ארכיון יומי: 3 במאי 2020


קולות מראקש-אליאס קנטי – תשוקת החמור

קולות מראקש

תשוקת החמור

מטיולי הליליים בסמטאות העיר נהגתי לחזור דרך ג׳אמע-אלפנא. היה מוזר לחצות את הכיכר, שבשעה זו רבצה ריקה מאדם. לא היו שם עוד לוליינים ולא רקדנים, לא משביעי נחשים ולא בולעי אש. איש קטן ישב על הארץ, לפניו סל ובו ביצים קטנות מאוד. סביב סביב לא היתה נפש חיה. פה ושם דלקו פנסי אצטילן שריחם עמד באוויר הכיכר. בדוכני האוכל עוד ישבו גברים בודדים ולגמו את המרקים שלהם. הם נראו ערירים, כאילו לא היה להם מקום ללכת אליו. בשולי הכיכר נשכבו אנשים לשינה. אחדים שכבו, רובם ישבו, כולם עטפו את ראשם בברדסי גלימותיהם. הם ישנו בלא זיע, עד שלא היית מנחש שתחת גלימות הברדס הכהות נושם מישהו.

באחד הלילות ראיתי באמצע הכיכר אנשים עומדים במעגל גדול וצפוף, מוארים על-ידי פנסי האצטילן באור מוזר ביותר. כולם עמדו. הצללים הכהים שעל פניהם ודמויותיהם, סמוך לאור הבוהק שהטילו עליהם הפנסים, שיוו להם מין מראה אכזרי ומבעית. שמעתי את צליליהם של שני כלי נגינה מקומיים, ואת קולו של איש שדיבר בתוקף אל מישהו. כשהתקרבתי ומצאתי פרצה שדרכה יכולתי להציץ אל תוך המעגל, ראיתי במרכזו איש ובידו מקל עומד וממטיר שאלות דוחקות על חמור. מבין כל חמוריה האומללים של העיר היה זה חמור האומלל ביותר. עצמותיו בלטו לו מבעד לעורו, הוא היה מורעב לגמרי, עורו היה מקורצף, וללא ספק לא היה עוד בכוחו לשאת ולו את המשא הקל ביותר. לפלא היה כיצד עוד הצליח להחזיק עצמו על רגליו. האיש ניהל עמו דו-שיח מצחיק וניסה לשדל אותו לדבר-מה. כיוון שהחמור עמד בסרבנותו, הציג לו שאלות, ומפני שסירב לענות עליהן, צחקו האנשים המוארים בקול. אולי היה זה סיפור כלשהו שהחמור מילא בו איזה תפקיד. כי לאחר פטפטת ממושכת החלה הבהמה העצובה לסוב אט־אט לצלילי המוסיקה. כל אותה עת נשאר המקל מונף מעליו. האיש דיבר ביתר מהירות והרים את קולו ביתר שאת, הוא נתקף תזזית של ממש כדי לדרבן את החמור להמשיך לנוע, אבל דבריו נשמעו לי כאילו היה גם הוא עצמו מגלם איזו דמות קומית. המוסיקה נמשכה ונמשכה, האנשים לא יכלו להפסיק לצחוק ונראו כמו אוכלי אדם או חמורים.

לא השתהיתי שם אלא רגע קצר ומשום כך אינני יכול לומר מה קרה בהמשך. שאט הנפש שחשתי הכריעה את סקרנותי. מזמן אימצתי את חמורי העיר הזאת אל לבי. כל צעד סיפק לי הזדמנות להתקומם על היחס אליהם, ואף על פי כן הייתי חסר אונים לגמרי. אבל ברייה אומללה כמו היצור הזה טרם ראיתי, ובדרכי הביתה ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שהוא בוודאי לא יוציא את הלילה הזה.

היום שלמחרת היה שבת ואני יצאתי כבר בשעה מוקדמת לג׳אמע. זה היה אחד הימים ההומים ביותר שם. צופים, לוליינים ולהטוטנים, סלים ודוכנים יצרו פקעת צפופה והיה קשה לפלס דרך בהמון. הגעתי למקום שבו עמד החמור בליל אמש. הסתכלתי לשם ולא האמנתי למראה עיני: הוא עמד שם שוב. עמד לגמרי לבדו. התבוננתי בו בדקדקנות. לא היה מקום לטעות, זה היה הוא. בקרבת מקום שוחח בעליו בנחת עם כמה אנשים. הנגנים לא היו שם, ההצגה טרם החלה. החמור עמד בדיוק כמו שעמד אמש. באור השמש הבוהק נראה עורו משופשף אף יותר מאשר בלילה. הוא נראה לי אומלל יותר, מורעב יותר וזקן יותר.

לפתע חשתי בנוכחותו של אדם מאחורי גבי ואוזני קלטה מלים נזעמות שלא הבנתי. סבתי לאחור והחמור יצא לרגע מראייתי. האיש ששמעתי נדחק דרך ההמון וקרב אלי, אבל הסתבר שכיוון את איומו למישהו אחר, לא אלי. פניתי חזרה אל החמור.

הוא לא זז ממקומו, אלא שלא היה זה עוד אותו חמור. כי בין רגליו האחוריות היה תלוי לו פתאום, במלוכסן לפנים, איבר זכרות אדיר. הוא היה חזק מן המקל שבו איימו עליו בלילה הקודם. בשבריר הרגע שבו סבתי לאחורי חל בו שינוי מדהים. אינני יודע מה ראה, שמע או הריח. אינני יודע מה עלה לו על דעתו. אבל הבהמה האומללה, הזקנה, החלשה הזאת, שהיתה על סף התמוטטות ואשר לא היה בה עוד חפץ זולת לצורך חילופי דברים חמוריים, שסבלה מיחס מתעמר יותר מאשר חמור במראקש, היצור הזה, הפחות מלא כלום, בלי בשר, בלי כוח, בלי עור הראוי לשם זה, היתה בו עוד תשוקה עזה כל-כך, עד שעצם המראה גאל אותי מרושם אומללותו. אני חושב עליו לעתים קרובות. אני אומר לעצמי, כמה עוד נשתייר ממנו כשאני כבר לא ראיתי דבר. אני מאחל לכל מיוסר ומעונה את תשוקתו באומללותה.

קולות מראקש-אליאס קנטיתשוקת החמור

תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

תולדות הכתובה המאויירת

אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.

באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."

למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.

הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.

החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר