כל ילד מכיון שלא נמצאו כמעט בכתה שני תלמידים בדרגה אחידה. מפני זה לא הצליח הילד ללמוד כל האלף־בית בשנה אחת כי תורו לשבת ליד המלמד הגיע רק פעמיים או שלש בשבוע ורק בני עשירים ומיוחסים עלה בגורלם להתקרב אליו פעם אחת בכל יום.

מצבו החומרי של המלמד

נקל לנו להבין את מצבו החומרי של המלמד בתקופה הזאת, אם נשוה את החדר — לחנות, את התלמידים — לסחורה, את המלמד — לסוחר, ואת ההורים — ללקוחות.

סוחר זה, לאו עתיר נכסי הוא. הולך לו לקנות סחורה כמדת כספו. מצאה זולה— קונה ממנה הרבה; יקרה— קונה ממנה מעט. יושב לו הסוחר בחנותו ומצפה ללקוחות. נתרבו — הרי הוא שמח; נתמעטו — הריהו עצוב, ופונה והולך לחפש לו עסקים אחרים.

המלמד שלנו כך הוא. שמח — כשהתלמידים מועטים והשכר הרבה והריהו מתמסר באמונה למלאכתו מלאכת הקודש. ואם נהפוך הוא הריהו עצוב ומוכרח לחפש לו התעסקות אחרת ממנה יוכל להרויח כדי מחיתו.

וכל כך למה? משום שעיקר פרנסתו של המלמד היתה צריכה לבוא אליו רק משכר הלימוד שקיבל מהתלמידים מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו; ואע״פ שכל השכר ניתן ישר למורה, הרי שכר זה לא היה נקוב מתהילתו לא מפי המלמד ולא מפי האחראים לחינוך אלא היה תלוי בנדיבות לבו, בחפצו ורצונו של האב; ומשום שרוב ההורים נתנוהו בתור צדקה בהסתמכם על העיקרון של ״מה אני בחנם וכו'״, לכן לא נחשב בעיניהם כחוב שצריכים לפרוע וממילא לא קבעו לו לא זמן ולא שיעור, ויש אשר לא דאגו להמציאו לבעליו במועד הנכון, ויש אשר כבשוהו אצלם שבועות וחדשים וכשבא המלמד על שכרו פשט לו האב את הרגל ושלחו בפחי נפש; ויש אשר נמצא אתו כסף וזהב והוא שם בכל זאת למלמד עלילות דברים לאמר: ״לא ראה בני סימן יפה בלימודו אצלך״ והוא מוציא את בנו ממקום חובה למקום פטור.

כתריס בפני הפורענות וכתגובה נסתרת כלפי המזל, שירך המורה את דרכו וחיפש לו דרכים אחרות, אם קצרות וארוכות ואם ארוכות וקצרות ובלבד שירויח על ידן הרבה, הן ברבוי התלמידים שעל ידם יתרבה שכרו, הן בכתיבת שטרות, הן בפדיון נפשות לחולים, הן ע״י השכבות למתים, בבחינת ״ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה״.

הצד השוה הוא, שהאב לא הוציא את מעותיו אלא לרצונו, ושהמלמד השתכר סוף־סוף; אך היצור הקטן, בנו של האב ותלמידו של המלמד, נפגע קשה מאביו ומרבו, שאביו לא חינכו כדבעי, ורבו לא לימדו כיאה.

תקוה מיוחדת היתה למלמד, בהגיע אחד התלמידים לגיל הבר־מצוה, בדרך כלל כבן תשע או עשר. ביום התחנכו למצות טלית ותפלין, אחר תפלת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו (של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב, יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך, כתום הסעודה, יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.

תוצאות החינוך

אם נבוא לסכם את כל האמור לעיל, נוכל לומר שהרבנים בתקופות הקודמות פעלו הרבה לטובת היהדות בכלל והחינוך בפרט, עד כדי כך, שלא יכלה הקהלה הקטנה אחר כך, בגלל מיעוט אנשיה, לתמוך כדבעי בתלמידי חכמים ובמלמדים. משום כך התמעטו בני עליה, בפרט אם נוסיף לכך הגורם השני שהוא דין השררה אשר שרר בעת ההיא, ונשתרש בקהלה, אושר וחוזק מדי פעם ע״י פרנסי הדור לטובת יחידי הסגולה ולרעת כלל הקהלה.

כתוצאה מזה, נמצאו כמה מההורים שאמרו: ״למה לנו ללמד את בנינו תורה ולעשות מהם תלמידי חכמים ומלמדים, על מנת שיצטרכו למתנת בשר ודם המעוטר. ומרובת החרפה ? הלא טוב לנו ללמדם מלאכה ואפילו אומנות בזויה ובלבד שתהיה פרנסתם מצויה, בבחינת ״יגיע כפיך כי תאכל״.

מני אז הצטמצם החינוך והוגבלו הלימודים בחדרים, כי בהגיע הילד לגיל י״ג שנה יחנכו אביו למצוות ויוציאו ללמוד מלאכה. החינוך נשאר איפוא, נחלתם של יחידים בלבד, כאשר יעידון יגידון דבריו של גאון הדור הרב רפאל משה אלבאז, באחד הדו״חות ששלח משנת תרל״ט (1879) למר איזידור, מזכיר חברת כי״ח (אליאנס) בפאריס באמצעותו של הרב מרדכי בן ג׳ו (שהיה אז נציג החברה בטנג׳יד) ואשר בו נאמר בין היתר: ״…יש כמו שלשים חכמים, שלשה מהם נמנים לדין בין איש ובין רעהו. עשרה מהם רשומים לשאת ולתת בהלכה, והשאר יש מהם תלמידי חכמים להבין מה שלומדים ויש מהם סופרים ומלמד תינוקות ורובם עניים ומחייתם מהפרס המתחלק להם מדי שבת בשבתו בשכירות הקרקעות המוקדשים לעניי העיר ומגיע לכל אחד דבר מועט שאינו מספיק אפילו לציקי קדירה והבינונים שבעיר מהנים אותם לפעמים בהיות להם איזה חופה או שבוע אבי הבן ואין הקומץ משביע, ה׳ ימלא חסרונם…״.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'– 212

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד-השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

מתוך כ-180.000מגורשי ספרד בשנת [ 1492]1892 ניתן היה לצפות כי רבים יבואו אל מרוקו השכנה. מלבד קרבת הארץ היה השלטון נוח ביותר. המלך אלמריני עבד אלחק נודע ביחסו הנאות למעוטים שבמדינתו. אולם למעשה פנו רוב הגולים אל פורטוגל (כ־90 אלף נפש). זרם ניכר ניטלטל עד לארצות המזרח ואחרים פנו לאירופה, רק פלג מצומצם יחסית הגיע למרוקו. אחת הסיבות שמנעו נהירה חזקה יותר למרוקו היתה שייכותם של נמלי החוף לפורטוגל הנוצרית.

כ־20 שנה קודם לכן עלה צבא אלפונסו, מלך פורטוגל, על טנג׳יר מארזילה וכבשן מידי הממשלה המוסלמית. דין היהודים יושבי העיר ארזילה, כ־250 נפש, יצא להימכר כעבדים. הם ניצולו רק בתיווכו של דון יצחק אברבנאל. גם עתה היה יחם הנציבים בערים הללו כלפי היהודים קיצוני בחומרתו, והניס רבים אל עבר מקומות מרוחקים ובטוחים יותר. על אף זאת עברו למדינה הצפון אפריקאית כ־30,000 נפש מיהודי ספרד.

ראשונה לקליטה היתה העיר באדיס [[Badis הנמצאת בין טיטיאוטוואן ומלילא שבמזרח מרוקו. רוב הבורחים נתפזר מעט אחרי כן בכל ערי וכפרי מרוקו. מעניין, שדרך יישוב הגולים נמשך עפי״ר בהתאם למקורם הקהילתי בספרד.

ציבור גדול אחר, שסבל פגעים נוראים עלה בספינה במטרה לבוא אל העיר סלא ליד ראבאט.שניים מקציני האניה שמהם נזכר לדראון עד היום הזה — טומאס וג׳ולייאן. בראותם את חולשת הנסים ואת מבוכתם, עוללו להם מעשי תועבה ככל אשר העלה דמיונם. משסער הים, גם לא המסו להשליך ישישים וחולים אל המים להקל על כובד משא הספינה. עם הגיעם אל החוף כילו הקצינים את זממם ושדדו את כולם, אלמלא הקהילה היהודית בסלא שעמדה והושיטה עזרה היו אובדים.

לרוע מזלה נתגלגלה קהילה אחרת לארזילה. מושל העיר, לוקונט די בורבה, נקט נגדם אמצעים חריפים שונים על מנת שיתנצרו, אם ברצונם להשתקע. הם עזבו את העיר ופנו למקום מרוחק יותר — אלקצר־לכביר, שנמצאה תחת ממשלת המוסלמים. דרכם אל הישוב הנוח נתמשכה והיתה רבת יסורים. רעב, חיות טרף וליסטים היו להם בני לוויה. בהגיעם אל העיר שוב לא היה זה אותו קהל שעזב את ארזילה. רבים מתו בייסורי הדרך והנותרים הטילו פחד על כל רואיהם בגופם הדווי ובפניהם המעונים. בכל זאת נכמרו רחמי מושל העיר על השרידים הללו. בעזרתו הם קיבלו מלבושים, מזון, ומקומות לשכון בם. עד מהרה החלו הפליטים שולחים ידם בכל מלאכה, בהיות רבים מהם בעלי השכלה גבוהה, נתקבלו למשרות גבוהות מתאימות ובחכמתם ובידיעותם הביאו ברכח לעיר זו.

מסתבר שלא רק היהודים במרוקו כאב לבם על גורל אחיהם הנמלטים. כפי שראינו נעזרו לעתים הפליטים גם במוסלמים: אך הגדיל לעשות השולטן במרוקו. לפי המסופר, בראות המלך עבד אכלק את מצב יהודי ספרד, לא כיסה את התרגשותו והזיל דמעה. אם נכון סיפור המעשה אם לאו — יחסו של השליט היה נאה ובמידה רבה מעל למקובל במקומות אחרים. המגורשים שהגיעו לפאס, גם הם כאחרים באו מחוסרי כל, כאן עמדה להם תמיכת השולטן והקהילה היהודית בעיר, ניתנו להם בתים, חולק להם מזון בתקופה הראשונה לשבתם ואף מלבושים לא חיסרו מהם. אולם כל השיפורים הללו והגישה המעודדת לא מנעו מכה קשה ומאיימת. היהודים שנשתקעו בפאס הביאו עמם מחלות מדבקות. מחשש למגיפה היה הכרח להוציא את קהל המגורשים מן העיר. כך הוקמו מחוץ לשער כמה אלפי צריפים ובקתות ארעיות. התושבים היהודים תמכו באומללים וסיפקו להם מחסורם ככל אשר השיגה ידם מבחינה רפואית וכלכלית.

במלאח החדש שהוקם שיכנו כמה אלפים. פרבר זה החל לגדול בצפיפות מסוכנת ובתנאים היגיניים מחרידים, אין להשתומם לכן, כי משפרצה בו חדשים לאחר הקמתו שריפה, לא ניתן היה לכבותה, ותוך מספר שעות הפך הרובע ברובו לאפר. 150 יהודים ניספו באותה שריפה.

מכאן ואילך גדלה הרעה. מבנים רעועים חדשים שהוקמו תחת מפולת השריפה יכלו להכיל רק חלק מן האוכלוסיה. הרוב לנו ברחובות, בשווקים, בשדות. מחלות החלו מתפשטות שוב ומפילות חללים, ובעיקר מגפת הדבר הנוראה. 20,000 נפש אבדו באותם חודשים ספורים, מן היהודים נפוצה המגפה אל המוסלמים. העיר פאס נוגעה כולה. לא היה בית בבירה אשר לא נמצא שם מת. חנויות נסגרו, הסוחרים שבתו וכל התנועה בעיר פסקה. כך נתוסף אסון כלכלי, המגורשים תקפם יאוש. רבים מהם החליטו לחזור לספרד ולו גם במחיר דתם.

על השיבה לארץ הגזירה מספר הכומר בירנאלדים מהעיר לום־פאליסיום. הוא כותב כי ראה את היהודים החוזרים ומצבם קורע לב. ״ערומים ויחפים, נפוחים מרעב, המירו כולם את דתם לנצרות״. 3 שנים נמשכה ההגירה (96—1493), ואילמלא עצרו בעדם שומרי גבולות ספרד — ״לא נשאר אפילו יהודי אחד בפאם, כולם ישובו לספרד וכולם ימירו דתם״. ניתן לשער שגם אילמלא צימצמו פקידי הגבולות את כניסת הפליטים היה חלק מהם נותר במרוקו. יהדות צפון אפריקה לא פונקה כדרך יהודי ספרד. משך מאות שנות הגלות חושלו יהודי מרוקו וידעו לעמוד על כבודם. כללם היה מוכן למות על אמונתו מאשר לבוא אל חיק הצלב או האיסלאם.

בשנת 1493, בעצם שנות הרעה במרוקו ציווה המלך הפורטוגלי דון יואו על גירוש יהודי ארצו שבאו מספרד השכנה. לאמיתו של דבר פעל כאן לחץ מדיני מצד ספרד. הסיבה הרשמית היתה הפצת הדבר ע״י הגולים. כמה אלפים עזבו עוד באותה שנה. הצרות אשר באו על היוצאים הפילו פחד רב על הרבים שהעדיפו להשאר בפורטוגל. להימכר לעבדים ולהיות מגורשים מקץ 5 שנים. רק מספר זעום של ספינות, אשר הפליגו מליסבון בזמן ההוא, הגיע למרוקו. על ספינה אחת ידוע לנו בבירור כ־100 איש, שאריתם של 250 הנפשות שהיו עליה (חלקם השתמד ואחרים מתו) ירדו אל החוף מלאי תקוה. ר׳ יהודה בן יעקב, חייט, המקובל [מחבר הםירוש על ספר "מערכת האלוהות], אשר עמד בראשם, תיאר את הצרה אליה נקלעו ביבשת החדשה. בשל החשש מפני ״המות השחור״ לא ניתן לאומללים כל מקלט. חייט הושלך אל בור כלא ואיימו עליו כי יומת בסקילה אם לא ימיר דתו. למזלו פדוהו תושבי] Schechauem ]שבצפון מרוקו, והונח לו. גם אז לא נשתפר המצב. בפאם עצמה, שאליה באו אנשי פורטוגל לאחרונה, שררו רעב ומגפות. מחוסר מקום ללון ״היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם״. זה היה מצב היהודים שנקלעו למרוקו באותם ימים.

דומה לזה היה גורל מגורשי פורטוגל האחרונים, שאף הם איתרע מזלם לבוא אל הארץ המרינית. אמנם מספרם של אלה לא היה רב, אך הם היוו דמות מיוחדת בממלכה הנוצרית. הללו נשארו היחידים מבין יהודי פורטוגל שסירבו להתנצר אף כחיפוי, לא התנצרו ולחמו בכל מעשה אחיהם המשתמרים. מעוט זה ובקרבו אחרון ראשי רבני פורטוגל, שמעון המימי, סבל רבות. הם נאסרו ועונו קשות, עקב גישתם הגלויה והחריפה שהיתה לצנינים בעיני האינקויזיציה. בעינויים הללו מת רבי שמעון, רק מקץ שנה (1498), ניתן לחבריו ולקרובי משפחתו לעזוב את פורטוגל. בשתי חבורות הגיעו האמיצים אל ארזיליה. הראשונה עלה בידה לצאת את העיר הפורטוגלית ולהגיע לפאס, אולם אנשי החבורה השניה, רובם קרובי משפחת מימי, מתו במקום הזה על קדוש השם.

משך כל שנות הפגעים בצפון אפריקה המשיך השלטון המריני לנקוט עמדת שויון כלפי היהודים והמוסלמים. אם אירעו מדי פעם מקרי התנכלות חמורים במקומות שונים, הרי שלא נסתייעו בתמיכת השלטונות. אמנם אלה גם לא הגנו על המיעוט הרב והולך, משום שראו בהתפרצויות נגד היהודים תחליף רצוי להתפרעות מכוונת נגדם. משנרגעה הארץ מפגעיה ובראשם הרעב, ראה מושל פאם מולאי־שיך לנכון להוציא צו המשחרר את כל ילדי היהודים אשר נמכרו לעבדים בין השנים 98־1493. יהודים רבים ראו בדבר מצוה גדולה לשחרר את שארי בשרם או סתם ילדים מבני עמם. על רקע זה התפתחו חיכוכים רבים בין שני העמים. הפקודה שניתנה הרגיעה את הרוחות לפחות למראית עין, בדרך זאת זכה מולאי־שיך בתמיכתם של אלפי היהודים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר