ארכיון יומי: 16 במאי 2020


תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

נוסח הכתובה

בסימנא טבא ובמזלא יאיא ובנחשא מעליא ובשעת רצון והצלחה: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳. יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודא מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת. יברכך ה׳ וישמרך, יאר פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום.

בחמישי בשבת עשרים יום לחודש אדר המהודר שנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעה וחמשים לב" ע (לבריאת עילם) למניינא דרגילנא לממני ביה בכאן במתא אצוירא יע״ה (יעזיה ה׳) דעל כיף ימא מותבה איך השה״ט (השם הטוב) הבח״ון (הבחור ונחמד) הח׳ הש׳ (החכם השלם) והוותיק כה״ר (כבוד הרב) יוסף ס״ט (סייפיה טב) בר כהשה״ט (כבוד השם הטוב) הח׳ הש׳ והוותיק כה״ר אליהו ס״ט בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק הישיש ונכבד כה״ר מסעוד נ״ע נוחו עדן) המכונה מלכא – אמר לה לכלה הנעימה הבתולה חביבא מב״ת (מנשים באהל תבורך) בת כהשה״ט הזקן הכשר הנבון וחשוב הישיש ונכבד כה״ר דוד נ״ע בר כהשה״ט הח׳ הש׳ והוותיק כהר״ר (כבוד הרב רבי) משה המכונה אשריקי נ׳׳ע, הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא בס״ד (בסיעתא דשמיא) אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין הנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.

 ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון מזוזי כספא עשרים וחמשה דחזו ליכי מינאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת יעלת חן כב״ד (כלתא בתולתא דא) חביבא מביית (מנשים באהל תבורך) והוות ליה לחתנא דנא לאנתו וצבי והוסיף לה מדיליה ע״ע (על עיקר) הכתובה עם הכפל סך שלושת אלפים דורוס גדולים די ספנייא גמר ונתנם לה מנכסיו ואגב מהקנה אגב) אדייק (ארבע אמות קרקע) מתייג (מתנה גמורה) מת״ש (מתנה שלימה) מת״ב (מתנת בריא) מתנה מחיים ולאח״מ (ולאחר מיתה) מתנה גלוייה ומפו' (ומפורשת) מתנה חתוכה וחלוטה לצמיתות כדין וכדת וכהלכה וכתחז״ל (וכתקנת חז״ל) ודא נדונייא דהנעלת ליה בין בגדים ותכשיטים ושמושי ערש ומעות בעין סך שני אלפים דורוס די אספנייא ונכנסו לרשותו תקפן ע״ע(על עצמו) במ״ור(בתורת מלוה ודשו) (כתובה) נצ׳׳ב (נכסי צאן בחל) נמצא ס״ה (סך הכל) עיות״ו (עיקר ותוספת) ונדו׳ (ונדוניה) סך חמשת אלפים דורוס גדולים די אספנייא וכך אמ״ל(אמר לה) חתנא דנא לכב׳׳ד (לכלה בתולתא דא ) הנז׳(הנזכרת) אחריות וחמר וחיזוק שטר כתובה דא קיבלתי עלי ועל ירתאי בתראי להתפרעא ומכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כ״ש (כל שמיא) מקומ״ט (מקרקעין ומטלטלין) מ" ש (מה שקניתי) ומשע״ל (ומה שאני עתיד לקנות) כוליהון יהון אחראין וערבאין לפי׳ (לפירעון) שטר כתובה דא כולה כנ״ל, וקבע״ע (וקבל על עצמ0 חתנא דנא שלא ישא אישה אחרת עליה כ״א <כי אם) דווקא ע״פ <על פי) התקנה החדשה הידוע׳(הידועה) ושלא יוציאנה ממדינה זו למ״א (למדינה אתית) כ״א (כי אם> עפי״ר (על פי רצונה) וקנינו לה להכלה המי (הנזכרת) בקש״מ (בקניין שלם מעכשיו) ובאייה (ובאופן המועיל) עכ״ה (על כל האמור) בכו״ פ (בכלל ובפרט) דלא כאס׳ (כאסמכתא) ודלא כטו״ד (כטופסי דשטרי) אלא כדחז״ל (כדעת חכמינו זכרתם לברכה) והכתובה כמנהג התושבים י״ץ(ישמרם צורם) והכל שריר ובריר וקיים.

אצווירא, מרוקו תר"ץ – 1930

החתן: יצחק בן נסים בן שלמה הלוי

הכלה: אסתר בת נסים בן יוסף דיין

הערות: הכלה היא נצר לר' אברהם אזולאי

מנהג: תושבים

עדים: ר׳ דוד כנאפו, ר׳ מאיר חי-אליקים

אמן: לא ידוע

50 על 68 צבעי מים על ניר מונח על מצע של גזירת נייר (יתכן שזו תוספת מאוחרת)

באדיבות: מר פיליפ אלחרר, מונטריאל, קנדה

 

Essaouira, Morocco – Maroc, 5690 – 1930

 

Le marie:Yitshak fils de Nessim fils de Chlomo Halévy

La mariee: Esther fille de Nessim fils de Yossef Dayan

Note:La mariée est descendante de R. Avraham Azoulay

Regime:Tochavim

Temoins: R. Moché Méir Haï Elyakim, R.David Knafo

Artiste:Inconnu

50×68, aquarelle sur papier sur un fond de découpage (probablement ajouté plus tard) de papier

Remerciements:  Philippe Elharar, Montréal, Canada

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

על האישה היהודייה בארצות המגרב, כולל במרוקו, פורסמו מאמרים מועטים, הדנים בהיבטים העממי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי ובחיי המשפחה שלהן. טרם פורסם ספר על האישה כאישיות עצמאית, שאינה תלויה בבעלה. הההנחה המקובלת הייתה, שהנשים היהודיות במרוקו עסקו במשק הבית ובטיפול בילדים בלבד והיו כפופות לרצון בעליהן ולכן תוארו כחסרות יזמה וכנשים שאינן משתתפות בחיי החברה, החינוך והתרבות.

מקומה של האישה בחברה היהודית בארצות המגרב משך את תשומת לבי כבר בשנים עברו. בשנת תשל׳׳ו פרסמתי מאמר בשם ״התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח״ שפורסם שוב בספרי ממזרח שמש עד מבואו (בשן, תשנ״ו, 156-147), וכן מאמר בשם ״חלקה של האשה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה״ שפורסם בקובץ מקדם ומיס (א, תשמ״א, 84-67), ושוב בשינויים בקובץ הפנינה – האשה היהודית במשפחה ובחינוך(תשמ״ט, 42-27) וכן בקובץ ממזרח שמש עד מבואו (תשנ״ו/א, 167-157).

מטרתו של חיבור זה לחשוף את המידע אודות נערות ונשים יהודיות במרוקו מגירוש ספרד עד המאה וד20 על מגוון פעילויותיהן בתחומי הכלכלה, החינוך והדאגה לטובת הזולת. דווקא האישה החריגה היא המעוררת תשומת לב, ויש עניין להכירה. היו נשים בעלות רצון חזק, שגילו יזמה בתחום המשפחתי או הכלכלי; היו מהן שפנו לדיפלומטים, לממשל ולסולטאן; אחרות עסקו בפעילות חינוכית כמו המחנכת הדגולה סטלה קורקוס ממוגדור, שפעילותה חרגה מעבר לכותלי בית־הספר; נשים החזיקו בחברת ״אם הבנים״, שהבטיחה חינוך נאות לילדים; אחרות השתתפו בפעילות כלכלית והיו אומניות וסוחרות, שתרמו מכספן למטרות ציבוריות, ללימוד או לצדקה; חלקן הצטיין בדבקות במסורת ובאמונה וסירב להתאסלם עם הבעלים, שקיבלו על עצמם את דת ישמעאל תחת לחץ. היו ביניהן נשים צדיקות וקדושות, שקידשו את השם. פרק מפורט מוקדש לגיבורה העממית של יהודי מרוקו, סוליכה הקדושה, שעמדה בניסיון למרות כל הפיתויים החומריים, והעדיפה למות ובלבד שלא להתכחש לדת אבותיה. מובאות בחיבור זה הגרסאות השונות לסיפור ממקורות לועזיים ועבריים, וכן היצירות הספרותיות שחוברו לזכרה ולכבודה.

מקורות המידע לחיבור זה היו הספרות העברית, בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות, שירים, סיפורים, מידע שפורסם בעיתונות העברית והלועזית, דיווחים של חברת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ושל ״אגודת אחים״ בלונדון, יומנים של תיירים נוצריים, תעודות מארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי, שטרם ראו אור, ועדויות בעל־פה של זקנים ורבנים החיים עמנו.

המלאכה איננה מושלמת; זהו ניסיון ראשון, ככל הידוע לי, לפרסם חיבור בנושא זה.

אני רואה בחיבור ניסיון להזים את הדעה המקובלת על האישה האדישה ולהציב יד לנשים טובות וצדיקות.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

דגם האשה האידאלית  מנוסח ב "אשת חיל" שבספר משלי, והוא מורחב ביצירות של חכמי מרוקו, בפיוטים בדרושים, בהספדים ובספרות ההלכה. האישה נדרשה להיות יראת ה' , לקיים את המצוות, להיות כנועה לבעלה, חרוצה בביצוע חובותיה בבית, ובעת הצורך, לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה.עליה לדאוג לילדיה ולחנכם בעודם תינוקות, לא להרבות בשיחה ולהיות צנועה,ביישנית, רחמנית וגומלת חסד לזולת. בזכות מעשיה הטובים תעניק החברה לבעלה כבוד ושבח.

האישה בשירים.

בשירים ששרו לכלה ביום חתונתה באות לידי ביטוי ציפיות החתן, המשפחה והחברה. על הכלה להיות בת זוג אידיאלית.

בשירו של רבי יעקב אבן צור – יעב"ץ – שהודפס בספר שיריו, מתוארת הכלה.

להובלת הכלה, שיר ששר הפייטן בעת הובלת הכלה את חתן תחת חופתו.

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאֹד יִקְרֶה, עָלַיִךְ תִּטוֹף מִלָּתִי

וּבְשִׁיר וְזִמְרָה אֵיל אוֹמְרָה, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי : כַּלָּה

אֵילַת אֲהָבִים הִזָּהֲרִי, בִּימֵי נִדָּתֵךְ חִיבָּתֵךְ

וִימֵי לֵידָה גַּם טוֹהַר הִשָּׁמְרִי, עֲדֵי תִּטְבְּלִי גְּוִייָּתֵךְ.

 

עֵת תְּגַלְגְּלִי עִיסָּתְךָ וְכָרִי, לְהַפְרִישׁ חָלָה כְּהִלְכָתֵךְ

וּבְלֵיל שַׁבָּת וְגַם מוֹעֲדִים, הַדְלִיקִי נֵרוֹת כְּמִצְוָתִי

וְתִזְכִּי לִרְאוֹת בָּנִים יְדִידִים, יוֹדְעִים תּוֹרָתִי וּתְעוּדָתִי : כַּלָּה

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵיךְ, עוֹד שִׁבְתֵּךְ בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֵיךְ

 

בִּצְנִיעוּת גָּדוֹל בְּכָל עִנְיָנֵךְ, כִּי הוּא הֲדָרֵךְ וְתִפְאַרְתֵּךְ

וְעַל דַּל וְדָךְ תִּפְקְחִי עֵינֵךְ, וּתְהִי קְרוֹבָה הֲנָאָתֵךְ

וְהַיִי בַּיְישָׁנִית וְגַם רַחְמָנִית, וְאֶת לִבְּךָ תָּשִׂיתִי לְדַעְתִּי

הִוָּסְרִי וְאַל תְּהִי יַצְאָנִית, עֲשִׂי מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי : כַּלָּה

 

חִגְרִי נָא בְּעוֹז תָּמִיד מָתְנַיִךְ, רַחֲקִי עֲצֵלָה וּבַטָּלָה

וּבְבוֹשֶׁת פָּנִים שְׁחִי עֵינַיִךְ, מִבְּלִי הַגְּבַה לְמַעְלָה

וְנוֹפֶת תִּטּוֹפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, אַתַרְבִּי שִׂיחָה וְנִיב מִלָּה

וְהַחֲזִיקִי כָּל מִידָּה טוֹבָה, וּקְחִי מוּסָרִי וְתוֹכַחְתִּי

וְאַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, וְיָרַשׁ זַרְעֵךְ אֶת בִּרְכָתִי : כַּלָּה

המשורר סיכם למעשה בשיר את התכונות והמעשים הנדרשים מהכלה כמו גם ממה עליה להתרחק, עליה להיזהר בדיני נידה וטבילה לאחר לידה, להדליק נרות בערבי שבתות, להתייחס בחסד לעניים, להיות צנועה, ביישנית (על כך חוזר המשורר פעמיים) ורחמנית, להצטיין בחריצות, לא להיות יצאנית ואף לא דברנית. יצאנית כאן הכוונה, שהאישה לא תצא החוצה הרבה לבדה.

בשירי חתונה – מהם לשבע ברכות ולקריאת התורה המיוחדת לחתן, שחוברו על ידי רבי דוד בן אהרן חסין יליד מכנאס, שיבח הפייטן את החתן על ייחוסו וחכמתו ואת הכלה , על היותה בת חשובים ועל יופייה. באחד השירים מצפה הפייטן, שהאישה תשמור את שלוש המצוות הבסיסיות, שהוזכרו לעיל : נר שבת, נידה וחלה.

יוֹשְׁבִים בְּרֹב שַׁלְוָה / הָיוּ לִפְנֵי הָאֵל

וּבְחֶטְאָם אָז צִוָּה / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

לָהּ אָמַר בְּחִבַּת / שָׁמוֹר, נְצוֹר כְּבַת

עַיִן אֶת נֵר הַשַּׁבָּת / וְנִדָּה וְחַלָּה

בשיר אחר נאמר :

וּצְנוּעָה לֹא תֵּצֵא חוּצָה / הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ צוֹפִיָּה

בשיר שחובר על ידי רבי רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר

כָּל הַשָּׁרוּי בְּלֹא אִשָּׁה / שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה וּבְרָכָה

בְּלֹא תּוֹרָה בְּלֹא עֵצָה / בְּלֹא שִׂמְחָה אֵימָה וַחֲשֵׁיכָה

כָּל יָמָיו עָלָיו לְמַשָּׂא / בַּעֲבֵירָה מִחֵטא לֹא נִשְׁמַר

אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים

מִסְפַּר יָמָיו כְּפָלִים עַל רֵעָיו יִתְאַמָּר

המסר הטמון בשיר הינו שיש לאשה תפקיד בחיי הגבר : להביא ברכה לביתו, לשמחו, למנוע ממנו לעבור עבירות, להוסיף למעמדו וליוקרתו בעיני בני אדם ולהאריך את חייו.

בשירה העממית הערבית יהודית, שהייתה נהוגה בחתונות לכבוד החתן והכלה, מופיעים משפטים הבאים

ואת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

כדי שתחיו בעלזה ושושנים

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים.

כלומר על האשה לשמוע בקול בעלה ולשרתו אם תידרש. לשם כך עליה להתעורר גם בלילות והדבר יגרום לזוג אושר, שמחה וצאצאים רבים.

האישה האידיאלית והציפיות ממנה כפי שהן באות לידי ביטוי בשירה ובספרות

אליעזר בשן

עמ' 13

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג

 היהודים-במרוקו-והמיסיון-האנגליקני
היהודים-במרוקו-והמיסיון-האנגליקני

צוות שפעל עם גינצבורג

בדין וחשבון שנמסר על שנת 1875 נכתב, כי צוותו של גינצבורג כלל את שלמה דרמון, ובעלי התפקידים האלה: מחסנאי, מפיץ ספרים, מנהל בית ספר, שלוש עוזרות, מורה ועוזר לבית ספר ערב למבוגרים — בסך הכול תשעה עובדים.

בדו״ח זה נזכר רק שם אחד. מתעודות ומדיווחים אחרים ידועים השמות הבאים: אשתו שרה גינצבורג, שהייתה לו לעזר וגילתה יזמה עצמאית עוד בהיותם באלג׳יריה. במוגדור הקימה מועדון תפירה לנשים שפעל בימי שישי, ומטרתו לעודד רווקות ונשואות ללמוד את אומנות התפירה וכן לספק ביגוד לנצרכים. בין המדריכות היו נשים אנגליות שביקרו בעיר.כמו כן עסקה שרה בחינוך בנות ונשים. היא ניהלה בית ספר בימי ראשון לילדי מתנצרים ולנשים, שרוב התלמידות בו היו יהודיות ומיעוטן מוסלמיות, וכן בית ספר יומי לבנות. הדריכה נשים באופן אישי, וניהלה טכסי תפילות לנשים בימי שישי וראשון. היא נהגה ללוות את בעלה או את עוזרו אלי זרביב בביקוריהם בשבתות בבתי היהודים. בעת הצורך טיפלה במרפאה בעיניהם של ילדים יהודים. בשנים 1880-1879 התמסרה למאבק למען הענקת חסות בריטית לבעלה והחזרתו למוגדור, לאחר שנאלץ לעזוב את העיר. הריצה מכתבים לשגריר בריטניה טנג׳יר ולמשרד החוץ הבריטי בנידון. בהיעדרו קיבלה על עצמה תפקידים נוספים בשליחות המיסיון.

העוזר החשוב ביותר של גינצבורג ואישיות מיסיונר בזכות עצמה, בהיעדרו של גינצבורג ממרוקו, היה תיאודור אלי זרביב. הוא נולד בקונסטנטין שבאלג׳יריה ב־1840, והיה בעל אזרחות צרפתית." התנצר סמוך ל־1860 על ידי גינצבורג. פעל לידו באלג׳יריה ולאחר מכן במוגדור. אשתו הראשונה נפטרה  ביולי .1881

אשתו השנייה הייתה אנגלייה בשם-Emily Heathcote   ב-1873נלווה לביקורו של גינצבורג במרוקו. החל מ־1875 כיהן בתור מנהל בית הספר של המיסיון במוגדור. מילא שליחויות מטעם האגודה הלונדונית בערי מרוקו ובאלג׳יריה בזמנו של גינצבורג וגם לאחר שהאחרון עזב את מרוקו. ידע עברית וערבית, והיה מתרגם לערבית את דרשותיו של גינצבורג, שנאמרו בעברית בטכסי התנצרות. נוסף לכך היה פעיל באגודה לביטול העבדות. גם אשתו השנייה כמו נשות מיסיונרים אחרים, הייתה פעילה בהדרכת נערות באופן אישי, וכן בהוראה בבית הספר לנערות.

שלמה דרמון המכונה ״צעיר המתנצרים״ היה דמות מיוחדת. נולד באלג׳יר ב־1850. בן ארבע התייתם מאביו, ואז עבר עם אמו לקונסטנטין. שם נוצר הקשר בין גינצבורג לבין האם ובנה. בגיל שבע החל שלמה ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגליקני. בגיל עשר התלבט בין הנאמנות לתורה שבעל פה לבין התורה שבכתב, וחש שישו הוא המשיח הנזכר במקרא. אבל רק בגיל עשרים גילה את דבר אמונתו החדשה באוזני אחותו. כעבור שנתיים התנצר. בהשפעתו של גינצבורג, קיבל על עצמו להתמסר לפעילות מיסיונרית בקרב אחיו, ופעל בשליחות האגודה הלונדונית.

בתחילת 1877 יצא דרמון בשליחות המיסיון ממוגדור למראכש, שהה בה ארבעים יום, והצליח להכניס תחת כנפי הנצרות יהודי בן 27. שם הכיר אישה בת 26, בתו של משה עשור ממאזאגאן. היא הייתה אלמנתו של יהודי אזרח בריטניה בשם קומטה. היא התרשמה מהטפותיו של דרמון, ולאחר התכתבות ממושכת באה למוגדור, קיבלה הדרכה נוספת, התנצרה ושמה הוסב .Reina Christina. יהודים ניסו לשכנעה שתחזור ליהדות, ואביה דרש שתחזור לביתו, אך היא סירבה. אירוע זה שימש בין השאר עילה להתקפה על ״מצפה״.

בני הזוג נישאו במרס 1877 ואת טכס הנישואין ניהל גינצבורג. בסוף דצמבר נולדה להם בת. עקב החרם שהוטל על ידי בית הדין על מי שישתף פעולה עם המיסיונרים, לא הורשתה שום מיילדת יהודייה לסייע בלידה. בנובמבר 1878 נשלח דרמון עם אשתו ובתו למראכש. לאחר מכן ביקר במכנאס, בפאס וברבאט, ושב למוגדור.

הוא היה אדם רגיש ודאג לנצרכים ולסובלים, ביניהם לקרבנות הבצורת של שנת 1878 , ועל רקע זה הבטיח לו הרב הראשי במוגדור שבעתיד לא יתייחס אליו בעוינות. ב־1 בנובמבר 1878 נאסר בפקודת הקונסול של צרפת, ושוחרר כעבור ימים אחדים. הוא הלך לקונסול ולמושל כדי לשחרר מתנצר ששמו סטפאנוס שנעצר והולקה. ניהל ויכוחים עם יהודים שהתאספו ליד ביתו של המושל, כדי להביע התנגדות לשחרורו של מתנצר ששמו ששפורטש. למחרת חלה בטיפוס, ולפי גרסה אחרת נדבק במחלה מהמטופלים שלו בזמן הבצורת והמגפה. הוא מת בליל שבת, 28 בפברואר 1879, בן 29. קונסול צרפת, אף על פי שהיה קתולי וגילה עוינות למיסיון האנגליקני, הוריד את הדגל לחצי התורן לאות אבל על מות דרמון. ״צעיר המתבצרים״ נקבר ליד המתנצרת המבוגרת ביותר הגברת חנה הרוש המכונה ראמו ( ראה עליה להלן ). רעייתו המכונה "Bible Woman" פעלה בשירות המיסיון לאחר מות בעלה בתחומים הבאים: ביקרה חולים יהודים מוסלמים יחד עם הגב׳ גינצבורג ניהלה עמה את התפילות בימי ראשון אחר הצהריים; תרגמה והסבירה בשיעורים שניתנו לנשים בימי ראשון על ידי הגב׳ גינצבורג: לימדה לימודים עבריים בשפה האנגלית בבית הספר לבנות.

איוב  דהאן, אזרח צרפת, רוקח במקצועו, פעל בצוות של גינצבורג, ולאחר עזיבתו של האחרון את מרוקו ב־1886, המשיך ופעל בצוות של זרביב. ביקר חולים בבתיהם, קיבל אחרים בביתו וב״מצפה״ לשם טיפול. אגב הטיפול היה משוחח עם המטופלים כדי לשכנעם בצדקת הנצרות ומוסר להם ספרי תנ״ך ו״הברית החדשה״, סיסמתו הייתה שהמשיח הוא ״רופא הנפש״. רוב חוליו היו יהודים, ומיעוטם מוסלמים ואירופים. בין השנים 1886-1877 ביקר בערים פאס, מאזאגאן, קזבלנקה, רבאט, ומספר פעמים במראכש. נוסף לכך עסק בהוראה תחת ניהולו של זרביב.

אדולף מישקוביץ, יהודי שנולד בהונגריה ב־1836, סנדלר במקצועו, הוטבל לנצרות ב־ 1862בקונסטנטין על ידי גינצבורג. קיבל אזרחות של צרפת, ושם נשא לאישה את הלן מוטאס שילדה לו שלוש בנות ושני בנים. במוגדור נמנה עם צוותו של גינצבורג ועסק בהפצת ספרי המיסיון. ביולי 1879 גורש ממוגדור יחד עם זרביב והורשה לחזור ב־1880. משנאלץ גינצבורג לעזוב את מוגדור וזרביב מילא את מקומו, פעל בצוות שלו מ־1886 ואילך. לפי דיווחים, מ־1882 ועד פטירתו ביולי 1908, ביקר בעשרות קהילות בחופי הים התיכון והאוקיינוס ובאזורים הפנימיים, כולל במקומות שבהם היה מסוכן לאירופי לבקר, דוגמת עיירות בהרי האטלס, ולשם כך היה לובש בגדי מוסלמי.

יקותיאל לימד עברית בבית הספר של המיסיון, מ־1875 ואילך. הוחרם ב־4 בפברואר 1879. הוא ומשפחתו נאלצו לעזוב את המלאח, ומצאו מקלט ב־׳מצפה״. מסעוד המכונה ״מסעוד הקדוש״ ובשמו הלועזי פליקס, יליד כרוקו, ניהל את הלימודים העבריים בבית הספר. הוא נזכר בדו״ח של גינצבורג מ-1883. עסק גם בהפצת הנצרות. בשנה הנ״ל הגיע לדמנאת (כ־90 ק״מ ממזרח ־מראכש).

ביולי 1879 נזכרים בשירותו של גינצבורג אחיו של חיים ששפורטש, נער בן 16,ואמו. באותו מכתב נזכרת גם הגברת סאמיחראסט בין אנשי צוותו. לא ידוע מה היה תפקידם של הנ״ל.

אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג עמ' 57

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר