ארכיון יומי: 22 במאי 2020


מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

מורשת יהדות מרוקו

נדמה לי, כי מספיקים הבתים המובאים כאן, כדי להיווכח בגדלותו של ריה״ל ובעליונותו על כל אשר היו לפניו ועל כל אשר היו אחריו. יש בשירים האלה מלשון הספרות המקראית ומלשון ספר תהילים ומלשון ספר התפילות השגורות על פיהם של בני־ישראל בכל מקום אשר הם נחיתים שם. אין אפוא פלא, כי היה ריה״ל ש״ץ האומה כולה בשירת הקודש, הפיוט והזמירות, הסליחות והקינות ובראשם שירי ציון וירושלים, אף על־פי ששרו שירי ציון וירושלים כל משוררי ספרד כולם. אולם השאלה היא  במה אפשר: לבאר, כי היו השירה והפיוט אך ורק בלשון העברית, בשעה שכל יתר דברי הרוח כתבו יושבי הארצות תחת שלטון האיסלאם בערבית־יהודית אף במקרא ובהלכה, במדע ובלשון? קבר נדונה שאלה זו על ידינו במאמרים אחדים, ובהם קבענו, כי הדבר קשור בתנועות החברתיות תרבותיות בימי־ד,ביניים בארצות האסלאם, והן תנועת ה״ערבייה״ ותנועת ה״שעובייה״.

ה ״ ערבייה״ בארץ ספרד: במשך שלוש־מאות ׳השנים של השושלת היחידה מבית האומייה בחצי האי האיברי (755—1031) נשתלטה ה״ערבייה״ בין המוסלמים ואף בין האזרחים האחרים המוסתערבים, הנוצרים וגם היהודים. תורת ה״ערבייה״ צמחה עם כיבושי הערבים אחרי הופעת האסלאם, ונזדקקו לה השליטים הערבים והמוסלמים כדי לבסס את שלטונם. תורה זו שימשה כעין טיח בין הנדבכים, כדי לאחד את העמים הנכבשים תחת אמונת האסלאם. האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביגיים, ככל אימפריה אחרת קודמת לה או הבאה אחריה, זקוקה היתד. לערכים שיהיו משותפים לכל בני הארצות הנכבשות ובני העמים הנכבשים. מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי הערבי בדרום ועד צרפת בצפון שלט חצי הסהר, שהכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמים. לאלה נצטרפו ערכי תרבות ומוסר, ערכי לשון וספרות, תולדות שבטי ערב ונימוסיהם. במאה השמינית כבר עלתה תורת ה״ערבייה״ כפורחת, ובמאה התשיעית כבר היתד. כעומדת זקופת קומה וגברת שלטת בארצות המוסלמים. מכאן ואילך היתד, בבחינת תרבות מגובשת ומגובסת, מסורת חיה ומהלכת בין העמים, הכופה את השקפותיה על כל בני העמים האחרים בתחומי שלטון האסלאם. החכמים והמשכילים המוסלמים נשתעבדו לה, ואף הטיפו לה, כי נשתכנעו באמונתם בה ונשאו בגאון את דגלה.

אם נסכם את השקפות ה״ערבייה״ בספרות הערבית והמוסלמית, נוכל למנותן בצורה תמציתית בסעיפים הבאים להלן:

הארץ הנבחרת מבין כל הארצות היא חצי־אי ערב, שהריהי שוכנת באקלים הרביעי מבין שבעת האקלימים, והיא שוכנת באקלים הממוצע והממוזג ביניהם.

העם הנבחר מבין כל העמים הוא העם הערבי, שהריהו נמצא בחצי־אי ערב, האקלים הנבחר.

השבט הנבחר מבין כל שבטי ערב הוא שבט קריש, שהרי ממנו יצא שליח אללה.

האיש הנבחר מבין כל אנשי קריש הוא מוחמד שליח אללה, והוא הנביא הנבחר מבין כל הנביאים, חותם הנביאים.

התורה הנבחרת מבין כל התורות שירדו מן השמים זהו הקראן.

 הלשון הנבחרת מבין כל הלשונות היא הלשון הערבית, שבה דיבר אללה עם השליח.

השירה הנבחרת מבין כל שירות תבל היא השירה הערבית, שאותה שרים המלאכים בשמים לאללה.

אפשר לצמצם גם את אלה לשלושה סעיפים בלבד: הארץ (1) ; העם והשליח (2—4) ; התורה (5) ; הלשון והשירה (6—7).

ה ״ שעובייה״ בארץ ספרד: כנגד תורת ה״ערבייה״ התקוממו מש­כילי העמים הנכבשים ותנועת מרד זו כונתה ״שעובייה״, וכינוי נוסף כונתה על־ידי חסידי ה״ערבייה״ והוא ״אהל אלתסויה״ (= אנשי השוויון), כי דרשו זכויות שוות לעצמם, כמו לבני שבטי ערב ואף לבני שבט קריש בשלטון האזרחי ובשלטון הצבאי.

גם בארץ ספרד היתה ידועה ה״שעובייה״. היו לה חסידים לא מעטים בין ילידי ארץ ספרד וגם בין השבויים והעבדים, שנשבו או נשכרו מבין הנוצרים והיו בשירות המדינה. אלה ואלה נתאסלמו בעל כרחם בעזרת החרב המתנופפת על צווארם, ואחר כך קיבלו השכלה ערבית ונימוסים ערבים.

כבר במאה התשיעית לא יכול היה להתעלם אבן עבד רבה, אבו עמר אחמד בן מוחמד (קורדובה, ע׳ 860—940), והקדיש לשתי מפלגות אלה סעיפים מיוחדים בספרו ״עקד אלפריד״, והרי שמות הסעיפים: (1) קול אלשעוביה והם אהל אלתסויה (= דברי ה״שעובייה״ והם אנשי השוויון); (2) רד אבן קתיבה עלי אלשעוביה (תשובות אבן קתיבה על ה״שעובייה״); (3) קול אלשעוביה פי מנאכח אלערב (דברי ה״שעובייה״ בענין גילוי העריות של הערבים); (4) באב אלמתעצבין ללערב (= שער המתלהבים לערבים).

בארץ ספרד לא יכלו ילידי הארץ הספרדים ותסלאביב להילחם בעליונות השירה הערבית והלשון הערבית, אולם בכל כוחם נלחמו בהתנשאות הערבית ביחס למוצא ולמולדת, וכאן נאמרו לערבים מלים חריפות, העולות על כל מה שנאמר להם בארצות המזרח.

כבר במאה העשירית מופיעים חסידי ״שעובייה״ לא מעטים בארץ ספרד, המהללים את הסלאבים וילידי ספרד ״המֻוָלָדוּן״. היתה זו המאה האחרונה של האומיים בספרד, וכבר נתגלו מהללים את הנכבדים בין הסלאבים ויש מתלהבים לספרדים ילידי המקום, אולם מבחינה ספרותית הופיעו אחרי חורבן בית

האומיים, והשתלטו שליטים מבניהם כראשי המדינות הקטנות שנוסדו זה מקרוב. כתב פולמוס ,בנדון שנשאר! בידינו, ונתקשרו בו דברי פולמוס נגד ה״ערבייה״ בארץ ספרד עצמה עד המאה הי״ג, הוא לאבו עמאר אבן גרסייה (מוצאו מארץ הבאסקים, המאה הי״א) והיה משורר וראש לשכה (כאתב) ממשלתית. האיגרת נכתבה לאבו עבד אללה בן אלחדאד, משורר החצר של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה (1061—1100), וזה בעצם תקופת השיא של שירת ספרד (רמב״ע וריה״ל). אף ייתכן, כי שימש כפקיד בכיר בחצר המלוכה של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה, ויש אומרים שחי בדניה, אולם אין ספק, כי היה זה במחיצתם של משוררי ישראל וחכמי ישראל בארץ ספרד, ומסתבר, כי ידעו על תנועת ה״שעובייה״, ואולי אף ידעו על איגרת אבן גארסיה עצמה.

באיגרתו הוא מבליט קודם כל את ההבדלים הטבעיים שבין שתי המפלגות, והוא מהלל ומשבח את בעלי הצבע הבהיר, שהם אצהב, אשקר, כנגד בני המדבר ״אלערב״, שהם בעלי הצבע השחור והצבע הכהה.

לפי אבן גארסיה היו הערבים שומרי גמלים מצורעים ורועי צאן ובקר, ואילו בין הספרדים היו הקיסרים והכוזרויים, שבמקום מקל רועה בידיהם נופפו בחרב ובחנית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 254

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

השמחה במעוננו גדלה, יום יום באו אורחים, ידידים ומכרים לראותני ולברך את הורי. בשבת באו להתפלל בבית הכנסת שלנו מבית הכנסת השני והתפלה ארכה עד אחרי חצות. ובביתנו נערכו הכבודים לקהל שהרבה לבקרנו ולסעוד על שלחננו. יותר מחדשיים נמשכה פרשת השאון וההמולה בביתנו. מכל הסביבה באו ידידים יהודים ולא יהודים, להביע להורי את רגשי לבם בשמחתם. וכך היה אבי עסוק מדי יום ביומו בכבוד האורחים ואמא עסוקה וטרודה בבית, מבשלת ומכינה תה וקפה פירות וממתקים, מלבד עבודתה היום יומית הרגילה. וגם עיפו הורי מלחזור ולספר לכל שואל ודורש את כל פרשת המאורע המחריד הזה מהחל ועד כלה, שזעזע את לב השומע ונסך עליו בראשיתו רוח תוגה ועצב ובסופו רוב חדוה וגיל.

למחרת בואי, שלח הקימיקם פקודות נמרצות לכל הכפרים מסביב העיר, להשיכים והמוכתרים, לחפש על המערבי שגנבני. פעמים אחדות סבבו חילים על הסביבה ובמחוז, אולם שבו כלעומת שהלכו. יום יום בא הקימיקם לחנות אבי ומספר לו על הצעדים שאחז בהם לתפישת הגנב.

באחד מן הימים בא הערבי הנוצרי טאודור גאורג שהעיד לפני בואי להקימיקם שראני ביום גנבתי לדבר עם המערבי והודיע לאבי, כי רק הוא יכול למצוא את הגנב, משום שפרצופו נשתמר היטב בזכרונו. אבי ספר זאת להקימיקם והסכים לתנאי הערבי, המציא לו סוס והלבישהו בלבוש חיל ושלחהו לתפקידו. אחרי ימים מספר, שלח הקימיקם לקרוא לאבי ומסר לו בסתר כי המרגל שנשלח הצליח בדרכו והגנב מתגלגל בקיאו באחד מבתי הקפה שמחוץ לעיר. ועתה עליו ללכת עמו לראות אם זהו באמת הגנב כדי לאסרו ולהענישו ולאו נשלחהו לחפשי. אבי מהר מיד הביתה כדי להובילני עמו להכיר בגנב, אולם אנכי נזדעזעתי מפחד נורא שתקפני וסרבתי ללכת. נאלץ אבי ללכת בעצמו והכירו. כשהודיע לממשלה כי זהו הגנב, שלחה חילים אסרוהו בשלשלות ברזל והכניסוהו לבית הכלא. למחרת הודיע הקימיקם לאבי, כי הגנב לא יוכל לעמוד במשפט כל זמן שלא אופיע בעצמי ואכירהו. אבי וגם ידידים התחילו להפציר בי, כי אלך לראות את האסיר אבל אני באחת – לא אלך. לבסוף באו אל ביתינו הקימיקם בלוית סיניור חיים אמזליג קונסול אנגליה, ויוסף ביק מויאל קונסול פרס, יחד עם אבי. אני שהייתי סגור ומסוגר, מתהלך בבגדי הבית, הלבישוני מיד בגדים אחרים, הציגוני לפני האורחים ונשקתי ידם כנהוג. הקימיקם לקחני מיד לשבת על ידו ובקושי רב, מתביש, עניתי מלים קטועות על שאלותיו. הקימיקם הרגיעני כי אין לי מה לירוא מלראות את הנבל, הקשור בשלשלאות ברזל ועלי רק לראותו מלמעלה רחוק ממני, ולהוכח אם האסיר הזה הוא גונבי. מרוב הפצרות ובושה הסכמתי בעל כרחי והלכתי בלוית כל החבורה הנכבדה, באחזי בחזקה ידי אבא של יעזבני. עלינו להסריה והקימיקם צוני להביט למטה, כשפקד על החיילים להעמיד את האסיר בכוון אלינו. רק שמתי עליו מבט אחד וצעקתי בקול: "כן, זהו גנבי!" כהרף עין לקח הקימיקם כד מים שהיה על צדו ואמר לי לזרוק אותו על גונבי, אך מרוב פחד וזעזועים סרבתי. בראות הקימיקם בהתרגשותי העצומה זרק בעצמו את הכד על ראש האסיר, שנפצע מהמכה החזקה.

המערבי הגנב נשפט למאסר עולם. כעבור שנה וחצי חלה הגנב בבית האסורים מחלה אנושה וישאל את נפשו למות. הקדי שלח לקרוא לאבי המנוח והודיעו, כי האסיר הולך למות ואם אבא ירחם עליו וירשה להוציאו מבית הכלא לחפשי, בתנאי לגרשו מהעיר ולאסור עליו עד עולם את הכניסה ליפו, יש תקוה לחייו. יודעים אנו אמר הקדי – כי הנך מראשי הדת ההיודית [היהודית] אדם הגון וישר ובטח תסכים להציל חיי איש מרדת שחת. אבי מבלי לפקפק נתן את הסכמתו. את הגנב שלחו לשכם במשמר חזק וצוו שם את הממשלה לבלי הרשותו לעזוב את העיר לכל ימי חייו.

בזה נסתימה פרשה זאת, שהחרידה את כל תושבי יפו, שהתענינו בגורל משפחתי והתפעלו לשמוע הנסים שעל ידם נצלתי והושבתי אל הורי. ימים רבים בעברי ברחובות יפו הורו עלי באצבע בתור בעל המאורע, הייתי אחרי הענוים שעברוני, כאדם שזה עתה נולד מחדש ורואה בראשונה את אור העולם. גם כיום, אחרי שעברו עשרות בשנים, יודעים התושבים הזקנים ביפו לספר, את כל עצם המאורע מבלי להחסיר ממנו אף פרט אחד. לשם מה נגנבתי, היתה זאת לחידה ופתרונה לא ברור עד היום הזה. הרבה שמועות התהלכו בישוב היפואי, הקשורות באמונות תפלות שאין להן שחר. אולם, כדי להראות את הצד האגדי שבהן, כדאי אולי לציין, שהיו כאלה אשר האמינו, בתום לבם, שהמערבי גנבני לשם עושר. התהלכה אגדה, כי כל ילד הנושא אליו סימן של עורק ירוק לבין העינים, עלול להעשיר את האיש שגונבהו ומובילהו אל המדבר כורה בור במרחב השממון ומצוה עליו לצבור זהב ההולך ומתגלה בשפע, ואחרי שהזהב הולך ונפסק, שם האיש את הילד הזה בקבר וסותמהו בחול. אולם, זוהי רק אגדה, הרקומה בחוטי הדמיון המזרחי, אבל האמת הערומה לא נחשפה מתהומותיה עד היום הזה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר