ארכיון יומי: 26 במאי 2020


מכתבי נשים לדיפלומטים-אליעזר בשן

נשות-חיל-במרוקו

פרק ג: מכתבי נשים לדיפלומטים

תביעות של אלמנות, שבעליהן שירתו בקונסוליות של בריטניה במרוקו

היו נשים בעלות יזמה, שפנו לגורמים ציבוריים וממשלתיים בכתב או בעל־פה, והיו מהן שהופיעו אישית בפני אנשי הממשל והסולטאן.

אלמנת יהודי שכיהן בתפקיד תורגמן בשירות בריטניה, הומת על־ידי הסולטאן ורכושו הוחרם (אחרי 1733)

אחרי שנת 1733 פנתה אלמנתו של שלום נחמיאש, סוחר ותורגמן, לסגן הקונסול הבריטי בעיר סלא לקבלת חוב שחייבים לבעלה. לדבריה, התגורר בעלה בלונדון במשך שנים מספר. לאחר מכן עבר לסלא שבממלכת מרוקו בעקבות מסחרו ונטל עמו את סחורתו כמו גם סחורה של סוחרים אחרים. באותה עת תפשו המאורים אנייה אנגלית, שהובאה לנמל סלא. הקונסול הבריטי בסלא, ג׳והן ליאונרד סוליקופר (John Leonard Solicofre), פנה אל בעלה בשל ידיעותיו באנגלית ובערבית וביקשו לכהן בתפקיד תורגמן ולטפל בשחרור האנייה.

לדבריה, היה בעלה מוכן תמיד לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו ולכן פנה על פי בקשת הקונסול אל הסולטאן של מרוקו (אסמעיל הראשון, ששלט בשנים (1727-1672), בהתאם לנוהג בארץ זו, בבקשה להחזיר את הביזה. הפנייה הרגיזה את הסולטאן עד כדי כך, שפקד על שריפת בעלה בעודו חי ועל החרמת כל רכושו לשימושו של הסולטאן, וכך אכן היה. כתוצאה מכך אבד כל הרכוש של בעלה והיא נשארה חסרת כל, כיוון שבעלה, בסייעו לקונסול הנ״ל, הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי בריטניה. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא מטה לחם. בסיום מכתבה מבקשת האישה לקחת לתשומת לב את העניין המצער וכן היא מבקשת מסגן הקונסול שיואיל להעניק לה סכום מספק ״לפי חכמתו״ (29 ,71/21 ,.(SP

הערת המחבר: התעודה פורסמה אצל: 310-311 ,1979 ,Stillman שרשם בכותרת את השנה 1772. לא ברור לי מאין לו תאריך זה. על פי כתב־יד עברי נשרף שלום נעמיאש במכנאס בשנת 1733. ברשימת נפטרים נאמר: ״נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה״ג שלם נעמייאש מא״י תוב״ב ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי ונעשה תגר גדול ונשרף בכאן מכנאס יע״א ע׳׳י מלשינות היום יום ג׳ כח לכסלו שנת תצ״ג לפ״ק״. אברהם יערי, שפרסם מידע זה, כתב, ש״אפשר שהיה שליח ארץ ישראל שנשתקע במרוקו״(תשי״א, 859-858). ח״ז הירשברג (תשכ׳׳ה, חלק ב, 287-286, 366, הערה 84) המזכיר את שלמה נחמיאש יליד מרוקו, שסחר בלונדון, שימש בשנת 1733 תורגמן של הקונסול ונשלח על־ידו לשחרר ספינות, ואת אלמנתו רחל. אך את המקור, שהובא על־ידי א׳ יערי, לא הזכיר. תורגמנו של קונסול בריטניה, שלמה נחמיאש, ושריפתו מוזכרים על־ידי אנגלי בשם Thomas Pellow, שנשבה בהיותו בן 11, נלקח למכנאס ושהה בשבי במשך 23 שנים. הוא תיאר את מרוקו בשנים 1738-1715, את ההפיכות שהתחוללו בשנים 1736-1720 וכן את הרפתקאותיו, בריחתו ושובו לאנגליה בספר, שיצא לאור בשנת 1739 ושוב בשנת 1890 (1890 ;1739 ,Pellow Thomas)

אלמנה ושישה סוחרים, שפנו לשר החוץ הבריטי(אחרי 1733)

האלמנה פורטלו דה קויראס (Portello de Quiras), שזהותה לא ברורה (ייתכן שהשתייכה למשפחתי אנוסים) וכן שישה סוחרים שטחו בפני שר החוץ הבריטי, הדוכס מניוקסל, את בקשתם: הם שלחו סחורה אל שלום נחמיאש מסלא, שמכר אותה ואמור היה לשלם להם לאחר קבלת הכסף מהקונים. אלא שנחמיאש זה, שהיה בעבר תורגמן לסגן הקונסול הבריטי, נשרף בעודו חי בפקודת הסולטאן של מרוקו וכל רכושו, כולל שטרי החוב שלו, הוחרמו לקופת הסולטאן. בין השאר היו בידיו 3,500 לי״ש, שהיה חייב להם עבור הסחורה שנמכרה על־ידו. ניתן להוכיח זאת באמצעות אישורים מתאימים. כיוון שאין עוד קונסול בריטי בסלא מבקשים הפונים, שכאשר יישלח אדם למלא תפקיד זה יקבל הוראה לדאוג לזכויותיהם ולשלוח את הכסף לנציגיהם בסלא כדי לחלקו בין הזכאים.

מן הראוי לעמוד על הרקע המדיני לאירוע, שכתוצאה ממנו נשרף נחמיאש. בשנות ראשית שלטונם של הסולטאנים מבית פילאלי – החל מאסמעיל הראשון עד שנת 1753 – לא היה הממשל יציב בשל מלחמות שהתנהלו בין בניו על השלטון(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 283-260). כדי להבטיח את הפעילות המסחרית של הבריטים במרוקו ובערי החוף של הים התיכון וחוף האוקינוס נערכו הסכמי שלום בין מלכי בריטניה לסולטאנים, שבעקבותיהם ניתן היה לשחרר גם את הבריטים, שנתפשו על־ידי פיראטים מרוקניים. אחד מבסיסיהם החשובים היה בסלא שלחוף האוקיינוס, ומכאן הטילו את אימתם על הסחר האירופי באוקיינוס (בשן, תש״ם, 67-44).

בשנת 1721 נחתם הסכם שלום בין המלך ג׳ורג׳ הראשון(מלך בשנים 1727-1714) ובין מולאי אסמעיל, אך עם פטירת הסולטאן פג תוקפו של ההסכם. בשנת 1729 אושר ההסכם הקודם על־ידי עבדאללה החמישי אלמורתדה, שעלה על כס הסולטאנות באותה שנה, ועל־ידי ג׳ורג׳ השני(מלך בשנים 1760-1727). הקונסול הבריטי ג׳והן ראסל (Russel) הצליח לשחרר 23 שבויים בריטיים, אולם דמי הפדיון לא שולמו עקב עזיבתו של ראסל. הסולטאן רגז ופקד לאסור את ממלא מקום הקונסול הבריטי, ג׳ימס ארגאט (Argatt), עד קבלת הכסף. כעסו של הסולטאן גבר משום שאניות מלחמה של ספרד לקחו בכוח מאורים מתוך האניות הבריטיות ומכרום לעבדות. הייתה זו אמתלה, שאפשרה התעלמות מן ההסכם עם בריטניה, ואכן, הבריטים לא מנעו זאת. מבסיסם בסלא המשיכו הפיראטים לתקוף אניות סוחר בריטיות, שלעתים הובילו נוסעים ספרדיים ופורטוגליים. היחסים בין מרוקו לבריטניה הורעו. במאי 1723 הגיע ג׳והן ליאונרד סולקופר לסלא לשמש בתפקיד קונסול בריטניה במקום ראסל. עוד באותה שנה נסע לחצר הסולטאן כדי לשחרר את אנשי הצוות ואת נוסעיה של אנייה בריטית שנשבו. הקונסול הזכיר את ההסכם בין שתי הממלכות, שכן ראה בשביית הנוסעים הפרה של ההסכם. הסולטאן טען, שאם אניות של בריטניה נושאות אזרחים ספרדיים ופורטוגליים, שהם אויביו, יש לו זכות לשבותם (87-90 ,1972 ,Rogers).

תומאס פלו (T. Pellow) תיאר את האירוע ואת שריפתו של נחמיאש. לדבריו נתפסה אנייה בריטית ועליה 70 אזרחים פורטוגליים על־־ידי פיראטים מרוקניים, והשבויים נשלחו למכנאס. הקונסול הבריטי בסלא פנה אל אבשלום קנדיל (Candeel), רב חובל של אניית פיראטים בסלא, בבקשה לשחררם, אך ללא הועיל. הקונסול החליט אפוא ללכת בעקבות השבויים ולהגיש תלונה בפני הסולטאן במכנאס. הוא לקח עמו את היהודי שלום נחמיאש לשמש תורגמן. הקונסול הוצג בפני הסולטאן, ששאל אותו למטרת ביקורו, וענה באמצעות היהודי, שמטרת ביקורו ליידע את הסולטאן בכך, ששבייתם של אזרחים בריטיים היא הפרת הסכם, שנחתם לאחרונה. הסולטאן ענה, שהשבויים הם אזרחי פורטוגל – אויביו – ולכן השבייה חוקית. היהודי טען, שקשה לקבל את ההנחה, שאסור לבריטים להוביל באניותיהם אזרחי מדינות, המקיימות עמם יחסי שלום, אך אם אין כוונה לשחרר את כל הנוסעים, יש לשחרר לפחות את הבריטים. הסולטאן נשאל על־ידי אבשלום קנדיל, שהיה נוכח, האם הוא יודע עם מי הוא מדבר. תשובת הסולטאן הייתה ״עם אנגלי״, אך קנדיל ענה: ״לא אדוני, עם יהודי״. הסולטאן השיב: ״אכן עם יהודי״ ואז קרא בקול לשומריו ופקד עליהם לקחת את היהודי ולשרוף אותו מייד. היהודי קרא לסולטאן להצילו ונקב בסכום מסוים של כסף, שייתן לו בתמורה. ״לא, כלב!״, אמר הסולטאן, ״לא יסולח לך אפילו לא תמורת כל הכסף של ברבריה״ ופקד: ״קחו אותו ושרפו אותו״ ואכן, השומרים ביצעו זאת מייד. ביתו רוקן, כולל כספו.

לא היה זה המקרה היחיד של חיסול יהודי, שפעל בשירות הקשרים בין סולטאן מרוקו ובין מדינה אירופית. מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757), שבשירותו פעלו יהודים בתפקידי מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות, חיסל יהודי שפעל בשירותו. יצחק קארדוזו, בעל מעמד נכבד בחצר, הוזמן על־ידי הסולטאן ובחשד שחיבל ביחסים בינו ובין בריטניה ציווה להלקותו, לכרות את ראשו ולשרוף את גופתו – כל זאת ללא חקירה ודרישה [בשן, תשנ״ה, 41-40 (ושוב בתשנ״ו, 217-216); 91/33 co].

האיטלקי אדמונד אמיקיס (Amicis) כתב, שבשנות ה־70 של המאה ה־19 הגישו נשים יהודיות פטיציה לשגריר איטליה במרוקו. אין פרטים על אופי הבקשה (,1882 ,Amicis 261).

מכתבי נשים לדיפלומטים-אליעזר בשן-עמ' 30

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

אל מעין העדן

ראשית בואם של יהודי קהילת כפר אַשְגֵ׳ן

[כתבה זו במילואה נכתבה ע״י ידידנו החוקר מר משה דהאן נ״י].

הקהילה הקטנה היהודית שהתנהלה מראשית יסודה בכפר זה היתה למעשה קליטה מתוכננת שנאלץ השריף הגדול שנחשב לבעלות היחידה של האיזור המשולש הגובל עם  שבט ״מסמודה״ מצד צפון, עם שבט ״רהונא״ מצד מזרח ועם שבט בני ״מזגלדה״ ועם שבט ״בני מסתרה״ מצד דרום, מעין סטטוס פיאו דלי שנקבע לאזור שליטתו של השריף הגדול שהשתרע על מאות אלפים הקטרים שתושביהם כולם היו כפריים תושבי ההר, אשר התפרנסו מפאלחה ומגידולי שדה.

לפני בוא השלטון הצרפתי, וכל תושבי המשולש השריפי היו נחשבים כארסים של השריף, מתוצרתם לקחו שתי הידות  ולאוצר השריף נתנו שליש אחד.

האריסים עסקו גם בגידולי צאן ובקר ובבעלי חיים אחרים, בהמות המשא שימשו לתושבים הכפריים להובלת תוצרתם מהשדות, ולמשאות בין כפרים, ולהובלת תוצרתם לשווקים.

כפטרונם של האריסים והפלחים השריף היה צריך לדאוג לצרכיהם, למחייתם ולכל הנחוץ לצורך קיומם, כגון:

בעלי מלאכה ליצור מטוויות לצמר הכבשים, וכן גם לעיבוד עורות ליצור נעליים, לחייטות ולתופרים, לנגרים, לצורפים, לפחחים שיצרו כלי בישול מפח, לברזליים, לנפחים וכו׳, ומעל לכל למרדענים שעבדו מרדעות לבהמות המשא.

לפני קרוב למאתיים וחמישים שנה השריפים התחילו להביא לצורכי פרנסתם יהודים בעלי מקצועות שונים מכל הסוגים.

ועל מנת לא לאפשר להם לגור עם המוסלמים. העדיפו השריפים לאפשר להם לגור בכפר ״אשג׳ן במרחק תשעה ק״מ מהעיר, בגלל שהעיר וואזן מקודשת לאיסלם. לשם נהרו יהודים מהערים פאס, מכנס, רבאט מרקש, כמו כן מהרבה עיירות אחרות ומהאטלס.

חוץ מהעיר כַּזַה־בְּלַנְכַּה אשר עדיין לא היתה קיימת, על שטחה היה קיים רק בית לבן קטן שהיה שייך לדייגים  הספרדים שבאו לדוג באיזור האטלנטי של מרוקו.      ן

במרוצת השנים היהודים התבססו ונהיו גם הם לתושבים קבועים ונתנים של השריף, היו כתבי עת שהעריכו מספרם בכשלושים משפחות.

מצבם הכלכלי כעוסקים בכל מיני מלאכות היה איתן, לכן הצדיק רבי עמרם במגביות שערך באיסוף כספים למען ישיבות חברון הספרדים לא פסח נם על הכפר.

וכפי שכתב הרב יוסף משאש בספרו "אוצר המכתבים" שהצדיק כאשר הגיע לכפר אשג׳ן חלה שם במחלת ריאות קשה (שחפת) נפטר ונאסף אל עמיו.

חברה קדישא המקומית טיפלה בפטירתו ובקבורתו, זה היה ביום תשעה באב. כשהגיעה השמועה לערי מרוקו הגדולות קיימו יום הספד ובכי תמרורים עליו, והחל מאותה שנת פטירתו, היו יהודים מכל ערי מרוקו באים לקיים הילולתו.

היהודים הראשונים, שידעו על גדולתו וקדושתו של רבי עמרם בן דיוואן, היו רבני ומשוררי העיר מכנם.

כי לאחר מנוסתו מחברון עם בנו באו למכנס וגרו בה כשמונה שנים, הם היו הראשונים ואחריהם יהודי פאס ועיר צפרו שהתחילו לעלות לקבורתו ביום פטירתו.

הילולתו נקבעה ליום ט״ו באב שהוא יום טוב, וכל שנה באותו תאריך התחילו לנהור לקבורתו ולהילולתו וכל הסביבה עם יהודי הכפר אשג׳ן שרובם באו ממכנםס להשתקע בכפר אשג׳ן, וכשיום הילולתו התפרסם ונהיה לעובדה, המון עולים באו מכל קהילות מרוקו להשתטח על קברו.

רק אחרי כשלושים שנה שהקהילה הקטנה של יהודי כפר אשג׳ן עברו בהסכמת השריף שהתרצה ואיפשר ליהודים לעבור להשתקע בעיר וואזן, בניהם של התושבים הותיקים, רק אז התחילו לקיים יום ההילולה.

מיד עם עזיבת היהודים את כפר אשג׳ן. הערבים הכפריים  מאשג׳ן התחילו בהריסת בתי היהודים שברובע היהודי, עד השנים שלפני עלות היהודים לישראל כמה מותיקי העיר וואזן מתוך סקרנות היו הולכים לדלות מים זכים מהמעין שממנו שאבו היהודים מים לשתיה.       

המעיין נמצא ברובע היהודי. ושם עדיין בהריסות הבתים, ניכרים העתיקות בצבעים הססגוניים שבהם צבעו היהודים את בתיהם.

משפחות אחדות שהוריהם באו מכפר אשג׳ן להתגורר בעיר וואזן המשיכו לקיים את יום ההילולה של רבי עמרם ביום ט״ו באב, ואלו הן:

משפחת משה לוי, משפחת יוסף עמרם, משפחת יצחק צרוייה, ומשפחת מכלוף צרוייה.

בזמן ההוא שֵיך היהודים היה איש מכובד ושמו דניאל אזולאי, ועל שמו קראו בית הכנסת של דניאל (ראה מה שכתבנו עליו בעמוד 215)                                

ויש משפחות אשר עד היום מקיימים ההילולה גם בראש חודש אלול שהוא חודש התשובה והרחמים.

 השפלת יהודי וואזן ע״י השורפה ראשי ה״זאווייה״

ההשפלות שהיו מנת חלקם של יהודי וואזן בזמן שילטונם של השורפה של וואזן, היו בלתי נסבלים ומכאיבים, היו השפלות שהוכתבו ליהודים כמיעוט מושפל ומשולל זכויות.

ואלה נקראים ״איגרת עומר״, או חוקת מיעוטים, אשר היתה מפלה לרעה. וזאת נקראת חוקת הדימי שפירושה חייבים המוסלמים להשפיל את היהודים ואת דתם. אחת מההשפלות הבולטות היה האיסור ליהודים לבנות בית כנסת חדש בעיר, אסור ליהודי לנעול נעליים חדשות ברשות הרבים אלא אם כן מיד יצבע אותם בצבע שחור, אסור ליהודי לנעול נעליים ליד מסגד, אסור לו להתהדר בלבוש מכובד, אסור לו לרכוב על סוס אלא על חמור.

בראות מוסלמי יהודי עובר ברחוב, היהודי היה חייב לפנות – לו הדרך על מנת לא להתחכך עימו, ולדבריהם דבר זה מטמא אותם.                            

ראשי ה״זאוויה״ הם ראשי הדת המוסלמי, למדני ומלמדי דת האסלנו.

להתהדר, ז״א לא ללבוש ג׳לאבי׳ה איכותית ולא תרבוש אדום אלא שחור.                                                                        

ליהודים היה אסור לקיים תהלוכות, ולמוסלמים היה מותר להטריד תהלוכות לויית המת, בכלל היה אסור ליהודי להרים יד או להשתמש בכח נגד הערבי.

יש להוסיף: ׳השורפה׳ שהיו משושלת ׳הסונים׳ שהם כביכול יותר קיצוניים וקנאים לדת האיסלם היתה דרגת עליונותם מרשה להם להוסיף עוד השפלות אישיות על היהודים כגון:

מוסלמי שיפגוש יהודי ברחוב יגיד לו ׳תרים, והיהודי חייב לציית ולעשות תנועת הרמת כתף אחת והנמכת הכתף השניה.

אם הערבי ירצה לבזות היהודי יגיד לו לעשות תנועת הפלית כנים מראשו, יעמוד היהודי ויבצע כרצון הערבי התנועות המגונות האלה.

יש לציין שכל הגזרות האלו היו בתוקף רק בתקופות צרה ורוגז כ״כ לא היו  בכל הערים, וכ״ז היה עד בוא הצרפתים למרוקו בשנות 1907. "הכוונה בזה, שכאשר הגוי רואה יהודי בדיר ורוצה לבזותו כי בעיניהם הוא מקולל ח״ו. היה הגוי קורא לעברו ״האג׳״ דהיינו תרים הכתף לאות השפלה ולדאבונינו היהודים היו רגילים לזה ומבינים את כוונתם, יש לציין 

שזה היה לפני בא הצרפתים למרוקו. ועל הרוב היה דבר זה נוהג רק     בשכונות גויי הכפרים.

בין יתר ההפליות היתה גם מניעה מהיהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור.

מתוך בירור או התחקות לפירוש האיסור האחרון הנזכר הגעתי אני למסקנה אחת לפי עניות דעתי, חודש הרמדאן אצל המוסלמים אינו כחודשי היהודים או הקלנדר הנוצרי, שהחודש הוא יציב וקבוע ואצל היהודים גם כן הוא קבוע, מה שלא קיים אצל המוסלמים, אצלם שנה אחת הרמדאן יפול בחורף, פעם בסתיו, פעם באביב ופעם בקיץ, פשוט הוא מסתובב חודש נייד, יכול להיות פעם בינואר או בחודש אוקטבה

בדרך כלל הוא חודש ירחי כמו העברי לפי לוח קבוע ובתור שכזה יכול פעם במשך 12 שנים ליפול בחודש תשרי.

יוצא שיום הכיפורים שלנו יחפוף את היום התשיעי או העשירי בחודש רמדאן, היות והמוסלמים צמים בכל חודש רמדאן יום כיפור יצא יום צום גם ליהודים ונם למוסלמים.

נהוג אצל המוסלמים שעל מנת להפסיק יום הצום הם תוקעים במין חצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר כדי שהמאמינים הצמים ישברו את הצום.

ליהודים ביום כיפור בשעת הנעילה שיוצא באותו זמן כשאנחנו תוקעים בשופר והם בחצוצרה, כדי שקול השופר לא ישמע ולא יבלבל את הצמים שלהם ראשי הדת המוסלמית ״העולמה״ הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור בשעת הנעילה.

אך האיסור אינו חל על שני ימי ראש השנה שבהם היהודים תוקעים שופר בשעות שלפני הצהרים. והתקנה של איסור תקיעת השופר יהודי וואזן המשיכו לקיימו אפילו תחת השלטון הצרפתי.

כשהיו קוראים תפילת ויעבור ה׳ היו אומרים אותו בקול רם. כדי שקול השופר לא ישמע להם וזאת כדי לטשטש אותם.

בעיר וואזן היו בימי קדם היהודים מכופפים ראשם תחת הספסלים והחזן מתכופף תחת התיבה ותוקע בשופר, במשך הדורות שכחו יהודים אלו טעם הדבר, מדוע ולמה עושים זאת למרות שאותו מנהג היה קיים עד ימינו אנו.

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

שבחי צדיקים בערבית יהודית

חמי רבי יצחק בנאיים
חמי רבי יצחק בנאיים

לעילוי נשמתו של חמי ז"ל, רבי יצחק בנאיים, מספר שהיה ברשותו
התרגום שלי ולא מילולי, השתדלתי להצמד לטקסט מהספר…

מעשה כביר ומעזזב די טרא פייאם המהרש״א [רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס] ז"ל פי בלאד אוסטרא יע״א פי האד לבלאד כאנו זוז דסרכאן וכאן ביעהום וסראהום פדהב וכאנו יתחאבבו בינאתהום האדה מעה האדה טול אייאמהום.

מעשה גדול שארע בזמנו של המהרש"א ז"ל במדינת אוסטריה. במדינה זו היו שני שותפים אשר סחרו בזהב, והיו מיודדים בינהם, ואחד אוהב את השני.

 

ואחד למררא סמעו ביין ואחד למרה נצראנייה חבת תביע סי דהב רכיץ לאיין זאתהא ואחד ליראתה כבירה די אלף טרף דדהב מליח והייא מא כאנת תעארף אס נהווא תאמאן די תא יסוא פסוק פהאדיך סאעא.

פעם אחת שמען שאישה אחת מנוצרייה מעוניינת למכור זהב במחיר מוזל, כיוון שקיבלה היא ירושה של אלך יחידות זהב באיכות טובה, והיא אינה יודעת מה מחירו כיום בשוק באותו זמן.

 

קאלולהא צמצארא דייאלהא חנא נזיבולך זוז דליהוד תזאר די יסריו מן ענדך די ענדך דדהב ובלפלוס מוזודין, בלחק האדיך רה מה עממרהא שאפת פלעולם תצוירה דליהודי לאיין תא תסכן פי ואחד למודע די מא תא ידוזו מננו לחס דליהוד והייא עממרהא מא באעת וסראת והאדיך סאעה קטעת תאמאן לצמצאר ומסא האדאף צמצאר ותצווב פתאמאן האדוך זוז דסרכאן ותפעו לפלוס פייד צמצאר באס יזבדלהום סלעה מן ענדהא לאיין הייא מה כאנתסי תחב תשוף ליהודי בחתא רהט.

אמרו לה המתווכים שלה, נביא לך שני יהודים עשירים שיקנו ממך את הזהב בכסף טוב, אך האישה הזו מעולם לא ראתה היא צורה של יהודי, כיוון שהיר גרה במקום שלא עברו בו יהודים ולעולם לא סחרה מעולם. היא הורידה את המחיר למתווך שקבע עם שני היהודים ששילמו למתווך על מנת שיביא להם את הסחורה ממנה, כיוון שלא רצתה לראות את פני יהודי בשום אופן

 

 ומן די זאבולהא לפלוס גלסת תסקסיהום עלא ליהוד וקאלתלהום באיין זדודהא עאוודולהא באיין ליהוד מאסי חאזא פינו וקטלו לנצארא למשיח דיאלהום ועלא האד לחאזא מא תא נחב נסופהום וצקצאת האדאך צמצאר וקאלתלו נחבך תקוללי ואס האד ליהוד די סראוו סלעתי חתה הומה פחאל רהט דליהוד די עאודולי זדודי.

כאשר מסרו לידיה את הכסף שאלה על אודות היהודים ואמרה להם שאבותיה סיפרו לה שיהדוים אינם דבר טוב כיוון שהרגו את המשיח שלהם ובשל כך היא אינה אוהבת אותם ושאלה את המתווך האם היהודים שקנו את הסחורה הם מאותו זן אשר סיפרו לי אבותיי.

 

 והאדאף צמצאר תה יטחך עליהא וקאלהא האדסי די קאלולך זדודך כולסי גדוב.  תערף באיין ליהוד הומה פחאל לכלאייק כאמלין והומה צאפיין פלביע וסרה דייאלהום ותה יתוצאבו פיהום צדיקים ולחסידים ותה יתוצאב פיהום חתה לקבאח.

המתווך החל לצחוק ואמר לה הדברים שסיפרו לך אבתייך, שקר ביסודם המה. דעי לך שיהודים הם כל בריאה אחרת, ישרים בסחר מכר ויש ביניהם צדיקים וחסידים אך גם רשעים יש ביניהם.

 וזאד קאלהא צמצאר תעארף באיין ואכה די מה מלאחס מה מנקוצלהום מן לחלק דייאלהום חתה חאזה גיר האד זלייה די מזליין ליהוד בינאתנה. וכיף סמעת האד לכלאם האדיך נצראנייה תסתהאת באס תסוף ליהוד וקאלהא האדאך צמצאר האהומה זוז דליהוד פם אדאר אילה תחב תסופהום.

הוסיף עוד המתווך, אפילו הם לא אנשים טובים, לא נפחית מחלקם דבר, כיוון שהם חיים בתוכינו. וכששמעה את הדברים הללו הנוצרייה, הביעה רצונה לראות יהודי. אמר לה המתווך הנה הם על פי הבית אם רצונך לראותם.

 

 האדיך סאעה כרזת לבאב דאר וסאפת האדוך זוז דסרכאן וכאן ואחד פיהום מזיאן בזאף די כאן אוזהו גיר ינור כיף סאפתו האדיך נצראנייה ותעזבת בזאף עלה זינו ודגייה צאפדת עליה וברחתלו ודואתלו והווא כאן יעאררף יהדר מליח בלהדרא די פולונייא. וכאן ענדהא ואחד לגוסטו מננו ותסעלת לעאפייה פי זופהא בכתרת למחבבה דייאלו די תכלתהא חתה די טאחט מרידה מן מחבתו.

יצאה לפתח הבית וראתה את שני השותפים והיה ביניהם אחד יפה תואר שפנין כפני האור, ראה הנוצרייה והתפעלה מאוד מיופיו ומיד קראה לו והוא בקיא בשפה הפולנית . חשקה בו עד למאוד ואש האהבה אחזה בה מרוב אהבתה אליו עד שנפלה למשכב מכאבי האהבה.

 

 והאדוך סרכאן תעטלו תמה פדאר סי איאמאת חתה די עברו סלעה ורפדוהא וקבל מה ירפדו סלעה וימסיו מן האדאך לכפאר סאפו באיין לכררוסה מה קדתהומס פאס ירפדו סלעה ומסה ואחד מן הארדוך סרכאן לואחד לכפאר די קריבלהום באס יזיב עלאס יכממל רפוד סלעה והאדאך תאני למזיאן בקה פדאר.

השותפים התמהמהו שם בבית כמה ימים עד ששקלו את הסחורה ולרחו אותה, ולפני כן הלכו לכפר חיפשו אחר כרכרה, אך היא אינה מספיקה לשאת את כל הסחורה, ואחד מהשותפים נסע לכפר קרוב להם על מנת חהביא כרכרה והשני יפה התואר נשאר בבית.

 

 פהאדיך סאעה מסאת לענדו ועאודתלו סודהא כאמל די באס מרדת הייא והאדאך אראזל מה חבסי יתרגבלהא, זאת הייא רדתלו פלוסו די עטאהא פסלעה וקאלתלו האני תה נעטיך האד סלעה באטל בלחק יעמלהא כאטרהא. ותקוה יצר הרע דלפלוס ודסהווא עלא האדאך אראזל ומה קדרס יגלב עלה יצר הרע ועמלהא כאטרהא להאריך נצראנייה וקבד מנהא האדוך לפלוס.

ואז באה אליו(הנוצרייה) וסיפרה לו את כל אעשר קורה לה , שהיא חלתה מרוב אהבתה אליו, אך לא רצה חהיענות לחיזוריה. החזירה לו את כספו שמסר עבור הסחורה וןאמרה לו אתן לך את הסחורה בחינם אין כסף אך רצוני שתרצה אותי. ויצר הרע התגבר והאיש הזה, לא יכל לעמוד בפיתוי ונעתר לה לנוצרייה ולקח את הכסף.

 

 וכיף צבח צבאח מסה לקדאם סלעתו סוייס וצאחבו זה בלכררוםה באם ירפדו סלעה ורפדו סלעתהום ומסאו לטריקהום פרחאנין, הומה אוצלו נץ פטריק והאדאך אראזל למזיאן די עמל לעבירה תפפכר כול מה עמל ונדם בזאף ותגבבן ותנהד תנהידאת כבאר. קאם האדאך צאחבו תאני קאלו עלאס מעזביך האד סלעה סרינאהא רכיסה קל מן תאמאן די כממנה נעטיו פיהא ובעז"ה נרבחו פיהא ועלאס תה תגבבן נחבך תעאודלי אם ענדך ובקה האדאך מול לעבירה יקוללו סי כלאם דלגדוב ומה תכלוס פי ראצ צאחבו וקאללו ננחבך תקוללי לכלאם דצח לאיין האדסי תה נפהם מנו באיין ענדך סי חאזה ומאסי עלה באטל תה תעמל האדסי :

השכם בבוקר הלך לעבר הסחורה וחברו הגיע בכירכרה, העמיסו את הסחורהוצאו לדרך שמחים וטובי לב. הגיעו למחצית הדרך והגבר, יפה התואר אשר עבר את העבירה ההיא, נזכר על מעשיו והתחרט מאוד והתעצב ונאנח אנחה גדולה. חברו שאל אותו ומדוע נפלו פניך ואתה עצוב כל כך, לא מצאה חן בעיניך הסחורה שקנינו במחיר נמוך, זול יותר מכפי שסברנו ובעז"ה נרוויח טוב ממכירתה ומדוע התעבת, רוצה אני שתספר לי מה קורה אתך, אך חברו שעבר את העברה שח לו דברי שקר וכמובן שחברו לא האמין לדבריו וביקש ממנו שתספר לי את האמת כיוון שלא הבין ממנו דבר, כיוון שיש לך דבר מסוים ולא על לא דבר העצבון הזה.

שבחי צדיקים בערבית יהודית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר