ארכיון יומי: 2 במאי 2020


מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים כרך ב

שלא כמו יצחק הלוי שייצג במרוקו דור מוקדם יותר של תנועת ההשכלה העברית באירופה, דור שדגל יותר בערכים חברתיים־תרבותיים אוניברסליים והבליטם יותר מאשר ערכים לאומיים־יהודיים, הרי שלגבי ר׳ דוד אלקאיים ניתן לקבוע שהוא היה נציגו המובהק של דור חובבי ציון במרוקו. בתקופה המשכילית שלו, אי־אפשר יהיה להפריד בין התפלצותו ממצבה הרעוע והמושפל של יהדות מרוקו והכיסופים הקיומיים שלו לשיבה לציון, אליהם מצטרפת עכשיו גם האמונה ברעיון הציוני, ובין החוויה המשכילית שהוא עבר ואותה תיאר בשיריו בחיוניות ובציוריות רבה, והמודעות לכתיבה בעברית והמגבלות המתלוות לכך. יסודות בו־זמניים אלה בהוויתו המשכילית מוצאים להם ביטוי אמנותי קולע ביותר בשיריו הרבים שהוא כתב בתקופה זאת, המופיעים בדיואן שלו ״שירי דודים״.

כמו כל משוררי יהדות מרוקו לפניו, התקווה והתפילה לגאולה קרובה ממלאות את כל יצירתו של ר׳ דוד אלקאיים, ונותנות לשירתו את מסדה הרעיוני והלירי הטיפוסי. אולם אצלו מקבל עקרון חיים זה ביטוי עדכני וחוויתי, שלא תמצא אצל המשוררים שקדמו לו. בשירתו מאוזכרים לא רק נופי ארץ ישראל, השאובים מהכתובים ומהתיאורים שבמקורות המסורתיים, אלא גם תבניות נוף אישיות יותר ובעלות משמעות אקטואלית יותר לגבי המשורר." מתוך שמונים ושבעת השירים – הארוכים ברובם הגדול – הוא הקדיש יותר מחמישה־עשר לארץ ישראל ולבניין בית המקדש, המסמל בעיניו את הגאולה השלמה, וליחסים שבין ישראל לעמים, כאשר מוקד כתיבתו הוא החלום על העלייה לציון. באחד משירים אלה, ״פיוט על חשק ארץ ישראל אשר עליה נכספה כל נפש הישראלי":[שירי דודים עמ' 201-199] כותב המשורר בהתרגשות רבה על אהבתו וערגתו זו לארץ ישראל, שאת שבחיה אין הוא מסוגל לספר:

דּוֹר לְדוֹר אַגִּיד וְנָאוֹם אֶנְהוֹם

דָּר בָּהּ – נָעִים גּוֹרָלוֹ, / נַחֲלָתוֹ וְחֶבְלוֹ, / יָאִיר נֵרוֹ בְּהִלּוֹ;

קָרוֹב הֵיכָלִי, / מַלְכִּיאֵלִי / וְחֵילִי,

שַׁעֲרֵי שׁמים'שׁם יִשְׁתַּחֲוֶה,

עֵת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יוֹצְרוֹ, / וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וִיקָרוֹ,

 / וְלִבּוֹ נָבָר [.'..]

 

יְדִידוּת נַפְשִׁי הִיא עֵת הִתְאַזְּרָה אָזוֹר,

מִגְדַּל עוֹפֶל הַבָּנוּי, וּבְעֵדֶן מִדְּבָרוֹ – וְכֻלּוֹ הָבָר.

 

מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר אֲעוּפָהּ וְלֹא אֶזּוֹר.

אֲעַפֵּר בַּעֲפָרָהּ, כָּל אֵיבָרַי יִתְמַרְמָרוּ, ־ / וְאֵם אֶתַּבָר

חֲמוּדָה וַחֲשׁוּקָה בִּכְנָפֶיהָ שָׁזוֹר

פְּתִילֵי חַיִּים, וְיִרְאַת שַׁדַּי הִיא אוֹצָרוֹ, / וַיִּשְׁבְּרוּ בָּר

לאור כיסופים עזים אלה, אין תמה להתפרצות השמחה התוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, והוא יביע אותה בשיר ״תודה להשי״ת (= לה׳ יתברך) על שניתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה יר״ה (= ירום הודו)״. בשירים קודמים הוא מעלה על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתו:

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ,

תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְעָה נְדַדֶּה

אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / מִסְעָדִי, / בֵּין נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה:

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ  כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד

וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ, חִישׁ יִזְרַח, / וְצִיץ יִפְרָח,

חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, כִּימִי רַב מְנַשֶׁה.

תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוֹצְאָה חֲלוּצָה.

כמו במחרוזת זו שנלקחה מתוך ״פיוט על האומה הישראלית (אשר) גם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״, הרי התמקדותו של ר׳ דוד אלקאיים בהבטחות הגאולה, בפלאיה ובתמורות המחדשות שהיא תרעיף על ישראל, קשורה קשר הדוק למודעותו החדה לסבלם של היהודים בארצות פזוריהם ולאנטישמיות הרודפת אותם הן במרוקו והן באירופה:

מַצָּב עַם נִדַּח, קַרְנוֹ בֶּעָפָר הִתְעוֹלַל

 חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ אֲשֶׁר בָּם יִתְהַלַּל,

קְדֻושָּׁתוֹ וּמְשַׁמַּרְתּוֹ כְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה.

 

וְעוֹד לוֹ יִתְרָה: זַרְעוֹ קַיָּם לֹא נִתְבַּלַּל,

גֵּווֹ מַטָּרָה לְקַבֵּל כָּל חֵץ לֹא נִפְלַל,

לַחְמוֹ וּמֵימָיו יָשְׁבוּ לוֹ מַסָּה וּמְרִיבָה.

 

לְהֶבֶל דָּמָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ רָשָׁע חִלָּל,

 שָׂדֵהוּ נִסְחָף, וּתְבוּאָתוֹ אַבְנֵי גָלָל,

כַּרְמוֹ וְיַעֲרוֹ אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה. […]

 

וְחוֹרְזֵי שִׁירָיו – יָם שִׁירֵיהֶם חֶרֶב צָלַל,

כִּינּוֹרָם נִיתֵּק מֵיתָרָיו, נִיגּוּנוֹ צָלַל,

מַשְּׁאוֹן כְּנוֹר עָרָיו שָׁם חָנוּ נְדָבָה.

 

דּוֹם כִּנּוֹר, נֵבֶל נִשְׁמָע, מְקַנֵּא הִתְעַלַּל,

זֶה יַלְבִּישׁ הוֹד כַּזַּיִת וְזֶה יוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

צַד הַשָּׁוָה בֳּינֵימוֹ – הַשִּׂנְאָה מָה רַבָּה!

אמנם הגלות ומוראותיה הם מנושאי היסוד של השירה העברית במרוקו בארבע־מאות השנים האחרונות, אך אצל ר׳ דוד אלקאיים הם מקבלים ביטוי לירי מקורי, הקושר במישרין את הטקסט לאירועים ולתהליכים כלל-יהודיים, שלחצו על הקיום היהודי בזמנו במרוקו ומחוצה לה, ואשר הדיהם נרשמו בעיתונות העברית של אותה תקופה. בקטע זה שהבאנו כאן, תמצא למשל רמזים להשכלה (מחרוזת א), להתבוללות (ב), לעיוות הדין על ידי מושלים במרוקו(ג), ליסודות הפרוזודיה של שירתו(ד), וכן לאנטישמיות הכללית(ה). יתר על כן, שירתו על הגלות מקבלת ממד ומעמד פואטי חשוב ביותר, שכן המשורר מתאר לעתים קרובות, בשירים ליריים־אישיים, את בעיותיו האישיות ואת מצבו הקיומי באותם מונחים שהוא משתמש בהם לתיאור מצבו הכללי של עם ישראל בגלותו. זהות זאת בין מצבו האישי לבין המצב היהודי הכללי הופכת לאחד מסימני ההיכר המובהקים של כתיבתו השירית.

ניסינו עד כה לשרטט את תמונת עולמו הלאומית של הסופר והמשורר, שבה הקיום הגלותי המר קורא בהכרח לציפייה המנחמת והמחזקת לגאולה בציון. יש להוסיף שאין כל ספק שתמונת עולם זו התחדדה אצלו עוד יותר עקב פעילותו הציונית במסגרת האגודה "שערי ציון", שהוקמה במוגדור בקיץ 1900. פעילותו זו סיפקה לו את הממד החוויתי והרעיוני, המתבטא בשיריו על הגלות והגאולה בליריות כה בולטת. אולם עוד לפני חוויותיו הציוניות והתעניינותו במפעל הציוני, ניסה ר׳ דוד אלקאיים לחדור בכל מאודו לעולמה של החכמה וההשכלה, קודם כל מתוך היצר לדעת ולהשכיל. את חוויותיו המשכיליות הוא ניסה לתאר בשיריו: את רגשי ההתפעמות, סערת רגשותיו, ההתעלות הרוחנית, החדווה המהולה במבוכה, ולבסוף גם מפח הנפש הבלתי נמנע. שירים אלה הם מהמעניינים ביותר ביצירתו, וגם החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו. בפיוטים רבים הוא גם העלה על נס את החכמה, והתפלל להפצתה בקרב עם ישראל. בפיוט, שכתב על פי פרשת "כי תשא". הוא כותב:

נֵר הַחָכְמָה תִּנְהַר,

מִיּוֹם אֶל יוֹם תִּזְהַר,

כַּשֶּׁמֶשׁ וָסַהַר,

עַד כִּי כִשְׁמֵי טוֹהַר,

 

כְּאוֹר יוֹם בְּתָקְפָה

עֲלֵיהֶם רְצוּפָה

מָזוֹר הִיא, לִתְרוּפָה

זִיו פְּנֵיהֶם צָפָה

לדידו, אור זוהר זה של החכמה משמעותו קודם כל ״עצמה״ ו״כוח״, משענת ומגן בשעת ספקות וחולשה:

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 142

Benshim'on- Une histoire de familles- Joseph Toledano

une-histoire-fe-familles

BENSHIM'ON

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom biblique Shim'on, en latin Siméon, qui signifie entendre, écouter, donné par Léa au second fils qu'elle eut avec le patriarche Jacob, pour remercier Dieu d'avoir écouté sa prière; "Parce que, le Seigneur a entendu que j'étais dédaignée, il m'a accordée aussi celui-ci." (La Genèse, 29, 33). Lorsque Sichem Ben Hamor abusa de leur soeur Dina, Siméon et Lévy se vengèrent en massacrant tous les mâles de Naplouse. Le patriarche Jacob ne leur pardonna pas cet acte de cruauté et dans sa bénédiction avant sa mort, il leur dit; "Siméon et Lévy digne couple de frères: leurs armes sont des instruments de violence. Ne t'associe pas à leurs desseins, oh mon âme ! Mon honneur ne sois pas complice de leur alliance ! Car dans leur colère ils ont immolé des hommes, et pour leur passion ils ont frappé des taureaux. Maudite soit leur colère, car elle fut malfaisante, et leur indigniation, car elle a été funeste ! Je veux les séparer dans Jacob, les disperser en Israël". La bénédiction de Jacob s'accomplit car la tribu de Siméon, qui était la plus populeuse lors du partage de la Terre Promise et avait reçu en héritage le nord du Neguev et la région de Beerchéba, ne tarda pas à disparaître en se fondant dans la tribu de Judah ou en s'assimilant aux Cananéens. Malgré cet héritage chargé, le prénom de Siméon, Shimoun, était resté populaire dans les communautés maghrébines devenant même nom patronomymique sous la forme de Benshimon et de Shimoni. Ce patronyme existait déjà en Espagne avant l'expulsion et il figure sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au début du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Rabat, Sefrou, Fès, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Alger, Constantine, Bône, Guelma, Philippeville, Tebessa, Souk-Akhras) et en Tunisie.

  1. DAVID (1822-1880): Fils de rabbi Moché. Plus connu sous ses initiales hébraïques "Dvash", le miel (cet appelatif est par la suite et jusqu'à nos jours devenu le nom patronymique de ses descendants à Jérusalem). Incontestablement la figure dominante de la vague de Alya du Maroc au milieu du siècle dernier. Né à Rabat dans une famille de négociants aisés, il fut le disciple préféré du grand maître rabbi Saadia Maraché. Après son intronisation comme rabbin, il continua à enseigner dans la yéchiba de son maître. Mais son amour brûlant pour la Terre Sainte l’empêcha de continuer dans sa torpeur et avec un grand groupe de ses élèves et de ses amis négociants de Rabat, il décida en 1854 de transférer sa yéchiba en Terre Sainte. Il pensa d'abord s'installer à Jaffa où les originaires du Maroc étaient majoritaires, mais à la demande pressante des Maghrébins de la capitale dont la situation était catstrophique et qui avaient besoin d'un guide de sa trempe, il monta à Jérusalem. Il fut révolté par la misère dans laquelle vivaient les quelques centaines d'originaires du Maghreb qui avaient bien essayé de s'organiser, mais s'étaient heurtés jusque là au veto de la communauté sépaharde plus nombreuse et plus anciennement installée. Il prit leur tête et commença à organiser les institutions pour accueillir les nouveaux immigrants de plus en plus nombreux, malgré l'opposition de la communauté sépharade. La somme exorbitante demandée par la communauté sépaharde pour enterrer un originaire du Maroc, Yossef Elmaleh (voir détails dans Elmaleh) fut la goutte qui fit déborder le vase et désormais rabbi Shimon décida d'obtenir à tout prix l'indépendance de sa sa communauté et grâce à sa personnalité, il réussit là où ses prédécesseurs avaient échoué. Il signa en 1860 un accord en ce sens avec la communauté sépharade, l'autorisant à dépêcher en diaspora des émissaires pour les oeuvres de sa communauté. Les fonds ainsi recueillis devaient permettre la construction de synagogues, yéchibot, maisons d'accueil pour les pauvres, écoles, mikvé, faisant au bout de quelques années de la communauté maghrébine grandissante, la communauté la mieux organisée de la ville sainte. Ses membres furent les premiers à prendre l'initiative de construire un nouveau quartier en dehors des murailles de la Vielle Ville, Mahané Isarel. Il fut le seul rabbin à encourager les membres de sa communauté à ne plus dépendre pour vivre des dons de la diaspora et à subvenir à leurs besoins par leur travail productif dans le commerce, l'artisanat et l'agriculture, apportant son soutien aux projets de colonisation agricole de Sir Moses Montefiori. En excellentes relations avec la communauté achkénaze et ouvert au monde moderne, il innova en ouvrant au grand public les comptes internes de la communauté, y compris les comptes- rendus des dons recueillis à l'étranger, publiés chaque année dans le journal "Hahavatselet" – la seule communauté à le faire. Après avoir porté seul le poids de la direction de la communauté, il choisit pour l'assister, en 1866 un Comité Directeur de 7 membres, dont la composition fut entérinée par le consul de France à Jérusalem qui étendait sa protection sur tous les originaires du Maghreb et comprenant Abraham Haroch, Shélomo Lévy, Istshak Raphaël Betito, David Cohen, Yaacob Elamaleh, Shélomo Aboujdid et Lévy Iflah. Malgré son inlassable dévouement à sa communauté, il ne négligea pas pour autant les études, laissant un grand nombre d'ouvrages qui ont en commun la volonté de diffuser le patrimoine d'Eretz Israël. Le premier, paru en 1862, "Shaar Hahaser" est un hommage à Jérusalem et à la Terre Sainte. Le second, "Shaar hamatara" est un recueil des prescriptions religieuses spécifiques à la Terre Sainte. Le troisième "Shaar Haniifkad" porte sur les coutumes religieuses de Jérusalem, ne fut imprimé qu'après sa mort par son fils rabbi Raphaël (Alexandrie 1909), qui publia également son recueil de Responsa, en 1912. Son cinquième livre sur les règles du divorce en Terre Sainte, "Mizkéret Guitin", le fut par son second fils, rabbi Messod en même temps que son propre ouvrage sous le titre de "Shem Hadach" (Jérusalem, 1917). Epuisé par l'effort, il mourut à 58 ans, en 1880.
  2. RAPHAËL AHARON (1847-1929): Fils de rabbi David. Né à Rabat, il arriva à Jérusalem à l'âge de 7 ans et se joignit à la yéchiba de rabbi Shalom Bohbot où il se distingua rapidement par son intelligence et sa piété. A 15 ans, son père le maria à la fille de l'un des rabbins montés avec lui de Rabat, rabbi Itshak Benwalid, tout en continuant à assurer l'entretien du jeune couple pour lui permette de poursuivre ses études et lui succéder à la tête de la communauté. Mais la mort prématurée de son père jeta le trouble et la division dans la communauté maghrébine qui mit des années à se remettre de cette perte irréparable. Alors qu'il s'était tenu à l'écart des deux clans qui s'étaient formés, il accepta en 1884 de faire partie du nouveau Comité réunifié qui contribua à rétablir un peu de "la gloire d'antan". Dans ce cadre, il effectua en 1888 une première mission pour recueillir des fonds pour les oeuvres de la communauté au Maghreb. A Fès, il s'enthousiasma de la découverte de la liturgie particulière de la synagogue dite des Fassis, Slat Elfassyin, pour désigner les vieux habitants de la capitale, ceux qui y étaient avant l'arrivée des Expulsés de 1492. Il prit avec lui le manuscrit de ce rituel qu'il fit imprimer pour la première fois à Jérusalem en 1889 sous le tire de "Ahabat Hakadmonim", l'Amour des Anciens. Au cours d'une seconde mission au Maroc, en 1889, il réussit à convaincre, à la suite du miracle de son sauvetage et de celui du fils du grand rabbin Raphaël Abensour (voir Abensour) des inondations de Sefrou, les chefs de la communauté de fonder une association pour la publication des chefs-d'oeuvre des rabbins du passé, "Dobébé shifté yéchénim", Ceux qui font parler les lèvres des endormis. A son retour à Jérusalem, il fut sollicité pour le poste de Grand Rabbin d'Egypte. C'est à Alexandrie donc qu'il fit imprimer pour le compte de l'association les chefs-d'oeuvres de rabbi Yaacob Abensour "Et lekol hefetz" et "Michapt outsédaka beyacob". En Egypte, il s'attira l'estime de toutes les communautés au cours des trente années qu'il exerça son magistère avec majesté et intransigeance. Les Takanot qu'il introduisit dans la vie communautaire furent réunies dans un recueil qu'il publia sous le titre de "Nahar Mitsrai'm", le fleuve d'Egypte (Alexandrie, 1908). II publia également un dictionnaire biographique des grands rabbins d'Egypte "Tob Mitsraïm" (Alexandrie, 1909), ainsi qu'un recueil des coutumes de Jérusalem, "Nahar Paquod." La lutte épuisante contre la laïcisation et l'abandon progressif de la pratique religieuse dans une Egypte en voie d'occidentalisation eut raison de ses forces et en 1921 il décida de démissionner et de revenir à Jérusalem. Ses dernières années furent attristées par la mort des deux frères plus jeunes que lui. Il mourut à son tour en 1929, à l'âge de 82 ans.
  3. YEKOUTIEL HAIM: Fils cadet de rabbi David. Né à Jérusalem en 1859, il fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Egypte en 1912 et au Maroc en 1914. Il mourut au cours de cette mission à Meknès, en 1914.
  4. MESSOD HAYIM: Le plus jeune des fils de rabbi David. Né à
  5. Jérusalem en 1869. Rabbin, il épousa sa nièce, la fille de son frère aîné rabbi Raphaël qu'il seconda au cours de sa mission en Egypא comme secrétaire du Haut Tribunal Rabbinique. A ce titre, il fut l'auteur d'un ouvrage d'une grande originalité: le premier recueil des règles de la Halakha écrit en arabe. Le gouvernement égyptien avait en effet décidé de ne maintenir et de ne faire appliquer les sentences que des tribunaux religieux disposant d'un code écrit. Face à cette exigence, il s'attela à la rédaction des règles de la Halakha applicables à son époque. Il publia les deux premiers tomes avant la Grande Guerre et le troisième en 1920. Il succéda à son frère Raphaël à la tête du Grand Rabbinat d'Egpte après sa démission en 1921, mais il ne resta à son poste que quatre ans, la mort l'ayant fauché prématurément en 1925.

Benshim'on- Une histoire de familles- Joseph Toledano

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב במהלך העפלתם לפלשתינה א"י. גם בדוחות הבריטיים הופיעו תיאורים – סטריאוטיפיים של המעפילים מצפון אפריקה שהעפילו בדרך לא דרך לפלשתינה א"י, ובעיקר על – לבושם וניקיונם. יש תיאור של מעפילי 'שיבת ציון' שהיו מסריחים ומלוכלכים, שאפילו השוטרים הערבים לא התקרבו אליהם.

ישראל יקותיאלי תיאר את מעפילי 'יהודה הלוי' כך, "מלבושיהם של המעפילים היו קרועים ובלויים", אך הוסיף ]…[ ש"הם ממבחר צעירי היהדות הספרדית בגולה". את מעפילי 'שיבת ציון' תיאר ש ]…[ "הם מבני העדה הספרדית אשר בגלות ערב ]…[ הם שרו בניגון ספרדי את הפסוקים נקם ושילם".  אפשר לזהות בתיאורו התעלות משירתם וההסתייגות מלבושם הבלוי כאחד, כלפי העלייה – החלוצית הראשונה מצפון אפריקה. מצד אחד יד מקרבת ומצד שני היד מרחיקה. בשבועון 'העולם' של ההסתדרות הציונית פורסם, שבספינה 'יהודה הלוי' היו "בני עדות המזרח שבאפריקה הצפונית, רבים מהם יחפים ולבושי קרעים או חלוק אחד לנפשם, כולם שבורים ורדודים".  תיאורים שניתן ליחסם גם לשארית הפליטה הפצועה. השבורה והרדודה. תיאורים כאלה לא זימנו קבלת פנים מאירת פנים למוגרבים בקפריסין התיאור של ילדי תנועת 'דרור' את הצפון אפריקאים על הספינה 'אקסודוס' מרמז שהם לא ידעו שיש יהודים באפריקה ושהם שחומי עור אבל את הסכין בידיהם הם זיהו,

" "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים. לראשונה אין הילדים מאמינים כי גם הללו הנם יהודים. לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה. אחר כך הם מתגאים ברחבי הכתפיים ואוחזי הסכין הללו ( כל אחד מהם תחוב לו סכינו בתוך נעליו)".

יאני אבידוב, מפקד ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה, כתב שמעפילי 'יהודה באו

"משפחות משפחות כל משפחה שבט שלם ומבורך בנשים, בילדים ובתינוקות, והם חולים ומלוכלכים – ]…[ הגיעו גם בודדים מקזבלנקה, מקושטים בחולצות אמריקאיות משובצות, חמומי מוח, להוטים אחרי משחקי אזארדי" ] כנראה משחקי מזל, ב.ד.[ כלב קסטל, מהשליחים שארגנו את מחנה המעפילים בטנס אלג'ר, העיד ש"יאני היה חסר יחס של כבוד אל המעפילים, כמו אל יהודי המקום בכלל".

בעדויות ומאמרים שפרסם ישראל חרקובסקי, ] חורב שכינויו פורטה[ מקיבוץ שדות ים ומפקד הספינה על מעפילי 'יהודה הלוי', הצטיירה תמונה עגומה של ערב רב שלא התאים לערכי ההתיישבות העובדת – בה הוא צמח,

"באו נשים שהבעלים לא היו איתן . באה משפחה שהילדים נשארו על החוף. באו ילדים שההורים שלהם נשארו על החוף. הם היו עניים מרודים, לא הביאו איתם כלום. כל אחד הביא את חבילת הבגדים שמותר לו לקחת".

במקום אחר הוא תיאר את המעפילים כך,

"על הספינה עלו כ- 400 מעפילים ללא כל ציוד בסיסי  )שמיכות, כלי אוכל ושתייה( ועל כך רגנו המעפילים. המון יהודים מכל הגילים מטף ועד זקן, עם פחד יראת כבוד בפני איש מרות ושלטון. היו מריבות בקרב קבוצת נערים מבין המעפילים ששלפו לא פעם סכינים". אך ציין לטובה את פעילי 'דרור' שתפקדו ושמרו על הסדר.

(במאמר מוסגר: לטענת יוסי עקריש מ'המעפיל האלמוני', האמירה 'מרוקו סכין' 'יובאה' מקפריסין. הוא ציטט משפט ביידיש ששמע במהלך תקרית במחנה: 66  "שלוגן מיט א מסר" מריבה עם סכין. – לא זכור לו אם התקרית הייתה בין שני מעפילים צפון אפריקאים או בין מעפיל צפון אפריקאי למעפיל מאירופה).

מפקד 'יהודה הלוי' דווח ש"כל הדרך היה קשה להשתלט על האנשים בגלל חוסר שפה משותפת.

אף אחד לא דיבר צרפתית או אנגלית רק עברית בארבע מלים בלבד, כי יותר לא ידעו".  אליהו ביטון,מ'יהודה הלוי', טען כי מפקד הספינה הסתגר בתאו בספינה ולא יצא ממנו אפילו כדי לבדוק את מצב המעפילים במשך כל ההפלגה. בראיון אישי עם ישראל חרקובסקי הוא טען שכאבי שיניים אילצו אותו לשהות בתאו והאלכוהול ששתה נועד להקל על דלקת החניכיים שלקה בה. ראוי לציין שהוא לא דיבר צרפתית ולא ידע שבין המעפילים היו דוברי עברית רהוטה. כשהספינה עגנה בנמל בפלרמו ]סיציליה[ כדי למלא את מחסניה בפחם ולצייד את מעפיליה בכלי אוכל, חורב טען שהמעפילים ירדו ]…[ "לעשות ביזנס. מוכרים את זה וזה וקונים את הסיגריות".  אולם לדבריו הם עלו לספינה חסרי כל. בראיונות עם מעפילי צפון אפריקה הם לא הזכירו את הסחר מכר שהתנהל בפלרמו מאחר ולא הותר להם לרדת מהספינה, אם כי חלקם סייע בהעמסת שקי פחם דלק לספינה להמשך ההפלגה -לפלשתינה א"י.

לאחר העפלת שתי ספינות הראשונות מצפון אפריקה כתב השליח אלפרד כהן, שפעל בצפון אפריקה מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לקבוצת 'רגבים' בארץ:

"תנאי חייהם של היהודים בארצות המגרב דומים לאלה של הערבים. היהדות כאן ברובה דתית וזה מחייב למחשבה רצינית בדרך קליטתם בארץ ]…[ לפי מצבם הנוכחי הרי ישמשו העולים האלה בפרברים למיניהם  )בתל אביב ובירושלים(  לכל סוגי העבודה, לכל סוגי ההתבוללות הערבית ולכל – גילויי הפשיזם".

יתכן שציפיותיו של השליח שמעפילי צפון אפריקה יפנו ל'פשיזם' עם הגעתם לפלשתינה א"י נבעה – מהיכרותו עם התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. חבריו לקבוצת 'רגבים' לא הגיבו לאשמה חמורה זו.

למעשה דיווח זה הדהד עם הדוח של שאלתיאל לעיל ודיווחים נוספים שהועברו למרכזי התנועות, לסוכנות היהודית ולקיבוצי השליחים בהם הועלו דימויים דומים לגבי יהודי המגרב. הערתו של השליח לגבי מידת הדתיות של הקהילה היהודית גם היא הטילה צל וספק לגבי אפשרות קליטתה בארץ.

לכאורה, הנחתו של השליח הייתה שכאשר אוכלוסייה זו תגיע ארצה היא תשתקע בערים ולא בהתיישבות העובדת, ופוליטית תטה לכיוון הפשיסטי לא עמדה במבחן המציאות. צריך לזכור שלאורך תקופת המנדט רוב העליות לפלשתינה א"י לא היו להתיישבות העובדת. דימוים של היהודים כערבים – נתפס בעיני השליח כשלילי. אי אפשר להתעלם ממצב חברתי כלכלי תרבותי שבמשך מאות שנים – – היהודים נטמעו בו והושפעו מסביבתם, כמו קהילות יהודיות אחרות. אפשר להניח שכדי לשרוד כמיעוט דתי יהודי במגרב היה צורך לאמץ את אורח חיים מהסביבה שבה תפקד מיעוט יהודי כדי למזער כול – איום על חייו.

לדימוי של יהודי המגרב, העולה מדיווחי השליחים, מנהיגי הישוב ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, לפני גירושם לקפריסין שלושה היבטים: חברתי הם היו מקבץ של ארחי פרחי צעירים – 'פושעים וזונות' ומשפחות ומרובות ילדים; פוליטי הם דומים לערבים, ונטייתם ה'פשיסטית או – ה'רוויזיוניסטית עשויה לאיים על היישוב המאורגן בפלשתינה א"י; ודתי הם בורים, ועמי ארצות בכל – הנוגע ליהדותם. לאור זאת חששה של הגמוניה האירופית, מנהיגת היישוב המאורגן, מקליטת יהודי המגרב בפלשתינה א"י היה צפוי ולא כל שכן בקפריסין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר