מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

הריון ראשון

משהרתה האישה הנשואה התפוגג החשש מפני עקרות, ומעמדה של האישה השתנה קיצונית. בקהילות מגורשי ספרד, למשק נחשבה האישה ככלה (נוֹבְיָה) מיום נישואיה ועד להתעברותה. ההריון סימל תחילה של תקופה חדשה והעלה את ערכה בסביבתה. בקהילות רבות אחרות ההריון הראשון שימח את משפחת האישה וסביבתה כולה במידה ניכרת. היה זה מאורע חשוב בחיי המשפחה היהודית. ההריון הפך את הכלה לאישה שלמה, שהודות לפרי בטנה לא יימחה שם המשפחה. מעתה היו ההריון והלידה הציר המרכזי שסביבו התנהלו חייה. טיפלו בה בתשומת לב מרובה, דאגו לה ופינקו אותה, ולא מנעו ממנה דבר שערגה נפשה אליו. בסלוניקי, למשל עסקה בכך בעיקר אמה, מתוך גאווה רבה על שבתה מימשה את התקוות שתלו בה בעלה והוריו. האישה ההרה בקהילות השונות זכתה לגילויי כבוד וחיבה מצד בני המשפחה. גם הבעל השתדל לספק את צורכיה של רעייתו ואת כל רצונותיה בתקופת ההריון, אף כאשר עלה לו הדבר בכסף ובמאמצים.

ההריון הראשון בקרב יהודי כורדיסתאן על־פי אריך בראואר

בעמדיה חגגו בימים עברו את ״שמחת ההריון״ (פַרְחִיַא סֶמַכַּא) בימי הריונה הראשון של האשה הצעירה. כשהאשה מרגישה שהיא הרה, לוקחים אותה אל בית אביה. אמה וקרובותיה מביאות בד ותופרים בגדים לוולד העתיד להיוולד. את התפקיד המיוחד לתפור את החיתולים, בֶּנוּדִי, מוסרים לאשה זקנה שכבר עזרה לילדים מרובים וילדות לצאת לאוויר העולם. מזמינים מנגנים עם תוף (דוֹלָא) וחצוצרה (זִרְנֶי) והנשים שרות ורוקדות. לאשה ההרה מייעצים עצות רבות, מה תעשה ומה לא תעשה. בערב מסדרים סעודה בבית הבעל.

בזאכו, אחר הוא היחס אל ההריון הראשון. האשה מתביישת ומשתדלת להסתיר את מצבה. בדרך כלל ממשיכות נשים הרות להתלבש כרגיל, ואולם יש גם שמלה מיוחדת בשביל ימי ההריון הראשון הנקראת ״סוּדְרָא סֶמְכָּא כַּמֵתּא״ [= בגד לאישה בהריון]… סוּדְרָא זה הוא כמו שמלה רגילה, ואולם תפור אליו מלפנים חתיכת בד אל המתנים, באופן שהיא נראית כסינור. נשים הרות גם רגילות ללבוש סינור הנקרא בִּירְוַנַא. לדעתן משמש סינור זה להסתיר את צורת גופה של האשה ההרה, ואולם אין ספק, שלמנהג מקור מגי. כך, למשל, באנהאלט בגרמניה קושרות נשים הרות סינור מסביב למותניהן ״כדי שהילד שיוולד לא יסרב לקחת את שדי אמו״. בראואר, עמ' 126.

התנהגות האישה בזמן ההריון על־פי הרב יוסף חיים

טבע האשה בהריונה למאוס בכל מאכל, מסיבת ההריון שבקרבה שנוצר למען השלמת העובר, ולסיבה זאת יימעט כוח העיכול. לכן האשה בהריונה תקיא, והקאה זאת טובה מאוד לעובר, וככל שתקיא יותר ייטב לוולד שיוולד נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזאת אינו שווה אצל הנשים. יש אשה שבא אליה דבר זה בראשית הריונה, ויש – באמצע, ויש – לבסוף. אבל באמצע ובסוף תימצאנה מעט, לרובן בא בתחילה. האשה בהריונה אם תתאווה לאיזה מאכל והתגברה תאוותה בו, צריכים לתת לה לאכול ממנו, כי אם לא תאכל יוכל להיות כתם בגוף הוולד כצבע המאכל שהתאוותה. וברובם אם גירדה בגופה בשעה שהתאוותה, יהיה הכתם הזה בגוף הוולד מקביל למקום אשר גירדה בגופה… ומעשה באשה אחת אשר בימי הריונה הייתה בפרדס וקפצה צפרדע מהתעלה המשקה את האילנות לפניה, ונבהלה האשה מאוד ונדחפה לאחור מרעידתה ונשבה רוח חזקה ונכנס חול על עיניה והניחה ידה תחת עיניה וגירדה אותה. אח״כ כאשר ילדה ראתה שהילד מצוייר תחת עינו צורת צפרדע בצבע אדום. והייתה אימו כל יום מלקקת בלשונה על המקום המצוייר כעשרים פעם ביום, עד אשר התרכך העור וקילפתו בידיה ולא נשאר סימן בוולד. י' חיים, קאנון אלנסא [= חוקי הנשים], בגדאד תרס״ו, פרק נז, דף קלו-קלז; תרגם וציטט א׳ בן־יעקב, יצור 21-20.

אמונות עממיות ושמירת הוולד בזמן ההריון

תיאורו החינני של הרב יוסף חיים מבגדאד, מציג את החששות ואת האמונות הרבות שליוו את הריונה של האישה. השמחה על התעברותה של האישה לוותה בחששות כבדים שמא תאבד האם את ולדה. מייד כשנודע דבר ההריון ברבים (ובדרך כלל השהתה האישה את הודעתה עד החודש השלישי), החלה התכונה לקראת הלידה המצופה, והאישה זכתה להשגחה יתרה מבני משפחתה ובסביבתה.

על־פי רוב מנעו מהאישה ההרה לעסוק בעבודותיה הרגילות והקשות. ואולם גם באותן קהילות – כגון בקרב יהודי כורדיסתאן – שבהן המשיכה האישה לעבוד כרגיל במשך ההריון, היחס אליה השתנה, ולו מתוך דאגה לשלומו של העובר. לפיכך, כל רצונותיה בענייני מאכל, פריטי לבוש או חפצים אחרים שבהם חשקה בזמן ההריון סופקו במידת האפשר מייד, כדי שלא ייגרם לה סבל העלול לפגוע גם בעובר.

המנהג לחוש ולמלא את רצונותיה של האישה ההרה נפוץ בחברה המוסלמית וידוע מאירופה הנוצרית, והוא היה מקובל עוד בחברה היהודית הקדומה. וכך נאמר במשנה (יומא ח, ד): "עוברה [= מעוברת] שהריחה [ריח אוכל ביום הכיפורים] מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". בין יהודי הקווקז, למשל מנהג זה נקרא בוּי וֶרַאפְדֶה (להעלות ריח), משום שאם עלה באפה של האישה ההרה ריח תבשיל ערב שהתבשל בחצר סמוכה, בני משפחתה דאגו להביא לה מאותו תבשיל. האמונה המקומית גרסה, שאי מילוי רצונה בעניין זה עלול לגרום להולדת תינוק שעיניו כחולות או ירוקות, צבעים שנקשרו עם עין הרע. הוריה של אישה בהריון בעיראק היו שולחים לה מגש גדול שנודע בשם צִינִיִּת אִלוְחִים (מגש התאווה), שנועד לענות על תאוותיה בתקופה זו למאכלים מיוחדים ולתבלינים חריפים.

בין יהודי כורדיסתאן נקבעו כללים דומים לאלו הנזכרים בתלמוד. גם כאן הייתה הבחנה, אשר השתנתה מיישוב אחד למשנהו, בין מאכלים שהשפעתם על ההרה וצאצאיה היא "חיובית״ לבין אלו שהשפעתם "שלילית". נהגו לתת לה לשתות כל יום מעט יין, כדי שהוולד יהא ״יפה, לבן ואדום", ומנעוה ממאכלים חמוצים, העלולים לפגום בוולד. בקהילת עמאדיה שבכורדיסתאן העיראקית האמינו שאכילת דגים תביא ללידת בנים יפים, ואילו בזאכו השכנה מאכלי דגים ובשר בקר נחשבו מזיקים דווקא. כמו כן, האמינו בעמאדיה כי הדבש מרבה את החלב להנקה בעתיד.

אמונה אחרת גרסה, כי על האישה להיזהר בתקופת הריונה ממגע או מקשר כלשהו עם דברים "שליליים", העלולים להזיק לשלום העובר. במרוקו דאגו שהאישה המעוברת תימנע ממגע עם בעלי מום או בהמות טמאות, שמא ידמה להם התינוק. אם פגשה באקראי מי מאלה, היה עליה לירוק על הארץ כדי למנוע את ההשפעה השלילית. כמו כן, היא נמנעה מלהיכנס לבית קברות, שמא נשמה שעוד לא מצאה את מקומה תזיק לעובר. בנוסף לכך, נמנעו מלהרגיזה או להעציבה, שמא התינוק לא ייוולד בריא, שמח ויפה.

בכורדיסתאן אסרו על האישה ההרה לצאת מן הבית בעת ליקוי לבנה, מכיוון שהאמינו שהירח עלול להשפיע על מראה הילד. זאת בהתאם לאמונה העממית, שבשעת ליקוי לבנה העובר זז בבטן אמו, ואותו חלק מגופו הפונה אל הירח עלול להתכסות בכתמים אדומים. בקהילות של מגורשי ספרד האמינו הנשים שיש למנוע מאישה הרה פחד וזעזוע פתאומיים, ויש להרחיקה מכל דבר שהוא בבחינת סימן רע כגון קשר למחלה או למוות, שמא תיפגע היא וייפגע העובר; מאידך, דברים משמחים ויפים שהאישה רואה משפיעים באורח חיובי על העובר. גם לאמונה זו תקדימים במקורות. בתלמוד מסופר כי רבי יוחנן, שנודע ביופיו ובקומתו, נהג לשבת ליד בית הטבילה שממנו עלו בנות ישראל לאחר הרחצה. כשנשאל אם אינו חושש כי יטיל בהן עין רעה, ענה כי ההפך הוא הנכון: הן יביטו בו ויהיו להן ילדים יפי תואר כמותו (ברכות ק ע״א).

אמונות בדבר השפעת מאכליה של ההרה על תכונותיו של עוברה על פי התלמוד

המשמשת [= המקיימת יחסי מין] בבית הרחיים יהיו לה בנים נכפים [= חולים במחלת הנפילה], המשמשת על הארץ יהיו לה בנים שמוטים [= בעלי צוואר ארוך], הדורכת על דם החמור יהיו לה בנים קרחים, זאת שאכלה חרדל יהיו לה בנים זללנים, זאת שאכלה שחליים [= צמח בר] יהיו לה בנים דומעים, זאת שאכלה דגים קטנים יהיו לה בנים עם עיניים קטנות, זאת שאכלה עפר נקי [לזריעה ולעשיית כלי חרס] יהיו לה בנים מכוערים, זאת ששותה שיכר יהיו לה בנים שחורים, זאת שאוכלת בשר ושותה יין יהיו לה בנים בריאים, זאת שאוכלת ביצים יהיו לה בנים עם עיניים גדולות, זאת שאוכלת דגים יהיו לה בנים חינניים, זאת שאוכלת כרפס יהיו לה בנים זיווניים [= יפים], זאת שאוכלת כוסברה יהיו לה בנים שמנים, זאת שאכלה אתרוג יהיו לה בנים ריחניים. כתובות ס, ע״ב-סא, ע״א.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר